טבעונית בארץ זבת חלב ושומן חזיר או: איך נהפכתי לרחל טל-שיר

התנצלות: כשיהיה לי חיבור אינטרנט נורמלי אוסיף פה קצת תמונות וקישורים. בינתיים פשוט תקראו.

זאת באמת חכמה קטנה מאוד לרדת על הקולינריה הבריטית, ובכל זאת – אני בהלם תרבות. התדהמה אחזה בי לראשונה כאשר בסיור בשוק של לידס עצרנו (מתוך התחשבות בילדים המורעבים) במעין דיינר עממי. הם קוראים לכל מזללות הפיש אנד צ'יפס שלהם "בתי קפה", והיתרון הגדול של המזללה המסויימת ההיא היה שלט גדול שבו נכתב "אנחנו מטגנים בשמן צמחי". הם מטגנים פחות או יותר את כל התפריט שלהם, אז זו כנראה הקלה די גדולה לחזירי אנגליה.

התפריט כלל אלפיים דרכים לאכול צ'יפס, כולל כריך צ'יפס, שזה מין לחמנייה ספוגית ולבנה עם המון צ'יפס. המקומיים מטביעים את זה ב"רוטב חום" (אין צורך לקרוא לזה בשם של אוכל, כנראה, אף על פי של' דווקא טוענת שזה טעים וגם טבעוני). הצצות בצלחות של אחרים לא הניבו מנות מעודנות יותר, אם כי היו שם כמה אנשים שאכלו פירה אפונה עם הצ'יפס והבשר נוטף הרוטב החום, וזה דווקא די חמוד ונוגע ללב בעיני. השוק מלא בדוכנים ומזללות של אוכל מטוגן ונטול ערך תזונתי (או טעם) כמעט לגמרי. די שמחתי לגלות שמשרד הבריאות, באקט של פטרונות מתבקשת, הקים בתוך השוק מרכז תזונה גדול, עם קורסים לבישול למבוגרים ולילדים מעל גיל 12, עם הנחיות לתזונה מאוזנת ובריאה.

מצד שני, השוק מלא בירקות יפים וזולים ובחנויות תבלינים נהדרות, ובדוכנים של אוכל אפריקאי וקריבי, עם מבחר אדיר של צמחים ואבקות שמעולם לא שמעתי עליהם (אני בהחלט מתכוונת לנצל את אופיין הידידותי של שכנותי האפריקאיות ולרדת לעומקו של העניין). איזה כיף! אנגליה מלאה ירקות נהדרים!

איפה הטופו?

מה רבה היתה הפתעתי כאשר סוף סוף הזדמנתי לסופרמרקט פה בשכונה. בימים האחרונים קנינו בעיקר בקואופרטיב המזון שנמצא במרחק חמש דקות הליכה מהבית, ואמנם מציע מבחר די מצומצם של מוצרים, אבל חלק אדיר מהם הם מוצרי סחר הוגן, ולא מעט מהם יוצרו במיוחד בשביל הקואופרטיב. זה נחמד, וכבר הציעו לנו לקנות מניה ולהפוך לחברים. אבל בקואופרטיב קשה להשיג דברים שנראים לי טריוויאלים לבישול, ולכן היום אזרתי עוז וצעדתי עוד חמש דקות תמימות עד הסניף של מרקס אנד ספנסר – סניף קטן יחסית, שמוכר "פשוט אוכל". טוב, אולי בשביל אנגלים המלה "פשוט" אומרת משהו אחר. ואולי המלה "אוכל" כאן היא לא מה שאני רגילה אליו.

חשבתי שבסופרמרקט ענק כזה בטח אפשר למצוא טופו, או רוטב סויה, או טריאקי. מיותר לציין שחשבתי שאמצא בסופרמרקט ענק כזה אוכל. למעשה יש בו בעיקר טורים על טורים של מקררים עם מנות מוכנות לחימום במיקרוגל, ומדפים עם רטבים מוכנים. "טופו?", חזרה אחרי המוכרת בפליאה מסוימת. "לא, מותק. הדבר הכי קרוב שיש לנו זה… זה", והיא לקחה אותי למקרר שבו ניצבה לזנייה צמחונית קפואה בקופסה. "זה עם טופו, מותק", אמרה בהשתדלות (בלידס כל הזמן קוראים לכולם מותק, כלומר Love).

לרגע חשבתי שאולי אני פשוט חווה חוויית סופרמרקטים רגילה, כי הרי גם בישראל אני מגיעה לסופר אמיתי פעם בשנתיים בערך, ואולי בימינו גם בישראל מוכרים רק אוכל מוכן, קפוא? לא, התנערתי. זה לא יכול להיות. סופרמרקט נורמלי בישראל מכיל בערך פי 5 יותר סוגי ירקות טריים מאשר המקום שביקרתי בו היום. אפילו תחום הירקות הקפואים בישראל מציע יותר מבחר. כאן הם בכלל לא טרחו להציע ללקוחות ירקות קפואים לא מעובדים – היו אפונה, תפוח אדמה קפוא (??!!), כרוב ניצנים, פול ותירס עם אפונה. נדמה לי שזהו. מה הקטע עם האנשים האלה, הם לא מבשלים?

במאמצים לא מעטים הצלחתי לחשוב על ארוחה טעימה מהמוצרים שיש שם. איתרתי את הבקבוק היחיד של חומץ בלסמי שהיה שם (אני די בטוחה שבסופר בארץ יש חמישה סוגים שונים), פטריות יפות וכרוב ניצנים טרי. הפטריות יצאו ממש טעימות, והרוטב שלהן השתלב מעולה עם הפירה בשמן זית (מתכון בסוף).

עוכרת שמחות (שלא לומר, קרנבלים)

זאת לא הפעם הראשונה שאני עושה פרצופים חמוצים לנוכח האוכל המקומי. שלשום, כמו שהזכרתי ברמז בפוסט הקודם, היינו בקרנבל של לידס. את המצעד הצלחנו להחמיץ, אבל הפארק היה מלא באנשים ששווה לראות – אנשים שלא נראים כמו תושבי הפרברים הדהויים שגרים בשכונה שלנו. הפארק היה מלא במוזיקת ריקודים ג'מאייקנית ובדוכני אוכל לאין קץ, ובהמשך, למרבה הזוועה, בדוכני קשקושים מהסוג שמוכרים כנראה בכל אירוע בימינו. צעצועי פלסטיק עלובים במחירים מופקעים, בלוני הליום ב-5 פאונד (!!) וג'אנק פוד שאין לו גבול. הילדים היו באקסטזת אמא-תקני-לי, ואני נעשיתי עצבנית יותר מרגע לרגע. לילה דרשה גלידה, או בלון, או צעצוע, או לעלות על מתקני השעשועים המותרים רק לילדים גדולים, או כל מיני דברים אחרים שאני לא מרשה כי הם לא בריאים, או יקרים מדי, או מסוכנים מדי. נור השתוקק לפטיש יום עצמאות ענק עם דגל ארצות הברית, ולתועפות של קשקושי ג'אנק פוד מהסוג הדוחה ביותר – בעיני.

עמדתי כחומה בצורה ביניהם לבין טרפת הקניות, אבל זה כמובן העכיר את האווירה עד מאוד, מה גם שעילת היציאה קצת השתבשה, כי אמנם היה שם רעש אדיר של מוזיקה משני מתחמים שונים, אבל ההיבט הקרנבלי של האירוע הממוסחר כבר יצא לצעוד ברחובות. אז כולנו היינו עצבניים, ולילה כבר נעשתה קצת מצוננת ועצבנית יותר מהרגיל, ובסופו של דבר אפילו לאבי נמאס ממני ומהפרצופים הצדקניים שלי. מה לעשות, לא כיף איתי. כל העקרונות שלי מעייפים נורא. הרבה יותר נחמד להיות במקום כזה עם מישהו שלא עושה חשבון, שלא מעיר הערות נבזיות על זיהום אוויר, חומרים בלתי מתכלים ואוכל בלתי בריא ואכזרי.

