ארבע העונות ועניין של חיים ומוות

האביב הגיע. זה התחיל בפריחה העדינה והמרהיבה של הדובדבן ושל עצי התפוח, שגודשים את שכונת הדינגלי אבל אחד או שניים מהם אפשר למצוא כמעט בכל רחוב. הפרחים הקטנים הלבנים או הוורודים מכסים את העצים, ואחרי חורף ארוך של שלכת, זה מרנין ממש.

ניצנים נראו בארץ

שבוע לאחר מכן הגיע באופן רשמי האביב, וגם לעכברת בית כמוני כבר היה ברור שהוא פה. הטבע מתעורר אחרי שנת החורף, והעוצמה שלו שוב מהממת אותי. בתל אביב לא מרגישים את הטבע כמו בלידס, שהיא בהחלט עיר גדולה מאוד. גם הטמפרטורות עלו למספר דו ספרתי, והילדים (וחלק ניכר מהמבוגרים המקומיים) כבר מסתובבים בחולצות קצרות ואפילו סנדלים. השמש יצאה, ומה זה משנה שבטמפרטורה מקבילה בישראל (13-14 מעלות) לא היינו חולמים לצאת מהבית בלי סוודר.

רוב העצים עדיין בשלכת, אבל שוב אפשר לשחק בחוץ בלי לקפוא!

מי שמכיר אותי עשוי לתהות מה פשר ההתרגשות הזאת. אני רחוקה מלהיות מחבקת עצים. הטבע אמנם מקסים אותי, אבל אני לא רצה לאסוף מנות גדושות ממנו. מגיל 18 גרתי בתל אביב, וגם לפני כן לא בדיוק גרתי בגבעת הכלניות, אלא בכפר סבא. רוב הצמחים שגידלתי לא שרדו יותר מכמה חודשים. אבל כאן המעבר מקור מקפיא, שמיים אטומים, אדמה קפואה ועצים עירומים לשמש ופרחים ואפילו דבורים רוחשות הוא כזה שאי אפשר להתעלם ממנו.

בישראל לא אוהבים לראות את השלכת, אלא רק לשיר עליה שירים. דור המייסדים, שהגיע מארצות שבהן החורף הוא חורף והאביב הוא אביב, נורא רצו לשכנע את עצמם ואת ילדיהם שככה זה גם בפלסטינה. אבל בשביל לחוות את חילופי העונות בלבנט צריך לטרוח לצאת מהעיר, וגם אז זה לא כמו באירופה.

אז רוב העצים בערים הם ירוקי עד, וממילא לא משתנים יותר מדי במשך השנה. בתנאים כאלה, יכולנו לזהות חילופי העונות רק לפי הסביונים, החמציצים והחובזה (שלא לדבר על גלי החמסין, שהם המבשרים המובהקים של האביב בישראל). בילדותי בכפר סבא הפרחים מילאו את שדות הבור ואת החצרות. בתל אביב היה צריך ממש להשתדל כדי למצוא אותם (פעם כשלימדתי את הילדים על תפריטי הצנע הצעתי שנלך ללקט חובזה, שהיתה בדיוק אמורה למלא את החצרות. תלמידי התלאביבים הביטו בי די בהשתאות). בכל מקרה, ברור ששלושה זנים שמבשרים על חילופי העונות (כמה רומנטיקה סביב החצב!) הם לא בדיוק מופע מרהיב. לא כמו ביקור בעמק האלה, למשל, שמומלץ בדיוק עכשיו לכל מי שיכול. פה, לעומת זאת, גם מי שחי בעיר לא יכול להתעלם מהאביב. האנשים מחייכים ושמחים, ובצדק.

פתאום האובססיה הלאומית של שיחות על מזג האוויר מקבלת משמעות אחרת, של חיים מתוך זיקה לטבע. העצים, שעמדו בשלכת כל החורף, מתחילים להעלות ניצנים בשלל צבעים, וחלק מהשיחים היבשים מתכסים בפריחה צהובה. נרקיסי ענק צהובים פורחים בכל מקום. הענפים של העץ העירום שליד החלון שלי החלו להאדים בקצוות לפני שבועיים. הנקודות האדומות נהפכו לניצנים, ואתמול הניצנים נהפכו לפרחים וורודים. גם העלים הירוקים מתחילים לגדול. הערבה הבוכייה שנשקפת מהחלון האחר כבר ירוקה לגמרי, בירוק רענן ובהיר.

העץ ליד הבית שלי מתחיל לפרוח

ואני חשבתי שאהבתי את החורף, את צביטות הקור של הליכה במינוס שתיים מעלות, את הכפור שמרצד ומנצנץ על המדרכות. אבל האביב, הו, האביב! כמה טוב שבאת.

עניין של חיים ומוות

לפני כמה ימים היה לי כאב בטן נוראי. למעשה, בשוכבי מתפתלת על המיטה הרהרתי בהנאה השמורה למי ששוכב במיטתו בבטחה באפשרות שלקיתי במחלה נוראית וסופי קרב. המחשבה על כך שאין טעם לתכנן ליום המחר עוררה בין רצון לחיות במלאות את הזמן שנותר לי. לצאת להסתכן, לעשות דברים נועזים, לחיות בזמן הקצר שנותר לי את החיים במלוא יפעתם. לא לחסוך כסף, לנסוע למקומות, לצאת מהקליפה. ואז החלמתי. מתברר שאני צריכה להרגיש על ערש דווי כדי להזיז את עצמי לעשות משהו מעורר השראה באמת עם החיים. אבל מחוץ למיטה השגרה מזדחלת חזרה וכך גם הצורך כן לחסוך וכן לתכנן (צורך? הרגל מגונה? הדעות חלוקות). אבל אני מנסה לשחזר את האיכות המרגשת וההרפתקנית של חיים כאן ועכשיו, במלאות. כשהאביב בפתח, קל יותר לחשוב ככה.

