שפת אם

אני מגישה לכליל סנדויץ' קלאסי עם טחינה וסילאן – הממרח האהוב עליה. את שניהם קניתי בחנות ה"קונטיננטלית", שבה קונים המהגרים שלא מוצאים את האוכל מבית אמא בסופר הרגיל. ככה זה כשנאחזים בהרגלים הישנים. לפחות אני זו שנאחזת, כי בינתיים הפרחחית עונה לי בנימוס: "Thanks mum".

אני לא מצליחה להתרגל לעניין הזה. בכל זאת, פחות משנה אנחנו כאן והילדה מדברת איתי כמעט רק באנגלית, ועוד במבטא המקומי הזה (כשהוגים את ה-U בצורה פונטית, והאינטונציה מוסיפה לכל משפט סימן שאלה מתנגן). "לילה, דברי אתי עברית בבקשה", אני מתחננת. לילה לא מבינה למה אני מתעקשת: "!But mum, we're in England".

היא מוחה, ובצדק מבחינתה. היא הרי הולכת בדרכי אביה, ששפת אמו היתה בכלל ספניולית אבל בגיל 3 עבר לדבר עברית כמו צבר מצוי. היא גם הולכת בדרכי סבתה, ששפת אמה היתה הונגרית והיא התכחשה לה למען הציונות, שלא לדבר על הסיפור המצמרר על הנסיעה ההיא באוטובוס, שבה היא התפדחה לשבת ליד סבתא כי היא התעקשה לדבר בהונגרית בקולי קולות. יופי, יש לנו מסורת. אלא שכליל לא כל כך הולכת בדרכי, וכשאני חושבת על העברית המצוחצחת שאיתה הגיעה לאנגליה, לבי נחמץ. כשעברנו הנה אמר לי חברי א' שהגורל היהודי הוא לנדוד, ומה לי כי אלין – כל דור שני חייב לראות את הוריו כאילו הם זרים בארצו.

לכליל יש שפת אם, עברית. יש לה גם אמא. אני. לא צריך להיות פרויד כדי להבין שההתנכרות של כליל לשפת אמה יוצרת בינינו סוג של זרות. אני יצאתי מישראל בשמחה ובהקלה, אבל ישראל לא יצאה ממני ולא מראה סימנים שהיא מתכוונת לעזוב. כליל יצאה מישראל וישראל כבר נשמטת ממנה כמו קורי שינה. והדבר הזה שהולך ונעלם ממנה הוא הדבר שאני הענקתי לה – המקום שבו נולדה, התרבות שבה גדלתי. פחות משנה באנגליה, והבת שלי גורמת לי לחוש את חוויית ההגירה בעוצמה יותר גדולה מאשר במגעי עם העולם האנגלי שם בחוץ.

החבר'ה אשמים

שנים לפני שנעשיתי אם נתקלתי בספר שנכתב, כנראה, כדי לפטור הורים מתחושת האשמה שמלווה אותם בנוגע לילדיהם. התזה העיקרית שלו תקפה את המיתוס שהדמויות המשפיעות ביותר על ילדים הם הוריהם. במקום זה טענה המחברת שהחברים, בית הספר, החברה בכלל ובעצם כל השאר משפיעים הרבה יותר. עובדה, תראו איך הילד שלכם מדבר, אילו ערכים חשובים לו ואיך הוא מתלבש. הוא לא למד את זה בבית.

בזמנו זה נראה לי שטחי ומטופש. היום אני קולטת בחלחלה שאף על פי שכליל מבלה חלקים נכבדים מהיום עם הוריה דוברי העברית, יותר נוח לה לדבר באנגלית. היא כבר מתחילה לחשוב באנגלית, ומפעם לפעם אומרת לי כל מיני ביטויים מחרידים כמו הטרוניות "אני רוצה מישהו לשחק עם" (I want someone to play with), או "אני לא רוצה לשים על סוודר" (to put on a jumper), שנאמרות כמו כל דבר עם צלו ש סימן שאלה בסוף.

