לדעת לוותר

אחרי התהפוכות שעברתי בחצי שנה האחרונה חשבתי שמתישהו אכתוב מין פוסט ציני על איך אנשים מתכננים והאלים צוחקים. אבל בסופו של דבר קרה משהו קצת אחר. בחודשים האחרונים הייתי בהריון. לא מתוכנן בכלל, אבל למדתי לאהוב אותו אפילו שתיכננתי ללמוד ולפתוח עסק חדש, והוא נתקע לי באמצע. וכשהתחלתי להרגיש אותו בועט, ממש התרגשתי. אבל מהרגע שהבנתי שזה זה, היתה לי תחושה שמשהו לא בסדר. תחושה שלא היתה לי בכלל בהריון עם כליל, שבה הייתי שאננה ובטוחה לגמרי. הפעם כל הזמן דאגתי.

חיכיתי בקוצר רוח לסקירה הראשונה וכשראינו את הלב פועם, שתי ידיים ושתי רגליים, נשמתי לרווחה. אחרי כמה זמן הפסקתי להרגיש בעיטות. רצתי לשמוע את הדופק (פה לא מחלקים אולטרסאונד לכל דכפין) ושוב נרגעתי. אחרי שבוע הלכנו לסקירה השנייה. התברר שלא דאגתי לשווא. אחת המערכות המרכזיות לא התפתחה כראוי. המוח נשמט למטה, ומערכת העצבים נפגעה. קראתי על המום הזה, ששכיח במיוחד דווקא באנגליה, ובכיתי יום שלם. בדרך חזרה מבית החולים ראיתי את כליל מחליקה על הקורקינט שלה ועיני נמלאו בדמעות במחשבה על התינוק שבין שאר התופעות גם כנראה לא יוכל ללכת.

רק אחרי יום ומשהו, אחרי ששוחחנו על זה, הבנתי שאנחנו יכולים לחסוך לכולנו את הסבל והיסורים האלה. החלטנו להפסיק את ההריון.

אחרי סופשבוע עצוב ומתיש שבו הסתגרתי מהעולם או ברחתי למחוזות אסקפיסטיים – ארוחת ערב עם מכרים שלא ראינו מזמן ואפילו לא ידעו שאני בהריון (כן, גם הפעם לא ראו שום דבר גם בחודש חמישי), וכך נחסכו ממני המבטים העצובים או הצורך לספר; סיוע למ' בעבודת הסמינר שלה לאוניברסיטה; משחקים עם כליל בגלריה העירונית. לטלפונים לא עניתי. לעבוד לא הצלחתי. הפסקתי לקרוא על תופעות הלוואי הנוראיות והתרכזתי בהדחקה.

ארבעה ימים עברו עד שחזרנו לבית החולים, לסקירה נוספת, הפעם עם מומחה (פה רופאים לא מבצעים את הסקירה בדרך כלל). מזל שקרובי המשפחה שלנו מלידס התערבו לטובתנו, כי בבית החולים קבעו לנו פגישה רק ליומיים מאוחר יותר, עם רופא שכנראה פחות מומחה מזה שאירגנו לנו לפגוש. אני חשבתי בהתחלה שאין טעם להתאמץ, ומה זה בכלל יומיים. כשהגיע יום שני הבנתי כמה הם צדקו. כל רגע שחיכינו היה סיוט. הייתי מיואשת. מזל שהבטן שלי היתה בגודל שאיפשר להעמיד פנים שזה לא ממש קיים. נמנעתי מסוכר כדי לא להרגיש בעיטות. הדחקה לא זוכה להערכה שמגיעה לה, אבל היא מתישה מאוד.

נסענו לבדיקה וקיבלנו אישור למה שהתגלה בבדיקה הראשונה. כבר בדרך החלטנו שאם זה המצב, נתחיל תהליך של הפסקת הריון. אבל לא העליתי על דעתי שבשבוע 20 וטיפה הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא ללדת את התינוק/ת. לא חשבתי שאסטרטגיית ההדחקה שלי תאפשר לי להתמודד עם אפשרות כזאת אמוציונלית. אבל לא ממש היתה אפשרות אחרת. באותו יום לקחתי כדור שיתחיל, יומיים מאוחר יותר, צירים. איזה כדור נורא! באותו לילה הייתי מפורקת ואומללה.

