Rosh Hashana

החגים תמיד איכשהו מסתערים על הציבור התמים מוקדם מהצפוי – במיוחד אם הציבור הזה חילוני (או פלסטיני בסגר לרגל החגים). השנה, לעומת זאת, קיבלנו חודש מראש (כלומר, בערך דקה אחרי שירדנו מהמטוס) הזמנה לחגוג את ראש השנה אצל בתו של המארח שלנו. האירוע כלל פולחנים יהודיים וקריאה מסורתית בסידור, וזה כבר יותר ממה שאנחנו נוהגים לעשות לטובת ראש השנה היהודי כאשר ארץ הקודש משרה עלינו מקדושתה. אלא שהשנה הגדלנו לעשות והתארחנו בשלושה (!!) אירועי ראש שנה.

לשמחתנו, האירוע היה די דומה למה שמקובל בבית שלי (פרט לברכות, הכיפות והצ'יפס בתור נשנוש אירוח) ואפשר בהחלט לומר שהרגשנו בבית. למשל, איך שהנערים גמרו לאכול הם רצו למעלה לצפות בכדורגל… נמנענו משיחות על פוליטיקה והאזנו לרכילות החמה – מי עשתה בוטוקס (כולן) ואיך זה נראה עליהן (נורא).

למחרת התארחנו בשתי ארוחות חג. ארוחת הצהריים היתה כה יוצאת דופן שאני לא מסוגלת לספר עליה כעת. אסתפק בכך שאומר שהאנשים היו חביבים ומסבירי פנים, אך אבי היה אחד הגברים היחידים שלא ענב עניבה, ושניים מהאחרים ההם היו המלצרים. אתם יכולים לתאר לכם שחשנו שזה לא המקום הטבעי לנו.

למרבה ההקלה, קינחנו באירוע נעים מאין כמוהו שבו פגשנו מבחר גדול של יהודים רפורמים או אורתודוקסים-למען-שוויון-האשה (היתה שם עלמה עם כיפה, ואת האירוע ניהלה אשה מקסימה ושובת לב, שהתגלתה בהמשך כחוקרת היסטוריה של ימה"ב). האירוע היה בלתי מעונב (וגם הגברים), בלתי פורמלי ולבבי עד מאוד, ואני מודה במבוכה שהיה ממש כיף. אפילו הילדים התרוצצו שם בין שאר הצעירים ולא הרגשנו שום צורך להגיד להם לא להתגולל על הרצפה או לא ללכלך (כמו באירוע המכובד, כה מכובד, שבו השתתפנו בצהרים).

אחרי שהתפטמנו כדבעי הקרואים התכנסו כדי לשיר יחד את ברכת המזון (וכך גיליתי, גויה שכמותי, שמברכים על המזון גם אחרי שאוכלים אותו). התברר שנור זוכר את כל השירים בעל פה, בזכות בית הספר שלו. כבר ראיתי אותו מברך "המוציא" על כל מיני מאכלים שהוא אוכל בבית, אבל לשליטה כזאת לא ציפיתי. ובעצם, למה לא? הרי מזה שבועיים וחצי אני מבלה שלוש שעות בבקרים בפינת המעילים בגן של לילה, שבו שרים כל יום שלושה שירי יהדות בעברית שאי אפשר להבין מפאת המבטא המקומי. ולילה כמובן זוכרת אותם בעל פה, ואפילו עושה לנו בושות כשהיא מסתובבת בתחנת הרכבת ושרה להנאתה "תורה, תורה תורה תורה!!"

האמת היא, שאני שמחה שבשביל השנה הראשונה בחרנו בבית ספר יהודי, שבו יש ילדים ומורים שיכולים לעזור לילדים שלנו ללמוד אנגלית ולהיקלט יותר בנוחות. אבל לפעמים אני שמחה שנור עובר לתיכון חילוני בשנה הבאה. למשל ברגעים כמו זה שלילה זימנה לנו בתחנת הרכבת. כמה זה מוזר ונורא? אתם מוזמנים להתרשם בעצמכם. הבלוג מציע פרס למי שיפענח את המלים – הן בעברית (אני כבר גיליתי, אבל זה עלה לי בשבועיים של ישיבה בגן ליד המעילים. החדשות המשמחות: מהשבוע הבא לילה רוצה להישאר שם בלעדי למשך כל שלוש השעות!!).

 

לטובת הכופרים רכי הלבב, אני מצרפת גם גרסה נוספת, בעיבוד אלטרנטיבי.