אתמול ראינו הצגה שחבר שלנו השתתף בה בבית האבות בשכונה. הם העלו את "סינדרלה" עם עיבוד מיוחד לרגל יובל המלכה: הנשף הנחשק היה נשף לרגל יובל היהלום של המלך והמלכה (שניהם!), והכל היה מלא בדגלי אנגליה. בסוף, כשכולם התחתנו (בגרסה שראינו לא הסתפקו בסינדרלה והנסיך וחיתנו את כל הרווקים בבת אחת, שיהיה), הם שרו את ההמנון לרגל היובל. כל הקהל נעמד. אני ישבתי. לא מתאים לי לשיר אל החבר הדמיוני שישמור על המלכה. אני גם לא רויאליסטית וגם לא אוהבת פטיש לאומי. אבל לילה האנגלייה הקטנה עמדה על הברכיים שלי יחד עם כולם.

רק לא בישראל: חגיגות היובל למלכה

אז כשכל הממלכה לקחה סופשבוע ארוך (מאוד מאוד ארוך) לרגל יובל היהלום של המלכה, ארגנו פה בשכונה אירוע חגיגי לכל המשפחה, עם המון מתקנים מתנפחים ואוהל עם בירה ומיני דוכני צדקה, וכל ההכנסות מהאירוע הלכו להוספיס השכונתי ולעוד איזה ארגון צדקה. הם ממש אוהבים צדקה, האנגלים.

הנתינים חוגגים

אבל לא זה העיקר. נכנסנו לשטח האירוע בנועם. האנשים המתינו בסבלנות בתור למתקנים והסתדרו מיוזמתם בטור בלי שמישהו סידר מחסומי מתכת מחוברים באזיקונים לפני הכניסה למתקן. בכניסה לפארק לא היה מאבטח. למעשה, לא היו שם בכלל מאבטחים. המבוגרים (כלומר, כמעט כל מי שמעל גיל 18, כולל דודות מבוגרות באמת) לגמו בירה באוהל הבירה. שטח הפארק נותר חף מכוסות פלסטיק או עטיפות של חטיפים. אחרי שעתיים בערך הבנתי שאחד הדברים שהופכים את האירוע הדי המוני הזה לנחמד הוא שאין בו מוזיקה בקולי קולות. למעשה, אין בו מוזיקה בכלל.

אבי הסביר לי שבישראל חייבים להחזיק מערכת כריזה באירוע המוני, כדי שבמקרה חירום תהיה אפשרות לאדם אחד לפקוד על כל הקהל להסתדר בשלשות, או כל דבר אחר. ומכיוון שממילא יש מערכת כזאת, כבר מנצלים אותה להשמעת מוזיקה בפול ווליום. פה לא מתכוננים למקרי חירום ובאמת הרבה יותר שלו.

רק באנגליה: מה נסגר עם המתנות

ולסיום בפינתנו רק באנגליה, הרשו לי לשתף אתכם בסוגייה אידיוטית מחיינו פה. ברוב החנויות, אם קונים מתנה אי אפשר לארוז אותה בחנות. למעשה, רק בחנויות יומרניות במיוחד יטרחו לארוז לך את המתנה. שאר האנשים קונים גליל של נייר עטיפה ועוטפים בבית.

ואיך אפשר בלי איזה טויסט של צדקה? לא תאמינו, אבל אני קניתי מאמהות מהגן של כליל נייר עטיפה למתנות שהוא סוג של מעשה צדקה. לא רק שהרווחים עוברים לארגוני צדקה למען ילדים, אחת ממטרות הארגון היא לחנך את הילדים לצדקה. על עמדותי בענייני צדקה אכתוב פעם אחרת, כי יש לי הרבה יותר מדי מה לומר בעניין.

