והכי חשוב: אל תהיי עוכרת ישראל

אחרי שבוע בערך של חיים בפרבר הצפוני (במלעיל ובמלרע) של לידס, הבנתי שלצד הישראליות המקסימות שפגשתי פה, אני חייבת למצוא לי איזה חוג חברתי נוסף, קצת יותר אורבני וקצת יותר אקטיביסטי. הרגשתי שחיים שסובבים סביב הילדים ובית הספר שלהם ותחזוקת הבית יובילו אותי מהר מאוד למצב של עקרת בית נואשת. כמו שאמרה לי מ' – עוד ישראלית נחמדה להדהים שהכרתי כאן: "מאז שאני לא עובדת אנשים מכירים אותי רק בתור אשתו-של ואמא-של, אבל אף אחד לא מכיר אותי בתור עצמי, מ', או את היכולות המקצועיות שלי". כבר אמרתי שהחיים בפרבר הם הלם תרבות רציני בשבילי, אולי יותר מהמעבר לארץ אחרת?

מי מהן תהיה אני?

והנה, באחד הימים הופיעה פה האקטיביסטית הישראלית ליהי רוטשילד, שבאה לבקר באנגליה ולספר על תנועת האקטיביסטים הישראלית לתומכי המאבק הפלסטיני בלידס. את ההרצאה של ליהי החמצתי (כי היינו בארוחת שבת אצל מלווין ופם, המארחים שלנו, וגיליתי שפם מכינה בדיוק – אבל בדיוק – את מרק הירקות של סבתא שלי עליה השלום. מתכון בסוף), אבל לא התעצלתי וכתבתי להם אימייל, וכך הוזמנתי לפגישה של קמפיין הסולידריות הפלסטיני, סניף לידס (אף על פי שאמא שלי, רגע לפני שנסענו, ביקשה ממני להבטיח לה רק דבר אחד: רק אל תהיו עוכרי ישראל!).

נסעתי עם ל', חברתי הישראלית שאוהבת לכבס את הכביסה הישראלית בפרהסיה – בדיוק כמו שאמא שלי הזהירה אותי לא לעשות. איזה כיף! יצאנו העירה בערב, והגענו למקום שאין בו ילדים שצריך לטפל בהם, ולעומת זאת יש ויש מכוניות, חנויות, סטודנטים בלבוש מעניין (אוי, איך אני נהנית מהאופנה המקומית! פרטים בהמשך), המייה אנושית, פאבים… בקיצור, עיר. אוי, העיר!

תראו! מכוניות, אנשים, חנויות. אבי אומר שאני לא יודעת ליהנות מהשקט בשכונה שלנו

אבל איחרנו, ועל הדלת היה פתק שבו כתוב להתקשר לפרטים. אין לנו טלפון נייד (כן, לשתינו! וזה לא הדבר האחרון שמשותף לנו). לא נורא, בסוף הצלחנו להגיע, באיחור, לישיבה שאליה הוזמנו. המראה שנגלה לפנינו היה שונה, שונה מאוד, מכל מה שהעליתי על דעתי.

נפתח בעובדה שהיתה זו קבוצה מגוונת מאוד, שכללה צעירים ומבוגרים, צעיר ממוצא מזרח תיכוני כלשהו (פארוק), סטודנטיות ממדעי הרוח (הן כנראה נראות אותו דבר בכל מקום בעולם), פעילת ארגוני עובדים צעירה שהיא כנראה התאומה שהופרדה בלידתה מהנערה שבה הייתי מאוהבת בתיכון (למעשה, עד שהיא לא דיברה במבטא יורקשיר מובהק וחשפה את שמה, תהיתי איך לעזאזל היא הגיעה לכאן), אנרכיסט קלאסי עם נעליות טבעוניות ותספורת כזאת של פנקיסטים, בריטי מהוגן בחליפה שבמשך כל הפגישה לא הוציא מילה, אבל שב והדביק את המסטיק שלו על קופסת המשקפיים המרוטה, ואז לעס שוב. הדביק, ולעס. ואז הוא שוטט בקפטריה הריקה שבה ישבנו (של אוניברסיטת מטרופוליטן) ומצא בקבוק מיץ נטוש, חיטט ומצא כוס נייר, ניקה אותה בקפידה ומזג לו מיץ בחדווה ילדותית, והקפיד להבריג היטב את המכסה. ואז לעס מסטיק שמצא על נרתיק המשקפיים. הוא לבש חולצה מכופתרת עד הגרוגרת ומעליה סוודר בגזרת וי. היה שם גם גבר כבן 45 שנראה כמו כתב ספורט (הוא לבש מעיל בזמן הפגישה), המזכיר – בחור נמרץ ולהוט בשם אנדי, וגולת הכותרת – זוג בריטי חמור סבר ומגויד ומסור מאוד לסבלו של העם הפלסטיני, שהזכיר לי מיד את הציור האיקוני של גרנט ווד, אמריקן גותיק:

