כך (כמעט) התחתנתי

בישראל לא העלינו על דעתנו להתחתן. גם כי אנחנו לא אנשים של טקסים וגם בגלל הרבנות. אבל בזמן שנאנקנו תחת עול מסמכי הוויזה ואחרי שמאסתי בניירת האינסופית שנדרשת כדי להוכיח שאנחנו בני זוג (רק כדי לקבל עוד ניירת), גמרתי אומר בלבי להרכין את ראשי ולהירשם כדין (אם כי לפחות לא כדת) כזוג נשוי. כפי שניסחה זאת חברתי ה', שהתחתנה בעל כורחה ובחירוק שיניים לפני כמה חודשים – עוד סידורים בעירייה.

קבענו פגישה, שילמנו מראש (נור שאל אותי למה הם גובים כסף, וכשהסברתי לו שהמדינה לא מחמיצה הזדמנות לקחת כסף מאנשים, הוא אמר בפליאה "אבל חשבתי שאנגליה היא מדינת רווחה!") והגענו בזמן עם כל המסמכים. או כך חשבנו.

על מדרגות בניין העירייה (אבי מרוטש)

מתברר שלא הבאנו את מסמכי הגירושין של אבי מלפני 15 שנה בערך, והסתפקנו בתדפיס של מרשם האוכלוסין שבו מצוין שהוא גרוש. הפקידה בחנה את הטפסים, הלכה להתיעץ וחזרה עם מסמך שמפרט מה בדיוק צריכים ישראלים להציג. מסמכים מהרבנות, כמובן. הם פשוט רודפים אחרינו לכל מקום, ולא ייאמן שהבריטים משתפים איתם פעולה ודורשים מאתנו להציג מסמך כל כך דתי כמו גט. מיותר לציין שהפקידה אפילו לא יודעת מה המלה הזאת אומרת. ניסינו להגיד לה שאלו מסמכים רשמיים של המדינה, ואם כתוב פה מה מצבו המשפחתי, זה כנראה מוסמך ורשמי. שריר אחד לא זז בפניה הקפואים.

לרגע אחד אבי ניסה לדבר עם הפקידה כדבר אדם אל חברו, ואמר "אבל הרי הסיבה היחידה שאת בכל יודעת שפעם הייתי נשוי היא בגלל שהרגע אמרתי לך את זה. בלי הרצון הטוב שלי היינו ממשיכים הלאה בלי שום סיבוכים ותעודות". הפקידה לא התרשמה מהאזרחות הטובה שגילינו עד כה, והסבירה לו בקרירות שזה לא חוקי לשקר לגופים רשמיים. למעשה, זאת עבירה שאזהרה מפניה מופיעה על שלט קטן שמוצב על השולחן שלה.

שידלנו אותה לקבוע לנו פגישה נוספת בלי תשלום נוסף ויצאנו משם, פחות מתוסכלים ממה שהיה אפשר לצפות.

ביוצאנו אל הרחוב הקריר הרהרתי בכך שהחיים בעולם מלא ניירת מקיאים מתוכם אנשים שחיים בצורה לא נורמטיבית (מי אמר "לעולם לא-עולם"?). אף אחד לא יגיד לך כלום בזמן שתעבוד בלי קבלות, או תביא ילדים לעולם בלי להתחתן, או תעבוד בלי תעודה. אבל ברגע שבו תנסה לצאת מהארץ עם הילדים הלא רשומים שלך, או לבקש ויזה בלי הבטחת הכנסה או תלוש משכורת, או לקבל זכויות של בני זוג בלי תעודת נישואין, או סתם לקבל יחס חיובי בלי לנהל חשבונות מסודרים… או אז, חצוף שכמוך, תחוש בנחת זרועה של הבירוקרטיה.

טוב, ברור שלא גיליתי את אמריקה (ממילא בטח לא היו נותנים לי ויזה לאמריקה). אבל זה מעלה את התהייה מי עשוי להיחשב אדם נורמטיבי. האומנם העולם שוקק ביושבי פרברים עם עבודה קבועה, ילד וחצי וחתול? לי דווקא נדמה שלרוב המוחץ של אוכלוסיית העולם בכלל אין סיכוי לקבל ויזה, או אישור עבודה (אל תגידו לי "מהגרי עבודה". אני מתכוונת עכשיו לעבודה – לא לעבדות).

