על מנעמי המרות של מרצה למדעי הרוח

גם אותי כמעט העיפו פעם מהאוניברסיטה. זה היה כי שקעתי בקריאה של ספר היסטוריה לפני בחינה בפילוסופיה, ובהיסח הדעת שכחתי להזיז את התיק שלי לפינה, לפי התקנות. אז אחת מהדודות ששומרות על יושרת הבחינה חשבה שהעתקתי, ואפילו "עורך הדין" שלי מאגודת הסטודנטים לא ממש האמין לי עד שלא הבאתי המלצות משני מרצים (גבר ואשה), שהעידו שאני סטודנטים חנונית לאללה.

ועדת המשמעת של האוניברסיטה דנה בענייני כמה פעמים. התובעת דרשה להעניש אותי בהשעיה "למען יראו וייראו". לשמחתי הרבה, השופט החליט שאני לא דוגמה כל כך מייצגת ופסק שאני חפה מפשע. כל האירוע הטראומטי הזה, בסמסטר הראשון ללימודי בתואר הראשון, היה קפקאי ברמות קיצוניות. רק בהמשך הבנתי שכמעט כל משפט הוא התרחשות קפקאית שהקשר בינה לבין צדק הוא מזדמן בלבד.

ועכשיו מספרים על הסטודנטית שהתלוננה על המרצה שלה. מי זה? זה יכול להיות כמעט כל אחד מהמרצים שלמדתי איתם, או שמעתי עליהם. היה לי אפילו מרצה שפחות או יותר התפאר בזה שהוא נמנע מיחסים עם סטודנטיות, ומרצה אחר שסיפר לנו שהוא קצת מקנא בשותפו לחדר, שמנהל פרשיות לוהטות בחדר המשותף שלהם ומשאיר אותו בחוץ, מטעמים מובנים. בקיצור – זה כל כך נורמטיבי שהיוצא מן הכלל הוא הראוי לציון.

אז למה אני לא חוגגת את ניצחון הצדק על חרמנות המרצים? כי התגובה הראשונית שלי לתלונה היתה ביקורת על המתלוננת. נכון שיש יחסי מרות בין סטודנטית למרצה, אבל זה לא הממד היחיד של היחסים ביניהם (אני עדיין תחת השפעת הרומן האקדמי המקסים שמתנהל ברומן האקדמי המטלטל "סטונר"). ולכאורה יש הבדל בין ניצול לרעה של יחסי מרות (למשל, מרצה שמנצל את מעמדו כדי להתחיל עם סטודנטית) לבין הסיפור שמתואר בתלונה.

אבל במחשבה שנייה, זה נראה מורכב יותר. תראו, ברור שבמצב מוסרי ובמינהל תקין זה לא היה אמור לקרות, ואין צורך להכביר מלים על העובדה הפשוטה שהמרצה היה אמור להתאפק, שחוקי מקום העבודה שלו אוסרים עליו לעשות את זה, ושהצעתו הנדיבה לסטודנטית לעזוב את הקורס שלו למען הסדר הטוב נראית על פניו כסוג של צביעות. אבל מכאן ועד התלונה הזאת יש מרחק מסוים של היתממות והתחסדות.

איך אפשר לסמן את הגבול בין יחסים לא מוצלחים לבין ניצול מיני או ניצול לרעה של יחסי מרות? השפה המשפטית מאוד ברורה כאן (למרצים אסור לשכב עם סטודנטיות, וזהו), אבל המציאות מגוונת יותר.