אחרי יומיים חזרנו לבית החולים לקחת את הכדור השני. במפתיע, קרה משהו בדרך. נזכרתי במשהו חשוב שלמדתי פעם: אני לא יכולה לוותר על מה שבאמת שלי, כי הוא בלתי נפרד ממני. ואני לא יכולה לאחוז באמת במה שאינו שלי, כי זה לא יעזור. אז שחררתי. ויתרתי. ויתרתי על תמונת העתיד שחלמתי עליה, שלמדתי לרצות. ויתרתי על הרצון שלי לטובת המציאות. והייתי שלמה עם ההחלטה שלנו.

הגענו לבית החולים ישר לחדר הפרטי והנעים ששומרים לאנשים במצבנו הרגיש. היו שם דלתות של בית, לא של בית חולים. היו שם ספות וטלוויזיה ופינת תה. הגישו לנו אוכל שאפשר לאכול. היתה מיילדת אחת שליוותה אותנו לאורך כל הזמן הזה, ואף אחד אחר לא נכנס לחדר. כמעט מיותר לציין שלא הייתי צריכה לבוא להצטדק בפני ועדה שתאשר לי להפסיק את ההריון, ושלא דרשו מאתנו תשלום – שני שלבים הכרחיים למי שרוצה להפסיק הריון בישראל, בתנאים גרועים בהרבה. הסבירו לנו שאקבל כדורים פעם בשלוש שעות, ואם אחרי 12 שעות לא נתקדם מספיק, נעשה הפסקה, נישן בבית החולים, וננסה שוב. יש נשים שצריכות לעבור שלושה סבבים כאלה. אוי.

כשלקחתי את הכדור הראשון, יומיים קודם לכן, התכוננתי לפרוצדורה רפואית קרה ועניינית, בלי רגשנות. חשבתי לקחת כמה שיותר משככי כאבים, ומבחינתי לו היה אפשר לעשות את זה בהרדמה מלאה – מה טוב. אבל כשהגעתי לשם וקיבלתי את הכדור השני, קרה לי משהו. אחרי שעה וקצת התחילו צירים. נכנסתי לטראנס הלידה, ופתאום הבנתי שאני לא רוצה משככי כאבים. אני רוצה לעבור את זה ולהיפרד מהתינוק שלא ייוולד בהכרה מלאה. התנועעתי בחדר. הצירים התקדמו במהירות, הרבה יותר מאשר בלידה היחידה שעברתי קודם, שהביאה לי את כליל. היתה לי הרגשה שהפעם יהיה בסדר, אבל אחרי מה שעברתי עוד ניקר בי הספק. למה שיהיה בסדר אם הכל לא בסדר? עזבתי את זה בצד והתרכזתי בלידה. דיברתי עם התינוק. דיברתי עם הגוף. זזתי. קיפצתי בחדר. נשמתי עמוק. אבי עיסה את הגב התחתון שלי. עברה שעה, ושעתיים, ושלוש. המיילדת באה לתת לי את המנה הבאה. הקאתי חצי ממנה אחרי זמן די קצר, אבל זה כבר לא שינה כלום. הייתי בתוך הלידה. "את בטוחה שאת לא רוצה משככי כאבים?", היא שאלה אותי בפעם השלישית. לא, עדיין לא. אמרתי לה. זה בסדר.

קיפצתי בחדר, התנועעתי בצורת שמינייה. נהמתי. כרעתי. ירדתי על הרצפה לתנוחת תינוק על הברכיים. "את בטוחה שאת לא רוצה מזרון?", שאלה המיילדת שבדיוק נכנסה לתת לי זריקה נגד הקאות. לא. זה בסדר. הכאב הפיזי התמיר את כאב הלב שלי, מוסס אותו.

