אני קורבן אופנה. אמנם לא קורבן רציני כמו האנשים שתופרים את רוב הבגדים בעולם, או כמו המערכת האקולוגית שכורעת תחת ייצור היתר הזה, אבל בדרכי הקטנה, אני קורבן אופנה. עובדה, בשנתיים האחרונות הצלחתי להעביר שעות רבות מספור בחיפוש אחר נעליים. זה לא קל, כשהן צריכות לעמוד בסטנדרטים החמורים שלי:
- לא מעור
- לא מסדנאות יזע
- נוחות (במקרה שלי זה גם אומר – בלי עקבים)
- עמידות לגשם
- יפות (לטעמי)
- כלולות בתקציב (הדל) שלי
באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה
בשנים האחרונות הבחנתי שהמוטו האידיאולוגי שלי הוא "לגרום כמה שפחות נזק". לא הירואי במיוחד, אני יודעת, ובכל זאת לשם התגלגלתי. לפעמים זה יכול להיראות קטנוני, נוקדני, טהרני, מייגע וצדקני, אבל שכה אחיה, לפעמים אורח החיים הזה יכול להיות מקור להשראה לאנשים אחרים ולהרחבת המודעות שלי על בחירותי בעולם הזה. אפשר לעשות את זה בצורה יותר גרנדיוזית ממני, אולי, כמו שעשתה שרה בונג'ורני כשהכריזה על שנה בלי תוצרת סין (וגם כתבה על זה ספר). אבל אני כנראה לא טיפוס כל כך גרנדיוזי כמו שחשבתי (להיפך, עם השנים אני נעשית יותר ויותר קאמרית).
חורף תל אביבי בסימן אולסטאר
מסע הנעליים ההזוי שלי התחיל בשנה שעברה, שבה לחרדתי התפרקו לי הנעליים המעולות שהיו לי עד אז, ובצחוק אכזרי של הגורל לא התגלגלו לפתחי נעליים יד שנייה מתאימות, כמו שקרה לי עד אז. נו, בתל אביב זה לא כזה אסון. ממילא יש עשרה ימי גשם בשנה, ואני לא חייבת לקפץ בשלוליות דווקא בהם. דבקתי בנעלי האולסטאר שלי ובינתיים צעדתי בין חנויות הנעליים בחיפוש אחר משהו שיענה על כל דרישותי. פעמיים אפילו נרטבו לי הגרביים.
השנה ההיא כללה כמה אירועים דרמטיים, כולל הפעם שבה סולקתי מהחנות קטלינה שבקינג ג'ורג', אחרי שחקרתי את המוכר המבוגר וקצר הרוח למוצאן של מגפי הגומי, שעל פי השמועה הגיעו מקיבוץ דפנה. חשבתי שהייתי מנומסת ושנוכחותה של תינוקת בת שנתיים תכמיר את לבו של המוכר הקשוח, אבל הוא סירב למכור לי את הנעליים או לספק מידע על היצרן. נתתי בהן מבט אחרון של צער ויצאתי מהחנות בראש מורם ובנעלים מבד (לתלמידתי א' היו כאלה בצבע השערורייתי סגול, ואני מודה שתמיד חשתי מידה של קנאה כשראיתי אותה בהן).
בשנה שלאחר מכן כולם התלוננו על בצורת, אבל כבעלת נעלי בד אני יכולה לומר לכם שירד לא מעט גשם. מצאתי נעליים ממש נוחות ברחוב, אבל אחרי כמה חודשים גיליתי שהחומר הזה היה כנראה עור, וזה כמובן הוציא לי את החשק לנעול אותן. חבל, הן היו נוחות ויפות ביותר, ובאותו מעמד שבו גיליתי שהן מעור התברר שהן אפילו מתוצרת ישראל.
הנעליים האלה העלו את הסוגייה החבוטה "האם נעילת נעלי עור מיד שנייה יכולה להיחשב בחירה מוסרית", אבל האמת היא שבלי יותר מדי נימוקים (באופן רציונלי אני מניחה שהתשובה היא שכנראה כן, כי לא נגרם נזק לשום פרה ולא ממש נגרמה תועלת כלכלית לשום חברה), פשוט לא רציתי לנעול נעליים ממשהו מת.
