נאצים וכרישים אחרים (רק בספרי ילדים)

ביקרנו היום בספרייה השכונתית הקטנה, ושוב התקנאתי למראה ספרי הילדים המקומיים. גם כשהעלילה שלהם דבילית לגמרי, האיורים מופלאים ויש תשומת לב אמיתית לכל פרטי העיצוב, מהגופנים ועד התוספות הקטנות שמראות שהתיחסו לספר ולקוראים בכבוד. או שלא. היום נתקלנו בספר כל כך מופרך, שהוא כבר על גבול המסוכן.

קוראים לו "הכרישים שאמרו תודה" (The thanking you sharks), ומסופר בו על כרישים גסי רוח שנהגו לטרוף בחמדנות את כל הדגיגים הקטנים ולתקוע גרפסים בלי שום בושה אחרי הטרף, עד שיום אחד הופיע כריש ואמר להם שלדעתו, אחרי שטורפים את הקטנים (אחרי הכל, אנחנו כרישים ולא נשנה ממנהגינו), יותר יפה להגיד "תודה". זה ייתן לדגים הקטנים תחושה טובה של כבוד והם ישמחו להיטרף. ואכן, מאותו רגע כל הכרישים, כמעט תמיד, אמרו תודה לדגים שאכלו.

הו, תודה שאכלת אותי!

זה כל כך בריטי להוציא ספר שכותרת המשנה שלו היא "סיפור על נימוסים טובים". וזה כל כך מבחיל לספר לילדים על הרעיון שאם הורגים מישהו ברכות הפשע נסלח יותר. מה נסלח, אצילי ממש. זה מזכיר לי את המערכון הקודר ההוא של חנוך לוין ("פעולת תגמול באביב"? לא זוכרת איך קראו לו והספרייה שלי בישראל, אז אשמח אם תרעננו את זכרוני), שבו חייל בא להרוס בית של פלסטיני בנימוס בל יתואר ובנועם הליכות.

לרגע שקלתי את האפשרות ששוב החמצתי את דקויות ההומור הבריטי וכל ילדון אנגלי יבין מיד שזה נכתב באירוניה מתוחכמת. אבל אז נכנסתי לדף הבית של הסופר, וקראתי שהקים את הוצאת "עולם שמח" כדי לעודד את הילדים לאמץ חשיבה חיובית מגיל צעיר וליצור עולם טוב יותר. בהתחלה זה דווקא הצחיק אותי, אבל הצחוק נגמר לי.

הגישה הצדקנית זאת היא הקצנה של עיקרון המכבסה האהוב, שמשמש כבר שנים את חברות המכוניות שמוכרות מכוניות היברידיות: במהלך קלאסי של גרין ווש, אנשים שמתים על תרבות הצריכה אבל גם מתרגשים מהטרנד הירוק משתכנעים לרכוש בהון אדיר חפץ חדש בעולם שממילא מלא במכוניות. החפץ הזה שונע לקצוות תבל באופנים מזהמים, יוצר במפעלים תוך שימוש בהמון חומרים בלתי מתכלים ומזהמים, ואחרי שנוסעים בו, הוא עדיין ממשיך לפלוט זיהום לאוויר (אבל פחות) ולהכניס כסף לחברת המכוניות (אבל יותר. כי זה היברידי). כאילו אם אנחנו נוסעים ומבקשים מהעולם סליחה על הזיהום, זה משנה משהו לשכבת האוזון או לאסטמה של השכנים.

אסור להשוות
עניין הפגיעה ברגשותיו העדינים של הציבור העסיק כנראה גם את הוצאת "עם עובד", שהוציאה באחרונה גרסה מחודשת לספר הפעוטות "מי מכיר את בילבי בת גרב". הגרסה החדשה לא שונה מאוד מהמקור (אם כי לכריכה שלה נוסף מר נילסון הקוף החמוד, שתלוי הפעם בחינניות על האות ל'). למעשה, היא כמעט לא שונתה בכלל.

עדיין מטגנת לביבות

אני לא אוהבת להשמיץ עבודות של עורכים ומתרגמים. כל כך קל לעמוד מהצד ולמצוא פגמים ובעיות. אבל במקרה הזה הגיעו מים עד נפש. עמודים שלמים נותרו כשהיו, או שהוכנסו בהם שינויים קלים שגרעו מהחן המקורי של הטקסט בלי שום הצדקה. שינויים נחוצים, לעומת זאת, לא נעשו. אפילו לפנקייקס שבילבי מכינה לטומי ואניקה עדיין קוראים פה לביבות ולא חביתיות, משום מה (אני, כמו הורים אובססיביים רבים, פשוט משכתבת תוך כדי קריאה).

אבל משהו מהותי אחד דווקא שונה, כנראה ברוח הצעת החוק החדשה של משטרת המחשבות, האוסר על שימוש בסמלים נאצים. לאיש החזק שבקרקס כבר לא קוראים אדולף החזק, כמו במהדורה הקודמת וכמו במהדורה השוודית המקורית. לא, אדולף זה מעליב מדי, וזה גם עלול להכניס לקוראים רעיונות מוזרים אם ילדה נונקונפורמיסטית אחת יכולה לנצח גבר שקוראים לו אדולף. אז בגרסה החדשה קוראים לו דווקא אולוף החזק. כן, למה לא? אולוף נשמע די שוודי, בעצם. ומה הילדים כבר מבינים בסאטירה, ואז מה עם כתוב לו A על החולצה, ואז מה אם סופרת הומניסטית כמו אסטריד לינדגרן בטח בחרה במלוא תשומת הלב את השם הזה (זה ניחוש, אבל הוא די מושכל).

וכל עניין ההשוואה לשואה הזה כבר נמאס עלי לגמרי. מה, אתם באמת חושבים שאם תהיו קצת פחות מזוועה טהורה ומזוקקת אז הכל עדיין בסדר? מה, אם הגשתי אוכל רקוב ושרוף זה בסדר רק בגלל שגם לא הרעלתי אותו בציקלון בי? אני פונה בזאת לחברי הכנסת ומבקשת שיפסיקו להתעלל בפליטים, לרדוף פעילים פוליטיים, לחוקק חוקים גזעניים ולחרחר מלחמה על מרחב מחיה, כי זה פוגע ברגשותי כצאצאית לניצולי שואה. בעצם, כבר יש חוק שאוסר על הממשלה להתנהג באופן כזה, שעלול להזכיר לאנשים עם רגישויות מסוימות משטרים מסוג מסוים. קוראים לזה דמוקרטיה. אבל כמו שהודה בני קצובר לאחרונה, הדמוקרטיה בישראל סיימה את תפקידה ועליה לפנות מקום ליהדות במובנה המכוער ביותר של המלה.