עיר מקלט לפליטים ואירוע מלכותי

לפני כחודש ביקר מורי האהוב אביעד קליינברג בלונדון, וחזר משם עם התובנה שאין ממש טעם בהשוואה בין תל אביב ללונדון. זה פרובינציאלי, זה מיותר, ובעיקר – אפשר ורצוי להימנע מזה.

אבל לפעמים קשה להתאפק, כי כמו שכתב אביעד העניין הוא לא אם הדשא של לידס ירוק יותר מהדשא בתל אביב – כי איזו מין תחרות זאת בכלל – אלא "העניין הוא להיות טובים מספיק – לא טובים מספיק לחופשה, אלא לחיים האמתיים, לכל אותם דברים המטרידים את המקומיים ושהתייר אדיש אליהם לחלוטין, כשהוא מסתובב ללא דאגה באזורים היפים והמוארים ביותר של העיר".

והנה נקרתה בדרכי הזדמנות לדון במשהו כזה בדיוק. כי מה שמטריד מאוד את המקומיים בקשר לחיים האמיתיים בישראל הוא, למשל, סוגיית הפליטים ומבקשי המקלט. מה זה מטריד, מסעיר. ובמקרה, גם באנגליה יש הרבה מאוד פליטים ומבקשי מקלט. אלא שפה משתמשים במונח הזה בצורה מדויקת יותר, כי בניגוד למשרד הפנים הישראלי, שמסרב לבדוק את מעמדם של הפליטים ומעדיף להתרכז בכליאה, גירוש והסתה, באנגליה כל בקשה נבדקת לגופה, ועשרות אלפים מהן מאושרות. מההשוואה הזאת אפשר אולי ללמוד משהו.

עיר מקלט

ולמה אני מטריחה אתכם בזה? אני הרי יודעת שגם ככה קשה לכם, שישראל נעשית גזענית ואלימה יותר מיום ליום ומגיעה שוב לתחתיות שלא שיערנו שנראה בימינו. ובכן, הסיבה היא שאתמול השתתפתי במפגש מרגש ומפתיע במועצה המקומית לטיפול בפליטים בלידס. בעיר פועל ארגון "עיר מקלט", שמטרתו להפוך את העיר למקום ידידותי יותר לפליטים ומבקשי מקלט. באחרונה הם רוצים להחיות פרויקט שהחל בשנה שעברה ונקטע באבו, ושמו "Schools of Sanctuary". המטרה היא לעודד את בתי הספר ללמוד על הפליטים ומבקשי המקלט, לנקוט צעדים חיוביים לטובתם ולהפיץ את המסר בקרב בתי ספר אחרים. בתי ספר שיעמדו בתנאים יזכו בכבוד לקבל מעמד של Schools of Sanctuary. בדיוק פרויקט מהסוג שמתאים לי להשתתף בו.

ואז, חרף אזהרותיו של אביעד, לא יכולתי שלא להשוות. הרי רק בשנה שעברה עבדתי עם חברתי ע' ועם תלמידינו למען זכויות הפליטים בישראל. למדנו על הנושא, שמענו הרצאות, קראנו והפגנו נגד כליאת משפחות של מבקשי מקלט בכלא. התגובות נעו בין אהדה (הידד, חינוך להומניזם!) לביקורת נוקבת (פוליטיקה בבית הספר, הטפה שמאלנית וכו'). לכולם היה ברור שבבית ספר דמוקרטי בלב תל אביב קל להתגייס למטרה כזאת, ושהתגייסות כזאת היא עניין לאשכנזים השבעים של לב העיר. למי בכלל אכפת שחלק מהתלמידים שהשתתפו בהפגנה גרו בשכונת שפירא או ביפו, ושהמוצא שלהם היה מגוון למדי. זה לא שיח חדש, אבל בעקבות אלימות האספסוף בדרום תל אביב נכתבו על ההפרד-ומשול המכעיס הזה בין אשכנזים למזרחים יותר מדי הבלים גזעניים ומעט דברי טעם.