שבתי אפוא לשיטוטי. מצאתי מספר מדהים של נעליים טבעוניות בעיצובים מעולים – כולם מסין. כמה מבעלי החנויות שפגשתי התרעמו על ההכללה חסרת הרגישות שאני נוקטת: במפעל שהם מייבאים ממנו תנאי העבודה ממש מעולים. הם ביקרו שם! טוב, מאיפה לי לדעת מה מעולה בעיני בעלי החנויות, או אם הם דוברים אמת, או כמה בעצם הם יודעים על תנאי העבודה של הסינים שהם ראו שם. האם יש להם זכויות סוציאליות כלשהן? האם בכלל משלמים להם? תמהני.
לצד אלו היו בעלי החנויות שבמקום נעלים מסין הציעו לי נעלים מווייטנאם או מהודו (אף על פי שיש שם מיליוני ילדים עבדים, שעמלים בשביל חברות נקיות כמו GAP). המחנכים שבכם ודאי יתעניינו במערך שיעור על עבודת ילדים בהודו, או בפרויקט חינוכי מרתק שיגלה לכם הרבה עובדות שלא רציתם לדעת. תשמעו, זה אמנם לא היה קל, אבל תמיד היה מרתק. ובשם המחקר המדעי זכיתי לראות המון המון נעליים. איזה כיף!
Made in India
החנות הטבעונית באבן גבירול כבר נסגרה בשלב הזה (וממילא הם החזיקו שם גם נעליים מסין וגם נעלים יקרות להדהים, שבשלב ההוא עוד לא הסכמתי לרכוש). להרחיק עד עיצובי מנגו ביפו ולקנות נעלים לא זולות אבל בעיצוב אישי מהמם – התעצלתי והתקמצנתי. בינתיים לילה כבר נכנסה לקבוצת משחק/גן הורים, ואני זכיתי לבוקר חופשי ראשון שאותו למרבה האירוניה הקדשתי לשופינג, וכך בסופו של דבר מצאתי נעליים לא רעות בכלל וזולות להדהים, אם כי בעיצוב קצת ספורטיבי וכסוף מדי לטעמי, בחנות של JOSEF ברחוב דיזנגוף (קצת אחרי פרישמן). הם מייצרים את הנעליים באיטליה (או כך לפחות נשבעה המוכרת, וזה מה שהיה כתוב על הקופסה), והן די עמידות למים (לפחות בשנה הראשונה).
בצהרי אותו יום נכנסתי לברר מה הסיפור עם נעלי הסירה "בעיצוב מקורי" שגדשו פתאום את החלון של קטלינה, וגיליתי שם בחור חמוד להדהים, שניסה לרסן את סבו רע המזג ולפלרטט עם כל הקונות תוך שהוא מציג את הנעלים שהוא עיצב בעצמו ודאג לתפור בישראל מבדים שבחר בנחלת בנימין. וואו! יצרן יותר קטן ומקומי מזה באמת קשה למצוא. בהמשך התברר לי שהוא באמת עילוי, הבחור, וכאשר התברר שהוא עומד לרשת את החנות המשפחתית הוא החל לעצב נעליים בלי לימודים מסודרים, ובכל זאת להגיע לכמה דגמים ממש מוצלחים, באיזה גוון ומרקם שתבחרי. והוא כזה חמוד. ברור שקניתי זוג. אין לו אפילו זוג אחד מעור.
Made in Israel
וכך חזרתי עם שקית הקניות שלי הביתה, ובמקום להיות מרוצה תהיתי אם ההתעסקות האובססיבית שלי בקניות מועילה למישהו חוץ מהטהרנות המעיקה שלי. הרי אני מנסה להתמודד בדרכי היתושית מול מפלצת הצריכה שמכלה את העולם, וצורת המחאה שלי היא בעצמה קניות. הנה, אפילו אני מגדירה את עצמי באמצעות החפצים שאני רוכשת (או לא). אבי טוען שאני מחמירה עם עצמי שלא בצדק. עובדה, אף על פי שאני אוהבת לבחור בגדים בלתי שגרתיים, הצלחתי לגדוש את כל הארון שלנו רק בבגדים מיד שנייה. רק עם נעליים זה קשה.
