ארבע העונות ועניין של חיים ומוות

האביב הגיע. זה התחיל בפריחה העדינה והמרהיבה של הדובדבן ושל עצי התפוח, שגודשים את שכונת הדינגלי אבל אחד או שניים מהם אפשר למצוא כמעט בכל רחוב. הפרחים הקטנים הלבנים או הוורודים מכסים את העצים, ואחרי חורף ארוך של שלכת, זה מרנין ממש.

ניצנים נראו בארץ

שבוע לאחר מכן הגיע באופן רשמי האביב, וגם לעכברת בית כמוני כבר היה ברור שהוא פה. הטבע מתעורר אחרי שנת החורף, והעוצמה שלו שוב מהממת אותי. בתל אביב לא מרגישים את הטבע כמו בלידס, שהיא בהחלט עיר גדולה מאוד. גם הטמפרטורות עלו למספר דו ספרתי, והילדים (וחלק ניכר מהמבוגרים המקומיים) כבר מסתובבים בחולצות קצרות ואפילו סנדלים. השמש יצאה, ומה זה משנה שבטמפרטורה מקבילה בישראל (13-14 מעלות) לא היינו חולמים לצאת מהבית בלי סוודר.

רוב העצים עדיין בשלכת, אבל שוב אפשר לשחק בחוץ בלי לקפוא!

מי שמכיר אותי עשוי לתהות מה פשר ההתרגשות הזאת. אני רחוקה מלהיות מחבקת עצים. הטבע אמנם מקסים אותי, אבל אני לא רצה לאסוף מנות גדושות ממנו. מגיל 18 גרתי בתל אביב, וגם לפני כן לא בדיוק גרתי בגבעת הכלניות, אלא בכפר סבא. רוב הצמחים שגידלתי לא שרדו יותר מכמה חודשים. אבל כאן המעבר מקור מקפיא, שמיים אטומים, אדמה קפואה ועצים עירומים לשמש ופרחים ואפילו דבורים רוחשות הוא כזה שאי אפשר להתעלם ממנו.

בישראל לא אוהבים לראות את השלכת, אלא רק לשיר עליה שירים. דור המייסדים, שהגיע מארצות שבהן החורף הוא חורף והאביב הוא אביב, נורא רצו לשכנע את עצמם ואת ילדיהם שככה זה גם בפלסטינה. אבל בשביל לחוות את חילופי העונות בלבנט צריך לטרוח לצאת מהעיר, וגם אז זה לא כמו באירופה.

אז רוב העצים בערים הם ירוקי עד, וממילא לא משתנים יותר מדי במשך השנה. בתנאים כאלה, יכולנו לזהות חילופי העונות רק לפי הסביונים, החמציצים והחובזה (שלא לדבר על גלי החמסין, שהם המבשרים המובהקים של האביב בישראל). בילדותי בכפר סבא הפרחים מילאו את שדות הבור ואת החצרות. בתל אביב היה צריך ממש להשתדל כדי למצוא אותם (פעם כשלימדתי את הילדים על תפריטי הצנע הצעתי שנלך ללקט חובזה, שהיתה בדיוק אמורה למלא את החצרות. תלמידי התלאביבים הביטו בי די בהשתאות). בכל מקרה, ברור ששלושה זנים שמבשרים על חילופי העונות (כמה רומנטיקה סביב החצב!) הם לא בדיוק מופע מרהיב. לא כמו ביקור בעמק האלה, למשל, שמומלץ בדיוק עכשיו לכל מי שיכול. פה, לעומת זאת, גם מי שחי בעיר לא יכול להתעלם מהאביב. האנשים מחייכים ושמחים, ובצדק.

פתאום האובססיה הלאומית של שיחות על מזג האוויר מקבלת משמעות אחרת, של חיים מתוך זיקה לטבע. העצים, שעמדו בשלכת כל החורף, מתחילים להעלות ניצנים בשלל צבעים, וחלק מהשיחים היבשים מתכסים בפריחה צהובה. נרקיסי ענק צהובים פורחים בכל מקום. הענפים של העץ העירום שליד החלון שלי החלו להאדים בקצוות לפני שבועיים. הנקודות האדומות נהפכו לניצנים, ואתמול הניצנים נהפכו לפרחים וורודים. גם העלים הירוקים מתחילים לגדול. הערבה הבוכייה שנשקפת מהחלון האחר כבר ירוקה לגמרי, בירוק רענן ובהיר.

העץ ליד הבית שלי מתחיל לפרוח

ואני חשבתי שאהבתי את החורף, את צביטות הקור של הליכה במינוס שתיים מעלות, את הכפור שמרצד ומנצנץ על המדרכות. אבל האביב, הו, האביב! כמה טוב שבאת.

עניין של חיים ומוות

לפני כמה ימים היה לי כאב בטן נוראי. למעשה, בשוכבי מתפתלת על המיטה הרהרתי בהנאה השמורה למי ששוכב במיטתו בבטחה באפשרות שלקיתי במחלה נוראית וסופי קרב. המחשבה על כך שאין טעם לתכנן ליום המחר עוררה בין רצון לחיות במלאות את הזמן שנותר לי. לצאת להסתכן, לעשות דברים נועזים, לחיות בזמן הקצר שנותר לי את החיים במלוא יפעתם. לא לחסוך כסף, לנסוע למקומות, לצאת מהקליפה. ואז החלמתי. מתברר שאני צריכה להרגיש על ערש דווי כדי להזיז את עצמי לעשות משהו מעורר השראה באמת עם החיים. אבל מחוץ למיטה השגרה מזדחלת חזרה וכך גם הצורך כן לחסוך וכן לתכנן (צורך? הרגל מגונה? הדעות חלוקות). אבל אני מנסה לשחזר את האיכות המרגשת וההרפתקנית של חיים כאן ועכשיו, במלאות. כשהאביב בפתח, קל יותר לחשוב ככה.

דיינו

הילדים מתכוננים לפסח והבית מתמלא בשירים שלילה למדה בגן. דיינו, למשל. מעניין, חשבתי לי, כמה שהמסר המילולי של השיר הפוך לאווירה הנקמנית של שאר הסדר. הרי כל הסדר מלא במנייה של המכות שחטפו המצרים, ואיך אלהים הכניס להם (אצבע, יד, אמה וכו'). והשיר הזה, שמונה את כל ההצלחות הכבירות של בני ישראל בדורות שאחרי השחרור מעבדות, הוא לכאורה שיר צנוע שאומר "לו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים – דיינו". לכאורה אפשר להבין מהשיר שמחבריו היו מוכנים אפילו לא לקבל את התורה, אלא פשוט להשתחרר מהעבדות. הסאב-טקסט, כמובן, הפוך. לא די לנו. רוצים עוד. עוד נקמה, עוד עלייה בסולם, עוד קידום. מעניין לחשוב על מתח בין המסרים השונים בהגדה. אני בוחרת ללא ספק בפרשנות המצמצת, המילולית. תוציא אותנו מעבדות, אלהים, ותחסוך מאתנו את כל השאר (כולל נקמות, מצוות ובית המקדש). באמת, באמת שדיינו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s