לפעמים אני מרגישה כמו פורסט גאמפ, כשאני חושבת איך הזדמנתי לפינת הפריים של איזה מאורע משמעותי. למשל ההידרדרות המתמשכת של עיתון "הארץ". ועכשיו, עם סכסוך העבודה החדש, חשבתי: למה לא לפתוח את הבונבוניירה הישנה הזאת ולראות מה יש בה.
לסקר חדשות זה כמעט כמו להיות שם כשזה קורה
לפני שאמשיך עלי להודות שחרף כל מה שיש לומר על העיתון, אני אוהבת אותו ועצוב לי לראות אותו במצבו, וחבל לי שהוא מתמודד עם קשיים. ובכל מקרה, זה הבלוג שלי ולא ביקורת תקשורת, והסיפור שיש לי לספר הוא אולי סיפורה של העיתונות הישראלית, אבל הוא גם הסיפור שלי, או לפחות המקום שבו שניהם נפגשים.
הילדה של הדסק
כשהגעתי לחלק ב' של הארץ הייתי ילדה. במקום ללכת לצבא הלכתי לעבוד בעיתון הכי רציני בארץ, על פי השמועה. היום אני נבוכה כשאני נזכרת איך הגעתי לדסק כשעוד כולם (כמעט) היו זקנים (בעיני) ומנוסים ומשכילים, ואיך הם ערגו לימים שבחלק ב' עבדו ענקים כמו יהושע קנז (שגם כתב חלק מקובצי תיקוני הלשון שקראתי כמו חטיפים בימים ההם, כשמערכת המיינפריים של משכתבי העיתון לא היתה מחוברת לאינטרנט). רוב האנשים שעבדו איתי היו קצת יותר צעירים מההורים שלי, וחלקם מבוגרים יותר. את האחדת "הארץ" הם כמובן העדיפו באופן אוטומטי (היום זה קורה גם לי), ולא הייתם תופסים אותם בטעויות לשון. גם היה קשה לתפוס אותם בבורות. לפחות בעיני הנאיביות נראה שהם יודעים הכל. א', שידעה לדובב כתבים בעדינות כדי שישלימו את הפערים בכתבות שלהם בלי להיעלב, אמרה לי פעם בצניעות "אני עובדת בעיתון כל כך הרבה שנים, שכבר נתקלתי מתישהו בכתבה על כל נושא שכותבים עליו היום". הם היו לועגים לעלגותם של כתבים נבחרים ומגלגלים עיניים, ואני רכנתי בחריצות ובחרדה אל המחשב, ברגליים יחפות, והשתדלתי.
העורכים הצעירים והרעבים (הולך ופוחת הדור)
קולטורה: מיכל נאמן כיכבה על קירות המערכת
הייתי הסנונית הראשונה בלהקה של דור העורכים מהזן החדש. כשהגעתי, היו במערכת הבוקר (וגם בלילה!) אנשים ששרדו עוד מימי ההסכם הקיבוצי. אבל לאט לאט, ואז במהירות אדירה, החלו להופיע עוד חבר'ה כמוני: צעירים, נלהבים, משכילים-למחצה ומוכנים – מה זה מוכנים? שואפים! – לעבוד לפחות 10 שעות ביום (משמרת כפולה!) בשכר נמוך יותר ובתנאים סוציאליים גרועים יותר. ואיך היינו נמרצים וחדשניים בעיני עצמנו, ולא הבנו את המבטים שנתנו בנו הוותיקים. הם ידעו שאנחנו מבשרים על פרק חדש של תנאי עבודה גרועים יותר, כוח אדם צעיר יותר (ומקצועי פחות) ובעיקר – העיתון שאהבו עמד להשתנות למשהו שלא נראה להם בכלל. י', שערך את מדורי הדעות ואחר כך ערך כתבות ב"גלריה" בקפדנות אינקץ, היה מהיחידים שרמזו כמה הולך ופוחת הדור. נזהרתי ממנו.
הימים חלפו, ואחר כך השנים. מצעירה מבטיחה (הייתי בת 18, אלהים ישמור!) נהפכתי לעיתונאית בעיני עצמי ולמרבה הזעזוע גם בעיני האחרים (הסיפור של "הארץ" הוא הגרסה המודרנית לאמרה fake it until you make it: זייף עד שכולם יחשבו שזיוף הוא הדבר האמיתי). מפעם לפעם סרתי למשרדו של העורך המאיים ר' וביקשתי העלאה. מובן שדיברנו על זה יחד, אני והעורכים האחרים בחוליית ה"פיצ'רים" (כלומר, אלו שהיו צעירים יותר ועבדו על כתבות רבות יותר וארוכות יותר בסגנון אמריקאי יותר. בחוזים אישיים, כמובן). אבל אחרי שקיטרנו יחד על מצבנו הכלכלי, לחדרו של ר' נכנסנו אחד אחד. כשציינתי בשיחה עם ר' שכולנו עובדים באותה משרה ורוצים העלאה, הוא צחק: יש לכם חוזה אישי. כל אחד הוא מקרה לעצמו. התקוממתי בלב ובחצי פה, אבל מה יכולתי לעשות? כלומר, יכולתי ועוד איך, אבל לא העזתי. ולא האמנתי שזה ילך.
