הנימוסים הגרועים של אנשי המיינסטרים

בעולם המשפט העוסק בזכויות אדם מקובל להשתמש בנוסחה "Name, Blame, Claim" לתיאור הדרך שבה מזהים משהו כעוולה (למשל "בעצם זה לא לעניין שנשים חוטפות מכות לעתים כל כך קרובות"), מזהים את האשמים (גברים מכים / חברה דכאנית / מערכת משפט שוביניסטית. במקרה של משפט, עדיף להיות קונקרטיים ככל האפשר), ומנסחים את תחושת המרמור לכדי תביעה רשמית בבית המשפט.

השלב המרתק בתהליך הזה הוא שלב השִיוּם, שבו מתעוררים מהתרדמה הדוגמטית, או עוברים לפרדיגמה אחרת, או חווים הארה. והנה, התמזל מזלי וחוויתי חוויה כזאת ממש לפני כמה שבועות. זו היתה חוויה כה מטלטלת, שנאלצתי לעכל אותה כמעט חודש, והריהי לפניכם – קצת מבולגנת, חצי אפויה, אבל לפחות עם שם.

כמו רעש של מזגן או מקרר, כך גם החיים שלי מלווים תמיד בהמיה הבלתי פוסקת של צקצוקי לשון. הנכסים שאיתם נולדתי סידרו לי חיים קלים למדי (יהודייה אשכנזית במדינת היהודים האשכנזים, ילידת הארץ בארץ הצברים ובוגרת אוניברסיטה בארץ התארים. לו רק הייתי גדלה במשפחה אמידה יותר, אפשר לומר שהייתי אליטה של ממש). לעומת זאת, הנכסים שרכשתי לי מיוזמתי (העמדות והאמונות שלי, סגנון החיים שלי וחלק מהחברים שלי) הערימו בפני קשיים לא מבוטלים. ייתכן שיכולתי לבחור בהם בכלל רק בגלל ההקלות שסיפקו הנכסים המולדים שהתברכתי בהם (תזכירו לי לספר לכם פעם את הסיפור על דימונה). בכל מקרה, הקשיים האלה נהפכו לחלק מחיי כמו המיית המזגן. כמעט שכחתי מהם.

והנה, לפני כמה שבועות פגשתי את ל', והיא פקחה את עיני (זו ל' אחרת, לא זאת מהמרק. מדיניות השמות הרשמית של הבלוג קובעת שאנשים יופיעו בשמם המלא רק אם הם דמויות ציבוריות או דמויות שאין להן תחליף. סבתא שלי, למשל). בשיחתי עם ל' עלתה התופעה התרבותית המעניינת, שמעניקה לאנשי מיינסטרים מנומסים בדרך כלל לגיטימציה לנהוג בגסות רוח באנשים שחושבים או חיים אחרת מהם. ל', למשל, חוקרת תרבות ישראלית ששוהה עכשיו באוניברסיטת לידס, הזכירה את הדיאלוג המוכר הבא:

– אז מה את לומדת?

– מחקר תרבות.

– מה, מדעי הרוח? איזה שיעמום! מה תעשי עם זה בכלל?

אני מניחה שכל מי שדרך אי פעם בגילמן מכיר את השיחה הזאת מקרוב.

עכשיו שוו בדמיונכם את השיחה הבאה:

– אז מה את לומדת?

– ראיית חשבון

– מה, באמת? איזה שעמום! ואת רוצה לעבוד בזה??

לא נראה לי שהדיאלוג הזה נפוץ כל כך, אף על פי שהוא הרבה יותר מתקבל על דעתי. מדעי הרוח מעניינים ומרתקים, וראיית חשבון זה משעמם אימים. ובכל זאת זה מנומס לקטול את האחד ולא מנומס לבקר את השני. יוצאי הדופן היחידים הם היפסטרים תל אביביים, אבל מי מתייחס אליהם ברצינות.

