איך בוחרים ספרי ילדים

כשהייתי בת 11 השתתפתי באירוע שהותיר בי רושם טראומטי לשארית חיי ועיצב במידה רבה את התפיסה שלי בנוגע לאישיותי ויכולותי. היה זה מפגש מיוחד לכיתת המחוננים שלמדתי בה, שבו פסיכולוג אורח צייר את ארבעת הבסיסים של האישיות על הלוח, ואז סימן בעיגול גדול את הפינה הימנית העליונה – הפינה של האינטליגנציה הקוגניטיבית. ברגע הזה נחרץ גורלי.

"כמו בעגלה, כדי לנוע ביציבות יש צורך בארבעה גלגלים שווי גודל. כאשר אחד הגלגלים גדול מדי (וכאן הוא שב והצביע על הגלגל הבעייתי שלנו, הילדים האינטלגנטיים-מדי), העגלה מתחילה לקרטע. בדרך כלל הגלגל הגדול בא על חשבון גלגל אחר (וכעת הוא סימן בעיגול קטן את הגלגל השמאלי התחתון) – האינטליגנציה הרגשית* (טדאאאאם!!)

מובן שאז עוד לא המציאו את ריבוי האינטליגנציות, אז הוא בטח התנסח בצורה טיפה שונה, אבל אתם מבינים את העיקרון.

בקיצור, השורה התחתונה היתה שאנחנו חייבים להיות מתוסבכים – שלא לומר נכים רגשית – בגלל העגלה העקומה שלנו, ושתפקידם של מורינו היקרים לסייע לנו להתמודד עם המשוכה הזאת. בשלב הזה אני וחברת נפשי מ' יצאנו נסערות מהחדר, אני חושבת. דבר לא יהיה עוד כשהיה. תראו, זה לא שקודם חשבתי שאני ילדה מאוד נורמטיבית, אבל איכשהו ההחלטה חסרת הטאקט להציג לנו את המרצה הזה העניקה לי מבט מאוד מסוים על היחס בין רגש לשכל.

וווווש – חזרה להווה

לילה מאזינה לספרים בהתלהבות אדירה. היא גם אוהבת לשנן אותם בעל פה (זה מאוד מועיל בנסיעות ארוכות, כי אז היא למעשה מספרת לעצמה פרקים שלמים מספרים שאין לנו באוטו). בגילה המופלג (כמעט 4) זה אומר שצריך למצוא ספרים שיענו על מספר די גדול של קריטריונים:

• עם מספיק טקסט  – שלא ייגמר מיד ושיהיה במה להתעסק
• עם מספיק איורים יפים (מאותה סיבה שאליס מעדיפה אותם ככה)
• עם סוף שמח, התחלה שמחה ואמצע שמח, ואם יש משהו מותח, מדאיג או מביך – נא להתיר את המתח מהר, רצוי באותה הפִסקה. (מדובר בילדה רגישה במיוחד)
• בלי שום דבר מפחיד ("דבר מפחיד" הוא טווח די גדול של דברים שאינם ממש נעימים ושמחים. לפני שנה אפילו שרק נחשב מפחיד, בגלל שהוא יורק אש מהנחיריים…)
• בלי דרישות מופרזות לידע כללי וניסיון חיים (למשל, ב-35 במאי יש המצאה ממש מדהימה: איש שמחזיק טלפון בכיס ומתקשר ממנו הביתה לומר לאשתו שיאחר. אני חושבת שאפילו נור לא הבין מיד כמה הרעיון הזה נראה פנטסטי בשנות השלושים, ועל לילה בכלל אין מה לדבר)

אם זה מזכיר למישהו את סאגת הנעליים שלי, אתם לא לבד. כנראה שאני באמת טיפוס די אובססיבי…

בקיצור, התחלתי לחפש לה ספרים בעזרת כמה מידידי הטובים. כולם מיהרו להציע לי קלאסיקות, והתברר ששלושת חברי מאמינים באותן קלאסיקות. הרוח בערבי הנחל, למשל. טוב, אמנם את התרגום הישן של פו קראנו בהנאה, אבל הרוח בערבי הנחל באמת הגדיש את הסאה לדעתי. מישהו באמת קורא לילדיו את הספר הזה? ר' אפילו הגדיל לעשות והציע את ההוביט (אבל כדאי לקרוא לבת 4 את ההוביט צריך את כישרון הקריאה בקול של ר', שכנראה עליו מבוססת דמותו של מו מלב של דיו). חשבתי על מדיקן, האהובה עלי מילדותי, והתברר שבדיוק עומדת לצאת מהדורה חדשה בעברית, ובינתיים צריך להתאזר בסבלנות.

אז ניסיתי לקרוא לה את המומינים, אבל די מהר התחלתי להפעיל צנזורה חריפה. הגרוק ממש מפחידה, אבל גם הארינמל, שמאיים לטרוף את מומין ואמו, די מפחיד. בכלל, הספר הזה לא בדיוק נאיבי. כמו הרבה ספרים שמבוגרים מעריכים, הוא ספר ילדים שמאוד מותאם למבוגרים. החלטתי לספר לה את הסיפור בדרכי, תוך השמטה גורפת של פרטים שהיא כבר תתוודע אליהם בשלב מאוחר יותר בחייה. זה נעשה מסובך כשאפילו דרמות מינוריות כמו צערו של המיולין על השלמת אוסף הבולים שלו נראה לה כאירוע שעדיף לדלג עליו.

קצת קודר לגיל 4, לא?

זו אגב תופעה מאוד מעניינת, שספרים מורכבים ומסובכים למבוגרים נחשבים "ספרי ילדים", אבל הילדים יכולים להבין אותם רק בעיבוד של דיסני, כמו אליס, למשל. תכלס, גם פו הדב נראה לי מלא ברמיזות שילד לא מסוגל להבין. מצד שני, ההורים אינם עבדים, וגם להם מגיע ליהנות, לא? מזל שיש סופרים גאוניים כמו מיכאל אנדה, אסטריד לינדגרן ונורית זרחי, שמצליחים לרקוד על שתי קצוות העוגה בכל החתונות.

