ג'יין אייר לא גרה פה יותר

"את תראי שאנגליה מאוד שונה. יש פה אנשים מכל העולם", אמרה לי אשה שהכרנו בשבוע הראשון לבואנו.

אני, ישראלית שכמוני, לא יצאתי חייבת והשבתי "תראי, אני באה מתל אביב, בתל אביב יש אנשים מכל העולם".

היא חייכה בנימוס. "כן, אבל פה האנשים מהמדינות האחרות הם אזרחים".

מה יכולתי לומר? הרי בינינו, חלק גדול מהמגוון התל אביבי המפורסם מורכב מתיירים, "עובדים זרים" משוללי זכויות, פליטים ומבקשי מקלט, או – הכי עצוב – פלסטינים ישראלים או כבושים, זרים בארצם שלהם. שתקתי.

יום אחד הגענו לעיירה קטנה ושמה קיפלי (רק כדי להרגיז, הם כותבים את זה ככה: keighley). שם, על צלע גבעה טובלת בירוק וצופה על נוף מיוער, עלינו בעלייה בין בתים שנראים כמו האיור באנציקלופדיית הקלישאות הגדולה על אנגליה. בתי אבן ישנים כאלה, עם גינות מטופחות ווילונות תחרה בחלונות ועצים שמקיפים אותם מכל עבר, עד שחלקם נראים כמו מין אחוזות קטנות, וחלקם כנראה היו פעם בתי אחוזה (הם היו בגודל של בית מלון קטן), אבל עם השנים בנו בשטחן עוד ועוד בתי מגורים (קצת כמו שעושים בעלי בתים פרטיים באזוּר, שבונים יחידות דיור פצפונות על מה שהיה פעם חצר גדולה עם תרנגולות. טוב, אולי רק קצת).

הבית הזה עדיין למכירה. מישהו מעוניין?

זה היה השבוע השני או השלישי שלנו כאן, ולא ידענו למה לצפות. תיארתי לי שג'יין אייר גרה פה. ואז החלו לצוץ אנשים. לא הרבה מהם. אבל רובם חבשו תרבושים, או לבשו סארי. ג'יין לא גרה פה יותר.

בתור ישראלית שרגילה להפרדה מוחלטת בין קבוצות אוכלוסייה, זה היה הלם רציני בשבילי. המקום הזה נראה כל כך אנגלי. מתברר שגם אנשים ממוצא הודי יודעים לחיות בסגנון אנגלי.

פה בשכונה שלנו אין לדבר הזה גבול. מבית אחד יוצאת אשה עם רעלה ומהבית השכן יוצאת אשה בחצאית מיני, והילדים של כולן אוכלים פיש אנד צ'יפס עם הילדים של האשה בסארי. שיעור הנישואין הבינלאומיים (ובין-"גזעיים") באנגליה הוא מהגבוהים בעולם. ואני חשבתי שתל אביב היא עיר פלורליסטית ושאנגליה היא ארץ המעמדות.

מובן שהמצב לא בדיוק ככה. גם בלידס ההטרוגנית-כביכול אנשים בדרך כלל מחולקים לשכונות לפי מוצא (אם כי לרוב הילדים שלהם נפגשים בבית הספר). האפרו-קריבים בצ'פלטאון, הפקיסטנים בברדפורד, ההודים בעיקר באזור שלנו, ומצפון להם – היהודים, וכן הלאה… זה קצת כמו שבישראל העירקים גרים ברמת גן והתימנים בקרית עקרון, והבולגרים ביפו, וכו' וכו'. האנשים באים ממקומות שונים ותרבויות שונות, אבל זה רשמי – כולם אזרחים.

חברי נ' סיפר לי פעם איך פגש בגרמניה מישהי ממוצא נורא אקזוטי, משהו כמו אמא איראנית ואבא נורווגי. רק למחרת הוא נזכר שבעצם אמא שלו עיראקית, ואבא שלו אשכנזי. איכשהו, המשפט המתחסד "כולנו יהודים" מאפשר לאנשים להשעות במידה מסוימת (לא רבה מדי) את הגזענות, לטובת גזענות רחבה יותר, בדלנית.