שלטון המסמכים לא רק מונע מאנשים לפתוח דף חדש, אלא גם כופה על האנשים לקיים זהות קונסיסטנטית ולא להתנער מהעבר לעולם. על הקשיים בקיום סט אחד של פרצופים לכל שימוש מעניין לקרוא בדיון שהתפתח עם פתיחת +google, כשנשאלה השאלה איפה אפשר לספר פה בדיחות גלעד שליט? אוי, כמה קלים יכולים להיות החיים בעולם שטרם תעודת הזהות (שלא לדבר על המאגר הביומטרי). צריך רק חוש למשחק ויצר הרפתקנות, ועוד כמה דברים, כמובן, אבל תנו לי להיות רומנטית לרגע.

תחתמי פה, ופה ופה (ארנו דו טיל לא מופיע במאגר הביומטרי)

בימינו הקודרים ואפופי המסמכים והתיעוד הביומטרי, לא רק שכמעט בלתי אפשרי להחליף או לשנות זהות, גם כמעט בלתי אפשרי לפתוח דף חדש (אספר על זה בהרחבה בהמשך, מבטיחה). וכאשר התיק האישי שלך, שבו תמיד איימו עלינו בבית הספר, פתאום נעשה ממשי ומופיע על כל מסוף של פקיד או שוטר, לך תסביר שאתה אמנם עבריין תנועה מועד, אבל גם פילנטרופ שחביב על כל שכניו (האחרונים לא ממש זוכים לתיעוד אלקטרוני. עדיין). וכאשר אנחנו כבר עומדים מול הפקיד ויודעים אילו נתונים חשופים אליו ואלו אינם, וכאשר אנחנו במדינה זרה, ומנושלים משיעור נכבד מההון התרבותי שלנו, אין לנו אלה להיזכר בשירה של שימבורסקה ולזכור שאמנם מול הפקידה ידינו כבולות, אבל העולם גדול ורחב וחופשי.

ומתכון לסיום

איבדנו תירוץ לארוחה חגיגית, אבל לפחות לא את הארוחה עצמה, כי כמה ימים אחרי כן הזמנו חברים לאכול איתנו סושי, ואני לא התאפקתי והכנתי עוד דבר או שניים. או שלושה. למי שמכיר אותנו מיותר לספר שכל הסושי שהכנו (18 רולים) נאכל, וכך גם רוב הספרינג-רולס ואפונת השלג המתוקה להדהים שמוכרים פה, שהוקפצה עם גרד לימון, זנגביל מגורר וקצת רוטב סויה.

אבל הכי כיף, לדעתי, היה מרק הסובה, המכונה אצלנו "מרק שובע"

כרגיל אני גונבת תמונות מהרשת. כמו שאתם רואים, אפשר גם עם בצל ירוק

מרק סובה (לסיר גדול באמת)

מה צריך?

1 חבילת אטריות סובה (מכוסמת. בדקו ברכיבים שהן לא מכילות בעיקר חיטה!)

2 כפות מיסו אדום

2 כפות זנגביל מגורר דק

2-3 חופני אצות (וואקמה, או מין סוג של נורי שמוכרים פה בגרסת רצועות דקיקות. אפשר גם קומבו)

2-3 כפות רוטב סויה

6-7 כוסות ציר מרק ירקות מסונן (אני הכנתי ציר מבצל, כרוב, קישוא וגזר עם קצת מלח)

טופו (בקוביות לפי הטעם)

גזר (קצוץ לגפרורים)

קישוא  (קצוץ לגפרורים)

נבטים

פטריות פרוסות גדול (פורטובלו ו/או שיטאקי. אני שמתי משתיהן אבל לא חייבים)

מה עושים?

מכינים ציר ירקות (או משתמשים באחד מוכן. אני שמרתי את הקישואים מהציר והכנסתי למרק).

מרתיחים את הציר המוכן עם ג'ינג'ר וסויה

מוסיפים מיסו ובוחשים

מוסיפים גפרורי ירקות לפי הטעם (גזר, קישוא, פטריות פרוסות)

מבשלים עד שהגפרורים נגיסים אך רכים

מוסיפים קוביות טופו באיזה גודל שאוהבים

בינתיים מבשלים את האטריות לדרגת אל-דנטה

מוסיפים אטריות ונבטים למרק,

ומגישים. אם רוצים, אפשר להוסיף עכשיו כמה טיפות שמן שומשום.

זה טעים.

3 מחשבות על “כך (כמעט) התחתנתי

  1. פינגבק: חתונה מאוחרת | גולה מרצון

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s