תנינה - הנאה מובטחת לכל הגילאים

35 במאי שעשע אותה מאוד – אבל חצי מהפרקים לא יכולתי לספר לה (אף על פי שבהם יש כמה פנינים של ממש, כולל הפרק המבריק והאנטי מלחמתי על ארץ המצביאים). ומיותר לציין שהבדיחה על חודש בעל 35 ימים עוברת הרחק מעל ראשה.

אז איך כותבים ספר לילדה כזאת, שלדעתי הבלתי משוחדת דווקא בריאה מאוד בנפשה ובכל זאת מיטלטלת לה על עגלה עם גלגל קוגניטיבי עצום ממדים? חברתי הסופרת רבת הזכויות ש' המליצה לי לדבוק בספרים שמתאימים להתפתחותה הרגשית ולהתאזר בסבלנות (למעשה היא ניסחה את הבעיה בצורה קולעת ביותר, כשהתייחסה ל "גיל הזה, שבו האינטיליגנציה משיגה את ניסיון החיים"). אבל דווקא מזה קצת חסר לי, וגם לה.

אז מה בינתיים? בינתיים אנחנו יכולות להמשיך לקרוא את ספריה המבריקים של נורית זרחי, ובראשם תנינה המופלאה, וכמובן להתענג על צפרדי וקרפד, ולנסות ללמוד מהם לקח או שניים על סבלנות (עכשיו זרעים, תתחילו לגדול!).

האנגלים האלה

לפעמים הם ממש מוזרים.

מאז שהגענו אני נתקלת בכל פעם במשהו קטן ושקוף, שקשה להאמין שהוא שונה ממקום למקום כי הוא כל כך… ובכן, קטן ושקוף. למשל, כדי להוריד את המים פה באסלה לא מספיק להוריד את הידית. צריך ללחוץ כמה פעמים, כמו במשאבה. זה ככה גם כשמדובר בכפתור שקבוע בקיר. מוזר, לא? ואני חשבתי שבעידן הסטנדרטיזציה הגלובלית כולם משתינים אותו דבר.

או, למשל, מה נחשב קוּל בקרב ילדים. החבורה הקשוחה של כיתה ו' יצאה לטיול של חמישה ימים, כולל זחילה במערות תת קרקעיות רטובות עם פנסי ראש ואיסור להתקשר הביתה או לקחת טלפון סלולרי. ובכן, לאותו טיול שנתי מסמר שיער המליצו לילדים והילדות של כיתה ו' להביא דובון. הוא הופיע ברשימת החפצים לאריזה שנשלחה להורים, ואני חשבתי שזה שוב ההומור הבריטי הידוע לשמצה וצחקקתי. כשנור חזר, התברר שכל הבנות (וגם חלק מהבנים, כנראה) הצטיידו בבובת פרווה. וזה, כמו שאומר חתול תעלול, עוד לא הכל. מתברר שפה זה לגמרי לגיטימי ומקובל להיראות בנוכחות בני הכיתה בפיג'מת אוברול מלאה עם ציורים. ואני חשבתי שנור יתפדח מנעלי הבית הרכות ששלחתי איתו… (מזל שהוא התעקש, ילד חכם ובעל עמוד שדרה שכמוהו!).

ציוד חיוני לטיול השנתי

הגישה הנינוחה לדברים שבישראל היו עילה להסמקה עד סוף השנה (הרי בבית הספר שלנו ילדים לא היו מוכנים להיראות בפיג'מה רשמית כבר בגיל 8 בערך) לא אומרת שבאנגליה פשוט נותנים לילדים ליהנות מהילדות התמימה. הו לא. כמו שכבר רמזתי בעבר, מספיק מבט חטוף באופנת הגנון של כליל כדי להבין שהמצב קצת יותר מורכב.

בגן של לילה, חצי מהבנות לובשות סקיני ג'ינס או שמלות שהיא היתה לובשת אולי לליל הסדר.

הילדה השמאלית יכולה להיראות בגן של לילה. הימנית - במסיבה

לסקרנים (או, הבה נודה בזאת – לסקרניות) אני מציעה להציץ באתרים של אופנת ילדים שמציגים בגדים מהסגנון שמקובל בגן של כליל, למשל כאן או כאן או כאן. 

כשתהיתי על התופעה הזאת נתקלתי בעוד אחד מאותם דיונים מייגעים בשאלה "האם היית מלבישה את בתך בסקיני ג'ינס?"

אחת התגובות לפוסט הזה היא התגובה הבנלית הבאה:

I hate when people dress kids as mini versions of themselves!
They are people, not dolls!

מה הרעיון של ה"טיעון" הזה? אם הם "בני אדם", צריך להלביש אותם בבגדים מיוחדים ל"בני אדם" – כלומר, בגדי "ילדים"? מרוב מרכאות אני כבר לא מצליחה לחשוב. המצאת הילדות היא אולי רעיון רומנטי, חמוד וטיפשי, אבל בהרבה מקרים כך גם הביקורת על המצאת ה"נעורים המוקדמים" (כמו שכתוב בקטלוג של חברת next, שקטגוריית ה"גדולים יותר" היא לצעירים בגיל 3-16). הנושא הזה כבר באמת נטחן בלי סוף, ואפילו אני הייתי מזועזעת כשגיליתי שקטיגוריית ה-pre-teen של חברות מסוימות מתחילה בגיל 4, ולעומת זאת הגיל שבו מתחילים לעבוד בעבודה של מבוגרים עם קביעוּת נדחה למועד בלתי ידוע (קביעות?? זה נשמע לי קצת קומוניסטי). אבל…

הבעיה עם הביקורת על תרבות הילדים היא שרוב הטרוניות על חינוך הילדים הן פשוט ביקורת על התרבות הכללית, שנוגעת בנקודה רגישה במיוחד. מילא שכולם אוכלים ג'אנק פוד – אבל הילדים?! מילא שנשים הן אוביקט מיני – אבל ילדות?! מילא שהאמהות קונות קנייה אימפולסיבית בסופר – אבל הילדים?! (מי היה בסופר ולא שמע אמא גוערת בבתה "תפסיקי כבר להגיד 'אמא תקני לי!'"?).