פה באזור שלנו, מספר המהגרים הוא הגדול ביותר באנגליה. ואמנם, הפרסומים הרשמיים של העירייה, למשל, מופיעים בשבע-שמונה שפות. זה לא כך בכל מקום. יש באנגליה ערים ועיירות רבות שבהן כולם, אבל כולם, נוצרים לבנים. בשבילם יש פה פרויקט להכרת המגוון התרבותי העשיר שאנגליה יכולה להציע. למעשה, מי שרוצה להתבדל לא צריך לעבור לעיר אחרת. הוא יכול פשוט להצטרף לקהילה אתנית ולשכוח משאר העולם (כמו שעושים חלק מהיהודים פה בקהילה הסגורה של צפון לידס, או חלק מהפקיסטנים, שנמצאים פה כבר עשרות שנים ולא למדו אנגלית).

מי זרק את מי – המדינה את ה(לא)אזרחים, או האזרחים החדשים את המדינה

אבל לא על זה רציתי לדבר. הרי כל אחד יכול לבחור כמה להיטמע, והשיקולים האישיים להיטמעות בחברה חדשה רבים ונרחבים. דודה ז'וז'י, למשל, חיה בישראל כמו סבתא של עמוס עוז, ולא למדה לדבר עברית מתקבלת על הדעת עד יום מותה.

ולכן, כששמעתי על הפקיסטנים באנגליה לא יכולתי שלא לחשוב על מחאת העובדים הזרים בישראל. נקודת הפתיחה שלהם כל כך דומה, ונקודת הסיום – רחוקה כמו המרחק בין בית כלא וגירוש ילדים לבין אזרחות בריטית וזכות לכל הקצבאות הנדיבות שהמדינה הזאת מציעה לאזרחיה. הפקיסטנים יכולים להחליט לא להיטמע, אבל למדינה זה לא משנה. הילדים הפיליפינים רוצים להתגייס לצבא, אבל למדינה זה לא משנה.

נחזור רגע לעבר. בראשית שנות השישים אנגליה נכנסה לתנופת בנייה לשיקום הקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה. אז היא פנתה למדינות שהיו פעם קולוניות שלה והזמינה את תושביהן לבוא לעבוד באי המלכותי. בחור אחד, שהוריו באו מבנגלדש כשהוא היה בן שמונה, סיפר לי שהאנגלים חשו רגש אבהי כלפי מדינות הקומונוולת', ולכן קיבלו אותם בחום וכמובן העניקו להם אזרחות בו במקום. גם הפקיסטנים שבאו לעבוד באותן שנים זכו ליחס דומה. וגם כשהולידו ילדים, והביאו את בני משפחתם מפקיסטן, המשיכו הבריטים להנפיק אזרחויות כאילו אין מחר. והפקיסטנים? כפויי טובה שכמותם, המשיכו ללבוש שרוואלים ולבנות מסגדים וסירבו ללמוד אנגלית. לא כולם. אבל מספיק כדי להפוך למושא לגזענות ולעג.

אז הציבור הבריטי קרא לעולים החדשים "פקיז", אבל הפקידים המשיכו להנפיק אזרחויות (אבל בשנים האחרונות הם כבר דורשים מבחן ידע כללי – באנגלית! – מי שרוצה אזרחות. על שבועת נאמנות לאידיאולוגיה של מפלגת השלטון עוד לא שמעו פה, אבל כן קדים לתמונת המלכה. מי שדתו אוסרת עליו – לא חייב). ומניסיוני עם רשויות ההגירה פה, אני מבטיחה לכם שזה לא עניין של מה בכך בעיניהם.