עוגה לחג

מכיוון שהוזמנו למספר בלתי מתקבל על הדעת של ארוחות חג,

ומכיוון שאין לנו מושג מה נותנים פה במתנה

ומכיוון שגם לו היה לנו מושג, בטח לא היה לנו מקור מימון כדי לממש את המושג הזה,

ומכיוון שבעיני המתנה הכי יפה היא משהו שעשיתי בעצמי,

ומכיוון שזה מסורתי

החלטתי להכין עוגת דבש ועוגות דבש קטנות למארחים שלנו.

זה בעצם שילוב של עוגת הפירות האלהית של לילי ועוגת הפירות האלהית של סתיו (אמא של נור, בשבילכם), עם אלתורים נחוצים ומה שהיה לי במטבח (כי אני הרי לא יכולה לבשל לפי מתכון).

עוגה לראש השנה (הדבש אינו חובה)

לו היתה לי תבנית כזאת יפה...

מה צריך?

15 תמרים קצוצים

1 תפוח מגורר

2 גזרים מגוררים

1 כוס מים רותחים

1 כפית אבקת סודה לשתיה

1/2 כוס מייפל או סילאן (או כמות קצת יותר גדולה של דבש, למי שאוכל דבש ורוצה עוגה מסורתית)

1/2 כוס שמן

2 כוסות קמח מלא

3 כפות מיץ לימון (אם יש, אפשר גם מיץ תפוזים)

(גיוון: אם יש בבית, כדי להוסיף פקאנים קצוצים, משמשים קצוצים, גרד קליפת תפוז וכו')

מה עושים?

לחמם תנור ל- 180 מעלות (בינוני)

לערבב בקערה קטנה את המים הרותחים עם הסודה.

בקערה גדולה לערבב את כל שאר החומרים.

אל תשכחו להוסיף את המים בהדרגה, עד שמגיעים למרקם הנכון

(אני מדגישה את זה באופן בלתי-בריטי בעליל כי אני דווקא שכחתי הפעם, והייתי צריכה להוסיף ולשנות כדי לחפות על הפדיחה. אתם יודעים כמה פעמים אמרתי לכליל "מים מוסיפים בהדרגה!"?).

לאפות כ- 30 דקות, או לפי מבחן הקיסם.

עונת המרק מתקרבת

בזמן שהתרוצצנו פה בטרפת החגים, ל' חברתי נחה לה בביתה האתאיסטי ובישלה מרק דלעת מנחם ומשובח. אחרי שגמרנו לתרגל יוגה יחד (עשינו את זה שני בקרים ברציפות!!), ואחרי שעבדתי בזמן שלילה התרוצצה עם הבנות ושיחקה, חזרתי כמו תמיד למטבח, שבו ניצב הסיר המהביל. ל' הציעה, כמובן. שאני לא אטעם? טעמתי ועוד איך, וגם ביקשתי את המתכון.

אני כבר מתכוננת לסאגה רצינית של מרקים ותבשילי קדרה, כי אמנם בימים האחרונים חם ממש (אתמול היה היום הכי חם שאי פעם תועד בספטמבר באנגליה. 28 מעלות!), אבל כולם מדברים על הכפור שצפוי בעוד חודש, והשלג. אז הנה אחד לדרך:

מרק דלעת של ליאת

תמונת המרק הזאת נגנבה מהבלוג של זיו: http://colaholic1972.wordpress.com/2011/01/05/tomatosoup/

1 דלורית (או כמות דומה של דלעת)

1-2 גזרים (או 1 גזר ו-1 בטטה)

1 בצל

2 גבעולי סלרי (רצוי עם העלים)

1 קובייה של אבקת מרק אורגנית (ליאת נשבעת שהיא מעולה, ומי שלא רוצה, שיבשל בציר ירקות)

1 וחצי כוס עגבניות קצוצות (רצוי מקולפות, אפשר מקופסה)

מה עושים?

מאדים בצל עד שנעשה שקוף

מוסיפים את כל הירקות הקצוצים פרט לסלרי

להוסיף עגבניות

לתבל:

פפריקה

כורכום

מלח

פלפל

לכסות במים רותחים

אחרי 15 דקות: להוסיף את הסלרי!

לבשל עד ריכוך.

להוציא את הסלרי!

ולטחון את הכל.

וזה טעים מאוד מאוד מאוד.

חג שמייח!