התנצלות: כשיהיה לי חיבור אינטרנט נורמלי אוסיף פה קצת תמונות וקישורים. בינתיים פשוט תקראו.
זאת באמת חכמה קטנה מאוד לרדת על הקולינריה הבריטית, ובכל זאת – אני בהלם תרבות. התדהמה אחזה בי לראשונה כאשר בסיור בשוק של לידס עצרנו (מתוך התחשבות בילדים המורעבים) במעין דיינר עממי. הם קוראים לכל מזללות הפיש אנד צ'יפס שלהם "בתי קפה", והיתרון הגדול של המזללה המסויימת ההיא היה שלט גדול שבו נכתב "אנחנו מטגנים בשמן צמחי". הם מטגנים פחות או יותר את כל התפריט שלהם, אז זו כנראה הקלה די גדולה לחזירי אנגליה.
התפריט כלל אלפיים דרכים לאכול צ'יפס, כולל כריך צ'יפס, שזה מין לחמנייה ספוגית ולבנה עם המון צ'יפס. המקומיים מטביעים את זה ב"רוטב חום" (אין צורך לקרוא לזה בשם של אוכל, כנראה, אף על פי של' דווקא טוענת שזה טעים וגם טבעוני). הצצות בצלחות של אחרים לא הניבו מנות מעודנות יותר, אם כי היו שם כמה אנשים שאכלו פירה אפונה עם הצ'יפס והבשר נוטף הרוטב החום, וזה דווקא די חמוד ונוגע ללב בעיני. השוק מלא בדוכנים ומזללות של אוכל מטוגן ונטול ערך תזונתי (או טעם) כמעט לגמרי. די שמחתי לגלות שמשרד הבריאות, באקט של פטרונות מתבקשת, הקים בתוך השוק מרכז תזונה גדול, עם קורסים לבישול למבוגרים ולילדים מעל גיל 12, עם הנחיות לתזונה מאוזנת ובריאה.
מצד שני, השוק מלא בירקות יפים וזולים ובחנויות תבלינים נהדרות, ובדוכנים של אוכל אפריקאי וקריבי, עם מבחר אדיר של צמחים ואבקות שמעולם לא שמעתי עליהם (אני בהחלט מתכוונת לנצל את אופיין הידידותי של שכנותי האפריקאיות ולרדת לעומקו של העניין). איזה כיף! אנגליה מלאה ירקות נהדרים!
איפה הטופו?
מה רבה היתה הפתעתי כאשר סוף סוף הזדמנתי לסופרמרקט פה בשכונה. בימים האחרונים קנינו בעיקר בקואופרטיב המזון שנמצא במרחק חמש דקות הליכה מהבית, ואמנם מציע מבחר די מצומצם של מוצרים, אבל חלק אדיר מהם הם מוצרי סחר הוגן, ולא מעט מהם יוצרו במיוחד בשביל הקואופרטיב. זה נחמד, וכבר הציעו לנו לקנות מניה ולהפוך לחברים. אבל בקואופרטיב קשה להשיג דברים שנראים לי טריוויאלים לבישול, ולכן היום אזרתי עוז וצעדתי עוד חמש דקות תמימות עד הסניף של מרקס אנד ספנסר – סניף קטן יחסית, שמוכר "פשוט אוכל". טוב, אולי בשביל אנגלים המלה "פשוט" אומרת משהו אחר. ואולי המלה "אוכל" כאן היא לא מה שאני רגילה אליו.
חשבתי שבסופרמרקט ענק כזה בטח אפשר למצוא טופו, או רוטב סויה, או טריאקי. מיותר לציין שחשבתי שאמצא בסופרמרקט ענק כזה אוכל. למעשה יש בו בעיקר טורים על טורים של מקררים עם מנות מוכנות לחימום במיקרוגל, ומדפים עם רטבים מוכנים. "טופו?", חזרה אחרי המוכרת בפליאה מסוימת. "לא, מותק. הדבר הכי קרוב שיש לנו זה… זה", והיא לקחה אותי למקרר שבו ניצבה לזנייה צמחונית קפואה בקופסה. "זה עם טופו, מותק", אמרה בהשתדלות (בלידס כל הזמן קוראים לכולם מותק, כלומר Love).