דיינו

הילדים מתכוננים לפסח והבית מתמלא בשירים שלילה למדה בגן. דיינו, למשל. מעניין, חשבתי לי, כמה שהמסר המילולי של השיר הפוך לאווירה הנקמנית של שאר הסדר. הרי כל הסדר מלא במנייה של המכות שחטפו המצרים, ואיך אלהים הכניס להם (אצבע, יד, אמה וכו'). והשיר הזה, שמונה את כל ההצלחות הכבירות של בני ישראל בדורות שאחרי השחרור מעבדות, הוא לכאורה שיר צנוע שאומר "לו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים – דיינו". לכאורה אפשר להבין מהשיר שמחבריו היו מוכנים אפילו לא לקבל את התורה, אלא פשוט להשתחרר מהעבדות. הסאב-טקסט, כמובן, הפוך. לא די לנו. רוצים עוד. עוד נקמה, עוד עלייה בסולם, עוד קידום. מעניין לחשוב על מתח בין המסרים השונים בהגדה. אני בוחרת ללא ספק בפרשנות המצמצת, המילולית. תוציא אותנו מעבדות, אלהים, ותחסוך מאתנו את כל השאר (כולל נקמות, מצוות ובית המקדש). באמת, באמת שדיינו.

מודעות פרסומת

כיבוד למסיבה (הפעם מדובר בחתונה. טבעונית)

אבי הסגיר את נישואי הנוחות שלנו בתכתובת אימייל ומיד כל חבריו מהאוניברסיטה ומלוויו מרוטרי התרגשו נורא. אז החלטנו להזמין אותם אלינו ולחגוג. אני שמחתי על ההזדמנות לבשל, מה גם שאנשים הביאו איתם יין ובירה!

אז החלטתי להכין כמה דברים. כצפוי הדברים קצת יצאו משליטה והכנתי כמה וכמה דברים. במרוצת תכנון התפריט חשבתי שיהיה נחמד אם, אף על פי שאין לי זמן ויש לי וירוס מעצבן דווקא השבוע והמון דברים אחרים לעשות ותקציב לא גדול, הארוחה הזאת תהיה הזדמנות לעשות קצת יחסי ציבור לאוכל טבעוני.

וזה עבד! ט', שנמצאת עכשיו בלנט ולכן ממילא לא אוכלת בשר או חמאה מטעמי דת, אמרה לי שהארוחה הזאת ממש פקחה את עיניה, כי מילא צמחונות, אבל טבעונות? זה תמיד מתקשר אצלה למגבלות, והנה כאן יש כל כך הרבה אפשרויות… (אגב שיחות על לנט, למדנו היום שבפברואר חל היום בעל השם המפתה "יום הפנקייק", המכונה בשפה הרשמית shrove tuesday).

אז הנה מה שהיה שם:

עלי גפן ממולאים

כבר הכנתי אותם למסיבה הקודמת, אז אין צורך במתכון נוסף.

טרין אנטיפסטי

הכנתי גם את טרין החצילים המשובח מהבלוג של יהודית מהלל, שזכה לתשבוחות.

תמונה קצת דרמטית, אז מה

פטריות ממולאות

רציתי למלא פטריות כמו אבישג (לפי המתכון שהופיע אצל אורי שביט), אבל ברגע האמת התברר שאין לי בורגול. אז אילתרתי מילוי אחר, והוא יצא ממש טעים.


מה צריך
פטריות טעימות (פה יש פטריות מדהימות, עם צבע אגוזי וטעם מהמם ומרק קשיח ופריך, שהן לא בדיוק פורטבלו ולא בדיוק שמפיניון).
שמן זית
שבבי סויה (מה שמכונה "בונזו סויה", אבל בשבבים כמו של בולונז)
בצל
שום
חופן גדול של פטרוזיליה וכוסברה
עגבניות חלוטות
טיפה רוטב סויה
חומץ בלסמי
מוסקט
פפריקה
מלח
כמון (ממש מעט)

מה עושים
מרוקנים את הפטריות מרגליהן באמצעות כפית
קוצצים דק-דק את הרגליים
מחממים את הבצל עם מעט מלח עד שייעשה שקוף
מוסיפים את רגלי הפטריות
כשמתרכך ומגיר מיצים, מוסיפים עגבניות מרוסקות
מוסיפים את שבבי הסויה
מוסיפים חופן-שניים פטרוזיליה קצוצה דק
מתבלים לפי הטעם (בתבלינים והרטבים שברשימה, או לפי מה שמתחשק לכם)
מוסיפים שום קצוץ (לפי הטעם. אני שמתי 2 שיניים ל-12 פטריות לא גדולות)
מוסיפים מים לפי הצורך
ממלאים את הפטריות
מסדרים אותן בתבנית
יוצקים שמן זית
אופים בחום בינוני עד שהפטריות נראות מוכנות (רכות אך יציבות, טובלות בנוזלים טעימים)

כנראה אפשר להגיש גם חם. אני הגשתי קר והיה מעולה.

אפונת שלג מוקפצת
המתכון הכי קל בעולם וממש ממש טעים.


מה צריך?
אפונת שלג (מתוקה, שטוחה, עם אפונים קטנטנים בתרמילים מתוקים)
זנגביל
לימון
רוטב סויה
מלח
שמן זית
מה עושים?
מחממים בשמן גרד זנגביל וגרד לימון לפי הטעם (אני הלכתי על גרד של לימון שלם ל-4 חופנים של אפונה, ובערך 2 אצבעות זנגביל מגורר)
מוסיפים מעט מלח
מוסיפים את האפונה ומקפיצים עד שהיא מקבלת צבע ירוק מרהיב
מוסיפים מעט מים ומעט רוטב סויה
מחממים עד שהיא רכה מספיק לטעמכם.
מתיזים מעט לימון.
להגיש חם או קר.

סלט קטניות (ידוע גם כסלט קטניות של בשמת)
פעם לפני מיליון שנה, בימים שבהם בשעות היום ניזונתי מקפה ומרציפן ובלילה אכלנו פסטה ישר מהסיר, למדנו מתכון ממש מעולה מאמא של חבר. היו לנו כמה מתכונים מוצלחים בימים ההם, שכאמור לא הצטיינו בתזונה מעודנת במיוחד בימים רגילים, אבל זה ללא ספק מהמוצלחים שבהם.
אני מניחה שיש לו די הרבה גרסאות, אבל הפעם הגשתי את הגרסה הזאת:


מה צריך
פול טרי חלוט ומקורר
גרגרי חומוס מבושלים ומקוררים (לא רכים מדי, נגיסים ויציבים)
ענבים סגולים וירוקים
מעט פטרוזיליה
בצל סגול
שמן זית
מלח
פלפל
לימון

מה עושים
חולטים את הפול ומקררים
מבשלים חומוסים ומקררים
חוצים את הענבים לשניים
קוצצים פטרוזיליה דק-דק
קוצצים 1/3 בצל סגול דק-דק
מתבלים במלח-פלפל-שמן-לימון

סלט פסטה
פעם הייתי מכינה סלט פסטה עם זיתים שחורים מקומטים ורכים, שהיו צובעים את הרוטב בשחור והופכים את המנה לעילאית ממש. פה יותר קשה להשיג אותם. אפשר, אבל יותר קשה. פעם גם הייתי מכינה את המנה הזאת עם מעט יין אדום, וזה היה מעמיק את הטעמים והופך את הסלט לעשיר יותר. הפעם לא עשיתי את זה, אבל אתם מוזמנים לשחזר את הצלחות העבר. כי למרות הכל, היה טעים וגם יפה.

