ובינתיים, הרחק בדרום…

בזמן שאנחנו מתלבטים אם לנסוע לביקור בישראל או לא, הבנתי שבחרתי אתמול בשיר הלא מתאים.
לפני כמה חודשים שמעתי פה יהודי סופר ציוני אחד מסביר לקווייקרים שהם צריכים להבין שיחסי הכוחות בין הישראלים לפלסטינים לא שווים; הפלסטינים מוכנים לעשות הכל ולכן הם הרבה יותר מסוכנים…
אז חשבתי ששחמט הוא שיר קצת סימטרי מדי ונזכרתי בשיר שלילה למדה בבית הספר:

Way down south were the bananas grow,
A grass hopper jumped on a elephants toe.
'Oh', said the elephant with tears in his eyes,
'pick on someone your own size.'

הקוזק הנגזל

הקוזק הנגזל

שחמט

בעוד כמה שבועות אנחנו מתכוונים לבקר בישראל. בשנה שעברה התקשיתי להסביר ללילה למה יש ברכבת חייל חמוש. מה אני אמורה להגיד לה עכשיו?

כבר כתבתי פוסט דומה לפני שנתיים. התחושה שלי לא השתנתה והצורך לחזור על זה רק מייאש אותי יותר.

לאהוב את מה שיש – ארוחת יומולדת לליאת

חברתי האהובה והטבעונית ליאת פתחה שנה חדשה (אתם לא חושבים שאגלה לכם בת כמה היא, נכון?) ופתאום תוך כדי עיסוקים אחרים עלה בדעתי רעיון לארוחת יומולדת – מאכלים שטובים פחות או יותר כפי שהם, בלי יותר מדי טיפול, עם מעט רכיבים. ההנאות הפשוטות והיפות של החיים, היכולת לאהוב את מה שיש כמו שהוא. משהו שהייתי רוצה לאחל לעצמי חייב להיות טוב גם לליאת.

אני תמיד מפחדת להזמין את ליאת לאכול. ואם המטבח שלי לא יהיה מספיק נקי בשבילה? ואם לא יהיה מספיק מלח? ואם המנות יהיו משעממות מדי לחיך התובעני והמפונק של ליאת? הקונצפט המינימליסטי שחרר אותי מהחרדות, כי כמה אפשר לפשל באוכל כזה פשוט?

מרגע שהקונצפט הפציע הכנתי רשימה ארוכה מאוד מאוד של מאכלים פשוטים, יפים וטעימים. למרבה הצער הייתי חייבת לבחור במספר הגיוני של מנות ולכן קיצצתי את הרשימה בשליש. החלטתי להסתפק בעשר ושהארוחה תכלול מנה אחת מכל צבע, כדי שיהיה איזה היגיון לארוחה. בסוף היו שלושה דברים ירוקים, אבל נו מילא.
למרות הצילומים המעפנים הארוחה עצמה היתה יפה וטעימה ואפילו ליאת השפית האנינה נהנתה – ותאמינו לי שזה לא עניין של מה בכך!

ליאת עושה פוזות למצלמה

ליאת עושה פוזות למצלמה

מה היה לנו?
לבן: כרובית צלויה בתנור
הכי פשוט וטעים למדי, אם כי כנראה פספסתי משהו כי לא הייתי אומרת שזאת מנה אלהית כמו שטוענים לפעמים. מצד שני, הסרטון מצחיק לאללה.

סגול: סלט סלק וגזר

פלואורסנטי

פלורסנטי

הגזר מקבל צבע סגול זרחני מהסלק ולכן לצורך הארוחה הסלט נחשב סגול. בשילוב של סלק וגזר עם תפוז נתקלתי כבר כמה פעמים בקייטרינג צמחוני-טבעוני-אתי-אקולוגי בלידס. עמותות אוהבות להזמין את הקייטרינג הזה לאירועים שלהן, אז יצא לי לדגום לא מעט מהמנות המהממות. פעם הסלט הזה הוגש גם עם תפוח מגורר, אבל זה גם חרג מהכללים של ארוחת הקונצפט קצת יותר מדי, וגם נראה לי מתוק מדי.
הדבר המצחיק עם הקייטרינג הזה הוא שהערצתי אותו מרחוק מאז ששמעתי על שמעו, אבל עכשיו אנחנו חולקים אתם מכונית – לא רק שהם אתיים, עונתיים ומהממים, הם גם חברים בקבוצת שיתוף הרכב שלנו. עולם קטן.