יצאנו מהפארק זועמים ובוכים (הילדים), עצבניים ומרירים (אנחנו). בדרך התעשתי והסכמתי לפשרה – נחזור לאזור יותר שלו של הפארק, ונור יקבל 3 פאונד לרכוש בהם מה שלבו חפץ, ואח"כ אני אצא עם לילה לחפש לה משהו שאני מוכנה לקנות לה. ולא ניסחב שוב כולנו ברחבי הפארק הגדול והרועש וההומה אדם. המצב השתפר פלאים, ואני נזכרתי בטור הראשון של רחל טל שיר ב"הארץ", שבו היא מספרת איך, לאסונו של בעלה, הם יצאו לחופשה זוגית בפריז ("פאריס", בכתיב הארץ) דווקא כשהיא החליטה להתנזר מ"האוכל הרע". כשקראתי את הטקסט לראשונה לא הייתי בטוחה אם זאת סאטירה מושחזת על בריאותנים או טקסט מעורר בחילה וחמלה. מאז גיליתי שרוב הסיכויים שמדובר באופציה ב', אבל אני מוכנה לתת לה ליהנות מהספק. בקיצור, טל-שיר מסתובבת בפריז כלוחמת קומנדו, דרוכה לכל פרור של חמאה או סוכר ("רעל מזוקק") שמתקרב אליה. בזמן שבעלה רוצה ליהנות משכיות החמדה של העיר, היא רק עסוקה בניסיון למצוא את המסעדה הבאה שבה יאכלו מזון בריאות טבעוני. משימה די מופרכת בהתחשב בלוקיישן. האם יש צורך לציין שהחופשה נהרסה בצורה חסרת תקנה? רגע, הסיפור הזה נראה לי מוכר. הוא עלי!

אלהים אדירים, איך להיות אדם נוח לבריות ולחיות בשלום עם המצפון שלי? אני מנסה להזכיר לעצמי שגם גנדי היה איש משפחה מזעזע שהעלה את משפחתו כקורבן על מזבח עקרונותיו, אבל זה לא מעודד אותי בכלל. אני אוהבת לראות בעצמי טבעונית נוחה לבריות. איך נהפכתי לכזה בן אדם מבאס? בשובנו לפארק נור רוכש קני סוכר (הוא כבר הבין לאן נושבת הרוח, כנראה), ובשביל לילה מצאנו ברד בצבע כחול מחריד, ואני לא אמרתי מילה (לפחות זה לא חלבי). קנינו מין צ'יפס מיוחד שעשוי מתפוח אדמה אחד, חתוך כספירלה ונעוץ על מקל. לא אכלתי מזה (לכי תדעי במה טיגנו את זה האנגלים המטורפים האלה), אבל גם לא אמרתי כלום לאחרים. ניצלנו מצעצועי פלסטיק, ובסופו של דבר, כשישבנו מותשים ושתינו סיידר ובירה, אפילו אנשי המצעד חזרו לפארק וזכינו לראות את התחפושות המרהיבות שלהם. למחרת הלכתי לחנות הכשרה וקניתי לה קופסה של גלידת וניל טעימה מסויה. מזל שאנחנו בשכונה יהודית.

ולקינוח – פטריות טעימות וקלות להכנה מדברים שאפשר להשיג בכל סופר

מה צריך?

פטריות פורטבלו יפות, גדולות ועסיסיות

שום

חומץ בלסמי

יין אדום

טימין

מלח

פלפל

שמן זית

מה עושים?

מחממים במחבת עמוקה קצת שמן זית עם מלח ופלפל.

מוסיפים שום קצוץ (בערך שן וחצי לפטרייה) ומטגנים טיפה.

מושיבים בתערובת את הפטריות בשלמותן ויוצקים עליהן עוד שמן מלמעלה.

מוסיפים ממש מעט יין אדום, חומץ בלסמי ומים, עד שהרוטב מתעבה.

מנמיכים את החום ומכסים.

מחכים, מוסיפים נוזלים לפי הצורך.

הפטריות מתכווצות קצת ומגירות את מיציהן הטעימים לרוטב.

מחכים, ומוסיפים עוד קצת שום טרי מלמעלה וטימין.

מחכים.

זהו, יוצקים רוטב על הפטריות ועל הפירה שבתוכו הן מונחות. זה טעים.

הרחובות ממריאים לאט

היום העזתי לנסוע לבד למקום שביקרתי בו קודם רק בנסיעה במכונית. מכיוון שקראתי בדריכות את שמות הרחובות (וטוב שכך, כי הנהג הוריד אותי בתחנה הלא נכונה ונאלצתי לחזור ולמצוא את המקום בעצמי!), הבחנתי בתופעה מעניינת – שמות הרחובות פה לא מתארים כמעט אף פעם אנשים מפורסמים או פוליטיקאים שהיו מקורבים לחוגים הנכונים, אלא את ההיסטוריה המקומית ואת פני השטח. נחשו למה קוראים לשכונה שלנו moortown? כי היא נבנתה לפני כמאה שנה על מה שהיה פעם moor (כן, זאת שכונה חדשה…). זה אולי קצת חסר השראה לפעמים, אבל בהחלט נותן תחושה של המשכיות, קונקרטיות, ומעין פשטות של חולין, שאין בשמות הרחובות בישראל.

אני זוכרת את הנסיעה שלי לבחינת הבגרות בתולדות עם ישראל, אותה כתבתי בהרצליה (כנבחנת אקסטרנית באמת יצא לי להכיר לא מעט מבתי הספר באזור דרום השרון, אבל זה כבר באמת סיפור אחר). בזמן הנסיעה ההיא המוח שלי היה מלא לחלוטין במידע על תולדות הציונות האשכנזית, המכונה במשרד החינוך תולדות עם ישראל. ואז גיליתי שהרחובות באזור ההוא של הרצליה הם פשוט הכנה מעולה למבחן – הם מסודרים לפי פרקים בתולדות הציונות. הנה הרחובות שקשורים לדיון על אוגנדה, עם נורדאו והוויכוח שהפך את הקולוניאליזם הציוני לטיפה יותר חמקמק, ושאר סוגיות ששיננתי למבחן.

זו תופעה די נפוצה בישראל, שהמרחב נותן משנה תוקף למעשה הציוני, מזכיר להולכים בו כל העת באיזה מרחב תודעתי הם אמורים להימצא – בלי לתת לקורותיו של המקום לבלבל. אז הרחוב הראשי בבני ברק הוא דווקא הרצל, וחברי הישראלי-פלסטיני ט' גר פעם בירושלים ברחוב בעל השם המבהיל "משמר הגבול", והסיפור על השמות הישנים שמכסים את הנכבה הרי ישן וחבוט ואין צורך לדוש בו. באמת, איך אפשר לקרוא למקום "עמק הכלניות" כשעוד רגע נכסה אותו בשלמת בטון ומלט, או ננציח בו איזה מצביא או עסקן? נדל"ן יכול להיות מאוד חינוכי, בידיים הנכונות.
כל הפאתוס והמאמץ הזה לא קיימים פה בצורה כזאת, אבל התוצאה הרבה יותר דרמטית בעיני. הנה, למשל, יש פה שכונה שקוראים לה Carr Manor. אני כמובן רק מנחשת, אבל יש לי יסוד סביר להניח שהשכונה הזאת נבנתה על מה שהיה פעם, ובכן – אחוזת קאר. וזה עוד לפני שדיברנו על האזור שמכונה "האחוזה", ובו זה בהחלט נותן תחושה של זמן, הלא כן?

