דברים זולים עולים פחות?

לניל גיימן יש סיפור מבריק למדי על אדם שהיה בסך הכל איש טוב, אבל היתה לו חולשה למציאוֹת ומבצעים. הוא לא היה יכול להניח להזדמנות לחמוק. החולשה הקטנה הזאת הובילה אותו ואת שאר האנושות ליום הדין. אני חושבת שקיבלתי הצצה לעניין הזה ביום שמכונה באנגליה Boxing day. הוא לא קשור ישירות לאגרוף, אלא דווקא לקופסאות – זה היום שאחרי כריסמס, שבו, היסטורית, המשרתים שנשארו לעבוד בחג בבית האדונים קיבלו יום חופש ויצאו לביתם מצוידים בקופסאות – מתנות לחג ושאריות מזון מארוחת הפאר שהגישו ובישלו לעשירים יום קודם. היום זה היום שבו חנויות הבגדים מורידות את המחירים עד 80%, ומוכרות, מוכרות, מוכרות. כמעט כל שאר הדברים בעיר, אם תהיתם, סגורים.

למקומות, היכון, קנה!

באופן מדהים ומצער, מצאתי את עצמי בלב לבה של לידס בעיצומה של קדחת הקניות. לא שרציתי לרכוש בגדים או נעליים (שבאמת נמכרו במחירים נמוכים בהרבה מהמקובל בדרך כלל. אני יודעת, כי הרי חיפשתי פה – לשווא – נעליים הוגנות…). בסך הכל חיפשתי כמה הפתעות ליום ההולדת של נור, שבאופן מסורתי אצלנו נחגג ב"חפש את המטמון" ברחבי הבית. בישראל יכולתי להשקיע זמן בחיפוש ויצירה של מתנות שוות. פה אני לא מכירה כלום, ומסיבות אחרות נאלצתי, יום לפני יום ההולדת (!!) לחרף את נפשי ולצאת העירה, ולחזור עם מתנות ויהי מה.

זה לא היה קל. ראשית, משום שהחנויות היחידות שנפתחו בבוקסינג דיי הן חנויות בגדים ונעלים וחנויות כלבו, מהסוג שיש פה למכביר. בשביל נור, בגדים הם לא מתנה. בשבילי, דברים שיוצרו ביסורים הם לא מתנה. בשביל שאר האנשים בלידס, כנראה, זה לא ככה. הרחובות המו אדם, או יצורים דמויי אדם אוחזים בשקיות ואחוזים בקדחת קניות וחיפוש מציאות. יש אווירה מאוד מסוימת לקדחת קניות, וכאשר אין ברחוב אנשים שעושים משהו אחר – כי אין משהו אחר לעשות בעיר כרגע – זה מייצר אנרגיה רוטטת של חמדנות וחומרנות. כמו שנוהג לומר דניאל רוגוב, אין בדעתי לחזור לשם. החדשות הטובות: מצאתי 12 (12!!!) מתנות.

2. קניות חג המולד

בוקסינג דיי היה רק התחנה האחרונה שלנו, עד כה, בסחרחרת הצריכה. רגע לפני שהגיע סוף סוף כריסמס, היינו בשוּק הגדול של לידס – השוק המקורה הכי גדול באירופה. זה שוק די מדהים, שכמו כל הדברים מסוגו נמצא כעת בסכנת צמצום בשל איומי הרשתות הגדולות. זה שוק די מדהים, עם דוכנים מופלאים של אוכל קריבי חנויות תבלינים אפריקאיות, מאפים, סרטנים מתים, חוטי תפירה, בגדים לכל אחד, חנות מטעמים פולנית ופחות או יותר כל מה שאפשר לרצות לקנות. אבל כשמגיעים לשוק לקראת כריסמס, קל להבין מאיפה הגיע היום ללא קניות.

השוק מלא וגדוש בסחורה זולה בכל המובנים. יש שם, כמובן, גם דברים יקרי ערך וזולים (כמו הופעת רחוב של פסנתרן עם קול של ג'ו קוקר, או פאי שרואים שמישהו הכין אותו במו ידיו, אבל למרבה הזוועה הוא הכין אותו מאיברי הגוף של חזיר…), אבל בעיקר ערמות על ערמות של דברים באיכות ירודה שייצרו עובדי סדנאות יזע בסין או דומיה מחומרים בלתי מתכלים, ותכלס – 80 אחוז מהם בלתי חיוניים בעליל.

כל המבנה המרהיב הזה אינו ארמון. בפנים נמצא השוק המקורה של לידס

יום לאחר מכן, לעומת זאת, ביקרנו ביריד חג מולד (קניות, כמובן), שבו נמכרו מוצרי לבד מקסימים ביופיים שנתפרו ביד במתפרות סחר הוגן בנפאל. אלו היו דברים יפהפיים לחלוטין ועוד לפני שידעתי שהם לא מכילים צער וניצול, הם משכו אותי אליהם. אני באמת מאמינה שסבל נספג בחפצים. אבל האמת העגומה היא, שגם הדברים המקסימים האלה היו בלתי נחוצים והעיקו על גבה של אמא אדמה במלוא כובדם החינני. חברי האהוב ט' מבכה את היותו סנוב בפוסט נוגע ללב, שבו הוא תוהה למה הדברים היקרים בקניון עזריאלי נראים לו כל כך זולים. ככה זה: בתוך חברת השפע, מעמדו של האדם ניכר לא במה ואיך הוא מייצר אלא במה ואיך הוא צורך (הניסוח השנון והקולע הזה הוא של סוזן מור). טל קורא לזה הון תרבותי. אני חושבת שבעיני דברים יקרים נראים זולים כי הם זולים במה שחשוב: בתשומת לב, באהבה, בייחוד.