לרגע חשבתי שאולי אני פשוט חווה חוויית סופרמרקטים רגילה, כי הרי גם בישראל אני מגיעה לסופר אמיתי פעם בשנתיים בערך, ואולי בימינו גם בישראל מוכרים רק אוכל מוכן, קפוא? לא, התנערתי. זה לא יכול להיות. סופרמרקט נורמלי בישראל מכיל בערך פי 5 יותר סוגי ירקות טריים מאשר המקום שביקרתי בו היום. אפילו תחום הירקות הקפואים בישראל מציע יותר מבחר. כאן הם בכלל לא טרחו להציע ללקוחות ירקות קפואים לא מעובדים – היו אפונה, תפוח אדמה קפוא (??!!), כרוב ניצנים, פול ותירס עם אפונה. נדמה לי שזהו. מה הקטע עם האנשים האלה, הם לא מבשלים?
במאמצים לא מעטים הצלחתי לחשוב על ארוחה טעימה מהמוצרים שיש שם. איתרתי את הבקבוק היחיד של חומץ בלסמי שהיה שם (אני די בטוחה שבסופר בארץ יש חמישה סוגים שונים), פטריות יפות וכרוב ניצנים טרי. הפטריות יצאו ממש טעימות, והרוטב שלהן השתלב מעולה עם הפירה בשמן זית (מתכון בסוף).
עוכרת שמחות (שלא לומר, קרנבלים)
זאת לא הפעם הראשונה שאני עושה פרצופים חמוצים לנוכח האוכל המקומי. שלשום, כמו שהזכרתי ברמז בפוסט הקודם, היינו בקרנבל של לידס. את המצעד הצלחנו להחמיץ, אבל הפארק היה מלא באנשים ששווה לראות – אנשים שלא נראים כמו תושבי הפרברים הדהויים שגרים בשכונה שלנו. הפארק היה מלא במוזיקת ריקודים ג'מאייקנית ובדוכני אוכל לאין קץ, ובהמשך, למרבה הזוועה, בדוכני קשקושים מהסוג שמוכרים כנראה בכל אירוע בימינו. צעצועי פלסטיק עלובים במחירים מופקעים, בלוני הליום ב-5 פאונד (!!) וג'אנק פוד שאין לו גבול. הילדים היו באקסטזת אמא-תקני-לי, ואני נעשיתי עצבנית יותר מרגע לרגע. לילה דרשה גלידה, או בלון, או צעצוע, או לעלות על מתקני השעשועים המותרים רק לילדים גדולים, או כל מיני דברים אחרים שאני לא מרשה כי הם לא בריאים, או יקרים מדי, או מסוכנים מדי. נור השתוקק לפטיש יום עצמאות ענק עם דגל ארצות הברית, ולתועפות של קשקושי ג'אנק פוד מהסוג הדוחה ביותר – בעיני.
עמדתי כחומה בצורה ביניהם לבין טרפת הקניות, אבל זה כמובן העכיר את האווירה עד מאוד, מה גם שעילת היציאה קצת השתבשה, כי אמנם היה שם רעש אדיר של מוזיקה משני מתחמים שונים, אבל ההיבט הקרנבלי של האירוע הממוסחר כבר יצא לצעוד ברחובות. אז כולנו היינו עצבניים, ולילה כבר נעשתה קצת מצוננת ועצבנית יותר מהרגיל, ובסופו של דבר אפילו לאבי נמאס ממני ומהפרצופים הצדקניים שלי. מה לעשות, לא כיף איתי. כל העקרונות שלי מעייפים נורא. הרבה יותר נחמד להיות במקום כזה עם מישהו שלא עושה חשבון, שלא מעיר הערות נבזיות על זיהום אוויר, חומרים בלתי מתכלים ואוכל בלתי בריא ואכזרי.