זה נראה אמצע שומקום, אבל מסביב יש בית ספר יסודי וסניף דואר

אז לרחוב שבו הוליכו את הכבשים קוראים דרך הכבשים, ולמקום שבו גזזו את צמרן ועיבדו אותו קוראים דרך הצמר. מפעל העורות של לידס נמצא כנראה באותו מקום על דרך הכבשים שבו הוא היה גם לפני חמש מאות שנה, וגשר הנזירים נקרא כך מאז ימי הביניים, כאשר הוא סימן את גבול השטח שהיה בידי המנזר (עוד פריטי מידע חשובים שמלווין נידב לנו בזמן הנסיעה איתו. כבר ציינתי שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה, נכון?)
בזמן שהלכתי ברחובות הוקסמתי מהעוצמה הפראית של הטבע גם ברחובות בנויים, וחשבתי איך בישראל כדי להחזיק חלקת דשא קטנה בחיים צריך לטפח אותה ולהשקיע בה תשומת לב אדירה, ואילו כאן הדשא נפוץ כמו חול בישראל (הם חונים עליו במגרשי חניה!), ואם צריך להשקיע בו תשומת לב זה בעיקר בתחום הגיזום. שהיער לא ישתלט על הציוויליזציה.
כשיצאתי ממוזיאון ישראל לפני כמה זמן, הייתי חדורת התפעלות מהמזרח הקדום, שהגיע למדרגות תחכום אדירות בתקופה שהאירופאים גרו בבוץ (כן כן, עם כל הכבוד ליחסיות תרבותית ולקסמם של חיי השבטים הקטנים, אני נורא מתרשמת מחרס בכתב יתדות שמנהל מסחר אריגים בין אשור למצרים). ולמרות שהעבר באזור ממנו באתי הוא קדמוני הרבה יותר, כאן אפשר לחוש את המאות הקודמות יותר בקלות. אין עליהן כמויות כאלה אדירות של תעמולה. מצד שני, התרבויות הפגאניות שהיו כאן הוכחדו במידה כזאת שאפילו לא ברור במה הם בעצם האמינו או איך הם באמת חיו.

השרידים הפגאניים נורא מגניבים, אבל אין רחוב על שמם בלידס

זה מזכיר לי את הקטע הנפלא בקומיקס של סאנדמן (ניל גיימן הוא בדיוק האיש לסוג כזה של מחשבות), שבו הארורים בגיהנום מענישים את עצמם, כי מגיע להם. אחד מהם מעונה בעינויים נוראיים כבר דורות אין חקר, ונדהם לגלות ששמו דווקא לא נלחש בבעתה בבקתות, ולא זו בלבד שהוא לא ארור לדיראון עולם, אלא שאף אחד כבר לא יודע מיהו, או מה היה העם שאליו השתייך, ובטח לא העם שאותו הוא השמיד באכזריות. הזמן חולף, אימפריות קמות ונופלות, והמעשים הגדולים ביותר נהפכים לאבק ונשכחים מלב. ובכל זאת, נחמד ששמות הרחובות לא מוחלפים כל רגע למען הטרנד הלאומי האחרון.

זהו, אנחנו בלידס!

זהירות – פוסט ארוך! (הסברים והתנצלויות בסוף)

אחרי שחשבתי שהשתחררתי מעול החפצים: המזוודות!

אף על פי שארזתי את כל המזוודות כבר לפני חודש, כמה ימים לפני שעזבנו נאלצתי לפתוח את כל המזוודות ולהתחיל מחדש, בסד המשקל שהתחייבנו לו. חשבתי שאחרי חודש הנדודים שלנו, יהיה לי קל לוותר על הרבה מהדברים שנכנסו למזוודות, אבל גיליתי שזה לא כל כך פשוט. ויתרתי על חצי מהספרים של לילה שהתכוונו לקחת, וביקשתי מאמא לשלוח אותם אלינו בהמשך.

נור קיבל משלוח אימתני של בגדים חדשים מסבתא, ונאלצתי לפתוח את כל המזוודה שלו ולבחור רק את המיטב שבמשובח שיזכו לראות את הארץ הירוקה. מהמזוודה שלי הוצאתי בלי חשבון בערך רבע מהבגדים והצעיפים שהיו בה (וזה אחרי שביום האריזה הרשמי, לפני חודש, הזעקתי את יועצת האופנה שלי, נתליה, לסייע לי במיון הבגדים שילכו איתנו, וכבר השלכנו כעשרים אחוז מהבגדים שנכנסו למזוודה). חשוב לציין שאת מבצע האריזה הסופי ביצענו בסלון של אחי וגיסתי, שבדיוק שבה מביקור משפחה באנגליה ודיווחה: "קפוא שם!!". ארזנו בהתאם.

את כל המזוודות שקלנו, אחת אחת, על המשקל הביתי. עשיתי מאמצים הירואיים להיפרד מחפצים שמעבירים אותנו לתחום האובר-וייט. שיכנעתי את אבי – באמצעים שאפילו השב"כ לא מאשר -להיפרד מכלי עבודה יקרים ללבו ומחלקי מחשב כבדים מדי, כמו כרטיס מסך, או מה שזה לא היה.

בדרך הייתי בטוחה שאיבדנו את נרתיק התכשיטים שלי (ובו תכשיטי כסף שאמא שלי יצרה בעצמה), את תיק הרופא של לילה (הצעצוע שאין בלתו, פרט לבובה החשובה לוסי), המונקאפ שלי, ועוד כמה פריטים שאובדנם מעורר פלצות או סתם אומר שעוד פרק נגמר.

הגענו לנמל התעופה אחוזי יראה. ומה עם משהו ישתבש עם הוויזה, או עם הדרכון, או עם חלקי המחשב שהחזקנו בכיסים, או התיק הנוסף שאיכשהו נהיה לנו עם כל הסנדוויצ'ים שהכנתי לשעות הציפייה והטיסה? העלמה בעמדת השקילה היתה חביבה ונימוסית וניסתה בעיקר להתמודד עם בעיה טכנית שהתעוררה במכשיר, ואולי זה מה שגרם לכך שאף על פי שהיינו (חרף משטר האימים שהטלתי בבית) בחריגת משקל של קצת יותר מחמישה קילו, המשכנו בדרכנו כביכול היינו חוקיים למהדרין.

איזו הקלה!

ברוכים הבאים לפרברים (או: כך נהפכנו ליהודים)

ואז זה התחיל. איך שיצאנו מהארץ הפסקנו להיות שמאלנים עוכרי ישראל ונהפכנו ליהודים או ישראלים, במובן שמאפשר לכל דכפין לקשור איתנו קשר חם ובלתי אמצעי. לידי ישבה אשה צעירה וידידותית עם שני ילדים, פעוט ותינוקת. חרדית מאזור ניו-קאסל, שבעלה החמוד להדהים שוחח עם אבי ארוכות לקראת סוף המסע. הוזמנו, כמובן, לארוחת שבת. באמצע המטוס ישבה ישראלית לשעבר עם שני ילדים (אחד צעיר מכליל אבל בגודל של ילד ממוצע בן חמש. אבא שלו הולנדי). נור התיידד עם ילדיה עוד בנמל התעופה, כשהם התפעלו מתרגילי הקפוארה שלו בזמן התורים. חצי מהטיסה נור צפה עם הילדה בסרטים. הוזמנו, כמובן, לביקור.

את פנינו קיבלו המארחים הרשמיים שלנו מטעם רוטרי, יהודים חמים ולבביים – מלווין ופאם סמרוי (שיודעים ששם המשפחה שלהם קצת משונה, ושומרים במטבח אוסף ממוסגר של כל המכתבים שנשלחו אליהם עם שגיאות כתיב בשמותיהם. יש שם עשרות פריטים). הם בערך בגיל של ההורים שלנו, ואולי מכיוון שיש להם נכדים בישראל גילו כלפינו יחס חם במיוחד (או שהם פשוט נורא נורא נחמדים). לא יכולנו לחלום על נחיתה יותר רכה. למחרת נחיתתנו יצאתי עם לילה לטיול בשכונה והתענגנו על מזג האוויר – השמש זרחה ברכות והכל היה ירוק ורענן מסביב. הסתפקנו בחולצה ארוכה דקיקה והתענגנו על האוויר הצלול. אחרי סיפורי האימה ששמענו על האקלים הבריטי, היינו לא רק מופתעים לטובה, אלא ממש אסירי תודה. שום מכונית לא נסעה. קטפנו שזיף מתוק וטעים להדהים מהעץ של השכנים. מעבר לכביש משתרע יער קטן. בגינה מקפץ סנאי. עברנו לפרברים.