בנלי? אני הרגשתי כמו דג שפתאום הראו לו שהוא בתוך מים כשהבנתי שהרמת הגבה הנצחית שמלווה אותי היא לא כורח המציאות. בעצם, איך ייתכן שזה לא מנומס להגיד לרואה חשבון שהמקצוע שלו משמים ונואל, אבל זה ממש נורמטיבי להביך סטודנט למדעי הרוח? לפני שאגש לשלב התשובות, הניחו לי לשתף אתכם במעט מזעיר מאלפי הדוגמאות הפרטיות שיש לי מחיי האקזוטיים.

* מעדיפים לקנות דברים יד שנייה ומתעבים את תרבות הצריכה? זה כל כך מצחיק והזוי שאפשר לרדת על זה אפילו בעיתון. ההיבט המרתק של הדחייה והזלזול שהציבור הנורמטיבי רוחש לפשטות מרצון הוא, כמובן, רגשות האשם המלוות את החלק היותר מודע של האוכלוסייה. הם היו רוצים לחיות חיים יותר אקולוגיים. אבל זה קצת מגעיל אותם. אז אם הם ממש משתדלים, הם קונים רכב היברידי (גם על המהלך המדהים שבו מכוניות נהפכו לפטרוניות האקולוגיה שווה לכתוב פעם בהרחבה. בפעם אחרת).

* שמאלנים? טוב, זה כבר באמת מעבר לגדר, ובכלל לא מקום לדיון תרבותי. כל טוקבקיסט מצוי מאחל לי מוות אלים, גירוש או מאסר, וברור לו שאני עוכרת ישראל ואויבת העם. מיותר לציין שאם אני אטען שיריבי הפוליטיים הם שונאי האנושות, גזענים ומחרחרי מלחמה, זה יהיה חוסר נימוס. היום אפילו אמרו לי שהמילה "כיבוש" היא מילה שלא נעים לשמוע, אז עדיף לא להשתמש בה. בעיני, כמובן, הכיבוש עצמו הוא דבר שלא נעים לחוות, אז עדיף לא להשתמש בו – אבל את זה ממש לא מנומס להגיד. שימו לב שאני לא מעלה בכלל את היחס שמקבלים שמאלנים בעת ביצוע פעולה אקטיביסטית, שהולך ומידרדר מרגע לרגע.

ואז מגיע עניין הילדים, ובנושא הזה – בטח בישראל – אנשים מאבדים את שארית הנימוס שלהם לגמרי. לכל אחד יש דעות מוצקות, וככל שהן קרובות יותר למיינסטרים התחרותי, חומרני וצרכני, כך הביקורת נעשית גלויה ובוטה יותר.

סחיות. הן בחיים לא יקחו את הבת שלהם להפגנה לזכויות ילדי עובדים זרים

זה מתחיל כבר בהריון, נמשך בלידה (ילדת בבית??? השתגעת???), ואז בהנקה (לפי דרישה? את מפנקת אותה. זה לא חינוכי. אחרי גיל שנה? זה כבר לא בריא. את הורגת את עצמך. את פוגעת בנפשה של הילדה. את מניקה בציבור? זה לא מנומס. זה מכוער. זה חצוף. זה לא חינוכי). ועוד לא אמרתי מלה על אלו שהעזו לא להתרבות בכלל.

סחיות. הן בחיים לא יניקו פעוטה, ובטח שלא תינוק שאינו שלהן

ואז מגיע השלב המקסים של חינוך הילדים. במיוחד אם את בחינוך ביתי. במיוחד אם את מדברת עם הבת שלך כמו אל בת אדם ולא כאל כלבלב או דמות מצוירת עם קול מעצבן, או אם את מונעת ממנה לצפות בטלוויזיה, או להיחשף לספרות גרועה (כלומר, רוב ספרות הילדים), או לג'אנק פוד (מה, לא תתני לילדה סוכרייה?!). איזה סנובית, איזה אמא אובססיבית, איך את לא מכינה אותה לעולם האמיתי (טירונות? ערוץ 2?). בעצם, את לא רק אובר-פרוטקטיב, את גם אמא מזניחה וחסרת אחריות. איכשהו לצורכי ניגוח הם גם הולכים ביחד.