מה צריך
פסטה קצרה (ברגים, פרפרים, מה שתרצו)
שום
3 פלפלים ב-3 צבעים
עגבניות יבשות
עגבנייה טרייה
בצל
צרור גדול של בזיליקום
טימין
חופן גדול של זיתים שחורים
פטריות

מה עושים
קוצצים את הפלפלים לחתיכות די קטנות
(השאירו 2 חצאים בצבעים שונים לאח"כ, נשתמש בהם טריים בסוף)
קוצצים בצל
כותשים שום. הרבה שום.
מטגנים את הבצל בשמן זית, מוסיפים את הפלפלים הקצוצים ונותנים להם להגיר את מיציהם ולהתרכך.
מוסיפים שום כתוש לטעמכם.
מוסיפים עגבניות מיובשות עם שמן הזית המתובל והטעים שבו אתם שומרים אותם.
ממליחים, מוסיפים חומץ בלסמי לפי הטעם (ואם יש לכם ממש מעט יין אדום, מה טוב).
מוסיפים בזיליקום.
כשהכל נראה די רך אבל לא סמרטוטי, להוריד מהאש ולצנן.
בינתיים אפשר לבשל את הפסטה לדרגת אל-דנטה.
הוסיפו את הרכיבים לפסטה ותקנו תיבול (אל תהססו להוסיף חומץ בלסמי).
צננו.
זמן מה לפני ההגשה הוסיפו קוביות קטנות של עגבניה טריה, את שני חצאי הפלפלים הצבעוניים ששמרתם, בזיליקום טרי, עוד קצת זיתים וכמה פטריות קטנות (אני הוספתי אותן בסוף ההקפצה, וזה גם יצא מאוד טעים).
אפשר להוסיף צנוברים.
לפני ההגשה כדאי להזליף עוד קצת שמן זית, אם המנה נראית יבשה מדי.

לפני שאני פורשת מאגף הסלט, תזכורת לשני סלטים נוספים שהיו על השולחן.

אחד הוא סלט הפריקה עם המון ירוקים, שכבר הזכרתי בבלוג שלי פעם אבל הנה המתכון שלו שוב:

מה צריך

כוס פריקה יבשה

צרור כוסברה

צרור נענע

צרור פטרוזיליה

עגבנייה טרייה

1/3 בצל סגול

חופן זיתים שחורים

לימון, שמן זית, מלח, מעט מעט כמון

מה עושים

מבשלים את הפריקה כמו אורז, בסיר שבו טיגנתם קודם מעט בצל לבן עד שנעשה שקוף (לא להזהיב בבקשה!), מצננים.

קוצצים דק-דק את כל הירקות.

מערבבים את הכל ומתבלים.

סלט סלק וכוסברה

הסלט השני הוא סלט שאנשים רציניים כמוכם לא צריכים מתכון בשבילו. לאנשים הלא רציניים: מבשלים מעט את הסלקים, מקלפים, פורסים לפרוסות דקות מאוד, כותשים הרבה שום וקוצצים הרבה כוסברה, ומערבים עם מעט לימון, מלח ושמן זית. המהדרין משתמשים במלח גס. מומלץ להכין יום קודם, כדי לתת לסלק לספוג את הטעמים. יש המוסיפים מעט חומץ בלסמי ממש טוב, אבל אני לא אחת מהם.

סיגרים מבצק אגרול
זאת מנה די פשוטה שהיתה מין בדיחה שעברה מעל הראש של השכנים הבריטים שלנו. אחרי הכל, מהי חתונה של ישראלים בלי סיגרים כמנת פתיחה? פה אפשר לקנות כמות גדולה למדי של בצק אגרול ממש מגניב בזיל הזול, שעשוי מקמח חיטה, שמן קוקוס ומים. חציתי את החתיכות לחצי כדי לקבל גודל מתאים לסיגרים, וגלגלתי עם פירה שלו הוספתי בצל מטוגן.
במקום לטגן בשמן עמוק, חס ושלום, משחתי את הסיגרים בשמן זית ואפיתי בתנור עד שהם השחימו. לא היה ממש צורך להפוך אותם, אבל הפכתי בכל זאת. הם הכי טעימים מיד כשמוציאים אותם מהתנור, כי אז הם הכי פריכים.


המילוי האלטרנטיבי
כשנגמר לי הפירה אבל נשארו לי עלים, החלטתי להכין מילוי מאולתר, שהתעלה על המקור:

מה צריך?
בצל
עגבניות חלוטות מקולפות
שבבי סויה
מעט סירופ אגבה
בהרט
פפריקה
שמן זית

מה עושים?
מטגנים בצל,
מוסיפים עגבניות
מוסיפים את שבבי הסויה
מתבלים
טועמים.
כשהכל מקבל מרקם של בולונז, ממלאים.

אצבעות בצק עלים
כן כן, הכנתי גם מנה מבצק עלים, בתור נשנוש. כי זה קל נורא וטעים נורא, אם כי לא שיא הבריאות.


מה צריך?
בצק עלים
עגבניות חלוטות (בכל המנות האלה השתמשתי בעגבניות מאותה קופסה, כי צריך ממש מעטן מהן)
2 שיני שום כתוש
מעט סירופ אגבה
טימין
מלח

מה עושים
מפשירים את בצק העלים לגמרי כמה שעות מראש
מערבבים את כל חומרי המלית – אפשר לטחון הכל בבלנדר. אין צורך לבשל.
מותחים את הבצק עד שייעשה דק (או מרדדים עם מערוך, איך שנוח לכם)
מורחים על הבצק את המלית
מתחילים לגלגל, וכשמגיע לקוטר שנראה לכם מוצלח, פורסים.
פורסים את הגליל שנותר לכמה חתיכות, ומלפפים סביב עצמו כמו בורג.
חוזרים על הפעולה עד שנגמר הבצק.
אופים עד שמזהיב.
אם אתם מכינים המון מנות לבד לאותה ארוחה, אפשר להכין את המנה הזאת מראש, לשמור במקרר ולאפות ממש כשהאורחים נכנסים.

