בלי מקרר

נדמה לי שהמהלך לשחרור מכבלי הרכוש החל בפיאסקו פסח, שבו התנדבתי לארח את משפחתי לליל הסדר (הטבעוני! אם תנוח עלי הרוח, אפרסם את המתכונים) ואפילו טרחתי והכנתי כמה מהמאכלים היותר תובעניים יום מראש. התרגשתי מאוד, ואבי איים שאם אכין עוד מאכל אחד, הוא מתפטר. ואז המקרר התקלקל.

אבל מה עושים עם כל השאריות המרקיבות שמסתתרות מאחור…?

היה זה ערב פסח הכי שרבי בתולדות האנושות. חום נוראי. האוכל היה בטוח מתקלקל ללא קירור. שלחנו את התבניות, הקופסאות, הקינוחים והמשקאות לחברתנו ושכנתנו נתליה ונערכנו ללילה מאתגר במיוחד. דווקא היה כיף, וכליל, הידועה היום בשם לילה, אפילו ניצלה את המעמד כדי לתבוע מאבי מתנת אפיקומן שערורייתית במיוחד – נעלי עקב! (מיותר לציין שכמיטב המסורת המשפחתית היא לא קיבלה אותן).

בקיצור, אובדן המקרר היה סיוט, וכל האוכל הטעים שהכנתי נהרס כבר למחרת, כולל טרין האנטיפסטי המדהים, שכמעט לא הצלחתי לתחוב לפה בערב שבו, כאמור, הכנתי קצת יותר מדי אוכל מתוך החרדה הפולנית הידועה. היה לנו המון אוכל טעים לאחסן, ומילאנו את המקרר המת שלנו בקרחונים (!!!) בתקווה שזה יביא תועלת. זה לא. זרקנו את הכל לקומפוסט.

למחרת חיפשנו מקרר בתזזית, שלא לומר בפאניקה (כלומר, אבי חיפש). לא מצאנו. פסח, תעזבו אתכם מהובלות. ואז גיליתי שבעצם, הרבה הרבה יותר קל לי לחיות בלי מקרר. ויתרנו על החיפושים והעברנו את כל החודשים שנותרו עד פינוי הדירה ללא מקרר. הרגשתי שאבן נגולה מעל לבי. אכלנו אוכל טרי, קנינו מעט בכל פעם ולא צברנו כלום. בבית התפנה מקום, והזמזום המעצבן של המקרר נגוז מחיינו. לא תכננו ליום המחר, ואני הרגשתי פרנציסקנית טובה לפחות כמו האח ג'ינפרו (אם כי כן השרינו קטניות, שלא כמו הנזיר הפרנציסקני האקסצנטרי, שאם אני לא טועה היה זה שסירב להשרות שעועית למחר בתורנות המטבח שלו, כי ישו אמר לא להתכונן ליום המחר).

לא שומר במקרר

מה סוד קסמם של החיים ללא מקרר? לכאורה מדובר בעיקר בניג'וס. משהו שרק אידיאליסטים מהסוג של חברתנו ליאת (שכתבה על ניסיונותיה בבאופן טבעי) יכולים להעריך, או לרצות, או לחיות איתו למשך יותר מדקה.

למעשה זה שחרור מחרדה, ממחשבות כפייתיות שמזמזמות ברקע על מה יהיה בעתיד, מבישול לקראת מצור בכמויות גדולות מדי, וכתוצאה מכך – מערימת הקופסאות עם השאריות, שחבל לזרוק אבל למעשה הן מרקיבות מאחור עד שהן מגיעות לסופן הבלתי נמנע כציביליזציית פטריות משגשגת שכואב הלב להשמיד.

הוויתור על המקרר נשא בחובו תחושת מסוגלות עזה. את המחשבה הבכיינית "אין לי כוח לבשל כל יום" החליפה הידיעה המעצימה "ממש כיף לי לבשל כל יום אוכל טרי". את החשש "ומה יהיה אם נחזור הביתה ולא יהיה אוכל?" החליפה התובנה שיהיה אוכל, או שנכין אוכל. מה נגיש לאורחים? אוכל טרי! (ותכלס, אנחנו לא גרים במעלה דרדרים, אלא במרחק שתי דקות הליכה מכל חנות שמתחשק לנו). ואיך יהיו לנו מים קרים בקיץ המהביל? טוב, כאן הגענו לפשרה, והבאנו מקפיא, שגם פתר את הבעיה האחרת – מה נעשה כשנורא מתחשק לנו לנשנש משהו ואין שום דבר מוכן. אז יום אחד הכנתי עשרות מאפים קטנים והקפאתי, שיהיה.

הפרידה מהמקרר היתה סמל למהלך גדול יותר שהתחולל בחיי – הוויתור על תכנונים לעתיד, לקראת ההרפתקה הגדולה שלנו ליציאה אל הבלתי נודע. הוא הצליח מעל המשוער, וממש הרגשתי אבן נגולה מעל לבי. אבן בגודל מקרר.

מחשבה אחת על “בלי מקרר

  1. כמה סמליות במקרר אחד. בצרפת, כפי שאת אולי יודעת, נהוג ללכת לשוק לפני ארוחת הצהריים, לערוך קניות לצהריים, ולפני ארוחת הערב, לערוך קניות לארוחת הערב (כמובן שאני תוהה: האם הסחורה בערב היא לא אותה הסחורה? לא עדיף כבר לקנות לפחות לאותו היום?).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s