סחיות. הן בחיים לא יתנו לתינוקת לחתוך מלפפון בסכין חד

וסאגת החינוך נמשכת בבית הספר. כמה פעמים שמעתי את המשפט "אני בחיים לא אשלח את הילד שלי לבית ספר דמוקרטי", בטון שחצני והישגי? לא יכולה לספור. "הם לא לומדים שם כלום". ומה זה אומר על העבודה שלי בתור מורה דמוקרטית? מה זה משנה, נימוסים הם כנראה לא הצד החזק של אנשי המיינסטרים.

סחיות. הן בחיים לא ישלחו את הילדים לחינוך דמוקרטי (בתמונה: אני וילדות שלא לומדות במרכז שלי בבי"ס קהילה ותודה ליעל ביבר שצילמה)

האם אני אמרתי פעם לאמא כזאת, שהבן שלה לומד בכלוב ציונים אוטוריטרי "אני בחיים לא אשלח את הילד שלי לחינוך הפורמלי"? לא. אני משתדלת להיות מנומסת, ובכל זאת התרגלתי שמעליבים אותי בבוטות רק בגלל שאני שייכת למיעוט אידיאולוגי.

אז מה עושים?

אחרי שנתתי שם לבעיה והכרזתי על עצמי כעל מיעוט אידיאולוגי בעל זכות לכבוד, נשאלת השאלה כיצד עלי לנהוג.

נקמה ארסית?

"אה, הבן שלך רוצה להיות עורך דין? (בטון אמפתי) לא נורא, לא כל עורכי הדין הם חלאות".

הטפת מוסר זועמת?

"מה, את קונה בגדים חדשים?? הכסף שלך מממן עבודת עבדים וזיהום עולמי" (כמו שאומרת טליה שניידר בהברקה של ממש: לעתים קרובות אנשים מבלבלים בין ניקיון לזיהום).

לא, לא ככה.

הבעיה עם תגובות כאלה היא שאני מרגישה נוח להגיד דברים כאלה רק לאנשים שכבר קרובים אלי, והם ממילא לא ידברו אלי בגסות אפילו אם יש בינינו מחלוקת.

שיקוף חינוכי?

"את מותחת עלי ביקורת מאוד בוטה" (או שמא "את מרשה לעצמך לשפוט אותי מאוד בקלות").

ואולי…

ואולי מכיוון שבחרתי באורח החיים שלי כמחאה מודעת, אני מצפה להתנגדות ולכן לא טרחתי להיות מופתעת ממנה. אולי כשאנשים נחשפים לאורח החיים הזה (אה, את לא אוכלת את זה כי את טבעונית… את בעצם רומזת שאני אכזרי וחסר מצפון!), הם שוכחים שאני בן אדם ומתייחסים אלי כאל פלקט, רעיון שלבש דמות אדם ויש לתקוף אותו בלי מעצורים. מה את מתבכיינת. רצית למחות – תשלמי את המחיר.

אלא שלפעמים נמאס לי לעמוד מאחורי דוכן הסברה אינסופי. חברתי ע', שמעולם לא שמרה את עמדותיה לעצמה, שילמה מחיר חברתי כבד על חוסר הנכונות שלה להרכין את ראשה. אני, אדם נוח לבריות, מקבלת במקרים רבים יחס השמור לקומוניסט צעיר או לערבי משכיל (עם תעודה כחולה, כמובן).

בסך הכל ביקשתי שידברו אלי בנימוס, אבל כנראה להתנגד לסדר החברתי זה פשוט לא מנומס.