תראו, אני לא איזה טיפוס סגפן במיוחד, ויודעת להעריך יופי ביצירה שקונים מאחרים. אבל הרבה יותר התפעלתי, למשל, מעבודות התפירה של ר', אותה פגשנו לפני כמה ימים בקואופרטיב הדיור שבו היא גרה. ר' בדיוק תפרה כריות לחימום במיקרוגל לסבא וסבתא שלה משאריות בדים צבעוניות. זה גם נראה יפה מאוד, אבל העיקר היה שהם היו יקרי ערך, מלאים באהבה ותשומת לב וייחוד.

"טוב", תגידו, "לא כל אחד ניחן ביכולת ליצור בעצמו את הכל". נכון מאוד. לכן, כאשר נור נזקק לחלוק אמבטיה לפני שנתיים, הלכנו לרכוש בד מגבת בנחלת בנימין והושטנו אותו לתופרת בבעלי מלאכה (איזה שם מתאים לרחוב של תופרת, לא?). הוא היה בדיוק החלוק שנור רצה – בצבעים, בעיצוב, באורך. ולכן היה יקר ערך. חלוק בתפירה אישית לפי מידה. אצילי, לא?

עוגת יומולדת טבעונית לנור – הילד שלא אוהב עוגות שוקולד

ואחרי ששרדנו את טרפת הקניות, מגיע לנו בהחלט להתנחם בעוגת יומולדת טעימה.

אלא שנור, בניגוד לכל שאר הילדים בעולם, לא אוהב עוגות שוקולד. עד כדי כך לא אוהב, שהוא פשוט לא אוכל אותן. בעיה מספר שתיים: אמא של נור היא קונדיטורית. אני, לא רק שלא קונדיטורית, גם טבעונית. אז עד כה הפקדנו בידיה של אמא ס' את הכנת עוגת היומולדת של נור, אלא שהשנה זה לא הסתייע (כי אנחנו, כזכור, באנגליה, והיא לא). נאלצתי לאלתר על בסיס הבראוניז של אבישג שהופיעו בבלוג הטבעוני החדש והמשובח של אורי שביט, שרק נהפכה לטבעונית וכבר מככבת במדורי האוכל כמומחית לתחום. והאלתור יצא דווקא טעים מאוד, אז הנה המתכון.

פאדג' טבעוני. אפשר להשיג בסופרמרקט

מה צריך?

250 גרם פאדג' וניל טבעוני (אני מניחה שתוכלו להשתמש גם בשבבי שוקולד לבן פרווה, אבל הם לא כל כך טעימים…).

כפית תמצית וניל

כוס וחצי סוכר (!!!)

2 וחצי כוסות קמח (הפעם הלכתי על שני שליש לבן ושליש מלא)

2 וחצי מעדני אלפרו וניל (אלה שמזכירים "דני". זה תחליף ביצים פשוט גאוני למי שרוצה לקנות מן המוכן).

כוס שמן לבחירתכם

כוס אגוזי מקדמיה טחונים (כדי שיהיה לבן, וגם כי אלה האגוזים האהובים על נור)

מה עושים?

מחממים תנור ל-170 מעלות

ממיסים את הפאדג' עם השמן,

מעבירים לקערה ומוסיפים סוכר, מעדן אלפרו ותמצית וניל

מערבבים היטב

מוסיפים קמח ואגוזים, ומערבבים היטב.

אם יש לכם בבית תבנית גדולה מספיק (הכמויות נועדו לתבנית מלבנית 27X33), תוכלו לשפוך פנימה את התערובת ולאפות ב-170 מעלות עד שיש קרום או עד מבחן הקיסם (אם מגזימים באפייה מקבלים עוגייה ענקית. הזיהרו!)

אני, שבינתיים יש לי בבית רק שתי תבניות עגולות קטנות, הוצאתי מתוק מעז ואפיתי שתי עוגות עגולות די דקות. אחרי שהן התקררו, מרחתי על האחת פודינג וניל של אלפרו והעמדתי עליה את השנייה. את כל העוגה ציפיתי ביוגורט וניל של אלפרו, ואחרי קירור זה היה ממש מגניב וקרמי. למחרת היא היתה אפילו יותר טעימה, אבל כמעט לא נשאר כלום… אני מניחה שאפשר לצפות אותה במה שרוצים, כולל הקרם האהוב עלי מחלב קוקוס ושוקולד (מספר המתכונים הטבעוני של עדי).

אם התקנאתם במבחר הבריטי וגם לכן מתחשק לאכול פאדג' טבעוני, יש פה אלף מתכונים. אני עדיין לא ניסיתי אף אחד מהם.