בהמשך היום כבר יצאנו להיפגש עם המשפחה הישראלית שאבי כבר פגש בביקור הגישושים שלו לפני חצי שנה. בניגוד לחוויית האירוח אצל המארחים החמים והמסורים עד אינקץ, שעוררו בנו את התחושה שאנחנו חייבים להיות מנומסים ומחונכים, אצל א' נכנסנו ובתוך דקה הרגשנו בבית. יש לנו היסטוריה של חוויית קליטה עם א', שעוד לפני חודשיים יצאה לראות בשבילנו דירות ואפילו טרחה וצילמה אותן שוב, כי תצלומי הסוכנות אינם האמינים שבתצלומים. נור כבר שהה שם בזמן שאנחנו (אין לי מילה טובה יותר) בזזנו את בית אמה של פמלה, שבדיוק עברה לבית אבות. לקחנו משם כמעט את כל ציוד המטבח שהיינו צריכים, ועוד כמה חפצים מועילים. נחתנו אצל א' ואף על פי שמעולם לא פגשתי אותה, הבנתי איך זה שישראלים מתחברים בחו"ל. תראו, א' היא גם אשה מאוד מקסימה, רגישה וטובת לב, אז ייתכן בהחלט שאני קופצת למסקנות נמהרות. אבל אין ספק שעוד בטרם עמדתי על תכונותיה הסגוליות הרגשתי שיש בינינו הבנה. אנחנו מאותו הכפר, איכשהו. קבענו שניפגש לארוחה, וקיבלנו מיליון עצות מועילות לקראת בית הספר של נור, איפה לקנות לו תלבושת אחידה (שכוללת עניבה וגם תיק!), איפה להשיג רהיטים יד שנייה, וגם – קיבלנו אופניים לאבי וכורסאות לסלון (יש בהחלט משהו מצחיק בעובדה שעשינו כאלה מאמצים להיפטר מהרכוש שלנו עד לפני כמה ימים, ועכשיו אנחנו צוברים מחדש).

למחרת נפגשנו עם ל' וס', שגרים במרחק שלוש דקות הליכה מהבית שלנו, ומגדלים שלוש בנות מתוקות שהתיידדו מיד עם לילה (הידועה כטיפוס קוצני למדי ביומיום). את ל' כבר ראיתי בסקייפ כמה פעמים, אבל עד שלא נפגשנו פנים אל פנים לא הבנתי עד כמה היא בלתי אמצעית, חמה וחמודה. בזמן שהבנות נעלו מגפיים ויצאו לקפץ בשלוליות ולרכוב בתוכן על אופניים, או להתחפש בתחפושות של בנות, אנחנו פטפטנו על מיליון ואחד דברים, גילינו שכבר אחרי יומיים אנחנו יודעים דבר או שניים על חברים בקהילה היהודית הקטנה והצפופה שגרה בלידס, וחלקנו את עמדותינו הפוליטיות הדומות (וכמובן השתכרנו ואכלנו אוכל ממש ממש טעים). כמו א', גם ל' פרשה עלינו את חסותה ועשתה ככל יכולה כדי להקל עלינו את הנחיתה. ביום שבאנו היא וס' כבר הסיעו אלינו שולחן אוכל, כסאות ומזרון זוגי. הישראלים האלה, תמיד נדבקים זה לזה. אבל איזה כיף!

רגע פסטורלי

אחד הדברים הראשונים שמשכו את תשומת לבנו בדירה החדשה הוא שיח הפטל השחור העצום בגודלו שצומח בכניסה. אחרי שביררנו שהוא אכיל, קטפנו ממנו בהתלהבות (ואפילו הזמנו את השכנה שממול, שבדיוק תלתה כביסה). למחרת ל' הזמינה אותנו לקראמבל (טבעוני!) עם תפוחים מעץ התפוחים שלה, ובלקבריז מהשכונה. ראיתי אותה מלקטת אותם – היא הופיעה אצלנו עם שקית בלקבריז ככה פתאום, באמצע הגשם השוטף (כן, כן, יש פה גם רגעים גשומים לאללה, כמובן. מה שמצחיק הוא, שאין פה מזג אוויר של יום שלם, אלא תחלופה בלתי פוסקת). אנחנו חושדים שהשיח השני הוא שיח חמוציות, אבל אין לנו אומץ לבדוק. השכונה הזאת היא גן עדן ללקטים עירוניים.

הילדים קוראים להם Blackberries

אתמול שוטטתי עם הילדים בשכונה. השוטטות כללה גם בתים אנגליים עם אינספור פרחים ומדשאות, וגם, פתאום, חורשות ענק יעריות שנראו כמו הדרך לקמלוט (לפחות למישהי כמוני, שלא מורגלת בעצי אלון בגובה של אקליפטוסים גבוהים במיוחד). אחד היערות הקטנים נמצא במרחק שתי דקות הליכה מהבית שלנו. עברנו לפרברים, זוכרים?

השכנים

כבר ביום הראשון למעבר נור התיידד עם ילדי השכנים, ששיחקו בחוץ במשחק מארבים ויריות עם מקלות וצעצועי פלסטיק (אף אחד מהם לא אחז בצעצוע דמוי אקדח, מה שמיד חיבב אותם עלי. זה, והעובדה שבחבורה הרב גילאית היו בנים ובנות). הם השתובבו בחוץ שעווות, וכאשר נור חזר הביתה כבר הקישו בדלת לברר אם הוא יורד, ומתי זה קורה כבר.

ביום השני שלנו בבניין קיבלנו ממשפחה ישראלית שבדיוק עוזבת קורקינטים לנור וכליל, ונור אף זכה באופנים ובמשאת נפשו – מוט הקפיצה המהולל. מכיוון שמזג האוויר היה נאה להדהים, כל ילדי הבניין רצו החוצה ושיחקו בכביש השומם (אנחנו בפרברים).

אחר הצהריים הכנו עוגיות (מתכון בסוף) ויצאנו לחדר המדרגות לחלק אותן לשכנים ולהגיד שלום. בתוך דקה התברר שחצי מהשכנים נמצאים בדירה שמולנו, וכפי שאמרה אנה, השכנה האיטלקייה מלמעלה: "זה בניין מאוד חברותי. כולם חברים של כולם, לא כמו בבניינים האחרים". השכנים ממול, שכבר הספיקו להתיידד עם נור, הם במקור מדרום אפריקה. השכן החדש לידם מניגריה (פגשנו רק את אחותו, אשה גבוהה ומרשימה עד מאוד), אנה מאיטליה והשכנה לידה היא חברתה הטובה, מוסלמית מקוסובו. בניין בינלאומי. אנה כבר הבטיחה לנו לזניה, וקבענו לצאת עם השכנים מחר לקרנבל.

הגשם והרוח לא מפריעים לבחורות המחופשות בבביקיני

הסברים והתנצלויות

במצב מתוקן, הפוסט הזה היה עולה בחתיכות במשך הימים האחרונים, אלא שרק אתמול הצלחנו להתחבר לאינטרנט. זו סאגה די מייגעת, אבל כדי לעשות לכם שמח, דעו שבישראל הרבה יותר קל להתחבר לספקית אינטרנט. לאדם הממוצע לוקח שבועיים (!!) לקבל חיבור לרשת. לאדם כמונו, שעדיין לא אוחז בכרטיס אשראי מקומי, אין בעצם סיכוי להתחבר לרשת. כרטיס בינלאומי לא מתאים לעסקה כזאת. אז עכשיו יש לנו מין חיבור זמני, ולכן גם אין לי זמן לחפש תמונות ולהשקיע בלינקים, או לספר על המון דברים מגניבים אחרים שכבר קרו. תתאפקו, אני אנסה לשפר את הפוסט בהמשך.