גם נור הכין מנת נשנוש מגניבה לאורחים: ירקות חתוכים על קיסמים, כמו שיפודים צבעוניים. הוא גם סידר אותם בצורה דקורטיבית על הצלחת. תראו:

חוץ מזה הכנתי עוד כמה דברים כמו עוגיות קינמון, מוס שוקולד מחלב קוקוס ושוקולד מריר מספר המתכונים של עדי (שהגשנו בגביעי גלידה כי אין לנו מספיק כלי הגשה וזה פתרון נורא אקולוגי – כלים אכילים!), כמה מטבלים וסלט ירוק, שאתם בטח לא זקוקים למתכון כדי להכין.

אז שתינו, קצרנו שבחים וקיבלנו, כאמור, המון בקבוקי יין. כיף לנו.

ולילה, שנעשית בריטית יותר מדקה לדקה, שאלה אותי אתמול בדאגה: אמא, את עדיין לא מיסיז, נכון? רק מחר אחרי המסיבה של החתונה את תהיי מיסיז. נכון?! (היא מאוד נעלבה כשהתברר לה שהתחתנו מאחורי גבה ולא הזמנו אותה).

אגב, מכיוון שאין לנו כמעט בכלל כלי הגשה ורוב אלה שיש לנו לא ממש מתאימים, את המאכלים הגשתי בכלים של ליאת. תודה ליאת!

על מנעמי המרות של מרצה למדעי הרוח

גם אותי כמעט העיפו פעם מהאוניברסיטה. זה היה כי שקעתי בקריאה של ספר היסטוריה לפני בחינה בפילוסופיה, ובהיסח הדעת שכחתי להזיז את התיק שלי לפינה, לפי התקנות. אז אחת מהדודות ששומרות על יושרת הבחינה חשבה שהעתקתי, ואפילו "עורך הדין" שלי מאגודת הסטודנטים לא ממש האמין לי עד שלא הבאתי המלצות משני מרצים (גבר ואשה), שהעידו שאני סטודנטים חנונית לאללה.

ועדת המשמעת של האוניברסיטה דנה בענייני כמה פעמים. התובעת דרשה להעניש אותי בהשעיה "למען יראו וייראו". לשמחתי הרבה, השופט החליט שאני לא דוגמה כל כך מייצגת ופסק שאני חפה מפשע. כל האירוע הטראומטי הזה, בסמסטר הראשון ללימודי בתואר הראשון, היה קפקאי ברמות קיצוניות. רק בהמשך הבנתי שכמעט כל משפט הוא התרחשות קפקאית שהקשר בינה לבין צדק הוא מזדמן בלבד.

ועכשיו מספרים על הסטודנטית שהתלוננה על המרצה שלה. מי זה? זה יכול להיות כמעט כל אחד מהמרצים שלמדתי איתם, או שמעתי עליהם. היה לי אפילו מרצה שפחות או יותר התפאר בזה שהוא נמנע מיחסים עם סטודנטיות, ומרצה אחר שסיפר לנו שהוא קצת מקנא בשותפו לחדר, שמנהל פרשיות לוהטות בחדר המשותף שלהם ומשאיר אותו בחוץ, מטעמים מובנים. בקיצור – זה כל כך נורמטיבי שהיוצא מן הכלל הוא הראוי לציון.

אז למה אני לא חוגגת את ניצחון הצדק על חרמנות המרצים? כי התגובה הראשונית שלי לתלונה היתה ביקורת על המתלוננת. נכון שיש יחסי מרות בין סטודנטית למרצה, אבל זה לא הממד היחיד של היחסים ביניהם (אני עדיין תחת השפעת הרומן האקדמי המקסים שמתנהל ברומן האקדמי המטלטל "סטונר"). ולכאורה יש הבדל בין ניצול לרעה של יחסי מרות (למשל, מרצה שמנצל את מעמדו כדי להתחיל עם סטודנטית) לבין הסיפור שמתואר בתלונה.

אבל במחשבה שנייה, זה נראה מורכב יותר. תראו, ברור שבמצב מוסרי ובמינהל תקין זה לא היה אמור לקרות, ואין צורך להכביר מלים על העובדה הפשוטה שהמרצה היה אמור להתאפק, שחוקי מקום העבודה שלו אוסרים עליו לעשות את זה, ושהצעתו הנדיבה לסטודנטית לעזוב את הקורס שלו למען הסדר הטוב נראית על פניו כסוג של צביעות. אבל מכאן ועד התלונה הזאת יש מרחק מסוים של היתממות והתחסדות.

איך אפשר לסמן את הגבול בין יחסים לא מוצלחים לבין ניצול מיני או ניצול לרעה של יחסי מרות? השפה המשפטית מאוד ברורה כאן (למרצים אסור לשכב עם סטודנטיות, וזהו), אבל המציאות מגוונת יותר.

אני לא מכירה את פרטי המקרה, לשמחתי. אבל מדבריה של המתלוננת עולה שהיא לא נגררה ברגשות מעורבים למשהו אכזרי ופוגעני. התלונה שלה מערפלת את השיח על ניצול מיני, וגורמת לקורא התמים לחוש שלמעשה כל יחסים של אשה עם גבר עלולים בדיעבד להיראות נצלניים. אלא שניצול מיני הוא תופעה אלימה מאוד, שמנצלת לרעה נשים בסיטואציות שבריריות. אבל כאשר זה המקרה, האשה יודעת מיד שהיא מנוצלת ושכל העניין לא לרוחה בכלל. תאמינו לי שאני יודעת. האם אשה שמנהלת יחסים עם גבר בכיר ממנה נמצאת א-פריורית בסיטואציה שברירית, ולכן לא יכול לצאת מזה משהו טוב? ומה עם כל המקרים שבהם נשים מנהלות יחסים של תלות כלכלית עם גברים – פשוט כי גברים משתכרים יותר? הדיון סביב יחסי מרות נועד להגן על נשים, אבל יש בו גם גוון פוריטני ומתחסד, שמתוך רצון להתייחס למורכבות הסיטואציה מייחס לנשים סוכנוּת מוגבלת וילדותית.