מה צריך?

סלק
גזר
תפוז
חומץ בלסמי
מלח
שמן זית
מה עושים?

1) קולפים ומגררים בפומפייה את הסלק והגזר.
2) קולפים את התפוז ופורסים פנימה קוביות תפוז בלי הקליפה הפנימית.
3) מתבלים קלות במעט מאוד מלח, כמה טיפות חומץ בלסמי ומעט שמן.

אם רוצים, אולי תאהבו לפזר מעט פלפל שחור טרי גרוס גס, אבל בשום אופן לא אבקת פלפל שחור!!
זהו!

שחור: חציל וממרח זיתים

מצד ימין למטה: חציל שרוף. כנראה המנה הכי פחות פוטוגנית בעולם

מצד ימין למטה: חציל שרוף. כנראה המנה הכי פחות פוטוגנית בעולם

לממרח זיתים:
מגלענים זיתים שחורים ומעבדים במעבד מזון עם שום, חופן כוסברה, שמן זית וטיפת חומץ בלסמי.

לחציל קלוי:
פורסים חציל לאורך לסירה.
חורצים בו חריצים לכל האורך ותוחבים בחריצים פרוסות שום.
יוצקים מעט שמן זית מעל, שייכנסו לחריצים.
מפזרים מעט מלח גס.
קולים על אש גלויה עד שהחציל מתרכך.
אפשר להגיש עם טחינה. אוכלים עם כפית.

כתום: דלעת במייפל

טוב, לא כל אחד התברך בכישרון לצילום או סבלנות לסטיילינג...

טוב, לא כל אחד התברך בכישרון לצילום או סבלנות לסטיילינג…

מנה פשוטה ויפה באדיבות הבלוג העילאי דברים בעלמה. הבלוג של עלמה הוא גם מקום נפלא לראות תמונה טובה ומחמיאה של המנה המהממת הזאת. חוץ מזה, נגמר לי המיסו ועדיין לא מצאתי מיסו צמחוני, אז השתמשתי ברוטב סויה ויצא ממש טעים ויפה. מכיוון שהארוחה היתה מלאה בדברים מכל הצבעים ויתרתי על האספרגוס, כי דברים ירוקים כבר היו לי בשפע…(ואספרגוס דווקא בעונה, אבל כל כך קל ליפול איתו אם הוא לא ממש ממש טרי).

אדום וצהוב: סלט עגבניות

רואים את העגבניות הפיציות? נכון חמודות?

רואים את העגבניות הפיציות? נכון חמודות?

סלט פשוט פשוט שסוד קסמו במבחר המסחרר של עגבניות שרי טעימות, יפות ומתוקות. זאת היתה המנה האהובה על ליאת, אז כנראה שהיא באמת משהו מיוחד.

מה צריך?
כמה סוגים של עגבניות קטנות, יפות, מוצקות וטעימות.
בזיליקום
שמן זית
חרדל דיז'ון
מייפל
חומץ בלסמי
זרעי דלעת קלויים או צנוברים

מה עושים?
1) חוצים את העגבניות הגדולות יותר. אני מצאתי עגבניות פיציות ממש בקוטר של גלעין פיטנגו. הן טעימות כמו סוכריות ופשוט מושלמות לסלט הזה. אבל כל עגבנייה יפה תלך כאן.
3) קורעים עלי בזיליקום לחתיכות.
3) קולים במחבת צנוברים או זרעי דלעת (לי נגמרו הצנוברים, לצערי, אבל זרעי הדלעת השתלבו מצוין)
לרוטב:
משקשקים בצנצנת את חומרי הרוטב לפי העין:
כמה כפות שמן זית,
כפית חרדל,
בערך כפית מייפל
וכמה טיפות בלסמי.
את הרוטב יוצקים ברגע האחרון, ומעל מפזרים את הזרעים.

