3 הערות על המצב (ומתכון)

רסיסי רעיונות שאין לי צורך להרחיב, אבל יש לי חשק לשתף.

1. "נו, מה עוד חדש?"

התגובה הצינית, המסוכנת, שכבר ראתה הכל ושום זוועה חדשה של מדינת ישראל כבר לא מפתיעה אותה. זו התגובה הצינית ששום הידרדרות נוספת של ישראל במדרון הפשיסטי לא מעניינת אותה, לא מזיזה לה. "הממשלה פועלת נגד ארגוני זכויות אדם? נו, מה חדש". "הממשלה שותלת שופטים שתומכים בעמדותיה בבית המשפט העליון? נו, מה חדש". "הממשלה גורמת לפיטורים של אנשי תקשורת שלא אולפו לגמרי בתחום הצנזורה העצמית? נו, מה חדש".

טוב, אולי זה חדש ואולי לא, אבל זה גרוע, גרוע מאוד.

כאשר הדברים מתפוררים, לפעמים נוח לחשוב שהם בעצם מוכרים. כשאנחנו כבר ממילא ביקורתיים כלפי ישראל, לפעמים נוח להרגיש ש"הכל אותו דבר" – ישראל ממילא מזעזעת, אז באמת – מה חדש? טריק האנלוגיות הידוע תמיד מאפשר למצוא דמיון בין כל דבר לכל דבר, וישראל הרי מעולם לא הצטיינה בסובלנות או אחוות עמים (במלים אחרות, זאת מדינה די גזענית ולאומנית בכל מקרה). אז אפשר להגיד שזה גרוע כמו תמיד, ולהמשיך לצקצק. אבל האם זה ישפר את המצב? הציניות היא עמדתם של חסרי התקווה.

מה שמצער הוא, שזה קרה לי השבוע. למשל כשיוסי גורביץ התקומם על הקריאה לחיילים דתיים לא להתגייס מפאת השתתפותן של נשים מזמרות בטקסים צבאיים. ברגע של ציניות חשבתי (ועוד כתבתי את זה באימפולסיביות כטוקבק!!) "נו, שלא יתגייסו. זה רק מועיל לכולם שפחות אנשים יתגייסו". אבל הוא צודק, והציניות שלי לגמרי לא במקום. אני מקווה למלא מחדש את לבי בתקווה, אבל מודה שאחרי צום חדשות ממושך, הקריאה על ישראל היא לא התפריט המתבקש למי שמחפש תקווה.

2. ארץ יושביה

איזה רעיון יפה – במקום להיצמד לפרדיגמה המיושנת של "שתי מדינות לשני עמים", לפרוץ את הגבולות שציירו הקולוניאליסטים האירופאים על חשבון כולנו ולחיות במרחב הזה יחד, במדינה דו לאומית ושוויונית. במקום להתנגד לגירוש אך לגרש מתנחלים מבתיהם, לאפשר לכל אדם לגור איפה שהוא רוצה. בלי גזל אדמות, בלי גדרות, בלי אלימות. עם זכות שיבה לפלסטינים וזכות מגורים לכל אדם באשר הוא. אני באמת, באמת תומכת בזה.

אבל אני חושבת שאתמוך ברעיון הזה בלב שלם יותר לו יצטרפו לתנועה קצת יותר פלסטינים כבושים. כרגע היוזמה החכמה, האנושית הזאת, עדיין בשלב שבו האורחים  שזה מקרוב באו משכנעים את המארחים שהם יכולים להישאר יחד בדירה שלהם. לחלוק. למה לא?

כשיתברר לי שפלסטינים בשטחים מוכנים לקבל את היהודים כשותפים שווים, זה יהיה רגע מרגש באמת. אבל האם זה ככה? לא פגשתי המון פלסטינים שתמכו ברעיון הזה. אבל מצד שני, גם לא פגשתי הרבה יהודים שתמכו בו. אולי הוא קצת מקדים את זמנו (כלומר, לא מתאים לנפשות הפועלות).