מחשבה נוספת שעלתה בי למקרה הסיפור היא שכאשר באמת מדובר בניצול מיני, לא סביר שהאשה תיזכר שלוש שנים לאחר מכן שבעצם, מבחינה עקרונית, זה לא היה ראוי. אבל גם המחשבה הזאת ראויה לבחינה מעמיקה יותר. לא קל להודות שהיית החלשה, התלותית, שנשאת את עיניך למרצה הכריזמטי כמו איזה אהבלה, ושהוא קטף אותך כשלל להנאתו ואחר כך זרק אותך. זה אפילו קשה יותר כשיש לך מידה של תודעה פמיניסטית, ואת מרגישה שלך זה לא היה אמור לקרות. לפעמים היכולת להתגבר על המבוכה ולהודות בטעות היא דווקא עוצמה ולא חולשה.

קשה למתוח ביקורת על אשה צעירה שמתלוננת על גבר מבוגר ממנה בעל מעמד בכיר משלה. אבל במידה מסוימת עדיין נראה לי שהתלונה המסוימת הזאת לא תומכת בנשים מנוצלות באקדמיה, אלא בעיקר מוציאה לנשים צעירות שם של יצורים נטולי בינה שזקוקים, כדבריה של המתלוננת, ל"השגחה של מבוגר אחראי". אני חושבת שאורטל בן דיין, שהתמודדה עם סיפור קצת דומה, כנראה, ניסחה את העניין בצורה קולעת: כולנו אנשים מבוגרים. או לפחות אמורים להיות כאלה.

והפעם בפינתנו "רק ביורקשיר": Tea time

איך לדעתכם קוראים לארוחה שאוכלים בסביבות השעה 6 בערב?
supper? dinner? late lunch?

הא! רואים שלמדתם אנגלית אמריקאית. פה ביורקשיר הם קוראים לארוחה הזאת tea. האם זה אומר שהארוחה כוללת תה? מה פתאום. זאת בעצם הארוחה החמה שבישראל היינו נוהגים לאכול בצהריים, אבל פה, בגלל שהילדים למעשה בבית הספר עד אחר הצהריים, המצב קצת שונה.

אתם רוצים, אם כך, לנחש מה אוכלים פה בארוחה שכן מכונה לאנץ', אם הילדים שלכם במקרה חוזרים הביתה ב-12?

ובכן, בבתים שביקרנו בהם עד כה בשעה הרלוונטית הארוחה כוללת לרוב כריך, מיץ ממותק וחטיף צ'יפס. הורים מסוימים יקשטו את הצלחת בשתי רצועות של גזר או מלפפון. יש שיוסיפו יוגורט. שוטטות בסופר תגלה שגם מבוגרים רואים בשילוב הזה של כריך, חטיף ומשקה ממותק "ארוחת צהריים", שאפשר לרכוש בדיל מוזל. משיחות וקריאה בעיתונים עולה שזה גם מה שהורים אורזים לילדים בתיקי האוכל שלהם לבית הספר. מזל שג'יימי אוליבר התגייס לטובת התזונה של ילדים בבתי הספר הבריטיים. אחרת הם היו ממשיכים להתבסס על תזונה שגובלת בסכנת נפשות. לפחות פה באנגליה לא מחשיבים קטשופ כמנת ירק, כמו בארצות הברית…

הצעה לקמפיין החזרה לישראל: לפני ש"יאללה זוזי" יהפוך לאסקיוז מי

מסימני ההתאקלמות של כליל בבירת הנימוסים: לפני כמה שבועות היא ניגשה אלי ושאלה "אמא, איך אומרים בעברית אסקיוז מי?" כאב לי הלב להגיד לה שבישראל לא אומרים את זה, אז עניתי לה בתשובה המאולצת "סלחי לי". תכלס, אני חושבת שבישראל משתמשים בביטוי הזה רק בשאלה האידיומטית "סליחה, מה השעה?".

יום הולדת, יום כיפור

אני בת 32. כל החיים לפני, אבל גם כברת דרך מסוימת מאחורי. קשה להימלט מזה: ימי ההולדת שלי הם מעין ימי כיפור קטנים, של חשבון נפש, הבטחות לעתיד ואכילה של מאכלים טעימים עם חברים אהובים (ככה זה ימי כיפור אצל חילונים).

ממרום גילי אני מתחילה להבחין בדפוסים. מתי אני מאבדת אנרגיה ומתי ואיך אני מקבלת יותר ממנה. כל כמה זמן מתחשק לי להמציא את עצמי מחדש וכמה זמן לוקח עד שזה באמת קורה. מתברר שאני מסתגלת לשינויים די לאט. לא קל לקבל את זה.

בגיל מופלג כשלי, כבר אי אפשר להסתכל כמקור השראה על אלה ש"עשו את זה" בגיל צעיר, ומתחילים להתנחם באלו שזכו בתהילה דווקא על הדברים שעשו אחרי אמצע החיים. אז כבר לא יהיה לי דוקטורט בגיל 30, אבל אולי מתישהו אגמור כבר את המאסטר. לכליל כבר לא יהיו כנראה אחים שקרובים אליה בגיל. בהישג הגדול שלי עד כה (בכל זאת, השתתפתי בהקמה של בית ספר) אני כבר קצת מתביישת. ועכשיו אני בפרברי לידס, בהפסקה. מתפרנסת כמעט רק מעבודה סתמית, באופן זמני. אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים, אבל עכשיו אני במקום שבו מחכים, כמו שניסח זאת אבי האלים, ד"ר סוס.

כבר מזמן הפסקתי לשאול את עצמי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, והחלפתי את השאלה הזאת בשאלה מי אני עכשיו, מה האיכות שצומחת בי עכשיו, שנכון לה להתבטא עכשיו. מה הצליל המדויק שלי בהרמוניה של העולם? כאשר הכוונון הזה עובד, הכל יושב במקומו ואין דבר מופלא יותר בעולם כולו. אבל באחרונה אני מתקשה להקשיב בריכוז. אני שומעת צלילים שלא קיימים, הקו מקוטע וגם אין לי סבלנות להקשיב.