אבל אני התחלתי להרגיש שמבצע הצרכנות הצדקנית שלי רק מעיד על גודל הפריבילגיה שלי. המחשבה הזאת היכתה בי במלוא עוזה כאשר התחילו ההפגנות הקבועות במאהל של משפחת אבו עיד בלוד. הנשים והנערות שגרו שם נראו כאילו יצאו מהז'ורנל, מצוחצחות ומטופחות כמו שאני לא נראית גם כשאני הולכת לחתונה (ובטח לא כמו שהייתי נראית לו ישנתי יותר מיום אחד באוהל). ברור שכל הבגדים שהן לבשו הגיעו מסין, אין פה בכלל שאלה. אבל מול הריסות הבית הרגשתי מעין בושה – מה פה חשוב באמת ומה הוא סתם דקדודי עניות של חברת השפע. על מה לעזאזל הוצאתי את כל הזמן הזה? מצד שני, מכיוון שאני באמת בעלת פריבילגיות, עלי לגלות אחריות, לא? בכל שבוע חזרתי עם בוץ על נעלי ההוגנות וטעם מר בפי.
שנה אחת, שמלה אחת
צריכת יתר היא בעיה עולמית מסוכנת כמעט מכל בחינה, אבל אפשר להתמודד איתה בכמה דרכים. פשטות מרצון וחיי חברה משמעותיים הם אפיק אחד. דרך צבעונית ומעוררת השראה אופנתית יותר, כנראה, נמצאת פה, כמו שאפשר לראות בקליפ הזה:
אז נכון, זה גימיק ששוחה עמוק בתוך השיח של עולם האופנה, וכל הפרויקט מבוסס על שילוב בין יצירתיות לצדקה ופילנתרופיה, שקשה להגדיר כאלמנטים מקיימים (כשאומרים באנגלית sustainable זה נשמע הרבה יותר ברור, לא?). ובכל זאת, נהניתי מזה. לא רק שאני קורבן אופנה, אני גם ממש ממש אוהבת את זה.
מי שלא רוצה התרמות ותצלומי אופנה מרהיבים מוזמן אפוא להציץ באלטרנטיבה הצדקנית, שהיא גרסת האופנה לרחל טל שיר: מורה אמריקאית לפילאטיס שהחליטה ללבוש במשך שנה את אותה שמלה ולא לרכוש בכלל בגדים, כדי לבחון בצורה חווייתית את האופן שבו עולם האופנה משפיע עליה ולמחות כנגד תרבות הצריכה. לצערי, אני חושבת שהמחאה הזאת (שדומה באופן מדאיג למחאה הלא מתועדת שלי) מעוררת בעיקר השראה איך לא להתנהג.
דוגמה מצמררת במיוחד מופיעה בפוסט הזה, שעוסק ישירות בסוגיית הנעליים, או ליתר דיוק בשאלה איך אחרי שהכותבת טרחה ומצאה נעליים טבעוניות של יצרנית קטנה ומקומית, שהן גם חמודות, אבל למרבה הצער אין להן סוליה, היא לא קנתה לה נעליים נורמליות כי היא כבר בצום קניות, אבל המשיכה להתחבט ובסוף קנתה זוג חדש, אף על פי שיש לה נעליים סגורות בקופסה בבית, שהיא לא משתמשת בהן כדי להוכיח שהיא מתנזרת מאופנה. כמה מייגע!
האם נהפכתי לזה? אכן, סכנות אורבות בכל פינה למי שמחליט להתייחס לדברים בכובד ראש. כמו באוטובוס חזרה מלוד, גם למקרא הבלוג הזה הרגשתי שאני והמורה הזאת לפילאטיס, יש לנו כנראה יותר מדי זמן פנוי ופחות מדי דאגות דוחקות. אבל אני לא מצליחה להפסיק. האמת היא, שהמחשבה על קניית מוצרים שיוצרו בסדנאות יזע פשוט דוחה אותי. אני מרגישה שבאיזשהו אופן זה גורר איתו קארמה רעה. יש יותר מדי שיקולים שברגע שנעשים מודעים אליהם אי אפשר להתעלם מהם. קניות בזול על חשבון כל השאר? מצטערת, לא בא לי על זה.