ירוק #1: פול ושמיר

קלאסיקה

קלאסיקה

מנה קלאסית ממטבחה של אמא של אבי, שאנחנו יכולים לאכול בלי הפסקה. לבנה מכינה אותה פי מיליון יותר טוב ממני, אבל חייבים להסתפק במה שיש. אפשר להגיד שזה חלק מהקונצפט, לא? סוג של תקווה שיחד עם הגיל גם נצבור כישורים וניסיון חיים.

מה צריך?
1 חבילת פול קפוא
4 שיני שום
צרור שמיר גדול
לימון גדול
מלח פלפל
שמן זית

מה עושים?
מחממים פרוסות שום בשמן זית בלי לטגן אותם.
מוסיפים את השמיר ישר מהשקית. לא חייבים להפשיר, הוא כבר יופשר בסיר.
מוסיפים שמיר קצוץ
מתבלים
סוחטים את הלימון היטב לתוך הסיר
מבשלים עד שהכל מתרכך.
מוסיפים שמן זית בנדיבות, מלח וטיפונת פלפל (רצוי גרוס גס, אבל פה מותר גם אבקה. זה פשוט פחות טעים)
זהו! אפשר להגיש חם או קר.

ירוק #2: אפונת שלג מוקפצת בג'ינג'ר
אפונת שלג מוקפצת

מנה קלה וטעימה שנראית מצוין וקשה מאוד לפספס איתה, ולכן אני מכינה אותה בכל הזדמנות (כבר כתבתי עליה בפוסט על האוכל בחתונה שלנו). הפעם הכנתי אותה בגרסה ללא סויה ועם מעט שמן שומשום, ששומרת יותר על הטעם הטבעי של האפונה – בכל זאת יש פה קונצפט!

ירוק #3: שומר עם גרד לימון
עוד מנה קלה ופשוטה שפעם הייתי אוכלת עם פסטה. לצערי הפעם השארתי את השומרים בתנור קצת יותר מדי, אבל הם עדיין היו נימוחים וטעימים, רק קצת פחות מרשימים. נו, כמו החיים.
(בגלל זה גם אין תמונה. חדי העין יוכלו לראות אותם בתמונה של ליאת למעלה)

מה צריך?
שומר
לימון
שמן זית

מה עושים?
1) פורסים את השומר לאורך לפרוסות עבות, לפחות 1 ס"מ.
2) יוצקים על השומר שמן זית
3) מגררים קליפת לימון בנדיבות
4) מסדרים בתבנית ועוטפים בנייר כסף
5) שולחים לתנור בחום גבוה עד שיתרכך
6) מורידים את נייר הכסף וצולים בחום גבוה עד שהשומרים משחימים מעט ונעשים פריכים בשוליים.
בשלב הזה לא מנסים להכין עוד כמה מנות ולבדוק אימייל.

זהו. טעים קר או חם, ואפשר כאמור להגיש כרוטב לפסטה. שמן הזית הלימוני שגלש לתחתית וקיבל ארומה שומרית הופך את הפסטה לתענוג, והשומרים כל כך נימוחים ומתוקים ונפלאים…אני מתה על שומר.

חוץ מזה הכנתי גם פוקצ'ה כדי לטבול בכל הרטבים הטעימים והחצילים ולאכול עם ממרח הזיתים. פיזרתי עליה זעתר שהבאתי מישראל ונשאר טרי וטעים בזכות האריזה הקפדנית שלי.

פוקצ'ה על בסיס בצק פיצה

פוקצ'ה על בסיס בצק פיצה

שתינו תה צמחים, דיברנו על החיים, נהנינו מכל רגע ועשינו כל מיני דברים של בנות שאני לא מגלה לכם. בתיאבון!

בלדה לנאיבית

אחרי הפוסט מלא התקווה שלי משבוע שעבר, לפני חצי שעה התקשרה אלי ר' עם חדשות רעות. מתברר שבלי לספר לאף אחד, בלי לחשוף את מספר הטיסה והרחק מעין הציבור, החליטו בכל זאת לגרש את אפוסת – למרות החשש הממשי שבנותיה הקטנות יעברו מילה בניגריה.
כל כך מדכא.