ארוחת יומולדת

אז זו אולי לא התקופה הכי מכווננת בחיי, אבל יש דברים שברורים לי לגמרי. למשל, כשליאת שאלה אותי מה אני רוצה ליומולדת, לא היו לי בכלל לבטים. תאכילי אותי, ליאת! ולא הצטערתי. אתמול בערב הלכנו להתפטם באוכל טבעוני משובח ויפהפה. עדיין אין מתכונים, אבל כבר יש תמונות:
מנה ראשונה: מרק אדום אדום!


אנחנו אכלנו את המרק עם לחם מלא דגנים. הילדים אכלו את הלחם עם המרק.

אחרי המרק מילאו את השולחן מנות יפהפיות, טעימות ומשביעות. הנה, תראו:

כשהגענו מיד שלפתי את המצלמה וצילמתי את החצילים הקלויים, המחכים לתורם:

הם נהפכו לדבר היפהפה והטעים להדהים הזה, עם רוטב של טחינה וסילאן ועוד כמה דברים שרק ליאת יודעת.

מנת הדגל היא כנראה עלי הגפן הממולאים, עם אורז אחד אחד מתובל.
אצל ליאת הם לא מתקווצ'צ'ים כמו שקורה לי לפעמים, כשאני ממלאת ביותר מדי אורז…

אפילו מנת נשנוש ליד היין והבירה ששתינו עד דלא ידע יכולה להשתדרג בידיים הנכונות. למשל זיתים ירוקים ושחורים עם תערובות זרעי כוסברה טחונים ושמן זית. ואיך אפשר בלי סלט מרענן, עם זרעי דלעת וחמניה קלויים ורוטב נפלא עם סילאן ושמן זית ומה לא:

כאילו שכל אלה לא מספיקים, נשלפה פתאום מהתנור תבנית שהדיפה ריח מתקתק והוסיפה עוד צבע לשולחן העמוס: בטטה אפויה עם שמן זית וחומץ בלסמי, אפויה בדיוק במידה שבה היא פריכה מבחוץ ונימוחה מבפנים.

וגם סלט שומר טרי עם זעתר. שילוב מפתיע שעובד מדהים!

בסוף אכלנו בננה מטוגנת, מסודרת בצורת סמל השלום, עם נרות דולקים. חבל שאין לי את התמונה, לאן היא נעלמה??? תאמינו לי, עם סירופ מייפל אמיתי זה היה פשוט מעדן.

האוכל אמנם היה תענוג, אבל החברה היא הדבר החשוב באמת. לא?


ואיך אפשר בלי השילוב המושלם של בירה, ילדים וסלט?

בתור מתנה העניק לי אבי הזמנה לבילוי בלי ילדים, מחוץ לבית ממש. זה לא שאני לא אוהבת את הילדים שלנו, אבל קשה לי לחשוב על משהו מענג יותר. אולי הדמיון שלי קצת דל באחרונה.

ולסיום בפינתנו "רק באנגליה": גברת, יש לך מים בברז?

בלי שום קשר ליומולדת, החלטתי לדבוק בפינה ויהי מה, אז הנה לכם.
אחד הסטריאוטיפים הנפוצים בנוגע לאנגלים קשור לתחכום. כמה הופתעתי לגלות שדווקא פה נפוץ עד טירוף המנהג המשונה לעבוד על אנשים בטלפון. זה התחיל מטלפונים עם הודעות מוקלטות – בעיקר כאלה שמציעות לך הזדמנות מזהירה לקבל פיצויים על הלוואות, או משהו בסגנון (לא טרחתי להקשיב). כאלה מגיעות לנו הביתה לפחות פעמיים ביום. יש שירותים מיוחדים לחסימה שלהם.

אבל הסוג המעניין יותר הוא האנשים האמיתיים, שמתקשרים ומנסים לברר עליך פרטים ("הלו, זה הבית של מיסטר ריצ'רדס? אה, לא? אז איך קוראים לך, בבקשה?") או מנסים לשתול לך סוסים טרויאנים במחשב ("שלום, מדברים מחברת וירג'ין מדיה"), או משהו אחר, שאני לא יודעת מהו כי לא הארכתי בשיחה. הגדילה לעשות זו שהתקשרה אלינו לפני כמה ימים עם משפט הפתיחה ששום דביל לא היה קונה אותו "שלום, מדברים מספקית האינטרנט שלך". א-הה.
תהיתי אם אפשר להתקשר אליהם בחזרה אחרי כמה דקות, בשם החברה שנשאו את שמה לשווא, ולהפחיד אותם קצת ("שלום, מדברים מחברת וירג'ין מדיה ודווח לנו שנעשה שימוש לא הולם בשם החברה שלנו מהמספר הזה"). או לשאול בסקרנות את הטלפנים אם הם עובדים בחברה או עצמאים, ואם אפשר לעבוד גם כן בלעבוד על אחרים בטלפון. בינתיים אני רק אומרת בנימוס "תודה, אני לא מעוניינת", ושוקעת בפנטזיות נקמניות.

להשיג פספורט בקלות (לחברי מועדון בלבד)

לילה חזרה השבוע מהגן (היהודי) עם יצירה מחרידה במיוחד, שנראתה במבט ראשון כמו כרטיס ברכה. היא נופפה בה מולי בגאווה, ואני התאפקתי ככל יכולתי ושיבחתי את כתב ידה המסודר ואת הדיוקן העצמי המרהיב שציירה בפנים. מהעיקר התעלמתי. על חזית הכרטיס התנוסס לו דגל ישראל, ומעליו הכיתוב "פספורט ישראלי". "נשמי עמוק", פקדתי על עצמי: "בשנה הבאה היא תלמד בבית ספר רגיל".

אז בערך 30 ילדים בריטים חזרו הביתה עם הרעיון המעניין שגם להם יכול להיות דרכון ישראלי. ברוב המקרים, קבלת אזרחות חדשה היא תהליך קשה ומורכב. למה? בזכות המנגנון המאפיונרי שנקרא מדינות הלאום, ששומרות על גבולותיהן כמו שודדי דרכים על גשר – בקנאות, שרירות לב, אלימות וחמדנות.