מתכון

העוגיות שהכנו לשכנים הן בעצם גרסה לעוגיות טחינה, למדינות שבהן לא כל כך פשוט להשיג טחינה.

מצרכים

1/2 כוס חמאת בוטנים

1 וחצי כוס קמח

חצי כוס סוכר

אבקת קקאו

חצי שקית אבקת אפייה

שוקולד צ'יפס לפי הטעם

תמצית וניל (פה מוכרים בסופר תמצית מווניל אמיתי!)

100 ג' מרגרינה (כן, אפשר גם עם שמן, אבל אז זה מתפורר יותר)

חצי בננה

מה עושים?

כלום, בעצם. מערבבים טוב טוב, אופים ב-180 מעלות עד שזה כבר לא כל כך רך (קצת פחות מעשר דקות, תלוי בתנור ובכמה זמן הוא כבר חם), ואז מוציאים לקירור למשך עשר דקות, עד שהעוגיות נוקשות ויציבות.

הבירוקרטיה הישראלית היא לא הבירוקרטיה האירופאית

אחרי שגמרנו עם רוב הסידורים בנציגויות הזרות, עדיין נותרו לנו כמה עניינים עם פקידים מקומיים.

למשל, ביטוח לאומי.

במצב רגיל צירוף המלים הזה מעביר צמרמורת בגבו של האזרח הממוצע. אבל אנחנו כבר למודי קרבות, ויצאנו ברוח איתנה לעשות כל מיני סידורים חשובים ומשעממים. גם אבי, וגם אני. מכיוון שאנחנו לא נשואים, נאלצנו לעשות את כל הסידורים בנפרד.

והנה תופעה מעניינת. המשרדים היו מרווחים, עם מקומות ישיבה נקיים ונוחים, ומיזוג אוויר פעיל. בכלל לא חיכינו הרבה זמן בתור. הפקידות שטיפלו בי היו ענייניות ויעילות. חתמתי פה על טופס אחד, ושם על טופס אחר – וזהו, בעצם.

כשיצאנו, סיפרתי לאבי בעליזות על קורותי, והוא הביט בי בפליאה.

התברר שהפקידים שטיפלו בו באותם נושאים בדיוק נתנו לו למלא טפסים אחרים לגמרי, ובמקרה של הנושא השני בכלל לא ידעו מה לעשות והסתפקו בהעברת שאילתא לגורמים מוסמכים יותר.

אחר כך הלכנו לבנק כדי לנסות לפרוט את השטר בסכום השערורייתי 500 יורו (!!). זו כבר הפעם החמישית שניסיתי לפרוט אותו. מתברר ששטר גדול כזה לא קביל לתשלום. גם אי אפשר לפרוט אותו בבנק הדואר, וגם לא בבנק רגיל אם את לא לקוחה של הבנק הזה. עמדת ההמרה הקרובה היתה סגורה.

ובכן, פניתי לבנק שאני כן לקוחה שלו, וביקשתי להמיר. המאבטחת צעקה לחלל הבנק הפתוח "איפה מלי?", ולזוועתי צעקה אליה פקידה מהצד השני של האולם "היא לא פה היום. מה רוצים?", וכך שילחו אותנו בצעקות מפקידה לפקידה, עד שהגענו לפקידה האחרונה – שהתייעצה בצעקות בענייננו עם הפקידות האחרות והגיעה למסקנה ש… לא. גם בבנק שאני לקוחה שלו בעצם אי אפשר, כי… אהמ… אנחנו לא נותנים שירותים כאלה.

מה? אבל אתם בנק!

כן, אבל אין לנו קופה ראשית.

מובסת, הלכתי לסניף שלי, שהוא במקרה גם בעל קופה ראשית – כך הבטיחו לי הפקידים בבנק.

הגעתי. לא הופתעתי בכלל כשהפקיד סירב לפרוט את השטר הבלתי אפשרי שבידי.

התעקשתי.

לאחר שיחה עם בנקאית המט"ח הראשית של הסניף (או משהו כזה), הוחלט שירשו לי לפרוט את כספי, תמורת עמלה צנועה של 10 דולר.

טוב, טוב, קחו איזו עמלה נשכנית שבא לכם, רק תפטרו אותי כבר מהמתנה הזאת, שכבר נהפכה לעול.

(זה מזכיר לי שפעם ועד העמותה של ביה"ס קהילה החליט לתת לאנשי הצוות במתנה ארוחה משותפת בחוף הים. אנשי הצוות חשו שזה קצת מעיק, ואני טענתי שמתנה כזאת היא קצת כמו לתת למישהו במתנה ארנבת. לילי חשבה שזה ממש מצחיק, והמשיכה להזכיר לי את זה מאז לנצח).

זהו. פרטתי את השטר הארור, וחשבתי על הסרט ההוא, שבו מישהו חייב לבזבז מיליון דולר בתוך יום, ואיך המתנה המדהימה הזאת נהפכת בתוך זמן קצר לאתגר מייגע.

כמו שאמר לי אחד הפקידים המבוגרים בבנק, במין אירוניה ספק-מרושעת ספק-אבהית: "את רואה, גם כשיש הרבה כסף יש בעיות".

וחוץ מכל זה, כמו בשיחה עם פסיכולוג, החלק הדרמטי נשמר לדקה האחרונה. ארזנו הכל, ומחר, אינשאללה, אנחנו טסים וגם נוחתים (ובגלל זה גם לא השקעתי מאמצים בלינקים ותמונות. אני עייפה אחרי כל שקילת המזוודות הזאת).

 

המורשת הקולינרית שלי, והמורשת הקולינרית שהיתה יכולה להיות לי

בעצם אני עדיין בענייני הגירה, אבל הפעם לא שלי, אלא של סבתא שלי.

לפני כמה חודשים ביקרתי את חברתי אסתר, בשלנית בחסד עם תודעה מזרחית ומשפחה ברוכת נשים שיודעות לנהל בתים כמו שאני בחיים לא אדע. דיברנו על המתכונים שהיא גדלה עליהם והיום מכינה בעצמה, ועל המסורת שנשמרת בבישול מדור לדור, מאם לבת.

אני חשבתי בעצב על סבתא שלי, שתמיד החשבתי כבשלנית מעולה, ולמעשה לימדה את עצמה לבשל אחרי שהגיעה לארץ כפליטה, בעזרת ספר בישול בהונגרית. את החוויה של גדילה לצד אמא שתסביר לה את הכל היא החמיצה כשפרצו מלחמת העולם והשואה, וסבתא שלי איבדה את נעוריה, משפחתה, התרבות שבה גדלה וגם (כאן אני נעשית אנוכית) את רוב הידע הנשי שהיה אצור במשפחה הזאת והיא לא הספיקה לרכוש עד גיל 15, כלומר עד שנת 1940.

לפני כמה שנים ביקשתי מסבתא שלי שתסביר לי איך היא מכינה את תפוחי האדמה האדירים שלה, שמחת ילדותי, ואת המקרוני הידוע שלה ברוטב עגבניות. המפגש הקצר הזה ליד הכיריים גרם לי להלם די רציני ולהתפכחות כואבת מכמה מנכסי צאן ברזל של ילדותי. כדי לא לזרות מלח על הפצעים, אסתפק בכך שאומר שהמתכון הסודי כלל סוכר, קטשופ ובצל מטוגן עד צבע חום, כדי שיהיה טעים כמובן. במקרוני יש גם קטשופ וגם פטריות מקופסה.

תראו, סבתא שלי למדה לבשל בישראל בתקופת הצנע. מבחינתה, ארון מלא שימורים הוא אוצר. היא גם עקרת בית מעשית ולא מפונקת, ומעדיפה לא להקשות על החיים. ירקות קפואים מאוד מקלים על החיים. אבקת מרק היא תבלין חובה. היא מתבלת עם קטשופ. מיותר לציין שאין לה בבית שמן זית.