ובכל זאת, יש משהו קודר בילדות שלבושות בשחור כל הזמן. כי ילדים וילדות הם יצורים קופצניים ועליזים יותר מרוב המבוגרים. הם רצים ומשחקים ונופלים, ואיכשהו מגפיים בוהקים בשחור ושמלות שחורות הן לא ממש התלבושת המתבקשת בנסיבות האלה. לפחות לא בעיני, שהגעתי מבחוץ ואני עדיין לא מבינה כלום.

שחור זה הוורוד החדש

האירוניה המתוקה-מרירה היא שנשים (למשל האמהות של הילדות האלה) נדרשות לפי צו האופנה להיראות כמו נערות, שנראות כמו ילדות, שנראות כמו נשים קטנות. הנשים הבוגרות צובעות שיער ופנים בניסיון להתכחש לסימני הגיל, הנשים הצעירות לובשות מכנסיים קצרים מאוד מעל טייטס ונראות כמו לוליטות, אבל כשהילדות לובשות את זה, הן נראות… כמו נשים שנראות כמו לוליטות.

אני, מה אכפת לי. לילה לא מרשה לי לבחור לעצמה בגדים, וכך היא הלכה היום לגן עם חולצה סגולה ומעליה חולצת פסים באדום לבן, ועם זה חצאית פרחונית שמתחתיה גרביונים עם לבבות. אני מתנחמת בעובדה שלרוב היא דווקא מתלבשת בטוב טעם (ובשחור היא ממילא לא יכולה, כי אין לה…).

בנסיבות כאלה יש להוקיר את ההזדמנויות הנדירות שנותרו למבוגרים ליהנות ממהלך הפוך ומבורך – כמו של המעצבת האגדות לולי, שפעם תפרה גם למבוגרים בגדים צבעוניים כמו שתפרה לילדים, ובשנים האחרונות תופרת רק למבוגרים בגדים נוחים, צבעוניים, רחבים והגונים.

3 הערות על המצב (ומתכון)

רסיסי רעיונות שאין לי צורך להרחיב, אבל יש לי חשק לשתף.

1. "נו, מה עוד חדש?"

התגובה הצינית, המסוכנת, שכבר ראתה הכל ושום זוועה חדשה של מדינת ישראל כבר לא מפתיעה אותה. זו התגובה הצינית ששום הידרדרות נוספת של ישראל במדרון הפשיסטי לא מעניינת אותה, לא מזיזה לה. "הממשלה פועלת נגד ארגוני זכויות אדם? נו, מה חדש". "הממשלה שותלת שופטים שתומכים בעמדותיה בבית המשפט העליון? נו, מה חדש". "הממשלה גורמת לפיטורים של אנשי תקשורת שלא אולפו לגמרי בתחום הצנזורה העצמית? נו, מה חדש".

טוב, אולי זה חדש ואולי לא, אבל זה גרוע, גרוע מאוד.

כאשר הדברים מתפוררים, לפעמים נוח לחשוב שהם בעצם מוכרים. כשאנחנו כבר ממילא ביקורתיים כלפי ישראל, לפעמים נוח להרגיש ש"הכל אותו דבר" – ישראל ממילא מזעזעת, אז באמת – מה חדש? טריק האנלוגיות הידוע תמיד מאפשר למצוא דמיון בין כל דבר לכל דבר, וישראל הרי מעולם לא הצטיינה בסובלנות או אחוות עמים (במלים אחרות, זאת מדינה די גזענית ולאומנית בכל מקרה). אז אפשר להגיד שזה גרוע כמו תמיד, ולהמשיך לצקצק. אבל האם זה ישפר את המצב? הציניות היא עמדתם של חסרי התקווה.

מה שמצער הוא, שזה קרה לי השבוע. למשל כשיוסי גורביץ התקומם על הקריאה לחיילים דתיים לא להתגייס מפאת השתתפותן של נשים מזמרות בטקסים צבאיים. ברגע של ציניות חשבתי (ועוד כתבתי את זה באימפולסיביות כטוקבק!!) "נו, שלא יתגייסו. זה רק מועיל לכולם שפחות אנשים יתגייסו". אבל הוא צודק, והציניות שלי לגמרי לא במקום. אני מקווה למלא מחדש את לבי בתקווה, אבל מודה שאחרי צום חדשות ממושך, הקריאה על ישראל היא לא התפריט המתבקש למי שמחפש תקווה.

2. ארץ יושביה

איזה רעיון יפה – במקום להיצמד לפרדיגמה המיושנת של "שתי מדינות לשני עמים", לפרוץ את הגבולות שציירו הקולוניאליסטים האירופאים על חשבון כולנו ולחיות במרחב הזה יחד, במדינה דו לאומית ושוויונית. במקום להתנגד לגירוש אך לגרש מתנחלים מבתיהם, לאפשר לכל אדם לגור איפה שהוא רוצה. בלי גזל אדמות, בלי גדרות, בלי אלימות. עם זכות שיבה לפלסטינים וזכות מגורים לכל אדם באשר הוא. אני באמת, באמת תומכת בזה.

אבל אני חושבת שאתמוך ברעיון הזה בלב שלם יותר לו יצטרפו לתנועה קצת יותר פלסטינים כבושים. כרגע היוזמה החכמה, האנושית הזאת, עדיין בשלב שבו האורחים  שזה מקרוב באו משכנעים את המארחים שהם יכולים להישאר יחד בדירה שלהם. לחלוק. למה לא?