רגע האמת: באנגליה באמת אי אפשר בלי מגפיים
כשהגיעה השעה לעקור לאנגליה פינטזתי, בין מילוי טופס אחד למשנהו, על הרגע שבו איאלץ לרכוש מגפיים כדי להתמודד עם האקלים הבריטי הידוע לשמצה. פה, בארץ המתקדמת, בטח אמצא המון אפשרויות ואתן דרור לתאות הנעליים המרוסנת שלי. הו, תמימות קדושה. בחנויות הנעלים של לידס התגלגלו מצחוק כששמעו מה אני מבקשת. עקבים זה אופנתי, עור הוא חיוני וסין היא לחם חוקם של כל סוחרי העולם. החנות הטבעונית היחידה בעיר בדיוק מתכוננת לעבור ללונדון, ולכן לא טורחת להחזיק בסטוק מגפיים (האם ציינתי שהסתיו הבריטי הוא מה שמכונה בישראל אמצע החורף?). אז מה את ממליצה, שאלתי אותה. היא נאנחה קלות וסיכמה בחמידות: "אני חוששת שאין ממש אפשרויות פה למי שרוצה לשמור גם על זכויות אדם וגם על זכויות בעלי חיים".
אחרי כמה וכמה שעות שיטוטים בעיר, אני חושבת שהיא די צודקת. מצאתי שתי חנויות של נעלים רגילות שמחזיקות נעלים לא מעור שיוצרו בפורטוגל (!), אבל הן פשוט לא היו זה. אחרי כל המאמץ שאני משקיעה, אני רוצה לפחות שהנעליים יהיו קצת פחות ממגפיים שחורים משעממים. אלא שבינתיים הגשם זינב בי ובנעלי הספורט שלי, ולא הותיר לי פנאי להתלבט. חזרתי לאתר המוכר של Vegetarian shoes, לא לפני שהצצתי לרגע או שניים בכמה אתרים אחרים…
מוסף מיוחד למי שהגיע עד הנה:
המדריך ה(כמעט) שלם לרכישת נעליים טבעוניות ברשת
כשפניתי לאינטרנט גיליתי שמי שהפרוטה מצויה בכיסו (ליתר דיוק, מי שמאות פאונדים מצויים בכיסו) יכול בהחלט למצוא אפשרויות רבות לרכישה מוסרית של גחמות אופנתיות – אם אוקסימורון כזה באמת אפשרי. הרשת גדושה בנעלי מעצבים טבעוניות בעיצובים אופנתיים מדי ומחירים לא הגיוניים מדי, כמו אלו של סטלה מקרטני, olsen haus או Cri de Coeur למשל. מיותר לציין שרוב החברות יושבות בארה"ב, ומן הסתם יטיסו את הנעליים האקולוגיות האלה עד אירופה (או ישראל).
219 דולר והמגפיים הטבעוניים האלה יכולים להיות שלך
טבעונים אקולוגים ושוחרי זכויות עובדים שבאמת נכנסים לעניין בכובד ראש יכולים למצוא ברשת גם חברות עם קטלוג לא רע, שלא מוכרות לצרכנים אלא רק לחנויות (כמו NOVACASA), או חברות שחושבות שטבעונים הם אנשים נעדרי שיק שאוהבים פשטות, או חברות שפונות לאנשים שאוהבים להוציא המון כסף על משחקי עיצוב נעליים, שבהם אפשר לבחור גם חומרים שאינם עשויים מחיות מתות, או פשוט קטלוג שאין לו סוף, עם פחות או יותר כל הנעליים הטבעוניות שאפשר להזמין באינטרנט. תאמינו לי, זה מבט מאוד מביך ומסחרר על תרבות הצריכה.
30 דולר והמגפיים הטבעוניים האלה שלך. אבל למה שתרצי אותם?
מי שרוצה לקצר הליכים ולא לחפש לינקים בעצמו יכול להיעזר באחד המדריכים של PETA או במדריך האופנתי הזה. לנשים שבאמת אוהבות אופנה עכשווית ומוכנות לשלם תמורתה בכסף ובכאבי גב, רשימה ממצה של מעצבים עכשוויים בסגנון מיינסטרימי-ערוץ האופנה שמתחשבים בטבעונים (אבל מחזיקים כנראה בתפיסה מאוד משוחררת ביחס לזכות האשה ליחס בלתי מחפצן או לחופש תנועה).
גולה מרצון 