ילדות קהילה מפגינות, 2011

אבל אנשי הפרויקט בלידס מרוצים ומחייכים. הבעיה שלהם היא לא לשכנע את בתי הספר שזה חשוב, "הרי כל בית ספר יסכים שזאת מטרה ראויה"; השאלה היא אם יש לבתי הספר פנאי ואנרגיה להתמסר לזה, בין יריד הסחר ההוגן שמתקיים באחרונה בכל בתי הספר, לבין ההכנות לבחינות הסיום. אז אולי לא כדאי להשוות, ובכל זאת התקשיתי לא לחשוב איזו עזרה הגישו פעילים ישראלים לילדי פליטים בשבוע שעבר, לעומת התמיכה שמציעים לפליטים וילדיהם פה בלידס  (לעצלנים: בתל אביב ליוו השבוע ילדים חזרה מהגן כדי שבריוני השכונה שלא יתקיפו אותם ואת הוריהם לקול מצהלותיו של ח"כ שאין לי חשק לעשות לו עוד יחסי ציבור).

אז סירבתי להאמין. טוב, ברור שבשכונות הלבנות והבורגניות מקבלים תגובות אוהדות והמון צדקה נוצרית מתחסדת. אבל מה עם המעמדות שמתחרים על אותם משאבים שהפליטים מתחרים עליהם – הקצבאות, הדיור הציבורי, העבודות לעובדים לא מיומנים? כששאלתי את א', פליט שמרצה בבתי ספר ברחבי העיר, איך הוא מתקבל בבתי ספר שבהם לומדים פליטים, או בשכונות שבהן יש פליטים, הוא אמר שאמנם לפעמים יש שם סטיגמות על פליטים, אבל הן נובעות מבורות. כאשר הוא מספר להם את סיפורו ומסביר להם את העניין, התגובות כמעט תמיד אוהדות. וכשהן לא אוהדות, זה בגלל שהילדים אדישים. אין להם חשק לשמוע על סבלם של אחרים, יש להם מספיק משלהם. לפעמים קורה שהוא מספר את הסיפור ואז אחד הילדים מבין שהוא בעצמו בן למשפחת פליטים. במשפחה שלו לא מדברים על זה. אותן עדויות חזרו גם מהפעילים האחרים בחדר, עד שהתביישתי להמשיך לפקפק ביחסם של תושבי לידס כלפי הפליטים ומבקשי המקלט.

וכך, ולא בפעם הראשונה, נאלצתי להתמודד עם העובדה שביורקשיר פשוט יש פחות גזענות מאשר בישראל. זה לא שאין פה גזענות. אבל היא על אש קטנה יותר, ומטופלת טוב יותר. למשל, א' מהפסקה הקודמת הוא בוגר אוניברסיטה פה באנגליה ולא שוטף כלים. למשל, יש לא מעט בתי ספר שעמלים כדי לזכות בפרס סטיבן לורנס, שניתן לבתי ספר שעומדים בקריטריונים מחמירים לשוויון בין גזעי. לא קל לקבל את הפרס, אבל בתי הספר מתאמצים. הפרס, שהחל בלידס כפרויקט עירוני, הוא סיפור הצלחה ובאחרונה נהפך לפרויקט ארצי. העניין הוא שאף על פי שהבעיה קיימת, מישהו בהנהלה החליט לעשות משהו בקשר לזה. לא כדאי להשוות, אבל בכל זאת, לא זכור לי שבישראל מחלקים פרס כזה.

טוב, ברור שלא הכל ורוד, וגם חשוב לזכור שהרבה אנשים מגיעים לאנגליה ולא מקבלים מעמד של פליטים, ומצבם בכי רע. ככה זה בעולם שבו העשירים שומרים על גבולות מדינותיהם בקנאות מפני הצד העני של העולם (לא, לא יכול להיות שיש לנו ולתרבות הצריכה שלנו אחריות לעוני ולמלחמה באפריקה…). מצד שני, אלו שכן הצליחו לקבל תעודת פליט, יכולים להתחיל חיים חדשים ובטוחים יותר. לא בישראל.