בינתיים הגיע אלי הטקסט הזה:

The Home Office are planning to deport Afusat and her two daughters tonight. They won't tell us what flight she is on. They learnt last week just how quickly we can come together and delay the deportation.

I have one more hope. Last week Deputy Prime Minister Nick Clegg told me on LBC Radio that he would look into Afusat's case and confirmed his commitment to help stop FGM.

Theresa May has so far refused to even acknowledge our pleas, but Nick Clegg has. Please tweet and ask Clegg to step up and help Afusat now.

So far the Home Office have given Afusat a list of four organisations that she could try to contact for help in Nigeria. One of those doesn't even have a website, another only has places for 14 women.

It's not enough. We need to know Afusat and her daughters will be protected.

Tweet Clegg now.

When I started this campaign I never imagined so many people would support me. I promised Afusat I would do everything I possibly could to help her.

שיפוצים #2

זוכרים את רצפת המטבח שייללתי עליה בפוסט על השיפוצים הבלתי נגמרים בבית שלנו?

המטבח, לפני

המטבח, לפני

עכשיו היא הושלמה.

לילה צילמה אותי על הרצפה הנקייה

לילה צילמה אותי על הרצפה הנקייה

זה לקח כמה שבועות שבהם ניסינו לדחוס עבודה אינטנסיבית ללוח הזמנים העמוס ממילא שלנו – כולל ליטוש כמה שכבות של הרצפה (הלבשנו דסקית לטש על מקדחה והחזקנו. כל הגוף רועד והידיים כואבות, אבל זה עושה את העבודה),

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ואז לחכות שיהיה זמן, ובינתיים לוחות העץ החשופים שוב מתלכלכים (בכל זאת, מטבח),

ואז שוב לשייף, וכל הבית מתמלא בנסורת וחייבים לאטום את המטבח ולכסות את כל הארונות בסדינים ולשאוב תוך כדי עבודה כי כבר לא רואים את הרצפה… בשלב הזה אי אפשר להשתמש במטבח בכלל.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ולשייף עוד קצת שלא יינעצו שבבי עץ ברגלים,

ואז לנקות בכוהל, ואז לצבוע שכבה ראשונה של לכה כהה.
בשלב הזה אבי נפל למשכב. לקח לי יומיים לצבוע שלוש שכבות (הפסקות ייבוש ועבודה וכל מיני דברים שצריך לעשות), ובכל הזמן הזה לא היה לנו מטבח ותזונתנו התבססה על סנדויצ'ים ותה.

שיופים אחרונים

ואז שכבה שנייה, ושלישית,

ולשייף את שערות החתולה שאיכשהו בכל זאת נדבקו מתחת לשכבות, ולצבוע שוב תיקונים… זהו.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

…עכשיו עוברים לטפל במסדרון.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
המסדרון: הרצפה מזעזעת וגם הקירות. בצד אחד כבר הסרנו את הטפט וחשפנו את הקיר שמתחת לשתי שכבות הטפט המזעזע. פרטים בהמשך, אולי.

(ואם נדמה לכם שלא שאלנו את עצמנו עשר פעמים ביום איך זה שאנחנו עסוקים בצורה כל כך אובססיבית באיך נראית הרצפה שלנו, מתי נהפכנו לכאלה בורגנים ולמה, למה לעזאזל אנחנו מתעקשים לעשות הכל בעצמנו, אתם טועים).

לא לאבד תקווה

אתמול בבוקר קיבלתי אס-אם-אס לטלפון החירום. ואז א' התקשרה לשאול מה חדש עם אפי. ואז מ' התקשרה לעדכן שאפי התקשרה מבית המעצר ואמרה שיש לה מקום בטיסה לאתמול בלילה, מחזירים אותה לניגריה דרך לגוס. אפי עברה מילת נשים וברחה מניגריה כדי להציל את שתי בנותיה הקטנות מגורל דומה. אמה החורגת אמרה שאין מה לעשות, ותכלס היא די צודקת – אין מה לעשות חוץ מלברוח.