9 מחשבות על “הנימוסים הגרועים של אנשי המיינסטרים

  1. זה מעניין שיש מן אמנה בלתי כתובה כזאת, שעליה לא-חתומים כל הלא-מיינסטרימים שאני מכירה, שזה בסדר שיירדו עלינו, אבל זה לא בסדר שנרד בחזרה. כי גם ככה ילדת בבית, השארת את הילדים בבית עד מאוחר ובסוף עוד שלחת אותם למסגרת דמוקרטית, מה שמוציא אותך על גבול החיזרית, אז לפחות תספגי את הירידה ותשתקי. כי אם תעני ותגיבי, תוגדרי בנוסף לכל הצרות גם כאנטיפטית ומעצבנת, מה שעלול לגרום לאותם אנשים לחשוב שכל המגזר הלא מיינסטרימי, שאת נציגתו, מלא אנטיפטיים מעצבנים.

    אוף, עשית לי חשק שיירד עליי מישהו ואני אענה לו :-P.

  2. לפחות במה שקשור לחינוך הביתי, שהפך (לא מעט הודות לך, יעל) גם לחלק מהחיים שלי, ראיתי רק טוב – תגובת סביבת המיינסטרים שלי נעה על הציר בין פירגון, התפעלות ל – הלוואי והייתי גם יכול/ה. נכון ששתי נשים די משמעותיות בחיי, אחת – הפסיכולוגית שאחראית על עבודתי בבי"ס, השניה – החברה הטובה שלי, החליטו שהנקה מאוחרת היא סימן שיש לי "בעיה בספרציה" (היפרדות, בשפת עמך), אבל הן דווקא היו היוצא מן הכלל. נכון שרופא אחד רשע במיוחד אמר לי שאני גורמת נזק נפשי לילדה, אבל הזיכרון שלו כבר נשחק לאבק. עמך, כאמור, הפתיע בגדול. הנה, היום ממש הסתובבה אחרינו מישהי ברחוב, אחרי שקראה את הכיתוב על חולצת היומולדת של אביגיל ("ילדת-גן ועדיין קצת יונקת", זוכרות?) ונזעקה – כל הכבוד! בת כמה היא?
    ככה בחרתי כנראה לראות את הדברים.

    שאלות שהפוסט הזה עורר אצלי:

    האם יש חשיבות לאופן בו מוצגת עמדה- אם יש התרסה בצידה או שהיא פשוט הדבר עצמו, לאיך היא נטעמת בצד השני?
    לא שיש לי חלילה משהו נגד התרסה. רק שהיא מזמינה התרסה בתגובה. אני באמת שואלת את עצמי, ליטרלי, ולא בהתרסה, כי הייתי שמחה ללמד את עצמי להיות פחות מתריסנית.

    האם באמת בנימוסין עסקינן?
    כשנשלחות כלפינו תגובות סרות טעם ומקוממות כגון אלו שתיארת, האם לא מדובר בעצם בעמדה פנימית יותר שלנו עצמנו שתגובת ה"סחים" אליה משקפת לנו? האם אין בנו תיעוב עמוק כלפי כל היבט בחייהם, אותו הם מחרים -מחזירים לנו בשאלות הלא מנומסות שלהם? מודה שהכי נהניתי בפוסט הזה מהכיתוב משתלח-הסחיות החינני תחת התמונות היפות :)

    • חושבת יחד איתך:
      ברור שכאשר אנשים נתקלים בהתרסה הם מגיבים בעוינות. אבל אני רוצה להאמין שאני לא מתריסה כל הזמן, אלא פשוט חיה את חיי לפי אמונתי. העובדה שזה נתפס כהתרסה עשויה להסביר את התגובה התוקפנית. אבל האם זה באמת כך? ומה בעצם כל כך מתריס בללמוד היסטוריה? אני חושבת שעם השנים אני פחות מתריסה, ובאמת אנשים מגיבים בחיוך לנוכח המוזרות שלי ורואים בה את הצד היפה. אבל לפעמים, בלי שאני אומרת כלום, אנשים אומרים לי דברים שבחיים לא היו אומרים למישהו עם בחירה יותר קונבנציונלית.