אני כמובן פקפקתי באופטימיות של הפעילים ורצתי לחפש נתונים סותרים על עמדות האנגלים ביחס לפליטים ומבקשי המקלט. במחקר תוכלו לקרוא על מצב הפליטים בהרחבה, ועל עמדות הציבור תוכלו לקרוא בפרק 7, שמצטט תוצאות מסקרים (מסכנים האנגלים, נאלצים להסתמך על סקרים ולא על קול ההמון הזועם והאלים). מבזק מהתוצאות: העוינות כלפי פליטים זהה לעוינות כלפי צוענים; 10% מהנסקרים יחושו אי נוחות אם בן משפחה שלהם יתחתן עם אסיאתי, שחור, סיני או יהודי. כבר הצגתי מתישהו בבלוג את הנתון שמראה שאנגליה היא המדינה בעלת שיעור הנישואים הבין-גזעיים מהגבוהים בעולם (אוי, אני שונאת את הביטוי הזה). בישראל, לעומת זאת, ההתנגדות לנישואי יהודים-ערבים נעה בין 81% בסקר אחד לבין 64% בסקר אחר. טוב, באמת אי אפשר להשוות. בישראל המצב הרי לגמרי אחר. טוב, אולי אי אפשר, אבל קצת קשה להימנע.

מאז הפגישה ועד עכשיו התקשרו אלינו מעוד בית ספר, שמתברר שעבד בשנה האחרונה במרץ לקראת הפיכתו לבית ספר ידידותי לפליטים. הם אמנם לא יצרו קשר עד כה, אבל רוצים מאוד להראות לנו מה עשו בינתיים. חברה של לילה (שהיא גם בת של חברה שלי) לומדת שם. אני מבטיחה לדווח מהשטח.

והפעם בפינתנו רק באנגליה: יובל היהלום של המלכה

ולעניין אחר לגמרי.

האנגלים משתגעים לחלוטין מהעובדה שאליזבת יושבת על הכס כבר 60 שנה. האהדה למשפחת המלוכה נסקה לשיא שלא נודע מזה שנים. אמנם יש כמה שמתעקשים להחמיץ פנים, ולכן הגרדיאן מציע לקוראיו הרפובליקאים אפשרות ללחוץ על כפתור ולקבל קצת פחות סיקור של חגיגות היובל (הנה, תראו:)

כל השאר מנסים לקבל מנות יובל גדושות ככל האפשר. מהיום צפוי לנו סופשבוע ארוך במיוחד (5 ימים), שבו מתקיימים בכל הממלכה "מסיבות רחוב", הופעות, ברביקיו, צעדות, ובעצם כל אירוע שהוא נצבע בצבעי הדגל ומתייצב לצד המלכה.

בבית הספר חגגו בשמחה ובצהלה, ואף חילקו לילדים מזכרות: ספל יובל היהלום. מנהל בית הספר סיפר לתלמידים שהוא נוצר את הספל שקיבל בבית הספר ביובל הכסף, ומעולם לא שתה ממנו. החנויות מלאות במזכרות מהיובל, וכשהבנתי שבית הספר בחר את הספל המסוים הזה מבין מאות ספלים אפשריים, הסתחררתי. הנחנו את הספל בוויטרינה. בכל זאת, יובל היהלום.

זה הספל שיש אצלנו. מאחור מוסבר שזה ספל ג'ובילי, למי שפספס

6 מחשבות על “עיר מקלט לפליטים ואירוע מלכותי

  1. את מעוררת אצלי – כהרגלך – את הדילמה הקבועה שבין לגור פה, ולהיות השינוי שאני רוצה לראות במקום הזה, לבין לגור במקום אחר, עם פחות מלחמות ומשטמה. אוף.
    ויובל ג'ובילי שמח!