שתי הבנות של אפי

אבל הרשויות באנגליה לא מיהרו להתרגש. אמנם משרד הפנים הודיע שבכוונתו להילחם במנהג הנפשע של מילת נשים, אבל בעוד יד אחת מנופפת להמונים לשלום, היד השנייה מהדקת את האזיקים. בקשת המקלט של אפי נדחתה בטענה שהיא בטוח תוכל לשכנע את המשפחה לחזור בה. היא ערערה ונדחתה שוב. לפני שבוע בערך היא ובנותיה נלקחו למעצר, התחיל קמפיין לשחרורה ואפילו כתבו עליה בעיתון. אבל אתמול, כאמור, הטלפון. רק כמה שעות לפעול, ומה כבר אפשר לעשות?

היתה עצומה, והרבה מאוד אנשים חתמו עליה. אבל אני לא מאמינה בעצומות. כתבנו מכתבים לחברת התעופה שאמורה להטיס אותה. חשבתי – אם זה עזר לקופים של חוות מזור, אולי זה יציל גם את אפוסת ובנותיה. אבל האמת היא שלא חשבתי שמשהו יקרה. אנשים צייצו על זה בטוויטר וכתבו לחבר הפרלמנט שמייצג את האזור שלנו. אני לא – למרות כמה ניסיונות טובים שהיו לי עם חברי פרלמנט אוהדים, לא חשבתי שזה יכול להביא תועלת. זה היה עצוב ונורא. כל כך מתסכל ומייאש.

אבל הבוקר ר' סיפרה לי שזה עבד. אפילו כתבו על זה בגרדיאן! חבר הפרלמנט מודי הצליח לעכב את הגירוש. בינתיים.

אפי והבנות בכנס מתחילת השנה

אפי והבנות בכנס מתחילת השנה

פגשתי את אפי רק כמה פעמים. יש לה סגנון לבוש מגניב. היא שרה במקהלה של פליטות ומבקשות מקלט. היא פעילה נגד מילת נשים ובעד זכות למקלט למבקשי מקלט. היא מסייעת לנשים בהריון שמתאקלמות בלידס. זה די מדהים לעשות את כל הדברים האלה תחת עננה של חוסר ודאות וצורך בלתי פוסק לטפל בבירוקרטיה האכזרית של רשות הגבולות.

השראה

אני פוגשת די הרבה אנשים מדהימים – ובעיקר נשים מדהימות – בעבודה שלי עם פליטים. כוחות הנפש שלהן פשוט לא ייאמנו. הסיפורים האישיים שלהן מצמררים ומקוממים, אבל הן שומרות על רוח איתנה ובונות את החיים מחדש. לפני כמה ימים ס' (שהגיעה מסודן) סיפרה שהיא הולכת לקחת קורס להסבה מקצועית בקולג', אבל לפני שתוכל להתחיל היא חייבת לקחת קורס בסיסי במתמטיקה. ס' היא רואת חשבון, אבל כשבורחים מסודן בחיפזון, הדיפלומה מהתואר היא לא הדבר הראשון שחושבים לארוז. האירוניה פשוט מדהימה.

רגע, מה זה הטלפון הזה?

התחלתי להתנדב בקבוצת טלפון החירום של קבוצת No Borders רק לפני חודש בערך. באנגליה, אנשים שמעמדם לא הוסדר עדיין חייבים לחתום בקביעות אצל רשות הגבולות או במשטרה. מבקשי מקלט עלולים להיכנס לשם ולא לצאת – לפעמים במעמד החתימה פשוט חוטפים אותם למעצר או אפילו ישר למטוס. זה מלחיץ ומפחיד ולעתים קרובות אנשים הולכים לשם בלי כלום ובטח בלי המסמכים שנחוצים כל כך כדי ליצור קשר עם עורך הדין שלהם אם הם נעצרו.

בשביל זה קיים טלפון החירום. יש לנו קלסר עם הפרטים של האנשים שחותמים בקביעות ורוצים להיות איתנו בקשר, כולל אנשים שאפשר להתקשר אליהם ולבקש שיביאו את המסמכים לעו"ד, למשל. יש לנו פרטים שיאפשרו לנו לפתוח בקמפיין במקרה הצורך, כולל מה אנשים מוכנים שיפרסמו עליהם. וכמובן, לעתים קרובות אנשים מתקשרים לא רק כדי לדווח שהם נכנסו ויצאו בשלום, אלא כדי לשאול דברים אחרים, לבקש עצה או עזרה או בשביל אלף עניינים אחרים.