גיבורי מעמד הפועלים

ועכשיו לנקודה האחרונה – מבטיחה.
בישראל, אם מישהו מנקה את חדר המדרגות בבניין או עובד בבניין, אנחנו כבר יודעים שהוא כנראה לא דובר עברית ילידי. את הבניין שלנו (ששייך לעירייה) מנקים אנגלים עם מבטא יורקשיר כבד. תאמינו לי, הם מקומיים כמו פיש אנד צ'יפס. הם אפילו לא מנסים להסתיר את המבטא שלהם, כי הם ממעמד הפועלים.
עדיין לא ירדתי לגמרי לשורש העניין, אז הנה הספק-ניתוח ספק-השערה שלי, בערבון מוגבל. הנהלת הבלוג שומרת לעצמה את הזכות לבצע שינויים בעמדתה ללא הודעה מוקדמת וללא אחריות על עמדות ישנות, ברגע שתבין יותר טוב מה הולך פה במדינה הזאת.

ובכן, את הקולג' לבניין (שלידו אני עוברת באוטובוס למרכז העיר) גודשים צעירים אנגלים בלונדינים בבגדי עבודה. האם העובדה שאנגליה היא חברה כל כך מעמדית גורמת לכך שאפשר תמיד לשלוח לעבודות הכפיים את האנגלים ממעמד הפועלים, ואין צורך לייבא פועלים זולים מבחוץ?
ואולי מכיוון שפה גם על עבודות כפיים משלמים שכר הוגן למדי, זה לא כל כך בזוי כמו בישראל? ואולי מכיוון שהמהגרים הם גם אזרחים, אי אפשר לנצל אותם בצורה מחפירה, ולכן עדיף כבר להעסיק מישהו מקומי?

ואולי בגלל זה וכמה סיבות אחרות, כששואלים אותי אם אני מתגעגעת לארץ אני נאלצת לומר שהשארתי בתל אביב חברים אהובים מאוד, אבל אני לא מתגעגעת לשנייה אחת לאווירת הפשיזם, הגזענות והאלימות במדינה ששולטת בארץ שלי.

9 מחשבות על “ג'יין אייר לא גרה פה יותר

  1. עוד פעם את דוקרת איפה שכואב. וכמובן, לא שאנגליה חפה מנטיות גזעניות ואלימות, אבל אין ספק שהיא יותר מדינת כל אזרחיה, ושמרבית יושביה הם אזרחיה, שלא כמו פה.

  2. תודה! איזה פוסט חכם! לאנגלים היה מלא זמן ליצר עוולות וגם די הרבה זמן לתקן אותן. אולי גם אנחנו מתישהו חושך נגרש. חנוכה-חג מולד-חג הקרבן שמחים!

  3. הוי יעל, את כותבת חזק וישיר, גועל נפש אמיתי מה שמרחש כאן. תבורכי על פוסטייך המאלפים. אוהבת ומתגעגעת, נתליה

  4. למיטב הבנתי בכל מה שנוגע לפאקיסטאנים, יש הבדל בין הדרום לצפון. הפקיסטנים בצפון באים, בדרך כלל, מאיזורים כפריים יותר בפאקיסטן, ובדרום מאיזורים עירוניים יותר. לכן בדרום הם פחות מתבדלים ויותר משלבים. רוב הפאקיסטאנים שחיים בשכונה שלנו הם במעמד בינוני או בינוני גבוהה, המעמדות הנמוכים הם בדרך כלל אנגלים-לבנים, פליטים מאפריקה וקצת פולנים.

    • תודה יואב! איפה השכונה שלכם?
      ואכן, בעיני העובדה שמהגרים מפקיסטן יכולים להיות פה במעמד בינוני או בינוני גבוה היא העילה לכתיבת הפוסט הזה.

  5. פינגבק: עיר מקלט לפליטים ואירוע מלכותי | גולה מרצון

  6. פינגבק: השנה האנגלית הראשונה שלי | גולה מרצון

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s