כשיתברר לי שפלסטינים בשטחים מוכנים לקבל את היהודים כשותפים שווים, זה יהיה רגע מרגש באמת. אבל האם זה ככה? לא פגשתי המון פלסטינים שתמכו ברעיון הזה. אבל מצד שני, גם לא פגשתי הרבה יהודים שתמכו בו. אולי הוא קצת מקדים את זמנו (כלומר, לא מתאים לנפשות הפועלות).

חברנו א' נוהג לומר "אתה תעשה את זה ישר. עקום זה יצא בכל מקרה". אני חושבת ש"ארץ יושביה" מכוונים לכיוון הנכון. אמנם ריאלי וחכם יותר לקדם את פתרון שתי המדינות, אבל צודק יותר לקדם את הפתרון הזה. אם הוא מקובל על כל הצדדים.

http://www.youtube.com/watch?v=hNbmKPiMkD8

רבקה זוהר שרה את השיר האולטימטיבי של עקורי 48'.

3. HASBARA

הנה, רק אתמול דיברתי עם חברי א', והוא אמר לי ברוגע טיפוסי "ביבי סתם מאיים, כל החוקים העלק-מפחידים שלו תקועים בוועדות, וכלום לא השתנה". עד לא מזמן, חודש נובמבר היה מוקדש לאזכרות המייגעות האלה ליצחק רבין ולדיונים על "הדמוקרטיה בישראל בראי הרצח הפוליטי". אוי, כמה זה מעייף לדבר על דמוקרטיה. השנה זה נעשה מרענן: באבחה אחת, אושרו החוקים המבהילים להשתקת הביקורת, העיתונאים החצופים מפוטרים אבל נערי תג מחיר משתוללים בירושלים באין מפריע.

אתם יודעים שזה הולך לקרות. זה כבר קורה.

בינתיים, בשער בית הספר תלוי שלט "האוהל הגדול של ישראל", שבו מציעים ליהודי התפוצות ללמוד איך לענות לאנטישמים האלה שעושים דה לגיטימציה לישראל. אני די סקרנית מה מלמדים אותם שם, ואיזו הסברה כבר יכולה להציל את ישראל מעצמה. הרי אפילו הסיקור הכי יבשושי שמציג את החוקים החדשים, או את הבנייה בשטחים (שלא לדבר על הסקרים שחושפים את הממדים המסוכנים של עמדות גזעניות ולאומניות בקרב יהודים) – אפילו זה נחשב היום "דה לגיטימציה". אני תוהה אם יהיה לי לאן לחזור מהגלות מרצון שלי.

נעמה כרמי מתקוממת כשאנשים קוראים לשמאלנים לעזוב את הארץ אם לא נאה להם, ומתקוממת כששמאלנים מיואשים שוקלים לעזוב את הארץ כי לא נאה להם, וכי מייאש ונורא להם. ואני חושבת איך תמיד משמיצים את אריך קסטנר, ההומניסט וסופר הילדים המופלא והחכם, על שנשאר בגרמניה הנאצית ולא עזב, ועוד העז להמשיך לפרסם את ספריו תחת המשטר המפלצתי. כנראה כשכוחות האופל מעורבים, אין דרך לצאת איתם בסדר. אולי עדיף שבשאלה איפה לחיות כל אחד יכריע בשביל עצמו (ראו "ארץ יושביה").

4. אטריות אורז עם "אטריות" צבעוניות

כדי לא לסיים בטון כה נוגה (אם כי אולי זה צו השעה), אני מציעה מתכון קל ומהיר שעיקרו האסתטיקה (בואו נקרא לזה מחווה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון").

מה צריך?

אטריות אורז שטוחות ורחבות

גזר

קישוא (רצוי זוקיני)

סומסום לבן ושחור

נבטים

בטטה או דלעת

סלק (לא חייבים)

רוטב סויה

שמן סומסום

צ'ילי חריף-מתוק

קצת פלפל שחור

קצת ג'ינג'ר מגורר

גיוון: אפשר להוסיף תערובת 5 תבלינים סינית, או לחלופין כפית משחת קארי ירוק.

מה עושים?

מבשלים קלות את האטריות עד המידה הטעימה.

"מקלפים" את הירקות לסרטים ארוכים בעזרת קולפן

מקפיצים ברוטב ושמן ומוסיפים את האטריות כאשר הירקות רכים ונגיסים.

בוזקים מעל סומסום בכל הצבעים (אפשר גם קצח) ומגררים ג'ינג'ר.

מגישים חם. אפשר להוסיף מעל כמה עלי בזיליקום טריים, חתוכים גס.

בתיאבון ובהצלחה

סוכני תרבות: כך מפתחים הומור בריטי ותודעה מעמדית

היינו אתמול במסיבת יומולדת. לילה נהנתה נורא. אמו של חתן השמחה (בן 4) הכינה את כל הכיבוד בעצמה, כולל 4 עוגות להורים ואחת לילדים (וואו!). על הבידור היו אחראים בני משפחה אחת – אמא ושני ילדיה המתבגרים. זה כלל איפור פנים, הרקדה (הוקי פוקי עם ההורים!) ומשחקי חברה, סטנדאפ של בובות ספוג ובלונים בצורות (פודלים ורודים לבנות, חרבות לבנים. לילה לקחה משניהם. לשמוח על הדילוג מעל מחסום המגדר, או להתבאס על המשחק בכלי נשק? להורים עם עקרונות יש כל כך הרבה סיבות להתייגע..).

ההצגה/סטנדאפ כללה בדיחות קקי מהסוג הדבילי ביותר, להנאתם הגדולה של הילדים (למה אִיָה תקע את הראש באסלה? כדי לחפש את פוּ! <כי פו זה קקי באנגליה>. איזה משחק מלים גאוני!) הסיפור על פו וחבריו נמשך הרבה יותר מדי זמן לטעמי, אבל אז הבובה גסת הרוח שאלה את בן זוגה למופע "טוב, דיברתי מספיק על עצמי. למה שלא תספר לילדים קצת על עצמך. למשל… איפה אתה עובד?"