רוב הסיפורים שאני שומעת דרך הטלפון הזה מעציבים אותי ומתסכלים אותי. אני מרגישה שאני נחשפת לרבדים של המציאות שלא הייתי פוגשת במרחב הסטרילי יחסית של עבודת העלאת מודעות בבתי ספר. נכון, מורים מספרים לי סיפורים חשובים מהשטח – אבל זה משהו אחר לגמרי. זאת לא משימת התנדבות קלה בכלל, ואנשים לפעמים רוצים ממני מידע שרק עו"ד מוסמך לתת, וכל כך קשה להתאפק ולא לייעץ ממה שאני כן יודעת כדי לא לסבך מישהו בצרות. כל כך קשה להגיד למישהו בצד השני של הטלפון שבעצם אין לי ממש מה לעשות בשבילו. אבל לפחות אני מרגישה שזה משמעותי, שזה באמת משנה. כמו במקרה של אפוסת סאילו, למשל.
גם כשנראה שהכל אבוד ולגמרי מאוחר מדי, יש תקווה.

לגור בקואופרטיב דיור #3

כתבתי על התיאוריה של קואופרטיבים וכתבתי על השיפוצים בבית הקואופרטיבי שלנו , אבל עדיין לא כתבתי על החיים עצמם. הפוסט הזה הוא ניסיון ראשון לכתוב על החיים בקואופרטיב.

יש משהו מיתולוגי בחיים בקואופרטיב. לכאורה אנחנו פשוט גרים ליד שכנים נחמדים בהסדר יוצא דופן של בעלות על הבית. למעשה אנחנו חלק מתנועה קואופרטיבית, מנסים לחיות לפי הערכים שלנו באופן מודע, יוצרים מסורות ומשתפים פעולה. ואולי להיפך? לכאורה מלים גדולות ובפועל חיי השגרה? לפעמים זה נראה מאולץ. למה צריך לעשות כזה עניין מזה שאנחנו שומרים את כל כלי העבודה שלנו באותו חדר? אבל לפעמים זה נחמד שיש עוד אנשים שאחראים על תחזוקת הבית, ואחרי שעובדים עם מישהו בעבודה פיזית מאומצת נוצרת תחושת שותפות.

למשל, כשנכנסנו לבית רוב החצר האחורית היתה תפוסה בצריף עץ ענק ומכוער, שהסתיר את אור השמש בחלון חדר העבודה שלנו והיה ממש מפגע אסתטי. חוץ מזה, רצינו לשים במקום הזה את הטרמפולינה של ילדי הקואופ כדי שהשכנים יוכלו לקבל את הדשא שלהם בחזרה. יום אחד הזמנו מכולה לפסולת בניין ויצאנו להשמיד את הצריף.

תמונה

שלב ראשון: לנקות מהחצר את פסולת הבניין שמילאה אותו כדי שיהיה מקום להריסות המחסן 

תמונה

שלב שני: לפנות את המחסן ולפרק את לוחות העץ. זה יותר קל מכפי שזה נראה (לשם שינוי עבודה שאינה מפרכת יותר ממה שדמיינו!).

בשלב הזה התגלו כמה מציאות די מדהימות. למשל, הקשישה הערירית עם הטעם האקסצנטרי שגרה פה לפנינו היתה מודל ציור. במחסן היה רישום עירום. מהגב, לא להיבהל. ובכל זאת. אולי זאת היא? שמרנו אותו. נראה אם יהיה לי אומץ לתלות אותו בבית.

תמונה

זהו, פירקנו את כל הקירות. נור הוריד את יריעות הזפת מהגג הרעוע. אפשר להפיל את הצריף. 

תמונה

נפילתו של הצריף. דחפנו אותו יחד מהגדר של השכנים.