British Gothic

נסו לדמיין את האשה קצת יותר חמורת סבר ומבוגרת

הם ישבו שם, תשעה אנשים, עם אג'נדה מתוכננת שלא סטו ממנה ולו לשנייה, מסרו דיווחים, הודו זה לזה בנימוס והקשיבו בשקט ובסבלנות. זה נראה יותר כמו פגישה של רואי חשבון, או של רכזות סניפי ויצ"ו. זה היה כל כך…תרבותי.

אבל האמת היא שעוד לפני שהגעתי לשם, ועוד בכלל לפני שהגעתי לאנגליה, היו לי רגשות מעורבים כלפי הפעילים הבינלאומיים. זה אמנם ילדותי, אבל תחושת הבטן שלי אומרת שאם העולם רק יסיר את ידיו מהאזור, היהודים והפלסטינים כבר יסדרו איכשהו את העניינים. אם ארצות הברית תפסיק לממן את הכיבוש, ואנגליה תפסיק להתעסק בעניינים שלנו ותתמקד בהוצאת חייליה מאפגניסטן, למשל, יהיה הרבה יותר קל לסיים את הזוועה הזאת. לא? אולי לא.

תראו, ישראל היא בריונית לא קטנה בכלל, והיא בפירוש מדינה גזענית ולאומנית ומיליטריסטית. אבל היא גם בפירוש לא המדינה הכי מפלצתית בעולם. זה ברור שפעילים ישראלים יתמקדו בעוולות של ישראל כלפי הפלסטינים. אבל מה לבריטים ולזה? למה שלא ייטפלו למישהו בגודל שלהם, או למישהו יותר גדול ויותר בעייתי, כמו סין, למשל או ארצות הברית? לא יודעת, איכשהו זה שונה מאוד לגלות סולידריות עם פלסטין מתוך פלסטין מאשר מחוץ לה. ואחרי הכל, כמה מחברי הטובים ביותר הם ציונים.

ובכל זאת, זכויות פלסטינים הם בפירוש העניין שלי, ולכן רציתי לראות מה אני יכולה לתרום בניכר. מתברר שהפעילים המקומיים עוסקים בעיקר בקידום החרם הבינלאומי על ישראל. וזה די חבל, כי האמת היא שאני לא כל כך תומכת בחרם הזה.

סטארט אפ לשלום עולמי: מדינות אפריקה יפסיקו לקנות נשק ישראלי!

אני רוצה לנצל את הפורום הזה כדי לדון בעניין בכובד ראש, כי סיפור החרם מעורר בי אי נוחות רבה (אז אם יש לכם משהו להגיד בנדון, אנא הגיבו).

למה אני בכלל מתלבטת?

  • כי לחרם על ישראל יש כמה יתרונות. ראשית, אני כבר שנים מחרימה מוצרים מהתנחלויות, במחאה על המדיניות המתמשכת של ישראל לעודד חברות ישראליות לעבוד בשטחים הכבושים בתנאים נוחים להדהים. ועובדה, זה עובד. יקבי ברקן עברו לחולדה, ובייגל-בייגל חזרו לגבולות המוכרים של המדינה (מוכרים על ידי מי? זה כבר סיפור אחר).
  • כי הפלסטינים די חסרי אונים מול המגף הישראלי, והדרך היחידה להביא תועלת היא לקבל סיוע עולמי כלשהו. ואם האו"ם הוא בובה של ארצות הברית הפרו ישראלית, נותר רק הערוץ הכלכלי האזרחי – חרם.
  • כי זה כבר עבד בדרום אפריקה, אז למה שזה לא יעבוד בישראל, שמנהלת משטר הפרדה בסגנון הייחודי לה כבר יותר מארבעים שנה?
  • כי הישראלים היהודים מעדיפים להתעלם מהעובדה שהם חלק מאליטה ששולטת בעם אחר באכזריות ושרירות לב, וכאשר העסקים שלהם נפגעים, או ההופעה האהובה עליהם מבוטלת – זה עשוי לגרום להם לפקוח עיניים ולגלות אחריות.