"מממ.. אני לא ממש רוצה לספר על זה לילדים".

"נו, קדימה".

הבובה המעצבנת נעלמה מהבמה, ובובת הגרב המפוספסת והענקית שרה את השיר הבא:

מה?? אני רוצה להזכיר לקוראי שהילדים במסיבה היו בני 4. בישראל היו שוקלים (אולי) להשמיע שיר כזה לכיתות הגבוהות יותר בבית הספר היסודי. ומה זה עושה לילדים היהודים מהחלק העשיר של שכונה מעורבת לשמוע שלוזרים עובדים בסאבווי?

אולי הילדים באנגליה מתוחכמים יותר מהילדים בישראל. אולי אני סתם אמא מעצבנת שלא יודעת ליהנות מהחיים. אבל אני בעיקר די מזועזעת.

וזה מוביל אותי לסוגייה השנייה שמעסיקה אותי בעקבות המסיבה הזאת.

לילה, כמו שציינתי, נהנתה לאללה. היא רקדה, שיחקה, אכלה ושתתה והתענגה על בועות הסבון ובלוני ההליום ולהיט הגן : music man (כשהגננת שלה שרה את זה, אפשר לחשוב שזה שיר ממש נחמד ועדין).

איך הילדה שלי, שבתור מתחנכת-בבית תמיד אהבה להיצמד לי למכנסיים ולהימנע מקהלים גדולים, השתלבה בדבר הזה וכל כך נהנתה ממנו? ואיך זה שחשפתי אותה לתרבות מהסוג הזה בכלל? (ועוד לא אמרתי מלה על הבגדים שהילדות לבשו במסיבה הזאת. אולי עדיף שלא אגיד). נכון, רציתי שהיא תלמד אנגלית ושיהיו לה חברים, אבל אלהים אדירים, לא לזה התכוונתי כשהתחלתי לחנך אותה. אז מה עושים עכשיו? התשובה במהופך, ובמקום אחר, שאני לא יודעת כרגע איפה הוא נמצא.

לאן נעלם הפרג הפציפיסטי?

שבוע-שבועיים לפני יום הזיכרון הבריטי (11 בנובמבר), העיר התמלאה באנשים שעונדים פרגים מנייר, או מחלקים פרגים מנייר . אפילו שחקני הכדורגל ענדו פרגים על חולצות הנבחרת הבריטית, וחוללו מיני-שערורייה.

כדורגלנים למען המולדת

למה שמישהו ירצה לתרום ללגיון הבריטי בימים טרופים אלה, כשהלגיון המהולל משחית את זמנו באפגניסטן? שאלה מצוינת. בחוצפתי הישראלית פשוט נטפלתי לאנשים שאני מכירה (וגם לרבים שאני לא מכירה, סתם בבית קפה או בקבוצת משחק לפעוטות) ושאלתי אותם מה הם מרגישים בקשר לפרגים האלה, ולמה הם עונדים אותם.

מתברר שבשביל חלק ניכר מהבריטים, זה בכלל לא אקט לאומני אלא יותר מחווה לזכר הנופלים, במובן האנושי והאישי של המלה. חלק ניכר מהאנשים שאיתם דיברתי על זה  מצטערים שאנשים נהרגו ונפצעו במלחמה. כן, זאת נקודה. הם מצטערים ובזה נגמר העניין, ולא מצטערים אבל גאים באלו שמתו למען המולדת, ודוחקים בדור הצעיר ללכת בעקבותיהם, כמו שנהוג בישראל. לא. הפרגים האלה מזכירים להם את מלחמת העולם הראשונה, המלחמה הנוראית, המחרידה, שבעטיה גם החליטו שלא יגויסו שני אחים לאותה מחלקה, כי מחלקות שלמות פשוט נמחו ונהרגו. המלחמה שהיתה אמורה "לשים קץ למלחמות", אבל שמה קץ בעיקר לחייהם של הרבה יותר מדי אנשים.

הלו, לא למדתם כלום ממלחמת העולם??

פעם, כשלימדתי היסטוריה של מלחמות העולם, הילדים שאלו אותי בבלבול "אז מי היו הטובים בלמחמה הזאת?". כשעניתי שהיו בה מעצמות, ולא מוסר, שאלה אותי תלמידתי ע' בחלחלה: "מה, אז זו הם פשוט נלחמו על כסף וכוח?!". ילדים (ואזרחים), הם כל כך נאיביים לפעמים.

דברו אלי בפרחים

מכיוון שאני עסוקה מאוד בשאלות של הנצחה וזיכרון, עטתי על הפרגים כמוצאת שלל רב. אבא של ס', איש שמאל שהיה בעבר מנהל בית ספר בלידס, סיפר לי שבילדותו הפציפיסטים נהגו לענוד פרגים לבנים, אבל עם השנים המנהג הזה דעך. לא ברור אם בגלל שזה נעשה פחות פוליטי ויותר כללי, או בגלל שהאנשים נעשו יותר שמרנים. ובעוד שקרנם של הפציפיסטים יורדת, שוחרי זכויות בעלי החיים מתהדרים בפרגים סגולים, לזכר בעלי החיים שנהרגו בגלל הגחמות הלוחמניות של בני האדם.

אבל המנהל-בגמלאות, שאינו עונד פרג מטעמים פוליטיים, סיפר לי גם שכאשר ניהל את בית הספר הוא נהג לקיים ביום הזיכרון מפגש כללי על אי אלימות והתנגדות למלחמה. איך הגיבו ההורים? שאלתי בסקרנות. הם חשבו שזה חשוב, הוא השיב בפליאה. סיפרתי לו שכאשר עשיתי דבר דומה ביום הזיכרון בבית הספר שלי (שנשא מסר מינורי בהרבה), זה נתפס כחתרני, נועז ואלטרנטיבי מאוד. הוא השתומם. ככה זה, בישראל הדרך לזכור את המלחמות היא להתכונן למלחמה הבאה. במבט מרחוק זה נשמע אפילו עוד יותר מוטרף ומפחיד מאשר מבפנים.