  2. כל מילה בסלע!
    קוראת את מה שאת כותבת וכל-כך שמחה שהצלחת לבטא את מה שמתחשק לצעוק.
    לא מאמינה למה שאני קוראת בעיתונות הישראלית, אפילו אם קמצוץ מזה נכון- אבוי לנו. אגב, כתבתי תגובה בנושא לאחת הכתבות בynet (כנראה עדינה ומעשית מדי, ז"א לא צהובה ומתלהמת… וכנראה שלכן גם לא ראתה אור מסך), התגובה דברה בדיוק על נושא מדיניות בעניין פליטים והסדרת מעמדם במדינות שונות.
    מישהו שם טען שגם הוא כ"שעבד בעגלות בארה"ב," קיבל 'אפשרות לעזוב מיד'. לא עלה בדעתו שיש קצת הבדל בין להגיע למדינה ולבקש מעמד פליט לבין להגיע על ויזת תייר ולנסות לעשות קצת כסף באופן לא חוקי. גם שום הארה לגבי המציאות השונה משהו בין המקום שהוא טס ממנו לסודן לא נראתה בשטח. מתרחקת לרגע מנושא המערב ואחריותו לעולם ולמצבו- לפחות נסה להגדיר עמדה ברורה לגבי אלו שמדפקים על דלתך? להעלים עין בכניסתם מחד ולמנוע מהם קיום אנושי בסיסי מאידך, תוך הפלת כל ה'טיפול' (ואוי לנו כמה משמעויות יש למילה בהקשר הזה…) בהם על מי שלצידו 'בחרו' לחיות, זו פשוט הזמנה לפיצוץ, ולא צריך להיות הומניטר גדול או אוהב אדם חלילה כדי לראות את חוסר ההגינות לכל הצדדים.
    רוצה להאמין ולקוות שהטוקבקיסטים בויינט (להרוג אותם בגבול, לא רוצים שחורים וכו' וכו') הם מפוברקים או קומץ הזוי של אנשים שהמצב העביר אותם על דעתם. מקווה שהממשלה תמצא 'טיפול' קצת יותר ראוי מזה שפורסם הבוקר- כליאת כל מסתנן למספר שנים. עצוב לקרוא את התגובות, עצוב לקרוא את החלטות הממשלה, במיוחד כשכמו שכל-כך היטבת לתאר- אפשר, בקלות יחסית, אחרת.

    • תודה על התגובה ועל התמיכה (:
      אולי לא הדגשתי מספיק את העובדה שבאנגליה לא הכל מקסים ויש לא מעט עוינות כלפי זרים בחוגי הימין, אבל ספציפית בעניין הפליטים יש איזו הבנה שמי שהצליח לקבל את המעמד הזה, כנראה מגיע לו.

      וכל זה באמת מתסכל, ולכן המדיניות שלי לאחרונה היא למעט ככל האפשר בקריאת עיתונות ישראלית. בכל פעם שמתחשק לי לכתוב בשורת הכתובת וויינט, אני מיד מקלידה גרדיאן… (לא שזה עוזר לי, כי בלוגים מישראל לא הפסקתי לקרוא ושם החדשות אפילו יותר ישירות ומדכאות P-: )

      • לגבי עוינות כלפי זרים ומהגרים מספיק היה לשמוע את התבטאויות קמרון וחבריו טרם הבחירות, אבל עדיין נראה לי שאם יבדקו האחוזים יראה הבדל משמעותי. לרגע לא אמרתי שהכל ורוד פה, אבל בדיוק על זה דברתי- גם במקום שלא בהכרח מת על זרים ומהגרים ושיש בו קריאות לעניי עירך קודמים ודומיהן, יש הבנה שיש כאלו שלא שפר עליהם מזלם להוולד במקום הנכון ויש לך איזו שהיא חובה מוסרית לקבל אחריות והחלטות ואח"כ לעמוד מאחוריהן ולגבות אותן בתקציב ובחינוך.
        הבריטים מתלוננים אחרי שנים רבות של היקפי הגירה עצומים וגם הם לא קוראים לירות במהגרים בגבול… לא מנסה להציג אותם כמושלמים- אבל בדיוק בגלל שגם הם מסוגלים הייתי רוצה להאמין שגם אחרים….

  3. פינגבק: הפוסט האנגלי הראשון שלי | גולה מרצון

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s