בישראל הדבר נכון שבעתיים בנוגע לפליטים פלסטינים, שאף שהתביעה שלהם לשוב לבתיהם ולקבל אזרחות כתושבי עבר נראית על פניו קבילה יותר משל שאר המועמדים, הסיכויים שלהם אפסיים למדי. אפילו חתונה עם ישראלי לא תעזור ("'זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית'"). אבל אין צורך להרחיק עד אזרחות. רוב המדינות יערמו קשיים גם בפני אנשים שסתם רוצים לבקר ולתייר, או לעבוד, או להימלט מסכנת חיים (וזה כל כך מרגיז אותי, שלא נמאס לי לכתוב על זה עוד ועוד)

לא כך הדבר בנוגע לזאטוטים הבריטים שחזרו הביתה עם הפספורט-צעצוע שלהם. תכלס, בשבילם מספיק להוכיח שהם יהודים והדרכון בדרך אליהם. מדינת ישראל הרי רואה בכל יהודי העולם אזרחים פוטנציאליים וגם תומכים אוטומטיים (ואם הם לא תומכים, זאת בעיה רצינית. לקהילה היהודית פה יש חוק שהכל יודו בו בגלוי: לא משנה מה, תמיד תומכים בישראל).

הלוואי שתהיה לילדים האלה, כשיגדלו, הזדמנות לשוחח עם מישהו כמו מ' האמריקאי וס' הבריטי: שניהם עם שורשים יהודיים איפשהו בשושלת ושניהם בני זוג של חברות ישראליות שלנו. כל אחד מהם הודיע בזמנו לבת זוגו שלא יעלה על דעתו להתאזרח בישראל: איך הם יכולים לטעון לזכות של אלפיים שנה כדי לקבל אזרחות, שעה שאנשים שגרו ביפו לפני שני דורות לא יכולים לחזור לשם?

כל שעשועי הדרכון הישראלי האלה רק מקניטים אותי יותר לנוכח הקנאות שבה הבריטים עצמם שומרים על גבולותיהם. כדי להיבחן במבחן האזרחות שהנהיגו פה לפני שנתיים, צריך לשלם להם 400 פאונד. בשביל האזרחות עצמה צריך לשלם 1000 פאונד. המבחן עצמו הוא מהסוג שבריטי מן השורה אינו יכול לעבור, כפי שהראו גם בתוכנית המדוברת "להפוך את ברדפורד לבריטית".

למה הציונות הופכת את יהודי העולם לגיס חמישי?

עדיין לא הבנתי עד כמה זה ידוע לציבור האנגלי שהיהודים פה רואים בעצמם גם חלק מלאום אחר. כמעט בכל משפחה יהודית בלידס יש מישהו שגר בישראל עכשיו או בעבר. אבל הציונות מתעקשת לייצג את כל היהודים, בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו. בשביל יהודים בישראל זה בכלל לא מוזר. הרי במיינסטרים היהודי בישראל די ברור מאליו שיש רק אידיאולוגיה לגיטימית אחת – האידיאולוגיה של האליטה השלטת, שלה שייכות המפלגות היחידות שמגיעות לשלטון. מפלגה לא ציונית היא מפלגה שבמובן החמור של המלה אסור לה בכלל להיכנס לכנסת.

אז לאיזה לאום אתה שייך, הבריטי או היהודי? הצגתי את השאלה הזאת למלווין, המארח שלנו. אני באמת הייתי סקרנית לברר איך הוא מיישב את הציונות שלו עם הנאמנות למדינה הבריטית, אבל הוא כמו יהודי אמיתי השיב בשאלה: אם נבחרת אנגליה משחקת מול נבחרת ישראל, את מי תעודד? אז את מי תעודד? כאשר דחקתי בו, הוא השיב: בכל מקרה אני אשמח.

ולסיום: מתכון לאורז צבעוני

אורז צבעוני

באחרונה אנחנו מקבלים את הירקות שלנו (לפחות את חלקם) בארגז משלוחים אורגני. הירקות יפים וכרגיל בארגזים כאלה כוללים הפתעות בלתי שגרתיות (שורש סלרי ענק, למשל. כמה ענק? דמיינו גודל של כרוב בינוני). עם כל משלוח מגיע גם דף המלצות ומתכונים. אחד מהם כלל את ההצעה להניח מקל קינמון באורז, ועורר בי השראה לאורז הצבעוני הזה, שאמנם שונה מאוד מאוד מהמקור, אבל טעים לאללה וגם יפה.

מה צריך?
אורז
בצל
גזר
פלפל ירוק
מקל קינמון
כוכב אניס
ציפורן (שלמות או אבקה)
לימון
פטרוזיליה
שמן זית

מה עושים?
להזהיב/להשקיף בצל
להוסיף:
פלפל ירוק קצוץ דק-דק-דק (אפשר אפילו לטחון קלות אם יש בלנדר)
גזר קצוץ דק
מקל קינמון
כוכב אניס
לבזוק ציפורן (או לשים 4-5 שלמות, אם יש לכם. שלי נעלמו…)
להוסיף מלח
לערבב עד שמתרכך מעט

להוסיף כוס אורז ולבחוש עם המרכיבים (בשלב הזה אפשר להוסיף עוד קצת שמן זית)
לצקת 2 כוסות מים
להרתיח בחצי כיסוי
להנמיך חום ולבשל עם מכסה

כשהאורז מתרכך, להוסיף גרד לימון וחופן פטרוזיליה קצוצה, ולערבב.

בתיאבון

[בגלל שהפוסט הזה ארוך, ויתרתי הפעם על הפינה "רק באנגליה". בפעם הבאה מבטיחה משהו מיוחד באמת]

חתונה מאוחרת

זהו, התחתנו! ועוד קיבלנו לגמרי במקרה יום מיוחד למדי, שחל רק אחת לארבע שנים: 29 בפברואר. מלווין ציין שכך נוכל לחגוג את יום הנישואין שלנו רק לעתים רחוקות, ולי נראה שזה רק מוכיח שבכל זאת יש מידה של צדק בעולם. בדרך לעירייה התברר לנו שהיום הזה אפילו מיוחד יותר מכפי שחשבנו, כי באנגליה נהוג שביום הזה, גם אשה יכולה לשאת גבר, ולא רק להיפך כפי שנהוג בכל שאר ימות השנה. מתאים לנו.