אחרי שהתברר לי שזיכרון לאומי יכול לקבל ממד אישי, הסיפור הסתבך, כמובן. קבוצה מוסלמית העזה לשרוף את הפרגים המקודשים במחאה על מעללי הצבא הבריטי. נבחרי העם תהו אם לאסור בחוק על שריפת הפרגים (למרות הזעם הציבורי ולמרות ממשלת הימין, החליטו לא לעשות את זה, כי זו סתימת פיות. לתשומת לבם של קברניטי מדינת ישראל). בסופו של דבר החליטו להסתפק בצעד ההומני של הוצאת הקבוצה הזאת מהחוק, כאילו שזה באמת כזה הבדל גדול.

היו גם אנשים שהתלוננו שהפרגים בכל מקום מוזילים את זכרם של הנופלים, כי זו כבר יותר הצהרת קונפורמיות (כל המגישים בטלוויזיה עונדים את זה, ובחלק מבתי הקפה מחייבים את העובדים לענוד פרגים), או – יותר מחריד – אמירה אופנתית. הטענה הזאת נשמעה לי מופרכת, עד שראיתי אשה עם מעיל אדום עונדת פרג נייר על הכובע (תוך הפרה בוטה של כללי האתיקה של הפרגים).

אמירה אופנתית

יש משהו מאוד מופנם ואנדר-סטייטד בגישה הבריטית לזיכרון. הם לא מניפים דגלי בריטניה בכל מקום, ולא מתפארים במדינה. נכון, הם זוכרים את המתים בהקשר הקיטשי של שדות הפרגים (שכיסו על שדות הקטל בשיר המפורסם), אבל איכשהו הבחירה במלחמת העולם הראשונה כנקודת התייחסות לזיכרון נראית לי שיעור טוב למדינה. יותר אכזרי, קטלני ומפלצתי מזה באמת קשה להשיג.

הבחירה הזאת מזכירה לי את המאמר הקולע של מורי הנערץ גדי אלגזי, שהמשפט הכה-מדויק שמופיע בו מלווה אותי כבר שנים: לסיסמה "טוב למות בעד ארצנו" יש יתרונות ברורים על סיסמה כגון "טוב להיפצע". כשהבריטים מתמקדים במלחמת העולם הראשונה, נדמה לי שלשם הם מכוונים.

אסיים אפוא בשיר הזיכרון שלי (כלומר, של יצחק לאור):

מאפלה לאור גדול

פועה בת מיסכה כרעה בפתח אוהלה והקישה צור באבן חזור והקש. מלאכת הדלקת האש היתה שנואה עליה, ולבה התאווה לנס שידליק את האבוקה במהרה. ולפתע, כמענה לתפילתה החרישית, התגשמה באוויר ברייה בעלת דמות משונה. היה זה גבר נטול זקן. הוא עטה מלבוש מבריק וכל מראיתו מפליאה. הוא הושיט את ידו, ובטרם ידעה פועה מימינה ומשמאלה, מלאו עיניה תוהו ובוהו וראשה סחרחר, וכאשר שבה ופקחה את עיניה, היתה כחולמת. ותעמוד בבית מידות שקירותיו מבהיקים, ואור נוגה מכל עבר. "נורת חשמל", דיבר הגבר שלידה. "מאירה בלחיצת כפתור". ויושיט את ידו וילחץ על הקיר והנה נגוז האור ואיננו, ויושיט ידו בשנית, והנה שב האור כשהיה. "חכי בסבלנות", אמר האיש בחיוך (מרושע? חומל?). "זה יגיע גם אליך".

(אני מתנצלת בפני מכרי הלשונאים על כל המלים והניסוחים הלא מקראיים בעליל. התעצלתי)

תקופת הברונזה. כמה עבודה! (וגם מעמד האשה כנראה לא משהו)

***וווווש…. קולותיה של מנהרת הזמן מסחררים את ראשכם….. ***

2004

שפחתכם הנאמנה מקישה את ראשה בקיר חזור והקש. מערכת החינוך הישראלית כל כך קשה ומייגעת, המתודות הנהוגות בבתי הספר משמימות, עלובות ואוטוריטריות. חוברות עבודה והוראה פרונטלית מושלות בכיפה, מספר הילדים בכיתה נושק ל-40 ומספר המורות בכיתה הוא… אחת (אם לא מדובר בחינוך מיוחד). נושאי הלימוד טבולים במנות גדושות של ציונות ומיליטריזם. האינטלגנציה המטופלת ביותר היא הקוגניטיבית. שיתוף פעולה בין התלמידים מתקיים בעיקר במחתרת, נגד המורים. מעורבות ההורים מתאפיינת באיומים על מורים. העיסוק העיקרי: ציונים (בחולם מלא ובשורוק גם יחד).

בחדרי חדרים מתרקמת מזימה לפתוח בית ספר דמוקרטי-הומניסטי-פרוגרסיבי בתל אביב, ובאמתחתנו רעיון חדשני ומיוחד: מרכזי למידה! הילדים לא ילמדו בכיתות לימוד סתם, אלא בחדרים שמותאמים לתחום שבו הם עוסקים, ויש בו חומרים מתאימים ורעיונות מעוררי השראה לעבודה עצמאית ובקבוצות קטנות, בליווי המורה. הילדים יבחרו במשימה המתאימה להם ויווסתו את הלמידה שלהם לפי ראות עיניהם. התצוגות בחדרים יהיו אינטראקטיביות והילדים יוזמנו לנוע במרחב לכל הכיוונים, ולא רק לצעוד למקומם הקבוע בשורת השולחנות הפונים אל המורה.