עכשיו התוכנית היא להרוס את חומת הלבנים הנמוכה שמפרידה בין הבתים כדי שתהיה לנו חצר משותפת גדולה ולא נצטרך להקיף את הבית כדי להגיע זה אל זה. זה די נחוץ, כי כאמור עכשיו הטרמפולינה בצד שלנו והאופניים בחדר האופניים שבמרתף שבבית השני – כי הרי הרסנו את המחסן… להרוס גדר לבנים נראה יותר קשה מלפרק צריף עץ רעוע, ולכן זה עדיין מחכה. אבל זה יגיע, חייב להגיע. גם אני רוצה קצת דשא!

הלאה.

לאכול יחד

אחד הדברים שהחלטנו עליהם מיד כשעברנו הוא שנאכל יחד פעם בשבוע, כל פעם בבית אחר. זה כיף. בהתחלה כמובן השקענו מאוד ועם הזמן עברנו לארוחות קצת פחות פורמליות וחגיגיות ובעיקר השקענו פחות בסידור הבית לקראת האורחים, כי אנחנו כבר לא ממש אורחים. אז בכל יום שישי אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב ומנסים לתאם כדי שהארוחה לא תהיה אקלקטית מדי. היום פ' אמר שהוא מכין קארי, אז החלטתי להכין אורז ומרק גזר. המרק הוא הגרסה הפרטית שלי בעקבות השראה מהאינטרנט ויצא ממש טעים. מה שמיוחד בו הוא שבניגוד להרגלי לא השתמשתי בתבלינים בכלל. זה פשוט הטעם של המרכיבים.הוא הולך ככה:

מרק גזר עם חלב קוקוס
מה צריך?
2 בצלים קצוצים דק
5 גזרים (לפחות) בקוביות
1 אגודל שורש ג'ינג'ר
חצי דלורית קטנה
לימונית (אני השתמשתי במיובשת, כזאת שמכינים ממנה תה)
1 פחית חלב קוקוס
קצת פסאטה עגבניות (נגיד, רבע כוס)
חופן כוסברה טרייה

מה עושים?
מטגנים את הבצל עד שמתחיל להזהיב
מוסיפים את הירקות
מטגנים קלות
מוסיפים מיץ עגבניות וג'ינג'ר מגורר בפומפייה
שופכים את פחית חלב הקוקוס
בינתיים מרתיחים מים ומכינים חליטת לימונית ארומטית וטעימה. אלה נוזלי המרק. שופכים אותם לסיר.
מוסיפים חופן כוסברה לא קצוצה – מוציאים אותה לפני הסוף.
מבשלים עד שכל הירקות רכים מאוד.
טוחנים בבלנדר יד.
טדאם!
מרק גזר עם חלב קוקוס

 רכב משותף

לרוב חברי הקואופרטיב שלנו אין רכב פרטי. אחרי שעברנו לפה הצטרפנו גם אנחנו לקבוצת הרכב המשותף. בקבוצת המכוניות יש 14 חברים ושלוש מכוניות: שתיים קטנות ואחת גדולה. מי שרוצה להשתמש במכונית צריך להזמין אותה מראש בגוגל דוקס, ומי שנוסע צריך לרשום כמה מיילים נסע וכמה זמן. פחות או יותר אותה שיטה ששירתה אותנו בנאמנות בתל אביב, אבל עם יותר מכוניות ויותר משתתפים. דרך טובה להכניס בקטנה לתרבות הצריכה, לעודד אנשים לחסוך בשימוש ברכב פרטי, לחסוך בכסף על ביטוח ותיקונים ולתכנן את הנסיעות.

אז מה, זה מאוד מיוחד לגור בקואופרטיב? כן ולא. נחמד שיש לנו קהילה של אנשים שלילה מוכנה להתחבק איתם (זה לא דבר של מה בכך במקרה שלה!) ושכיף לנו לחלוק איתם דברים, פשוט כי אנחנו בקואופ. אבל אנחנו גם חברים, אז מה בעצם ההבדל? נראה לי שבכל זאת, לבעלות משותפת על דברים יקרים כמו בתים ומכוניות יש משמעות. זו רמה אחרת של אמון וערבות הדדית. עדיין לא החלטתי מה אני חושבת על זה. מה שכתבתי כאן הוא בהחלט רק הצצה. נראה מה יהיה בהמשך.