כשהיהודים עמדו בתור, הילידים הפלסטינים ידעו מה כדאי ללקט

ובכל זאת היא בשלנית מדהימה. הסופגניות שלה הן הסופגניות הכי טעימות בעולם, עם המרקם הכי אוורירי ופלאי שקיים. היא מכינה בלינצ'ס כיפיים ופשוטים למראה עם טעם עדין, שלעולם אינם נשרפים ותמיד שומרים על המרקם הנכון. היא הכינה את קציצות הבשר שהיו המאכל הבשרי האחרון שהמשכתי לאכול בתור ילדה שהופכת לצמחונית. הלצ'ו שלה משובח.

לפעמים כשאני קוראת על פלאי הבישול ההונגרי אני תוהה איך קרה שהמשפחה שלי הועתקה מגדות הדנובה ללבנט המאובק של אשקלון, עם פתיתים ואבקת המרק כאוכל לגיטימי. הפליאה הזאת תופסת אותי מפעם לפעם. למשל, כשביקרתי עם אודי את הדוד ששומר על רצף התיישבותי בברלין עוד מלפני מלחמת העולם (זה היה לפני שכל ההיפסטרים של תל אביב היגרו לשם). הוא שאל מאיפה המשפחה שלי, וחשבתי שבעצם בקונטקסט הזה המשפחה שלי במקור מהונגריה (לפחות הצד של אמא). זו רק סטייה קטנה של שני דורות בתוך רצף ארוך יותר עם היסטוריה אחרת לגמרי.

אז שוחחתי על כל זה עם מיכל, בת דודתי ובשלנית בחסד בעצמה. והיא חלקה עמי את המחשבה המעניינת שאמא שלי – לא רק שלא היתה לה מורשת מפוארת להנחיל לי, גם לא התעניינה במיוחד בהנחלה הזאת. מבחינתה, כאשה משוחררת שיוצאת מהמטבח לעבודה, הבישול הוא עול בלתי נעים וחסר השראה שצריך לגמור איתו מהר ככל האפשר – ורצוי בעזרת מזון קפוא כגון טבעול.

חשבנו איך זה מתקשר לשתינו לבחירה שלנו בהנקה ממושכת, בישול מחומרים טריים מתוך הנאה אמיתית, ובכלל תפישה קצת פחות דיכוטומית של המושג פמיניזם. מגיע לנו שוויון ויחס של כבוד גם אם אנחנו לא קרייריסטיות, וגם אם אנחנו נשים במובן הכי קמאי של המילה. יולדות, מבשלות, מכילות.

ועם השיחה נזכרנו בנוסטלגיה במתכונים של סבתא. הבלינצ'ס, הגומבוץ (מיכל טוענת שהיה גומבוץ גבינה ברפרטואר הסבתאי. אני, שכבר יותר מ-15 שנה לא אכלתי מוצרי חלב, לא זוכרת. אבל זה לא אומר כלום), הסופגניות, המרק הקר והמרענן ועוד פלאים.

הגומבוץ הביתי שלנו

אז ראיינתי את סבתא, והיא תיארה לי את שלבי ההכנה כמו שרק היא יודעת לתאר. כשהיא מסבירה זה נשמע כל כך פשוט, וכמובן שאין מה לדבר על כמויות, זמנים או תיאור מדוקדק של כל השלבים. כמו שבשלנית אמיתית מבשלת.

את המתכונים תוכלו לקרוא בפוסט הבא. כלומר – הקודם. (כלומר, זה שרואים אם ממשיכים לגלול, או לוחצים על previous).

מתכונים של סבתא

מרק שעועית צהובה קר. עכשיו אני צריכה לחשוב איך הופכים את המרק המרענן הזה לטבעוני

מרק קר עם שעועית צהובה

מבשלים את השעועית במים שיכסו אותה – לא יותר מדי. אחר כך כבר מדללים עם החלב.

כשהיא רכה, מערבבים קמח עם חלב ושופכים על השעועית.

כמה חלב?

כמה שאת רוצה שיהיה מרק.

מוסיפים מלח, ונותנים לזה להתקרר.

כשזה קר, מוסיפים שמנת.

וזהו.

(הערת המערכת: אני בטוחה שאצלנו הכינו את זה גם עם אשל ולא עם שמנת)

אצל סבתא זו עוגת חולין, ולכן אין לנו תמונות של העוגה המקורית

עוגת תפוחים

לוקחים 1-2-3 (ככה אני קוראת לזה): סוכר (100 ג'), מרגרינה (200 ג'), קמח (3 כוסות)

אפשר לשים את זה קצת במקרר ואז זה נעשה יותר בצק.

לשטח בתבנית, ואז…

לוקחים קילו תפוח עץ חמוץ, מגרדים, ושמים בזה איזה 100 ג' סוכר ווניל.

לבשל את התפוחים עד שהמים מתאדים.

אבל את שמה בצק גם מלמעלה!

כן, חצי לשים בתבנית וחצי לשמור לאחר כך.

אפשר גם לפזר מלמעלה פירורים, או לסדר את הרצועות של הבצק בריבועים, כמו רשת.

(בדרך כלל סבתא שלי נוהגת לרדד עלה ואחרי שהיא מניחה אותו על תערובת התפוחים, לנקב בו שורות בעזרת מזלג, כמו קרקר או מצה)

ואז אופים?

כן

אפשר להוסיף ביצה למעלה כדי לקבל צבע יפה.

נודלי

נודלי רכים ואווריריים. אצל סבתא שלי הם דקים יותר

מבשלים תפוחי אדמה במים

שופכים את המים

מועכים את תפוחי האדמה

מערבבים עם קמח

כמה?

לא יודעת כמה, אף פעם לא מדדתי. עד שיהיה מזה בצק

מכינים מזה עלה על השולחן, בערך ס"מ עובי.

חותכים רצועות רצועות,

מגלגלים וחותכים

וזהו.

מה זהו? מה עכשיו??

לבשל במים עד שזה עולה, ואז מטגנים פירורי לחם ומערבבים עם זה, וזהו.

איך אפשר להכין ממולאים בלי עגבנייה אחת?!

כרוב ממולא מבושל עם כרוב חמוץ

להחמיץ קודם כרוב:

לוקחים את הכרוב ומרסקים עם פומפייה שטוחה שזה עושה רצועות דקות (או שחותכים ביד, לא חשוב)

קודם ממליחים ואז דוחסים לתוך צנצנת עד שעולה המיץ של הכרוב.

שמים מלח (אפשר לשים גם פלפל שחור)

כמה זמן לוקח?

תלוי בחום. אני שמה בשמש. בבית זה לוקח יותר זמן.

אבל בערך. שבוע? שלושה ימים?

אף פעם לא הסתכלתי. לא שבוע.

ועכשיו הכרוב הממולא (זהירות, מתכון בשרי!)

לוקחים עלה כרוב

אם אני יודעת שאני רוצה להכין כרוב ממולא, אני קונה כרוב ושמה בפריזר וכשאני מוציאה, אחרי כמה ימים, מתי שצריך, זה יורד יפה, לא נשבר.

לוקחים בשר טחון, בצל, שום ושמן, שלא יהיה יבש, כן?

מלח, פלפל, פפריקה,

ממלאים, וזהו.

מה זהו?? (סבתא שלי חושבת שהכל פשוט)

קודם שמים למטה קצת כרוב חמוץ, ועל זה בשורה את הממולאים, ולמעלה עוד פעם כרוב חמוץ.

צריך להוסיף מים?

שופכים על זה מים ושמן.

מבשלים בסיר? אופים בתבנית?

מבשלים בסיר.

אם את רוצה לבשל שזה יהיה צמחוני, את יכולה במקום בשר למלא גריסים.
(האמת היא ששתינו שכחנו שלעתים קרובות סבתא שלי ממלאת את הכרוב שלה בפירה. זה טעים)

זהו להפעם.

ואם סבתא תהיה נחמדה ומשתפת פעולה, אלמד להכין את הסופגניות הטובות בעולם – פריכות מבחוץ ואווריריות מבפנים כמו ששום סופגנייה שפגשתי לא היתה. אמא שלי ואבי, מצדם, מחכים למתכון של הגולאש.