2006

אני נהפכת לאחראית מרכז שפה בבית הספר. אבל איך הופכים את המרכז (שהוא למעשה הספרייה והמרכז לאוריינות עברית) למקום מעניין, כיפי ואסתטי? איך יוצרים סביבה מאפשרת, מאתגרת, מגרה? חברתי א' ואני שוברות את הראש על הנושא. בשנה הקודמת הכנתי דפי עבודה (!!) והכנסנו אותם לכיסים. אתם מוזמנים לנחש כמה ילדים שלפו מיוזמתם דפי עבודה. (התשובה היא: 0). לאט לאט למדנו. א' היא אשפית אמיתית בעיצוב בכלל ובעיצוב סביבות למידה בפרט, והעבודה המשותפת שלנו היתה מענגת בשבילי אולי יותר מאשר בשביל הילדים.

2010

הימים חולפים, אני מקבלת השראה מספרים ואתרי אינטרנט ובעיקר מהניסיון עם הילדים, ומתחילה להעביר מפעם לפעם סדנאות על "מרכזי למידה". אל המרכז באות מורות מבתי ספר אחרים שרוצות להתרשם מהרעיון החדש והמעניין והיישום הבלתי שגרתי שלו. המרכז מתפתח ומתרחב, אבל יש עוד כל כך הרבה מה לפתח, לחשוב, לשפר. לא קל להשתחרר ממה שהורגלנו לראות כ"למידה".

בינתיים נפתח בית א-ב בבית הספר. מרחב גדול שבו ילדים צעירים יכולים לעשות כל מיני דברים, כאשר הם לא בשיעורים הרשמיים. במאמצים אדירים מגייסים שני אנשי צוות שישהו במרחב הגדול, ומציידים אותו בכמה חומרים ושולחנות. הוא יפה ורועש להדהים. "מה הם עושים פה? למה הם לא בשיעורים?", חושבים בלבם הורים ומבקרים. "למה המקום הזה כל כך מטונף?", גונחים אנשי הצוות בעודם גוררים ילדים אל שיעור בחדר אחר בבית הספר.

2011

בית ספר שכונתי ציבורי בשכונה של דיור ציבורי בצפון לידס. אני מחפשת בית ספר לכליל לשנה הבאה (הם מאורגנים מראש, האנגלים האלה!), אחרי שקצה נפשי בבית הספר הדתי שאותו היא פוקדת היום, לטובת ההתמודדות עם מחסום השפה. זה לא שהם לא נחמדים (המנהל מקסים, והוא פדגוג בכל רמ"ח ושס"ה). אנחנו פשוט חילונים.

ובכן, צועדים במסדרון בית הספר השכונתי. על כל דלת מופיעות תמונות של ילדים, עם הכיתוב "שפות שמדברים בהן בכיתה הזאת". על כל דלת יש אזכור לחמש שפות לפחות. המגוון כולל אורדו, ערבית, השפה ההיא שמדברים בקוסובו, סינית,  יפנית, ספרדית, ניגרית ועוד ועוד. הם מאוד רגישים לרב תרבותיות.

נכנסים לכיתה א' (למעשה, זו לא בדיוק כיתה א' אלא כיתת reception, כלומר לפני כיתה א'). נשימתי נעתקת. אני הולכת כבחלום. בחדר יש כמה עשרות ילדים, אך הוא מלא בהמייה הנפלאה הזאת של ילדים שעסוקים מאוד במשהו שמעניין אותם מאוד. יש שם ארבע (!!!) נשות צוות. החדר עצום בגודלו, ומחולק לפינות שמקיפות את כל האינטליגנציות. עם המורות הם עובדים בקבוצות של חמישה-שישה לכל היותר (בזמן שהייתי שם ישבו שתי קבוצות קטנות:  אוריינות ואמנות. כך מתבצעת פה ההקניה. שאלתי). ובפינות האחרות הם עובדים עם ילדים אחרים בזוגות או שלשות. יש להם שני מחשבים עם מקרן ומסך מגע גדול, שאפשר לשחק בו משחקים דידקטיים באנימציה. אשת הצוות שעורכת את הסיור מבקשת מאחת הילדות להסביר איך משחקים. חברתה מסבירה במקומה. אף על פי ששתיהן לא שולטות ברזי המשחק במאה אחוזים, נותנים להן להתנסות באין מפריע.

הנה הכיתה שהייתי בה, באמצע יום לימודים

בחוץ יש חצר משחקים פרטית לשכבת הגיל הזאת. היא גדולה להדהים. ילדים שרוצים יכולים לשחק שם, בהשגחת שתי נשות צוות (בנוסף לשתיים שבפנים, כן?). המורה שמציגה לנו את בית הספר מדברת על האווירה, על האפשרויות שניתנות לילדים, על פיתוח יכולות. היא לא מדברת על ציונים, או על הישגים, או על הקניה מכל סוג (בסוף שאלתי, כאחרונת האמהות הלחוצות. אני חייבת להבין איך זה מתנהל פה!). רגע, זה מזכיר לי משהו. זה מזכיר לי את מה שבית הספר הדמוקרטי, המתקדם, הייחודי והחלוצי שלנו ניסה להשיג בדרכו הגמלונית, החיוורת ומעוררת הרחמים. אני מרגישה כמו מישהי שניסתה במשך שנים להצית אש באבן צור, ולפתע הציגו בפניה נורה חשמלית.

המחזה הזה נמשך לאורך כל בית הספר. יש להם מטבח, וגינת ירק (הם מבשלים את מה שהם מגדלים). באולם תלויים דגלים של עשרות מדינות, ויש תצוגה של נושא מרכזי בבית הספר: קנו סחר הוגן! (אולי אני חולמת?). רגע, היא אמרה משהו שעשוי לנפץ את האידיליה. משהו על תפילה…? (הרי לא בשביל זה אני נמלטת מבית הספר היהודי). אני חוקרת אותה ומגלה שהתפילה "מאוד כללית, לא לדת מסוימת. אנחנו מכבדים את כל הדתות וגם חסרי דת, וילדים שהוריהם לא מעוניינים בכך לא חייבים להשתתף בתפילה".