      ולכן, אני חושבת שמדובר בנימוסים ולא רק בעוד ביטוי למלחמת תרבות. כי הרי מדובר באנשים, והבחירות שלנו הם לא רק דוכן הסברה אלא אורח חיים עם זכות ללגיטימציה ציבורית. נכון שהכל פוליטי, אבל לא הכל פופוליטי (-;

  3. יעל, בלוג מקסים, אני קוראת ונהנית. לי יש רושם שהאמירות שאת מתארת הן דוגמאות ל, סליחה, גסות רוח ישראלית די מצויה, שפועלת גם נגד אנשים די מיינסטרימיים. סתם לדוגמה, סבתא של ילד מהגן של הלל, אתמול: "אז מה, בשנה הבאה בבית הספר? 12 שנים של חוברות למידה. מדבר אינטלקטואלי. כמה שמחתי כשסיימנו עם זה. ככה זה מערכת החינוך, אלא אם אתם שולחים לאיזה בית ספר מיוחד, דמוקרטי או משהו כזה". את רואה, גם זה קיים…
    גם בעניין ההנקה, מי שלא מיניקה בכלל גם זוכה לתגובות תוקפניות – ראיתי מה חטפה חברה שלי שלקחה כדורים להפסקת החלב מיד אחרי הלידה.
    אני מודה שדברים שנחשבים אזוטריים, כמו שימושים שונים בשליה ;-) הם נושא מעולה לבדיחות, אבל רוב מכריי שומרים את הבדיחות האלה למי שהן מצחיקות אותם.
    העיקר: נשמע שיש לכם שפע חוויות, רובן טובות! כיף לכם! שימשיך כך!

    • הי שלומית, כיף לפגוש אותך כאן!
      אני בהחלט מסכימה שגסות רוח היא תופעה נפוצה בישראל, אבל נדמה לי שבכל זאת יש פה משהו. הרי מערכת החינוך נהפכה לשק החבטות הלאומי, ולרוב הביקורת עליה לא מופנית כלפי ההורים אלא כלפי משרד החינוך (אגב, פה בצפון היומרני של לידס יש אנשים שלדעתם הורים שנרשמים לחינוך הציבורי הם פשוט הורים מזניחים).

      משטרת ההנקה יכולה באמת להיות אכזרית מאוד – במיוחד עם מדיניות חופשת הלידה הישראלית, שלא ממש מאפשרת לנשים להניק מעבר לשלושה חודשים, אם בכלל. היא אכזרית בעיקר בגלל שהיא מציבה כמודל נערץ משהו שהרבה מאוד נשים בכלל לא מעריצות, וכאמור מאוד מתקשות לקיים, ובגלל שהיא צדקנית כל כך, שהיא מזכירה לי קצת את רגשות האשם של החילוני מול הדתי; הוא לא רוצה לשמור מצוות, אבל באיזשהו מקום מרגיש ששמירת מסורת היא נאצלת יותר.

      מצד שני, בתחום ההורות (כמו בהרבה תחומים אחרים) יש מתח מעניין בין הנורמה לבין ספרי ההדרכה, והורים הם הרי יצורים מלאי אשמה, שרוצים לגדל את הילדים הכי בריאים ואנינים ומשכילים וכו'. וכך נוצר המצב המצחיק שהמון הורים בתל אביב מספרים בחצי התנצלות שהילדים שלהם צופים בטלוויזיה או אוכלים חטיפים, למשל, אבל הם חושבים שהורים שלא מכניסים לביתם טלוויזיה או חטיפים הם קצת דוגמטים ומעיקים.