כמה צעירה הייתי. כמה קל לעשות את זה לעובדים צעירים ושאפתנים, שמוכנים לעשות כל כך הרבה כדי להיות עיתונאים (ואני, אני בכלל רציתי אז להיות היסטוריונית…). פעם אחת אפילו נכנסתי עם מצלמת וידיאו למשרדו של א', העורך הלא מפחיד, וביקשתי העלאת שכר מול המצלמה. היום בעידן הריאליטי זה נשמע פחות הזוי ממה שזה היה אז, אבל א' קיבל את זה בהבנה. הוא היה, ובכן… העורך הלא מפחיד.
היינו כמעט ילדים, מכורים לחדשות בכל הערוצים (בחדר פעלו טלוויזיה ורדיו – הקלדנו את עיקרי החדשות בכל שעה – ובמסופים שלנו קראנו את העיתון המתחרה, כמובן, אבל גם את שלל עיתוני העולם הדובר אנגלית (המהדרין עלעלו גם בעיתונים בגרמנית). וכמובן, קראנו כל בוקר או עד הצהריים את שלושת העיתונים הגדולים. את שלנו בחרדה (האם עשינו שגיאה?) ואת של האחרים בזלזול (צהובונים).
חשבתי שאני עושה משהו חשוב. והוא היה חשוב, בדרכו. אלא שהיום אני מבינה שהדבר החשוב לא היה הכותרת הצודקת והקולעת שנתתי לידיעה או הבחירה בידיעה מסוימת לראש העמוד, אלא השותפות שלי בדרדור העיתונות למה שהיא היום.
באחת ההתפטרויות שלי חשבתי שיהיה מצחיק להכניס את האינטרנציונל לידיעה בעמוד הראשי כמחוות פרידה
לאן נעלמו המגיהים
בשנותי ב"הארץ" (בערך 7 שנים, עם שתי הפסקות נשימה קצרות), מספר הצעירים הירוקים בדסק גדל מאוד (או שמא זו אני שהזדקנתי?). כשהגעתי עוד היו מגיהים לעמודי החדשות. כשעזבתי, לא היה בדסק הלילה ולו מגיה אחד. הקיצוצים אכלו בנו בכל פה, אבל על הקירות היו תלויות מיטב יצירות האמנות הישראלית המודרנית. מרחיב את הדעת לעבוד בגלריה לאמנות של אוסף שוקן. מקניט לעבוד במקום כזה כשהשפע לא הגיע אלינו.
אני לא מזלזלת בצעירים. אני גם מודה שמבחן הידע הכללי של "הארץ", לפחות בזמנו, לא היה טריוויאלי בכלל. אבל חבל שהשכר והדרישות המקצועיות נעשו כאלה שהעבודה התאימה במיוחד לסטודנטים בתואר ראשון ולכמה אנשים שדבקו במשרתם. מפעם לפעם, בעוד גל קיצוצים או הרעת תנאים מינורית, רטנו בפינת הקפה. אבל איכשהו הרגשנו שהעיתונות היא מקצוע נאצל, ושלא נאה לנו להיאבק על תנאי העסקה. אנחנו הרי לא פה בשביל הכסף, אלא בשביל הזכות לערוך את הטקסטים האיכותיים של העיתון לאשכנזים חושבים. איכשהו, למרות הכל, העיתון עדיין נראה לנו טוב יותר מהמתחרים. הכתבים הוותיקים נהנו משיעור קומה מרשים, כמה מהעורכים הוותיקים היו חדים כתער וגם בקרב הצעירים היו עיתונאים מבריקים למדי.
אבל כשחושבים על הימים הטובים ההם לפני ריסוק ועדי העובדים בניצוחו של שוקן, נדמה שגם העיתונות עצמה היתה מכובדת יותר, ולא רק העובדים. אין ספק שבעיתונות של השנים האחרונות יש גם כמה שיפורים (למשל, ועדת העורכים, שמאיימת להרים את ראשה מחדש, היא כבר לא הפודל הממלכתי שהיתה פעם). וגם היום יש בעיתון כמה אנשים מוכשרים כמו שדים, רחבי אופקים, רהוטים ואמיצים. חלקם נעשו כאלה עם הזמן, כמו שצריך להיות. אבל נדמה לי שלו היו עובדים בעיתון בעיקר בעלי משפחות עם חוזה קיבוצי (ולא בעיקר רווקים שיעזבו את העיתון בעוד שנתיים), היה יותר קשה לגלגל את העיתון ועובדיו לנקודה הזאת.
ואני? עזבתי (במבט לאחור, העבודה בעיתון בימים המזוויעים של אירועי אוקטובר, האינתיפאדה השנייה, גלי הפיגועים ומגדלי התאומים היתה יותר מדי בשבילי). כשאני הלכתי להקים בית ספר, וכמה מחברי ועמיתי האמיצים שנשארו שם הצליחו בסוף במקום שבו אני רק חלמתי, והקימו את ועד עובדי הארץ. רותי סיני פוטרה. הוועד הוא הצלחה בעצם קיומו, כנראה. נראה מה ילד סכסוך העבודה הזה.
גולה מרצון 