בתור צעד שהיה אמור לחלץ אותנו מעיסוק יתר בבירוקרטיה, השקענו בזה טיפה יותר ממה שהתכוונו. אחרי שבניסיון הקודם גורשנו בבושת פנים, נאלצתי לתרגם לאנגלית תעודת גירושין (ההזרה שיוצר התרגום הופכת את הטקסט השוביניסטי בארמית לנורא במיוחד), ובזכות פקידה שיודעת קומבינה מהי, אישרו לנו את התרגום אף על פי שאני עשיתי אותו ולא צד שלישי נטול אינטרסים. אז עכשיו אנחנו נשואים, ובחיי שלא פגשנו שום רב (אם כי בעקיפין אפשר לומר שהם שלחו את ידם הארוכה גם לחתונה החילונית הזאת). יופי. לא עוד הוכחות זוגיות שדורשות עשרים חשבונות ארנונה מחמש השנים האחרונות.

נסענו העירה עם עדינו הנאמנים – ליאת וסיימון, ובתם השקטה להחשיד שלא הפריעה אפילו פעם אחת חרף גילה השערורייתי (שנתיים ורבע!). לפני שנכנסו לפקידים רצנו לחפש "מתנות חתונה", שנוכל להחליף בשלב הטבעות. חשבו שיהיה מצחיק להחליף ממתקים, ואמנם בפיצוצייה הקרובה ביותר לעירייה התגלו חטיפי שוקולד אורגניים סחר הוגן (מריר ולבן), שעוררו רושם אדיר באשה הלבבית שהנחתה את הטקס (היא התפעלה מהבחירה בקול רם כמה וכמה פעמים. האם זו דרכה האנגלית להגיד שזה משונה?).

תכלס, יכולנו לשלוח מישהו אחר. אפילו לא ביקשו מאתנו תעודה מזהה. אבל היה משעשע. במיוחד נהניתי לראות את הזוג שנכנס אחרינו – פרק ב' מובהק, הוא בחליפה שחורה והיא בשמלה סגולה, חייכנים ומלווים בעדים שהתלבשו ממש יפה. אני לבשתי את המכנסיים הנוחים שלבשתי בתור פיג'מה…

למראית הדז'וו

העדים שלנו לאו דווקא רצו לבוא בקז'ואל. ליאת התקשרה אלי יומיים לפני האירוע והציעה להשאיל לי שמלה. אני חושבת שקצת איכזבתי אותה כשהופעתי בג'ינס והפקעתי ממנה את ההזדמנות להתגנדר. עובדה: היא באמת היתה לבושה הרבה יותר יפה ממני לאירוע הנוצץ.

מה שמצחיק הוא, שבישראל אין כמעט אנשים שמתחתנים רק במשרדי הרבנות, אבל בצירוף מקרים די מדהים אנחנו פגשנו בדרך את שתי השכנות שלנו, ושתיהן איחלו לנו את מיטב האיחולים והודו שגם הן התחתנו ככה, בעירייה ובלי מהומה. זה נורא יקר לעשות טקס…
האירוע עצמו היה מצחיק להדהים. בחדרון פקידי עירייה קלאסי היו גבר ואשה לבושים בבגדי חג שחורים ועוטים מבטים נרגשים (במיוחד האשה, שהיתה במצב אקסטטי ורגשני להדאיג). ברחבי המשרדון היו כמה זרים של פרחי פלסטיק, ששיוו נופך נוגע ללב לכל המעמד.

הכרזנו על נישואינו בפני העדים. כולנו חתמנו. בתוך 4 דקות זה נגמר.

פרחי פלסטיק על ארונית תיוק. ככה זה כשפקידים נדרשים להיות מעצבי פנים

לקראת סיום: פינתנו "רק באנגליה"

כשגמרנו להתחתן וגם לשתות שוקו על חלב סויה (וקפה לגדולים) עלעלנו בשעשוע בצהובון סלבריטאים נחות במיוחד שמצאנו בבית הקפה. הוא באמת היה נחות במיוחד, תאמינו לי. והיה בו גם מדור מתכונים. הוא כלל עוגת גבינה טופו עם לימונצ'לו. טופו? לרגע קצר שקלתי לתת לצהובון כמה נקודות זכות, עד שנפלו עיני על הכותרת "אולי אחזור ללבוש בגדי עור!" (לא, זה לא על כוכבנית שעברה לטבעונות).

וזה מזכיר לי מעשה שהיה במסעדה סינית משפחתית בברדפורד לפני שבוע. הילדים כבר מותשים ומזמינים מהתפריט האנגלי צ'יפס. אני רוצה את המנה שלי עם טופו. בתפריט המלה הזאת לא מופיעה. עם זאת, יש הצעה לפריט אקזוטי שאפשר להוסיף למנה בתשלום סמלי ממש. Bean curd. אני מחליטה להיות הרפתקנית, ומגלה שזה… טופו. איך לא זכרתי שגם סויה היא סוג של bean.

ומתכון לסיום: שמחת עניים

מתאים לאכילה כשמחכים לגודו וגם סתם כך

מכיוון שאי אפשר לסיים בלי מתכון, ומכיוון ששום חתונה אינה שלמה בלי אוכל טעים, הנה מתכון מפתיע מהצנוע שבירקות – הלפת. נכון, לפת הוא כנראה ירק השורש הכי פחות סקסי בעולם, עם מוניטין של מזון בהמות או אוכל לפולנים עניים. במשך שנים הצידוק היחיד לקיומו בעיני היה הופעתו המזהירה ב"מחכים לגודו". אבל הגיע הזמן לומר: הלפת היא קורבן לאי צדק משווע. הנה מתכון לא הכי בריאותי אבל כזה שמוציע מהלפת את המיטב: בניגוד לחזותה הדוחה, ללפת יש טעם עדין ומיוחד, והצלייה הזאת מוציאה אותו והופכת את הלפת למעדן נימוח.

מה צריך
פרוסות דקות וארוכות של לפת (נגיד, שני מילימטר עובי ו-3 ס"מ אורך לפחות).
שמן
אבקת קארי
זרעי כוסברה טחונים
מלח

מה עושים
בסיר עם כמות נדיבה של שמן (נגיד, עומק של חצי סנטימטר) וחצי כפית מלח מטגנים את הלפת.
(כן, זה עולה לי בבריאות רק לכתוב את זה, אבל זה מה שעשיתי)
כשהיא משחימה ומתרככת, מוסיפים קצת מים, שלא יכסו אותה.
מוסיפים מעט קארי ואבקת זרעי כוסברה – לא להגזים עם התיבול!
להמשיך לבשל עד שהשמן מקבל צבע של קארי והלפת רכה לגמרי.
לאכול ככה, או לפזר מעל פירה רך ואוורירי עם הרבה שמן זית ומעט מלח.

בתיאבון ומזל טוב!