איך הקונסוליה הבריטית גרמה לי להרגיש כמו פלסטינית

סוף סוף קיבלנו ויזה!
כמה טפסים מילאנו. עם כמה מומחים ובעלי מקצועות הזויים (מישהו אמר נוטריון?) נפגשנו. כמה פעמים תכננתי לשרוף את בניין הקונסוליה והתאפקתי. כמה שרירות, אבסורד וחוסר אונים מול בירוקרטיה אימתנית וקשיחה. אבל בסוף הצלחנו להוכיח את מה שהיה צריך – שאנחנו באמת בני זוג ובאמת מתכוונים לעבור לאנגליה יחד. זה דרש רק שלושים מסמכים, עשר תמונות משפחתיות, פגישה עם עו"ד מומחית לוויזה והגירה (וכמה וכמה התכתבויות ושיחות טלפון איתה), מפגש עם נוטריון (אדם עם משלח יד מדהים, אבל גם איש ממש נחמד), התכתבות אימייל עם חברת הייעוץ לענייני ויזה (גם בבריטניה מפריטים. למה שעובדי הציבור יענו על שאלות הציבור?), תרגום סיטונאי לאנגלית של כל הניירת הרשמית שלנו (למדתי המון מושגים) והגשה אחת, מאוחרת ונרגשת, של הטפסים שלנו. שנשלחו לטורקיה (העונש הקולקטיבי הקטן שהבריטים נוקטים אחרי שישראל השתמשה בדרכון בריטי כדי לרצוח את אל מבחוח. טורקיה! באמת יש להם הומור מושחז, הבריטים האלה). ובמרוצת כל התהליך המתיש הזה לא יכולתי שלא לחשוב: אם שועלי ניירת מיומנים כמונו נתקלים בכאלה צרות בהליך פשוט כמו בקשת ויזה, מה יגידו אזובי הקיר (או, נאמר, מהגרי עבודה עניים שאינם דוברי אנגלית?)

מצטער, אדוני, לא מילאת טופס ב/12

העיסוק המתיש בבקשת רשיון מעבר ושהייה העביר אותי באבחה חדה ממעמדי כבעלת פריבילגיות – בת לעם האדונים במדינת אפרטהייד – למעמד של אזרחית זרה בלי ניירות, שצריכה להתחנן כדי לעבור בגבול, או סתם לדבר עם איזה פקיד שיסביר לי מה לעשות. או במלים אחרות, החוויה היומיומית של פלסטיני.

ישנן צרות גדולות יותר

ולי עוד היה מזל. הרי בזכות ההחלטה האסטרטגית המשפחתית לתבוע זכות שיבה להונגריה ולהחזיר לנו את האזרחות שנגזלה בידי הצורר הנאצי, יכולתי להרעיף על אבי ושני ילדינו את הסטטוס שלי כאזרחית האיחוד האירופי (אמנם מדרג ב'), וכך חסכנו אלפי שקלים בבקשת הוויזה שלנו. כן, כן, למשפחה של חברי המועדון זה בחינם. לסטודנט ישראלי עולה 1500 שקל רק להגיש את המסמכים לבקשת ויזה (וזה לפני תשלום על חתימות נוטריון לכל התרגומים).

אחרי שהגשנו את כל הניירת הבריטית וישבנו להמתין בחופשה נטולת טרדות, היה לי עוד עניין קטן להסדיר – להנפיק דרכון הונגרי לבתי ולחסוך ממנה השפלות נוספות בעתיד וממני טרדות בירוקרטיות. שלוש פעמים כבר הלכתי לשגרירות, ובכל פעם הסבירו לי מה צריך לעשות. אמא שלי, צדקת שכמוה, נסעה בשבילנו לירושלים להחתים את תעודת הלידה של כליל בחותמת אפוסטיל (חותמת מיוחדת שאפשר למצוא רק במשרד החוץ בירושלים, שמטביעים על מסמכים רשמיים כדי להפוך אותם, כנראה, לעוד יותר רשמיים). סבתא שלי עזרה לי למלא טופס תעודת לידה בשבילה. חברה של אמא שלי תרגמה את התעודות שלה להונגרית. הבאתי את ההונגרייה הקטנה לשגרירות וחשבתי שסוף סוף למדתי משהו, והפעם הכל יהיה בסדר. לא היה.

הר נבו של הבירוקרטיה

כשלילה נולדה לא היה לנו שם בשבילה, ורשמנו אותה בשם זמני עד שנחליט. כעבור כמה חודשים רשמתי אותה בשם כליל. טרחתי והבאתי להונגרים גם את תעודת שינוי השם שלה. מממ… חייכו הפקידים בהנאה מרושעת, והטילו לחיקי טופס נוסף. מצטערים, אי אפשר להנפיק לך דרכון. היא צריכה לעבור תהליך שינוי שם בהונגריה. זה תהליך ארוווך.
"אבל", מחיתי בחוצפה (עם הבריטים המפחידים לא הייתי מעזה, אבל אלה – מזרח אירופאים שכמותם – פחות מאיימים). "אבל היא הרי בכלל לא רשומה בהונגריה. מה יש לשנות? פשוט תרשמו אותה עם השם הנוכחי!"
"אלה התקנות", פסקו שני הפקידים, ושילחו אותי ואת לילה נטולות דרכון (ואפילו יותר גרוע – בלי צילום פספורט, שהיה בעצם גולת הכותרת מבחינת לילה). פרצתי בבכי. לילה חיבקה אותי ואמרה "אמא, תני לי לנחם אותך".

כשרטנתי אצל לורה את תסכולי הבירוקרטיה שלי, היא אמרה כלמודת ניסיון שזו החוויה הבסיסית של מהגר (היא יודעת על זה כמה דברים. האוניברסיטה העברית מאוד התחבטה לפני שהואילה להכיר בתואר שרכשה בעיר השדה הנחשלת והאלמונית לונדון). לעולם את בגדר חשודה, לא מכירה את הז'רגון המקצועי ולא את הנורמות הנהוגות עם הפקידים, ותמיד צריכה להוכיח שאין לך אחות. המרדף הזה אחר התעודה הנכונה הזכיר לי מה קורה לאתיופים שרוצים אזרחות ישראלית והכרה ביהדותם). הגזענות, פנים רבות לה. אבל זו לא רק גזענות (כמו שמוכיח סיפורה של גיסתי הבלונדינית). זו גם ההתנהלות הבלתי אישית עד כאב שאופיינית למערכת הבירוקרטית (אני בהחלט מתכוונת לכתוב על זה עוד בהמשך).

אבל אל תתנו לפוסט הקוטרי הזה להטעות אתכם. עכשיו, כשאני בחופשה שכמוה לא ידעתי מאז גיל 17 בערך, אני מרחפת בחיים כמו פיה. כלום לא מרגיז אותי למשך יותר מדקה. אני מאושרת וקלילה ונטולת דאגות. טרדות היומיום מחליקות מעלי כמו שהיגיון בריא נסוג מפני משרדים ממשלתיים. ובכל זאת, כאשר הלכתי ברחוב עם הדרכון ההונגרי היקר מפז שלי, שהוא המפתח לכל הנסיעה שלנו, הייתי ממש מודאגת מהמחשבה שאאבד אותו. בכלל לא רציתי להוציא אותו מהבית, את האוצר המגיארי שלי. ואז נזכרתי שגם למלכת אנגליה אין דרכון. בעצם, אולי היא במצב קצת שונה משלי.

עולה למטוס בלי דרכון

בלי מקרר

נדמה לי שהמהלך לשחרור מכבלי הרכוש החל בפיאסקו פסח, שבו התנדבתי לארח את משפחתי לליל הסדר (הטבעוני! אם תנוח עלי הרוח, אפרסם את המתכונים) ואפילו טרחתי והכנתי כמה מהמאכלים היותר תובעניים יום מראש. התרגשתי מאוד, ואבי איים שאם אכין עוד מאכל אחד, הוא מתפטר. ואז המקרר התקלקל.