חברנו א' נוהג לומר "אתה תעשה את זה ישר. עקום זה יצא בכל מקרה". אני חושבת ש"ארץ יושביה" מכוונים לכיוון הנכון. אמנם ריאלי וחכם יותר לקדם את פתרון שתי המדינות, אבל צודק יותר לקדם את הפתרון הזה. אם הוא מקובל על כל הצדדים.

http://www.youtube.com/watch?v=hNbmKPiMkD8

רבקה זוהר שרה את השיר האולטימטיבי של עקורי 48'.

3. HASBARA

הנה, רק אתמול דיברתי עם חברי א', והוא אמר לי ברוגע טיפוסי "ביבי סתם מאיים, כל החוקים העלק-מפחידים שלו תקועים בוועדות, וכלום לא השתנה". עד לא מזמן, חודש נובמבר היה מוקדש לאזכרות המייגעות האלה ליצחק רבין ולדיונים על "הדמוקרטיה בישראל בראי הרצח הפוליטי". אוי, כמה זה מעייף לדבר על דמוקרטיה. השנה זה נעשה מרענן: באבחה אחת, אושרו החוקים המבהילים להשתקת הביקורת, העיתונאים החצופים מפוטרים אבל נערי תג מחיר משתוללים בירושלים באין מפריע.

אתם יודעים שזה הולך לקרות. זה כבר קורה.

בינתיים, בשער בית הספר תלוי שלט "האוהל הגדול של ישראל", שבו מציעים ליהודי התפוצות ללמוד איך לענות לאנטישמים האלה שעושים דה לגיטימציה לישראל. אני די סקרנית מה מלמדים אותם שם, ואיזו הסברה כבר יכולה להציל את ישראל מעצמה. הרי אפילו הסיקור הכי יבשושי שמציג את החוקים החדשים, או את הבנייה בשטחים (שלא לדבר על הסקרים שחושפים את הממדים המסוכנים של עמדות גזעניות ולאומניות בקרב יהודים) – אפילו זה נחשב היום "דה לגיטימציה". אני תוהה אם יהיה לי לאן לחזור מהגלות מרצון שלי.

נעמה כרמי מתקוממת כשאנשים קוראים לשמאלנים לעזוב את הארץ אם לא נאה להם, ומתקוממת כששמאלנים מיואשים שוקלים לעזוב את הארץ כי לא נאה להם, וכי מייאש ונורא להם. ואני חושבת איך תמיד משמיצים את אריך קסטנר, ההומניסט וסופר הילדים המופלא והחכם, על שנשאר בגרמניה הנאצית ולא עזב, ועוד העז להמשיך לפרסם את ספריו תחת המשטר המפלצתי. כנראה כשכוחות האופל מעורבים, אין דרך לצאת איתם בסדר. אולי עדיף שבשאלה איפה לחיות כל אחד יכריע בשביל עצמו (ראו "ארץ יושביה").

4. אטריות אורז עם "אטריות" צבעוניות

כדי לא לסיים בטון כה נוגה (אם כי אולי זה צו השעה), אני מציעה מתכון קל ומהיר שעיקרו האסתטיקה (בואו נקרא לזה מחווה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון").

מה צריך?

אטריות אורז שטוחות ורחבות

גזר

קישוא (רצוי זוקיני)

סומסום לבן ושחור

נבטים

בטטה או דלעת

סלק (לא חייבים)

רוטב סויה

שמן סומסום

צ'ילי חריף-מתוק

קצת פלפל שחור

קצת ג'ינג'ר מגורר

גיוון: אפשר להוסיף תערובת 5 תבלינים סינית, או לחלופין כפית משחת קארי ירוק.

מה עושים?

מבשלים קלות את האטריות עד המידה הטעימה.

"מקלפים" את הירקות לסרטים ארוכים בעזרת קולפן

מקפיצים ברוטב ושמן ומוסיפים את האטריות כאשר הירקות רכים ונגיסים.

בוזקים מעל סומסום בכל הצבעים (אפשר גם קצח) ומגררים ג'ינג'ר.

מגישים חם. אפשר להוסיף מעל כמה עלי בזיליקום טריים, חתוכים גס.