יצאנו מהפארק זועמים ובוכים (הילדים), עצבניים ומרירים (אנחנו). בדרך התעשתי והסכמתי לפשרה – נחזור לאזור יותר שלו של הפארק, ונור יקבל 3 פאונד לרכוש בהם מה שלבו חפץ, ואח"כ אני אצא עם לילה לחפש לה משהו שאני מוכנה לקנות לה. ולא ניסחב שוב כולנו ברחבי הפארק הגדול והרועש וההומה אדם. המצב השתפר פלאים, ואני נזכרתי בטור הראשון של רחל טל שיר ב"הארץ", שבו היא מספרת איך, לאסונו של בעלה, הם יצאו לחופשה זוגית בפריז ("פאריס", בכתיב הארץ) דווקא כשהיא החליטה להתנזר מ"האוכל הרע". כשקראתי את הטקסט לראשונה לא הייתי בטוחה אם זאת סאטירה מושחזת על בריאותנים או טקסט מעורר בחילה וחמלה. מאז גיליתי שרוב הסיכויים שמדובר באופציה ב', אבל אני מוכנה לתת לה ליהנות מהספק. בקיצור, טל-שיר מסתובבת בפריז כלוחמת קומנדו, דרוכה לכל פרור של חמאה או סוכר ("רעל מזוקק") שמתקרב אליה. בזמן שבעלה רוצה ליהנות משכיות החמדה של העיר, היא רק עסוקה בניסיון למצוא את המסעדה הבאה שבה יאכלו מזון בריאות טבעוני. משימה די מופרכת בהתחשב בלוקיישן. האם יש צורך לציין שהחופשה נהרסה בצורה חסרת תקנה? רגע, הסיפור הזה נראה לי מוכר. הוא עלי!
אלהים אדירים, איך להיות אדם נוח לבריות ולחיות בשלום עם המצפון שלי? אני מנסה להזכיר לעצמי שגם גנדי היה איש משפחה מזעזע שהעלה את משפחתו כקורבן על מזבח עקרונותיו, אבל זה לא מעודד אותי בכלל. אני אוהבת לראות בעצמי טבעונית נוחה לבריות. איך נהפכתי לכזה בן אדם מבאס? בשובנו לפארק נור רוכש קני סוכר (הוא כבר הבין לאן נושבת הרוח, כנראה), ובשביל לילה מצאנו ברד בצבע כחול מחריד, ואני לא אמרתי מילה (לפחות זה לא חלבי). קנינו מין צ'יפס מיוחד שעשוי מתפוח אדמה אחד, חתוך כספירלה ונעוץ על מקל. לא אכלתי מזה (לכי תדעי במה טיגנו את זה האנגלים המטורפים האלה), אבל גם לא אמרתי כלום לאחרים. ניצלנו מצעצועי פלסטיק, ובסופו של דבר, כשישבנו מותשים ושתינו סיידר ובירה, אפילו אנשי המצעד חזרו לפארק וזכינו לראות את התחפושות המרהיבות שלהם. למחרת הלכתי לחנות הכשרה וקניתי לה קופסה של גלידת וניל טעימה מסויה. מזל שאנחנו בשכונה יהודית.
ולקינוח – פטריות טעימות וקלות להכנה מדברים שאפשר להשיג בכל סופר
מה צריך?
פטריות פורטבלו יפות, גדולות ועסיסיות
שום
חומץ בלסמי
יין אדום
טימין
מלח
פלפל
שמן זית
מה עושים?
מחממים במחבת עמוקה קצת שמן זית עם מלח ופלפל.
מוסיפים שום קצוץ (בערך שן וחצי לפטרייה) ומטגנים טיפה.
מושיבים בתערובת את הפטריות בשלמותן ויוצקים עליהן עוד שמן מלמעלה.
מוסיפים ממש מעט יין אדום, חומץ בלסמי ומים, עד שהרוטב מתעבה.
מנמיכים את החום ומכסים.
מחכים, מוסיפים נוזלים לפי הצורך.
הפטריות מתכווצות קצת ומגירות את מיציהן הטעימים לרוטב.
מחכים, ומוסיפים עוד קצת שום טרי מלמעלה וטימין.
מחכים.
זהו, יוצקים רוטב על הפטריות ועל הפירה שבתוכו הן מונחות. זה טעים.