אז למה לא?

  • כי אני נגד ענישה קולקטיבית. אמנם ישראלים רבים משרתים בצבא הכיבוש, אבל יש ישראלים רבים שאינם, ובמדינה יש גם ילדים, שעוד לא זכו להזדמנות להזיק.
  • כי אפילו מארקס אמר שהעובדים בכל העולם צריכים לגלות סולידריות מעבר לנאמנות הפטריוטית שלהם, ולא לצאת להילחם כצרפתים או גרמנים או אנגלים. אז למה שאנשי ועדי העובדים הבריטים יפגעו בפרנסתם של העובדים הישראלים? בגלל הלאומיות? פויה.
  • כי פה באנגליה קנינו תמרים תוצרת ישראל. הם מטייבה. קוראים להם "טייבה דייטס". עכשיו דמיינו את הערבים הישראלים שמגדלים את התמרים האלה, ומגלים שהבריטים מחרימים אותם כי הם ישראלים. הם נדפקו פעמיים! גם כבשו אותם ב-48, ועכשיו מחרימים אותם בעולם בגלל הציונים. זה מזעזע ומעצבן.

אבל לך תסביר לבריטים שהתמרים האלה הם בכלל חצי פלסטיניות. והרי אי אפשר להחרים רק תוצרת יהודית, או רק תוצרת של יהודים לא נחמדים. בקיצור, עונש קולקטיבי הוא דבר בעייתי, שמתעלם מהממד האנושי. אבל זה גם לא בדיוק עונש. ועוד לא אמרתי מילה על החרם התרבותי (שבו אני דווקא תומכת).

מצד שלישי, בחנות היהודית פה בשכונה מוכרים מוצרי התנחלויות קלאסיים, כמו טחינה של אחווה. אז מה עושים עם זה?

טוב, אז הם דנו בכל מיני דברים שקשורים לחרם וגם בכל מיני דברים אחרים (שחלק מהם לא הבנתי כי הם דיברו מהר ובמבטא היורקשירי הידוע לשמצה), ובסופו של דבר זכיתי בהזדמנות להציג את עצמי ואת פועלי כפעילת שלום זוטרה (ואז סוף סוף ראיתי את הזוג הנוצרי מחייך). גולת הכותרת של הפגישה היתה הרגע שבו התמהוני עם המסטיק דיבר, סוף סוף. הוא אמר שלדעתו הפעולה בקונצרט של הפילהרמונית לא היתה מוצלחת, כי הנגנים הם קודם כל מוזיקאים ורק אחר כך ישראלים. זה לא יפה להפריע להם לנגן. הם אפילו לא טרחו להתווכח איתו (לדעת רובם, התזמורת מייצגת את ישראל ולכן מגיע לה). אני תהיתי מה זה אומר עלי שאני כנראה מסכימה איתו.

אבל הפגישה הסתיימה בטוב, כי האוטובוס לשכונה הצפונית שלנו היה אמור לצאת רק כעבור זמן רב, ובינתיים ישבנו לשתות עם א', המזכיר הנלהב ונטול הילדים, שעתותיו בידיו והמלצות בירה איכותיות באמתחתו. הבירה אכן היתה משובחת, והשיחה משעשעת, והבטחנו לשוב ולהיפגש. ל' ואני חזרנו הביתה מצחקקות וחופשיות כנערות שחוזרות לבית הוריהן אחרי שעת כיבוי האורות. איזה כיף! האבות טיפלו בילדים!

והחרם? לא יודעת, בטח יש עוד דבר או שניים לעשות למען העם הפלסטיני.

בינתיים נסיים בנימה מפויסת ומנחמת:

במתכון המקורי הוא כל כך ירוק שלא רואים שזה מרק גזר בכלל

מרק גזר וכוסברה בסגנון סבתא צילה ופאם סמרוי

מה צריך?

