סוסיא חביבתי

בריוני תג מחיר זועמים על ההחלטה לפנות כמה בתים בבית אל והפעם פנו לבית המשפט, כנראה בבחינת עין תחת עין. אז המינהל הוציא שישה צווי הריסה מידיים להריסת סוסיא הפלסטינית. מדיווחי תעאיוש וקבוצת הכפרים עולה שהצווים המקוריים חלו על מבנים בודדים, אבל החדשים כוללים את רוב הכפר סוסיא, כולל גן ילדים, מרפאה ומערכות ליצור חשמל מאנרגיה סולארית. בערך 200 בני אדם ומאות בעלי חיים יישארו בחום היוקד בלי בית ורכוש. בעצם, גם היום אין להם בתים. צווי ההריסה האימתניים מכוונים כלפי אוהלים. האם יש צורך לציין את המובן מאליו – שכרגיל בישראל ובשטחים הכבושים שלה, כל תוכניות התכנון שהוגשו לא אושרו, ולכן הכפר נאלץ להיות "לא חוקי"?

זאת לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה שמגרשים את אנשי סוסיא והורסים את בתיהם. אבל על ההיסטוריה העצובה של סוסיא תוכלו לקרוא במספיק מקומות אחרים. אני רוצה לספר על האנשים שאני אוהבת בסוסיא.

הגעתי לסוסיא כדי ללמד עברית. מאז שאסור לגברים לעבוד בישראל, אין להרבה צעירים הזדמנות ללמוד עברית. הנשים והילדים לא יכולים להבין את שפת הכוח והכיבוש, את שפתם של השכנים המתנחלים שמתנכלים להם שוב ושוב או את שפתם של החיילים ששומרים על הכיבוש. ע' ואני נסענו לסוסיא פעם בשבוע ולימדנו תלמידים מכל הגילים, בנות ובנים, נערות ומבוגרים. ע' מסוסיא, שדובר עברית משובחת, עזר לנו כשנתקענו עם הערבית. הילדים שלו היו מהטובים שבתלמידים.

היהודים באים

יום אחד, לפני השיעור, ישבתי באוהל המשותף עם א', ילד מתוק להדהים בדיוק בגיל של כליל, ששיחק איתה באהבה בכל ביקור שלה בכפר. פטפטנו ושיחקנו באבנים כשלפתע הוא קפא והשתופף. "יהוד!", הוא לחש, ונתן לי יד. מעבר לגבעה ראיתי שני מתנחלים מתקרבים. אח, איזו תערובת רגשות געשה בי בזמן שישבנו באוהל וקיווינו ששום דבר רע לא יקרה. התביישתי, כי בכל זאת גם אני יהודייה. ופחדתי, כי הניסיון שלי במפגשים עם מתנחלים ביישובים פלסטיניים דומה כנראה לזה של א'. כלומר, אלים או מסוכן או מפחיד. הפעם השניים צעדו בחזרה בלי פרובוקציות, ואנחנו נשמנו לרווחה. המבוגרים התאספו לאורך הגבעה, ואחרי כמה דקות הופיעו התלמידים והתלמידות שלנו, והשיעור התחיל כרגיל. בהזדמנות אחרת, באמצע שיעור, כל הראשים הופנו לחבורה גדולה שצעדה דרך הכפר ושרה בקולי קולות בעברית. גם בפעם ההיא הם הסתפקו בהפגנת אדנות ולא באלימות.

אבל בפעם אחרת הגענו אחרי ששתי ילדות בנות 12 בערך הוכו בזמן שרעו את הצאן. נ', אבא של הילד מהסיפור הקודם שגם עובד בבצלם, הלך לצלם את האירוע וחטף מכות נוראיות. הפנים שלו התנפחו וצלע נשברה. אישור הכניסה שלו לישראל נשלל ממנו (כי לפלסטינים אסור לחטוף מכות).

היצירתיות תנצח את הכיבוש?

יום אחד חגגנו שנה למרכז הלמידה והיצירה שחברי האהוב ד' הקים בסוסיא עם כמה מצעירי הכפר. ר', תלמידנו מבית הספר קהילה, הציג במסיבה את הסרט שצילמנו והוא ערך – הסרט שבו רואים את תלמידי העברית של סוסיא מציגים את עצמם בעברית, ותלמידי הערבית התל אביבים של קהילה מספרים על עצמם בערבית. היה מרגש. א' שמחה לגלות שר' חתך בעריכה את שבעים הניסיונות שלה להציג את עצמה בעברית.

הילדים שלמדו דבקה במרכז, ביוזמתו של המנהל הצעיר והחמוד של המרכז א', רקדו. וגם הנערים. וגם המבוגרים. המתופפים והליצנים הידועים תופפו והתבדחו. כל האורחים הוזמנו לסייר בכל האוהלים ולהכיר את המשפחות, וגם להתארח באוהל שבו נמכרו במשותף רקמות טטריז ושאר חפצי אמנות מקומיים.

בסוף האירוע קיבלתי במתנה ארנק רקום מאחת התלמידות המקסימות והמוכשרות ביותר שלי. ישבנו ושתינו תה בבית החדש שלה: אוהל שאפתני עם רצפת אבן (ולא יציקת בטון עירומה, כמו של כל האוהלים האחרים). זה היה אוהל גדול, עם מחיצת בד באמצע ומטבחון באוהל נפרד. בירכתי אותם על הבית היפה, באמת ליגה אחרת בהשוואה למה שהולך בשאר הכפר. אבל בלב בכיתי. אראלה קוראת לסוסיא "כבשת הרש של כבשת הרש". אפילו האוהלים הדלים שלהם, שבחורף מכוסים בברזט ושקיות כדי לבודד מפני הקור הצורב של המדבר, נמצאים תמיד בסכנה.

תינוק נולד, האווזים רצים

יום קר אחד נולד לע' תינוק. כמה קטנטן הוא היה, עטוף בחמש שמיכות.

כשלילה באה איתי לסוסיא היה לה מנהג לרוץ עם הילדים על הטרשים בעקבות משפחת האווזים. הילדים רצו בכפכפים במורדות התלולים בקלילות של עזים. לילה העירונית עשתה כמיטב יכולתה.

לפעמים ע' ואני כעסנו לנוכח חוסר הצדק המשווע. אבל האנשים שפגשנו בסוסיא שמרו על רוח איתנה וגישה פרקטית להדהים בנוגע לחיי היומיום. אוסף כזה של אנשים מכניסי אורחים, נעימים, חכמים וטובי לב לא פגשתי בהרבה מקומות. הלוואי שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.  מגיע להם.

3 מחשבות על “סוסיא חביבתי

  1. גדלתי במיתר השכנה, אפילו התנדבתי לחפירות ארכיאולוגיות בסוסיא בתור נער בשנות התשעים המוקדמות, של לפני האינתיפאדה החמושה. לידינו עבדו פלסטינאים, חלקם מסוסיא, בשכר פועלים, אוכלים פיתה בזעתר ועגבניה לארוחת צהריים.
    אני זוכר את אנשי סוסיא ואנשי דרום הר חברון, ואת תה השיבא המתוק.

    כבר עשר שנים אני גולה מרצון במרחק חמש עשרה אלף ק"מ מהארץ.

    בלב אני מייחל שהכל יכול היה להיות אחרת.

    • תודה על התגובה ועל הסיפור.
      עצוב לחשוב על הפלסטינים של סוסיא עובדים בחפירה הארכיאולוגית שנהפכה לצידוק לגירושם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s