אני לא מכירה את פרטי המקרה, לשמחתי. אבל מדבריה של המתלוננת עולה שהיא לא נגררה ברגשות מעורבים למשהו אכזרי ופוגעני. התלונה שלה מערפלת את השיח על ניצול מיני, וגורמת לקורא התמים לחוש שלמעשה כל יחסים של אשה עם גבר עלולים בדיעבד להיראות נצלניים. אלא שניצול מיני הוא תופעה אלימה מאוד, שמנצלת לרעה נשים בסיטואציות שבריריות. אבל כאשר זה המקרה, האשה יודעת מיד שהיא מנוצלת ושכל העניין לא לרוחה בכלל. תאמינו לי שאני יודעת. האם אשה שמנהלת יחסים עם גבר בכיר ממנה נמצאת א-פריורית בסיטואציה שברירית, ולכן לא יכול לצאת מזה משהו טוב? ומה עם כל המקרים שבהם נשים מנהלות יחסים של תלות כלכלית עם גברים – פשוט כי גברים משתכרים יותר? הדיון סביב יחסי מרות נועד להגן על נשים, אבל יש בו גם גוון פוריטני ומתחסד, שמתוך רצון להתייחס למורכבות הסיטואציה מייחס לנשים סוכנוּת מוגבלת וילדותית.

מחשבה נוספת שעלתה בי למקרה הסיפור היא שכאשר באמת מדובר בניצול מיני, לא סביר שהאשה תיזכר שלוש שנים לאחר מכן שבעצם, מבחינה עקרונית, זה לא היה ראוי. אבל גם המחשבה הזאת ראויה לבחינה מעמיקה יותר. לא קל להודות שהיית החלשה, התלותית, שנשאת את עיניך למרצה הכריזמטי כמו איזה אהבלה, ושהוא קטף אותך כשלל להנאתו ואחר כך זרק אותך. זה אפילו קשה יותר כשיש לך מידה של תודעה פמיניסטית, ואת מרגישה שלך זה לא היה אמור לקרות. לפעמים היכולת להתגבר על המבוכה ולהודות בטעות היא דווקא עוצמה ולא חולשה.

קשה למתוח ביקורת על אשה צעירה שמתלוננת על גבר מבוגר ממנה בעל מעמד בכיר משלה. אבל במידה מסוימת עדיין נראה לי שהתלונה המסוימת הזאת לא תומכת בנשים מנוצלות באקדמיה, אלא בעיקר מוציאה לנשים צעירות שם של יצורים נטולי בינה שזקוקים, כדבריה של המתלוננת, ל"השגחה של מבוגר אחראי". אני חושבת שאורטל בן דיין, שהתמודדה עם סיפור קצת דומה, כנראה, ניסחה את העניין בצורה קולעת: כולנו אנשים מבוגרים. או לפחות אמורים להיות כאלה.

והפעם בפינתנו "רק ביורקשיר": Tea time

איך לדעתכם קוראים לארוחה שאוכלים בסביבות השעה 6 בערב?
supper? dinner? late lunch?

הא! רואים שלמדתם אנגלית אמריקאית. פה ביורקשיר הם קוראים לארוחה הזאת tea. האם זה אומר שהארוחה כוללת תה? מה פתאום. זאת בעצם הארוחה החמה שבישראל היינו נוהגים לאכול בצהריים, אבל פה, בגלל שהילדים למעשה בבית הספר עד אחר הצהריים, המצב קצת שונה.

אתם רוצים, אם כך, לנחש מה אוכלים פה בארוחה שכן מכונה לאנץ', אם הילדים שלכם במקרה חוזרים הביתה ב-12?

ובכן, בבתים שביקרנו בהם עד כה בשעה הרלוונטית הארוחה כוללת לרוב כריך, מיץ ממותק וחטיף צ'יפס. הורים מסוימים יקשטו את הצלחת בשתי רצועות של גזר או מלפפון. יש שיוסיפו יוגורט. שוטטות בסופר תגלה שגם מבוגרים רואים בשילוב הזה של כריך, חטיף ומשקה ממותק "ארוחת צהריים", שאפשר לרכוש בדיל מוזל. משיחות וקריאה בעיתונים עולה שזה גם מה שהורים אורזים לילדים בתיקי האוכל שלהם לבית הספר. מזל שג'יימי אוליבר התגייס לטובת התזונה של ילדים בבתי הספר הבריטיים. אחרת הם היו ממשיכים להתבסס על תזונה שגובלת בסכנת נפשות. לפחות פה באנגליה לא מחשיבים קטשופ כמנת ירק, כמו בארצות הברית…