בצל

גזרים קצוצים (סבתא שלי לפעמים היתה מגרדת אותם בפומפייה. לא חייבים)

תפוח אדמה קצוץ

כוסברה

שמיר

 אבקת מרק (סבתא שלי היתה משתמשת בזה, אני בטוחה. אבל אני בטוחה שתסלחו לי אם אעדיף את הגורמה על האותנטי הפעם).

מה עושים?

מזהיבים בצל

מוסיפים תפוח אדמה אחד וכמה גזרים קצוצים

יוצקים ציר ירקות (במקום אבקת מרק אפשר להוסיף חליטה של פטרוזיליה, או קצת חוואייג' למרק ומלח)

מבשלים, ומוסיפים כוסברה קצוצה בנדיבות (לפחות צרור אחד) וקצת שמיר (לפי הטעם).

מוסיפים מלח-פלפל

בסוף, כשהכל רך ונעים, אפשר לטחון עם בלנדר ידני.

בתיאבון!

2 מחשבות על “והכי חשוב: אל תהיי עוכרת ישראל

  1. לפני שאני מגיב לגופו של עניין – אני רוצה לציין שאת מגיעה באופן אובייקטיבי לצמרת הבלוגים שלי. פשוט כיף לי לקרוא את מה שאת כותבת. בין אם זה שנות הנסיון בהוראת הכתיבה ובין אם כשרון מולד – כל הכבוד.
    לאורך כל ארוחת הצהריים ניסיתי למקד ביני לבין עצמי את סוגיית החרם המרתקת שאת מעלה. למעשה יש שני אספקטים – הדיון העקרוני בצריכה של מוצרים של מדינה כובשת והדיון האישי – במי פוגעים כשמחרימים.

    אז ברמה האישית – כל חרם הוא שגוי. ובמיוחד החרם על ההתנחלויות. ראשית הוא לא חוקי :-) ושנית הפגיעה בפלסטינים שעבדו ביקבי ברקן ואיבדו את מטה לחמם קשה לאין ערוך מהרווח שהיה ללאום הפלסטיני משחרור האדמה שעליה ישב היקב אם בכלל אדמה זו שוחררה.

    אבל ברמה העקרונית…
    בעקבות הדרישה לצדק חברתי נזכרתי מה פסול בכיבוש. הדבר הכי פסול והכי נורא הוא הגזל. העובדה שמדינת ישראל בשטחים, אמריקה בעירק, אינדונזיה באיריאנג'ייה וניב במזכירות גוזלים משאבים ונהנים ממחצבים/כח אדם זול שאינם שלהם

    על הסעיף הזה יש לעמוד על כל במה בעולם ולהודיע שישראל כמדינה לא תוכל למכור דבר עד שהכיבוש לא יסתיים. פועלי כל העולם יכולים להתאחד רק תחת מציאות חסרת גזל, ובמידה והפועלים הישראלים התבלבלו קצת צריך להציב להם גבולות (גם במחיר של פגיעה במפעלים ערבים)

    אם את עדיין מרגישה שמדובר בהכללה גסה – אז צריך להמציא תו תקן שיאשר וישלול חברות ומוצרים שבאים מישראל. להבדיל בין התמרים של טייבה לבקבוקי טמפו (שאני מקווה בשביל האנגלים שהם יודעים להחרים אותם מסיבות נוספות שאינן פוליטיות)

    ובסוף כמובן התכנסנו לכך שהפתרון הוא אפליקציה לטלפון!!!
    מכניסים שם של מוצר שיוצר בישראל ומקבלים אישור לקנות או פסילה – מוצר כובש

    בהצלחה
    אני רוצה אחוזים
    דני

  2. במלים אחרות, דני, הכיבוש יותר נורא מהחרם, ולכן אם אפשר להפסיק דבר נורא באמצעות משהו פחות גרוע, כדאי לעשות את זה.
    העניין הוא, שאני פשוט לא מרגישה נוח להשתמש בכלים כאלה חזקים,
    במיוחד כשהאנשים שיספגו את הנזק הממשי הם דווקא החלשים – העובדים ולא בעלי המניות…
    אבל אין ספק, זו נקודה מאוד משכנעת. (אני שוב מתנדנדת)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s