המורשת הקולינרית שלי, והמורשת הקולינרית שהיתה יכולה להיות לי

בעצם אני עדיין בענייני הגירה, אבל הפעם לא שלי, אלא של סבתא שלי.

לפני כמה חודשים ביקרתי את חברתי אסתר, בשלנית בחסד עם תודעה מזרחית ומשפחה ברוכת נשים שיודעות לנהל בתים כמו שאני בחיים לא אדע. דיברנו על המתכונים שהיא גדלה עליהם והיום מכינה בעצמה, ועל המסורת שנשמרת בבישול מדור לדור, מאם לבת.

אני חשבתי בעצב על סבתא שלי, שתמיד החשבתי כבשלנית מעולה, ולמעשה לימדה את עצמה לבשל אחרי שהגיעה לארץ כפליטה, בעזרת ספר בישול בהונגרית. את החוויה של גדילה לצד אמא שתסביר לה את הכל היא החמיצה כשפרצו מלחמת העולם והשואה, וסבתא שלי איבדה את נעוריה, משפחתה, התרבות שבה גדלה וגם (כאן אני נעשית אנוכית) את רוב הידע הנשי שהיה אצור במשפחה הזאת והיא לא הספיקה לרכוש עד גיל 15, כלומר עד שנת 1940.

מה הייתי עושה עכשיו בשביל צלוחית גומבוצים!

לפני כמה שנים ביקשתי מסבתא שלי שתסביר לי איך היא מכינה את תפוחי האדמה האדירים שלה, שמחת ילדותי, ואת המקרוני הידוע שלה ברוטב עגבניות. המפגש הקצר הזה ליד הכיריים גרם לי להלם די רציני ולהתפכחות כואבת מכמה מנכסי צאן ברזל של ילדותי. כדי לא לזרות מלח על הפצעים, אסתפק בכך שאומר שהמתכון הסודי כלל סוכר, קטשופ ובצל מטוגן עד צבע חום, כדי שיהיה טעים כמובן. במקרוני יש גם קטשופ וגם פטריות מקופסה.

תראו, סבתא שלי למדה לבשל בישראל בתקופת הצנע. מבחינתה, ארון מלא שימורים הוא אוצר. היא גם עקרת בית מעשית ולא מפונקת, ומעדיפה לא להקשות על החיים. ירקות קפואים מאוד מקלים על החיים. אבקת מרק היא תבלין חובה. היא מתבלת עם קטשופ. מיותר לציין שאין לה בבית שמן זית.

כשהיהודים עמדו בתור, הילידים הפלסטינים ידעו מה כדאי ללקט

ובכל זאת היא בשלנית מדהימה. הסופגניות שלה הן הסופגניות הכי טעימות בעולם, עם המרקם הכי אוורירי ופלאי שקיים. היא מכינה בלינצ'ס כיפיים ופשוטים למראה עם טעם עדין, שלעולם אינם נשרפים ותמיד שומרים על המרקם הנכון. היא הכינה את קציצות הבשר שהיו המאכל הבשרי האחרון שהמשכתי לאכול בתור ילדה שהופכת לצמחונית. הלצ'ו שלה משובח.

לפעמים כשאני קוראת על פלאי הבישול ההונגרי אני תוהה איך קרה שהמשפחה שלי הועתקה מגדות הדנובה ללבנט המאובק של אשקלון, עם פתיתים ואבקת המרק כאוכל לגיטימי. הפליאה הזאת תופסת אותי מפעם לפעם. למשל, כשביקרתי עם אודי את הדוד ששומר על רצף התיישבותי בברלין עוד מלפני מלחמת העולם (זה היה לפני שכל ההיפסטרים של תל אביב היגרו לשם). הוא שאל מאיפה המשפחה שלי, וחשבתי שבעצם בקונטקסט הזה המשפחה שלי במקור מהונגריה (לפחות הצד של אמא). זו רק סטייה קטנה של שני דורות בתוך רצף ארוך יותר עם היסטוריה אחרת לגמרי.

אז שוחחתי על כל זה עם מיכל, בת דודתי ובשלנית בחסד בעצמה. והיא חלקה עמי את המחשבה המעניינת שאמא שלי – לא רק שלא היתה לה מורשת מפוארת להנחיל לי, גם לא התעניינה במיוחד בהנחלה הזאת. מבחינתה, כאשה משוחררת שיוצאת מהמטבח לעבודה, הבישול הוא עול בלתי נעים וחסר השראה שצריך לגמור איתו מהר ככל האפשר – ורצוי בעזרת מזון קפוא כגון טבעול.

חשבנו איך זה מתקשר לשתינו לבחירה שלנו בהנקה ממושכת, בישול מחומרים טריים מתוך הנאה אמיתית, ובכלל תפישה קצת פחות דיכוטומית של המושג פמיניזם. מגיע לנו שוויון ויחס של כבוד גם אם אנחנו לא קרייריסטיות, וגם אם אנחנו נשים במובן הכי קמאי של המילה. יולדות, מבשלות, מכילות.

ועם השיחה נזכרנו בנוסטלגיה במתכונים של סבתא. הבלינצ'ס, הגומבוץ (מיכל טוענת שהיה גומבוץ גבינה ברפרטואר הסבתאי. אני, שכבר יותר מ-15 שנה לא אכלתי מוצרי חלב, לא זוכרת. אבל זה לא אומר כלום), הסופגניות, המרק הקר והמרענן ועוד פלאים.

הגומבוץ הביתי שלנו

אז ראיינתי את סבתא, והיא תיארה לי את שלבי ההכנה כמו שרק היא יודעת לתאר. כשהיא מסבירה זה נשמע כל כך פשוט, וכמובן שאין מה לדבר על כמויות, זמנים או תיאור מדוקדק של כל השלבים. כמו שבשלנית אמיתית מבשלת.

את המתכונים תוכלו לקרוא בפוסט הבא. כלומר – הקודם. (כלומר, זה שרואים אם ממשיכים לגלול, או לוחצים על previous).

מחשבה אחת על “המורשת הקולינרית שלי, והמורשת הקולינרית שהיתה יכולה להיות לי

  1. פינגבק: השנה האנגלית הראשונה שלי | גולה מרצון

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s