אני מנסה להרים את הלסת הניאנדרטלית שלי מהרצפה הממורקת וכושלת אחריה אל אולם הכניסה לבית הספר, שבו יש לצד כורסאות ההמתנה הגדולות גם כורסאות קטנות לילדים, ושלט: "זהו אזור ידידותי להנקה". מה זה אמור להיות???

הסיור נמשך, והמורה המטיילת מספרת לנו שבכל כיתה יש הורים שמתנדבים לבוא ולסייע (כי באמת, צוות של חמש זה מעט מדי, לא?). הם מאוד מחשיבים את נושא הקהילה.

למרבה הזוועה והקנאה, בית הספר החמוד והמקסים שביקרתי בו אינו מזכיר בקידום המכירות שלו אפילו פעם אחת ביטויים כמו "פרוגרסיבי" או "מתקדם" או "קשוב". הם פשוט עושים את עבודתם. והם לא היחידים. אפילו בכיתה ו' בבית הספר היהודי יש שתי מורות והוראה בקבוצות קטנות. עמיתתי וחברתי א', שגדלה באנגליה ולימדה איתי, כבר אמרה לי מזמן שזה ככה. מה שאנחנו חוצבים בכפית מתוך גרניט פשוט זורם בקלילות באנגליה, שזכתה למוניטין כל כך מפוקפק בתחום החינוך בגלל פינק פלויד והחומה הגועלית שלהם.

נו טוב, אומרים הקוראים הספקנים (ומפגינים שוב את נימוסיהם הטובים של אנשי המיינסטרים הישראלי): כל הגישה המתקדמת הזאת לא תוביל את הילדים להצטיינות במובן המכובד של המילה. בואו לא נתחסד ונושיב את הילדים מוקדם ככל האפשר "ללמוד ברצינות", כלומר להתכונן למבחנים הבינלאומיים ולבחינות המיצ"ב (ההצלחה במבחן הזה היא יעד רשמי של משרד החינוך. מישהו הזכיר בלבול בין אמצעים למטרות?). כל המשחקים הלא רציניים האלה הרי לא יובילו את הילדים לשום מקום חשוב. אלא שהם טועים, ובענק. לא רק שהאווירה בכיתה נעימה ואנושית, התלמידים באנגליה גם מגיעים לתוצאות שבישראל רק חולמים עליהן. מה לעשות, יהודים מבינים רק כוח.

יצאתי מהסיור המומה ומזועזעת.

נכון, לא כל בתי הספר באנגליה הם כאלה. ראיתי בהחלט גם בתי ספר שבראש אתר הבית שלהם מוצגים הגרפים של מדדי ההצלחה בבחינות הארציות. ויש ויש פה הסללה, ומערכת ענפה של חינוך פרטי אליטיסטי ויקר אימים (הרבה, הרבה יותר יקר והרבה, הרבה יותר סנובי מאשר בישראל), ותלבושת אחידה אפרורית למראה, ובריונות בין תלמידים, ועוד אלף אתגרים. אבל איזו גישה חינוכית!

הממציא

היה פעם ספר שנורא אהבתי, ופתאום שכחתי מי כתב אותו (השארתי אותו בישראל, כמובן). זה היה ספר ילדים למבוגרים (כמו כל הספרים הטובים באמת), מאת סופר גרמני גאוני ממש. אחד הסיפורים עסק בממציא, שישב ספון בביתו, ניתק את קשריו עם הציוויליזציה והמציא. יום אחד הוא המציא משהו ממש יפה וחשוב ומיוחד. הוא בדק שהשרטוטים נכונים, גלגל אותם תחת בית שחיו ויצא לעיר.

היא קצת השתנתה מאז שהיה בה פעם אחרונה, אבל בגלל שהיה ממציא הבין מהר מאוד כל דבר שראה. הוא הסתכל במכוניות ואמר "אההה". הסתכל ברמזור וחשב "אהה…". הוא הבין איך עולים במדרגות נעות, אבל בגלל שלא ראה אנשים המון זמן לא הבין איך להתנהג עם אנשים. הוא פרש את התוכניות שלו על המדרכה ואמר "המצאתי המצאה!", אבל האנשים צחקו.

עצוב, הוא נכנס למסעדה חצי ריקה ושאל את בעל המסעדה מה לעשות. הוא המציא המצאה נהדרת ומיוחדת, שבעזרתה אפשר לראות דברים שנמצאים במקום אחר. "כבר המציאו את זה. קוראים לזה טלוויזיה. רוצה לראות?" והוא הפעיל את הטלוויזיה במסעדה, אבל הממציא אמר "אני לא רוצה לראות את זה", והשאיר את התוכניות שלו במסעדה.

כשהוא חזר הביתה הוא שרטט את כל הדברים שראה – מכוניות, מדרגות נעות וכל השאר – ולאחר שהמציא אותן מחדש (כי הוא באמת היה ממציא), הוא קימט את השרטוטים וזרק אותם באמרו "לא צריך, כבר המציאו את זה!".

אבל הוא עדיין היה ממציא אמיתי. או לפחות כך נגמר הסיפור, שהוא בכל זאת סיפור קצת אופטימי שמיועד גם לילדים.

הערה מאוחרת:

אחרי שבועיים ביקרתי בעוד בית ספר. זה לא היה מאוד שונה, והפעם גם התרשמתי מכך שמי שניהל את הסיור היו שני תלמידי כיתה ו' (כמו בקהילה, רק בלי הפוזה של "אצלנו ילדים הם שותפים")…

המגפיים

הן הגיעו. הן בסדר. הן נוחות מאוד.

באדום: אמא במגפיים פוליטיקלי קורקט. משמאל: לילה במגפיים מחנות יד שנייה

מצטערת שלא הצלחתי להפוך את התמונה. (בסוף הצלחתי).

עכשיו אני תוהה מה אנעל באירועים שמתבקשות בהן נעליים קצת יותר מהודרות (יש לי תעסוקה!).