בתיאבון ובהצלחה

5 מחשבות על “3 הערות על המצב (ומתכון)

  1. אז האמת היא שלפני שבועיים פתחתי את העיתון בבוקר, ולמרות שמדובר כמעט בריטואל יומי, לאט לאט התחלתי להרגיש יותר ויותר גרוע. חוק התרומות לעמותות השמאל, הסרבנות לצווי בית המשפט מקרב פוליטיקאים, תגי מחיר, ביטול מיזם "צהר" מהמניעים האפלים ביותר.
    בסוף חזרתי לעמוד הראשון ושם מצאתי תקוה
    למישהו יש פתרון
    הוא ראה את האור…
    את הכל אפשר לקרוא בדוח החדש של סבא"א.

    • כן, להסיח את דעת הקהל בחרחור מלחמות זה באמת רעיון ישן וטוב…
      מצחיק, ואני – שדילגתי על העמוד הראשון – חשבתי שאפתח את העיתון ואגלה שסבא"א החליטו סוף סוף לחקור את פיתוח הגרעין בישראל, ולא להיטפל רק למי שאופנתי להיטפל אליו.

  2. היי יעל, לדעתי עצם הדיון והעלאת האפשרות היא חשובה, כי אלו באמת שתי האפשרויות שעמדות לפנינו מדינה דו לאומית, או שתי מדינות, ולא כפי שבוחרים רוב הישראלים לחשוב, ניתן או לא ניתן להם מדינה. אני דווקא שואלת את הפלסטינים שאני פוגשת בשנים האחרונות מה דעתם על מדינה דו לאומית, ברור ש"הסקר" שלי מוטה כי אני פוגשת בעיקר פלסטינים "שמאלנים" מהמאבק העממי, אבל בכפרים הרוב רוצים חיים טובים יותר וחופש, כך שרובם היו חותמים כבר מחר על מדינה דו לאומית, עם זכויות שוות,(גם כלכליות, צריך לקחת את זה בחשבון, כי הפער כמובן עצום) ברמאללה פגשתי צעירות שהיו מעורבות(באמת רובן בנות) בתנועה של ה15 למרץ, וגם הן רוצות מדינה אחת ומתנגדות לפניה של אבו מאזן לאו"ם. אני חושבת שיש הסכמה שבכל מקרה כל פיתרון יהיה צריך להיות מבוסס על מדינה או מדינות שיציעו שוויון זכויות גם למיעוטים, חלק מהפלסטינים שפגשתי, לא היו מוכנים לוותר על הסמלים הלאומיים כלומר דגל ושם המדינה, אני חושבת שזו לא בעיה, כל עוד תהיה הסכמה על מדינה שמחוייבת לזכויות אדם. אפשר מדינה אחת עם שני דגלים משולבים. ובחינתי לא משנה איך קוראים לה זו לא המהות. הייתי גם לפני שנסעתי בכנס של בלד, שהנושא שלו היה דו לאומיות, דברו חנין זועבי זחלקה, ויהודה שנהב. אפילו הם בוחנים את הנושא. ושוב לדעתי עצם הדיון והעלאת האפשרות חשובים, כי הם שמים במרכז את הבעיה האמיתית זכויות, ולא את הלאומיות.

    • הי ענבל
      אני כמובן מסכימה אתך, ולכן גם הצטרפתי לרשימת התומכים ב"ארץ יושביה".
      אבל אני מעלה לדיון את השאלה האם דיון כזה הוא מן האפשר כאשר בארץ יושביה משתתפים בו בעיקר ישראלים – רובם יהודים, חלקם פלסטינים.
      גם אני פגשתי פלסטינים שבעיקר רוצים להפסיק לחיות תחת כיבוש ולא מאמינים למלה שאומרים ה"מנהיגים" הפלסטינים המושחתים. וגם פגשתי פלסטינים שכמהים לאוסף מכובד של סמלים לאומיים אחרי שנים של דיכוי לאומי. אבל אני מרגישה שהקולות האלה לא נשמעים עדיין מספיק בתנועה החדשה, המבטיחה, הזאת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s