אבל מה עושים עם כל השאריות המרקיבות שמסתתרות מאחור…?

היה זה ערב פסח הכי שרבי בתולדות האנושות. חום נוראי. האוכל היה בטוח מתקלקל ללא קירור. שלחנו את התבניות, הקופסאות, הקינוחים והמשקאות לחברתנו ושכנתנו נתליה ונערכנו ללילה מאתגר במיוחד. דווקא היה כיף, וכליל, הידועה היום בשם לילה, אפילו ניצלה את המעמד כדי לתבוע מאבי מתנת אפיקומן שערורייתית במיוחד – נעלי עקב! (מיותר לציין שכמיטב המסורת המשפחתית היא לא קיבלה אותן).

בקיצור, אובדן המקרר היה סיוט, וכל האוכל הטעים שהכנתי נהרס כבר למחרת, כולל טרין האנטיפסטי המדהים, שכמעט לא הצלחתי לתחוב לפה בערב שבו, כאמור, הכנתי קצת יותר מדי אוכל מתוך החרדה הפולנית הידועה. היה לנו המון אוכל טעים לאחסן, ומילאנו את המקרר המת שלנו בקרחונים (!!!) בתקווה שזה יביא תועלת. זה לא. זרקנו את הכל לקומפוסט.

למחרת חיפשנו מקרר בתזזית, שלא לומר בפאניקה (כלומר, אבי חיפש). לא מצאנו. פסח, תעזבו אתכם מהובלות. ואז גיליתי שבעצם, הרבה הרבה יותר קל לי לחיות בלי מקרר. ויתרנו על החיפושים והעברנו את כל החודשים שנותרו עד פינוי הדירה ללא מקרר. הרגשתי שאבן נגולה מעל לבי. אכלנו אוכל טרי, קנינו מעט בכל פעם ולא צברנו כלום. בבית התפנה מקום, והזמזום המעצבן של המקרר נגוז מחיינו. לא תכננו ליום המחר, ואני הרגשתי פרנציסקנית טובה לפחות כמו האח ג'ינפרו (אם כי כן השרינו קטניות, שלא כמו הנזיר הפרנציסקני האקסצנטרי, שאם אני לא טועה היה זה שסירב להשרות שעועית למחר בתורנות המטבח שלו, כי ישו אמר לא להתכונן ליום המחר).

לא שומר במקרר

מה סוד קסמם של החיים ללא מקרר? לכאורה מדובר בעיקר בניג'וס. משהו שרק אידיאליסטים מהסוג של חברתנו ליאת (שכתבה על ניסיונותיה בבאופן טבעי) יכולים להעריך, או לרצות, או לחיות איתו למשך יותר מדקה.

למעשה זה שחרור מחרדה, ממחשבות כפייתיות שמזמזמות ברקע על מה יהיה בעתיד, מבישול לקראת מצור בכמויות גדולות מדי, וכתוצאה מכך – מערימת הקופסאות עם השאריות, שחבל לזרוק אבל למעשה הן מרקיבות מאחור עד שהן מגיעות לסופן הבלתי נמנע כציביליזציית פטריות משגשגת שכואב הלב להשמיד.

הוויתור על המקרר נשא בחובו תחושת מסוגלות עזה. את המחשבה הבכיינית "אין לי כוח לבשל כל יום" החליפה הידיעה המעצימה "ממש כיף לי לבשל כל יום אוכל טרי". את החשש "ומה יהיה אם נחזור הביתה ולא יהיה אוכל?" החליפה התובנה שיהיה אוכל, או שנכין אוכל. מה נגיש לאורחים? אוכל טרי! (ותכלס, אנחנו לא גרים במעלה דרדרים, אלא במרחק שתי דקות הליכה מכל חנות שמתחשק לנו). ואיך יהיו לנו מים קרים בקיץ המהביל? טוב, כאן הגענו לפשרה, והבאנו מקפיא, שגם פתר את הבעיה האחרת – מה נעשה כשנורא מתחשק לנו לנשנש משהו ואין שום דבר מוכן. אז יום אחד הכנתי עשרות מאפים קטנים והקפאתי, שיהיה.

הפרידה מהמקרר היתה סמל למהלך גדול יותר שהתחולל בחיי – הוויתור על תכנונים לעתיד, לקראת ההרפתקה הגדולה שלנו ליציאה אל הבלתי נודע. הוא הצליח מעל המשוער, וממש הרגשתי אבן נגולה מעל לבי. אבן בגודל מקרר.

מרבה נכסים

כל הארץ אוהלים, אוהלים, ואנחנו פינינו את הדירה שלנו – ולא שכרנו דירה אחרת במקומה. ארזנו כמה תיקים – תיק יד לכל חבר משפחה, ותיק גדול משותף. וזהו (בתוך שבוע התברר שגם זה יותר מדי).

איזו הקלה!

כשיצאנו לדרך נדהמנו כשהתברר שהציבור משתתף בצערנו על חיי הנוודות שהתגלגלנו אליהם. אנשים שואלים אותנו מה איתנו, וכשאנחנו עונים בחיוך "ביקרנו בני משפחה וחברים והקמנו אוהל בלוינסקי", הם מנידים בראשם בצער (טוב, עדיין לא הספקנו לישון בו…).

"את חושבת שכל אחד בעצם נכסף להיות במצב של שחרור מהכל?", אבי שואל. שאלה טובה. נדמה לי שלא. החירות היא דבר די מאיים בשביל אדם מן היישוב. מאוד קשה לנהל שגרה נינוחה בתנאים של שינוי בלתי פוסק.

ועכשיו – החופש הגדול באמת. חופש מתוכניות, חופש מרכוש, אפילו כמעט חופש מעבודה (עובדים רק מעט, וממילא אנחנו לא משלמים שכירות). לא שגרה, אבל איזו נינוחות.

זה התחיל באריזות לקראת הנסיעה ופינוי הבית משטויות. זה סוד גלוי שבתים צוברים כמות בלתי נתפסת של שטויות בטכנולוגיה שלקוחה מהארי פוטר – בגומחות ונקיקים  נסתרים ברחבי הבית מסתתרים חפצים שתופסים נפח הרבה יותר גדול מכל הארונות, הבוידעמים והמגירות. זה מין פלא כזה. אלא שכאשר מכניסים דברים לשקיות זבל גדולות וארגזים, הם חוזרים לגודלם האמיתי והאימתני. וכך העפנו מהבית כמויות אדירות של רכוש שנראה מאוד חיוני קודם, כשעוד היינו יושבי קבע.

ציוד חיוני ליושבי קבע

בצעד דרמטי, שעדיין קשה לי לעכל, העפתי לרחוב כשני טון בגדים שלי ושל כליל. בגדים שחשבתי שהם ממש חשובים, ואפילו את המכנסיים בוורוד זרחני! הם פשוט לא נכנסו למזוודות לאנגליה, ונראה לי הזוי לשמור בארץ כל כך הרבה בגדים אחרים שיחכו לי. ובכל זאת, השכם בבוקר, כאשר כבר ישנו בסלון (כי את המיטה של נור ושלנו כבר מסרנו הלאה), התעוררתי בלב נחמץ לשמע פועלי הזבל שמעמיסים את אוסף הבגדים שלי למשאית הזבל. איזה בזבוז. לו רק היה לנו זמן לקחת אותם לוויצו, או לפינת הקחתן שבשדרות לו הייתי רוטשילד. אבל לא היה לנו פנאי.

ככה זה נראה, בערך (בכל זאת, אני דור שלישי)

רק אחרי שהעמסנו את התיקים ויצאנו מהבית – והפעם באופן סופי – הסתכלנו זה בזו וחייכנו. המאוויים שלנו נראו כל כך אפשריים לביצוע, עיתותינו בידינו, וכל מה שיכולנו לעשות למען גורלנו כבר עשינו. עכשיו יוצאים לדרך.