  4. אודי סיפר לי על הבלוג :-)
    ובהמשך למה שכתבת, כאן ובפוסט קודם, יש מצב שחטיפים/טלוויזיה הם אכן מזיקים, אבל מי שעומד על כך שילדיו יימנעו מהם בסביבה תל אביבית רגילה (כניגוד למשל לאמירים) הוא כן קצת דוגמטי ומעיק, די בלית ברירה. וגם, איפה עובר הגבול בין החלטות שאדם מקבל לגבי עצמו, לבין החלטות שאדם מקבל לגבי ילדיו? התשובה על זה לא מובנת מאליה בשבילי. אני יכולה למשל להחליט שאני צמחונית (כבר לא..) – האם נובע מזה שאחליט בשביל ילדיי שהם צמחוניים? מראש החלטתי שלא (ואולי משום כך גם הצמחונות שלי היא היסטוריה). אני יכולה להחליט שאני לא קונה חפצים חד פעמיים מיותרים ומזהמים, אבל אם הילדים רוצים רעשן סיני מזמר באיזה דוכן, אולי פה עובר הגבול בין "עצמי" ל"ילדיי", שהם אחרי הכול אנשים אוטונומיים? ברור שכל אחד מחנך לפי ערכיו, אבל עד כמה מובן מאליו בכל זאת שילדינו יתנהלו לפי ערכינו, גם אם הם רוצים אחרת? הרי ברור למשל שילד שלא בקיא בתוכניות טלוויזיה מסוימות יהיה חריג. כמה אנחנו רוצים להחריג את הילדים שלנו, כל עוד זה לא בא מהם עצמם (אופיים ורצונם) אלא מאורח החיים שלנו?

    • מגיבה באיחור:

      "כמה אנחנו רוצים להחריג את הילדים שלנו " – וכמה אנחנו מוכנים להיאבק בילדים שלנו – בגלל אורח החיים והעקרונות שלנו. זו בדיוק שאלת השאלות, וניסיתי להתמודד אתה בפוסט על הפיכתי לרחל טל שיר…
      בעקבות החוויה הטראומטית ההיא בקרנבל החלטתי להפסיק לכפות על כליל טבעונות, ומפעם לפעם היא אוכלת עכשיו מוצרי חלב (אם כי את הפיצה הטעימה להדהים שהכינה ליאת היא רק נגסה, בטענה שהיא "גבינתית מדי" בשבילה). אבל על בשר אין מה לדבר מבחינתי.
      אז הנה, גם אני מתגמשת P-:

      לב לבה של השאלה היא מבחינתי איך המפגש עם הילדים מלמד אותנו מה חשוב לנו באמת ועל מה אנחנו מתעקשים. משפחה שבאמת שומרת כשרות בבית ספר חילוני תמצא את עצמה במצב דומה (הילד היחיד שהולך ליטול ידיים כשכולם שולפים סנדויצ'ים, ולא אוכל מצלחות של אחרים ויש סוכריות גומי שאסור לו לאכול וכו'), אבל הביקורת החברתית עליה קלה בהרבה, והסיכוי שיוותרו על העיקרון שלהם הרבה יותר קטן מהסיכוי שהורה אקולוגי יעמוד בסירובו לרכוש איזה רעשן סיני ביריד.

      זה לא רק בגלל שבדת אין ויכוחים.
      ולא רק בגלל הלגיטימציה החברתית הרחבה שיש לדת ואדיקות בכלל, לעומת עקרונות אחרים.
      אלא שההצדקה הפנימית כאן מאפשרת להורים לספוג את עלבונם ומריים של הילדים, ולהנחיל להם גאווה בחריגות שלהם.
      השמירה על עקרונות נבחנת כאשר קשה לשמור עליהם, ולא כשזה קל. הילדים הם באמת מבחן רציני, כי הרי ידוע שחינוך וגידול ילדים ועקרונות לא הולכים טוב ביחד.

  5. בלוג מעולה! שמחה מאוד ששלומית העלתה קישור שלו לפורום תרגום היום. ותוספת: מי שיולדת (כמוני) *רק* ילד אחד נחשבת לסוג של סוציופתית, עלבון דמוגרפי, אדם אנוכי ושונא ילדים וודאי גם איזו מחאה נסתרת נגד היהדות והמדינה בפרט והאנושות בכלל.

    • תודה רבה, כיף לפגוש אותך גם מחוץ להד החינוך!
      תחום הילודה באמת מניב שפע של תגובות קיצוניות. אולי באופן מיוחד בחברה שבה עמותה כמו "אפרת" זוכה בפרס ירושלים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s