12 מחשבות על “שפת אם

  1. בשנים האחרונות שאני גרה פה ניתקלתי בכמה וכמה ילדים שעברו לגור בלידס מישראל. ברוב המיקרים אני שומעת מהאמהות על הקשיים של הילדים עם השפה החדשה, הקושי להיקלט בגן/בה"ס בגלל השפה והזמן הארוך שלוקח לילדים להתחיל לדבר באנגלית רהוטה. אבל לעומתם כליל פשוט קפצה פה למים הקרים ולמדה לשחות בשניות! די מדהים לדעתי.
    הבנות שלי נולדו פה והרבה מהמילים הראשונות שאמרו היו באנגלית. הגיוני שהתרגלתי לזה אחרי כל כך הרבה שנים שאני שומעת אותן מדברות אנגלית, אבל זה עדיין מאוד מוזר לי ומתסכל לפעמים ששפת האם של בנותיי שונה משלי. אז אני מבינה לחלוטין איך את מרגישה.

    • (:
      שוב הדילמה ההורית הזאת, שמצד אחד רוצים שהילדים יצליחו להשתלב ומצד שני שישמרו על ייחודם (ובמיוחד על הייחוד המסוים הזה שקיבלה ממני…)

  2. התרגשתי לקרוא. אני יכול להרגיע אותך שהתרבות שהשארתן מאחור, למרות הסנטימנטים, היא לא בדיוק מפוארת. וגם שאם תחזרו כמתוכנן (לפחות בפעם האחרונה ששמעתי) הכל יהיה שוב כשהיה וכליל תנהל את העולם שוב בעברית.

    • תודה תודה.
      אני חושבת שבמובנים מסוימים נגעת בלב העניין – כי התרבות הישראלית היא לא בדיוק פסגת התרבות האנושית, אם לנקוט אנדרסטייטמנט, אבל אני בכל זאת נושאת אותה אתי לכל מקום. מכל האוצרות האלה, חבל לי בעיקר על העברית. ובכל מקרה, אם זה מה שקורה אחרי פחות משנה, מה תעשה לה השנה הבאה?

      • הכוחות המניעים את דור המדבר הם תקווה וכמיהה, ואלו, אני מקווה, ימהלו ויקלו על הצער והאבדן והניכור. אין דרך לאחוז בחוט הזה משני קצותיו. אבל קצה החוט האחד שאת מותירה בידיה של כליל, השפה, יוכל אולי יום אחד להיארג מחדש, ביום שהיא תחליט על כך. שהרי גם אם המסע הזה כרגע הוא חד כווני מחלט, הרי שבסופו של דבר התנועה שלנו לרוב היא (גם) כל כך מעגלית.

  3. דפנה (:
    נדמה לי שלמסע הזה אין ממש כיוון, ואנחנו לא מתכננים בכלל מה יקרה הלאה, אחרי הלימודים, ואיך ההרפתקה הזאת תימשך. מסכימה לגמרי בנוגע למעגליות התנועה. איך אפשר אחרת.

  4. קראתי וצחקתי ובעיקר הזדהתי!!! השלב הבא בשפה האנגלית הוא תרגום מאנגלית לעברית בסגנון : לקחת תמונה, זה מכין אותי (it makes me….) ועוד הרבה שיבושיים איומיים!!!
    welcome to the UK

  5. אף שלא גליתי אף פעם מארצי, אני מאוד מכירה את התחושה שאני שייכת לשפה ולמקום, שלכל מקום שאלך הם יבואו איתי.
    עם זאת, נשמע שבתך המתוקה פשוט תופסת שפות מצויין. זו תכונה נהדרת בעיני. זה גם אומר שהעברית לא תיעלם לה לשום מקום, ותמשיך להתפתח ולגדול (שהרי היא עדיין חשופה גם אליה כל הזמן), אז לא צריך לדאוג!:)

    ובעצם, רציתי להגיד לך שאני קוראת פה כבר כמה זמן, ונהנית מאוד.

  6. פינגבק: השנה האנגלית הראשונה שלי | גולה מרצון

  7. פינגבק: איך לבחור שירי ערש לילדים | גולה מרצון

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s