הצעה לקמפיין החזרה לישראל: לפני ש"יאללה זוזי" יהפוך לאסקיוז מי

מסימני ההתאקלמות של כליל בבירת הנימוסים: לפני כמה שבועות היא ניגשה אלי ושאלה "אמא, איך אומרים בעברית אסקיוז מי?" כאב לי הלב להגיד לה שבישראל לא אומרים את זה, אז עניתי לה בתשובה המאולצת "סלחי לי". תכלס, אני חושבת שבישראל משתמשים בביטוי הזה רק בשאלה האידיומטית "סליחה, מה השעה?".

2 מחשבות על “על מנעמי המרות של מרצה למדעי הרוח

  1. הממ. הטקסט שלך הרבה יותר מעורפל מכרגיל, וגם אני (למען הגילוי הנאות – בת לנישואים שהתחילו באופן דומה). נדמה לי אבל שבכל מקרה חשוב להבין שהעיקר הוא לא היא וכן צריך להכביר מלים על זה. הגשת תלונה אין משמעה מבחינה משפטית "נפגעתי", אלא פשוט "אני מצביע על כך שזה וזה עבר עבירה". את יכולה להגיש תלונה גם על מקרה שלא היית כלל מעורבת בו לפעמים. הוא התנהג בצורה לא תקינה ולא חוקית, הוא יצר מצב של חוסר שוויון בין הסטודנטים שלו ואווירה בעייתית באופן כללי (גם מרצה שמספר על "הנורמה" ומתקנא בחברו בפומבי יוצר אוירה כזו, עבור סטודנטיות וסטודנטים כאחד). יתרה מזו, הוא שיותר מנוסה בכגון אלה ובחשיבה ביקורתית יכול וצריך היה להפריד את החוטים הדקים שבין הערצה, תחושת קרבה אינטלקטואלית ורצון בהערכה מדמות בכירה לבין התאהבות ומשיכה מינית שמסתבכים, להבהיר לשניהם את המנגנון המסוים שבו יחסי כוח מתחלפים ביחסים רומנטיים (הרופא והאחות, הבוס והמזכירה, הבמאי והשחקנית, הצלם והדוגמנית וכולי וכולי), כמו שכל פסיכולוג לומד לעשות, ואם אחרי כל הניתוח הסוציולוגי עדיין נשאר חשק, להוציא את הענין בהחלטיות מהמרחב המרותי הרשמי כמה שיותר מהר וליהנות מחוצה לו יחד אחר כך.

    • את כמובן צודקת, אבל מכיוון שעניין התלונה עצמו הוא חד משמעי, החלטתי לא לדון בו, אלא בדבר האחר, האוורירי יותר.
      אף אחד לא הכחיש שנעשתה כאן עבירה על החוק, ולכן לא חשבתי שיש טעם להרחיב את הדיון בעניין.
      לעומת זאת, המקום שבו יחסים בין אנשים נהפכים ליחסים בין בעלי תפקידים הוא מקום מעניין, שמעלה שאלות מסקרנות על יחסי הכוחות בין גברים לנשים, בין צעירות למבוגרים, בין סטודנטיות למרצים ובין בני אדם למוסדות.
      ובגלל שאין לי עמדה חד משמעית, באמת יצא לי פוסט קצת מעורפל.
      בעולם שבו הייתי רוצה לחיות, החוק הזה לא היה קיים. בעולם שבו אנחנו חיות, החוק הזה נחוץ ועוד איך. במתח בין שניהם ניסיתי לראות את שני הצדדים.
      מסקנה: אני צריכה להשתדל לכתוב עוד טיוטה לפני שאני לוחצת על פרסם… (:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s