הצירים התחזקו מאוד. אמרו לי שבזירוז זה כואב יותר מבלידה טבעית. אבי מילא לי אמבט במים חמים, ואני שכבתי בו. כמה זמן? לא יודעת. כמה שצריך. הצירים היו תכופים מאוד וחזקים.

יצאתי וחיפשתי לי תנוחה נסבלת, אבל הצירים היו חזקים מאוד מאוד, ולעומת זאת הרגשתי פתיחה ממש קטנה. אוי לא, זה בלתי נסבל. שמעתי על לידות כאלה. אני נכנעת, אמרתי לאבי, שטיפל בי במסירות. קרא לה שתיתן לי משהו שיפיג את הכאב. היא באה, וזה כאב כל כך. היא הכינה מזרק, אבל הכאב היה נורא. חכי, אמרתי. אני לא יכולה עכשיו לקבל זריקה. ואז הרגשתי את זה. התחלתי ללחוץ. אחרי שתי דקות המים פקעו והשפריצו לכל עבר (אוי, גם על המיילדת). איזו הקלה! "עכשיו זה בטח ייגמר בקרוב", היא אמרה. את מתכוונת לכמה דקות או לשעה, שאלתי? "פחות משעה". ויתרתי על משככי הכאבים. בואו נעשה את זה. נשמתי. חיכיתי. לחצתי. התינוק/ת יצא/ה. לא רציתי להסתכל.

הרגשתי כזאת הקלה. כמה נעים כשהגוף לא מתיסר. זה מאחורי.

"יש לך בבית משככי כאבים?".

כן, אבל אני לא משתמשת בהם, עניתי. "כן", היא חייכה קצת. "ראיתי" ואחרי הפוגה הוסיפה "את אשה חזקה". אני? באותו רגע האמנתי לה.

ישבנו חבוקים על הספה, מלאי הוקרה לשכנים והחברים הטובים והמסורים שלקחו את כליל ליום כיף עם חברות, ולאלה שהציעו לארח אותה. היא בילתה בנעימים במשך תשע שעות, רטנה על כך שלא הספיקה לקבל גם את ההזמנה של נ', וכשחזרנו ליאת עוד הכינה לנו ארוחת ערב מהממת וטעימה. אכלתי וצנחתי למיטה. איזה יום.

14 מחשבות על “לדעת לוותר

  1. את מאוד אמיצה. גם ההחלטה להפסיק את ההריון, גם הדרך שבה עשית את זה. חיבוק וירטואלי וימים טובים.

  2. התעצבתי לקרוא על מה שעבר עליכם והתרגשתי מהקשב ומהחוכמה שבעזרתם התמודדתם עם המצב הזה. מאחלת התאוששות קלה ומהירה ככל הניתן.

  3. יעל יקרה. אני יודעת מה זה פיטוצין (אללי, לא ידעתי כשהסכמתי…) בלי אפידורל, ולידה טראומטית מהי, (מהתערבות רפואית מיותרת, במקרה שלי), ודבר או שניים על הדחקה (כזו שמשמרת את הכאב בכל מני אופנים, לא זו הבריאה, שאליה התייחסת), ולכן אני מרגישה, יודעת (בעיקר מקווה :)) שאינטואיטיבית פעלת – בריא, חכם ומרפא, איך שבחרת לספר לכולנו פה, להוציא את זה ככה, לאוויר העולם.
    חיבוק מפה. ועכשיו רק טוב שיהיה.

  4. חיבוקים גדולים וחזקים, שעושים חמים ונעים ומראים כמה מתגעגעים אליכם וקשה לנחם מרחוק…
    חיבוק לאבי ואחד לנור ואחד ללילה.
    חיבוק ארוך בשבילך.
    תרגישי טוב!

  5. אוי מתוקה שלי. הלכתי בעקבות הקישור שלך ורק עכשיו ראיתי. איזה סיפור ואיזו חוויה… קשה וכואב להיפרד כך מתינוק, גם כשהשיקול שלך היה נכון. שולחת חיבוקים חמים מכאן.

  6. פינגבק: שנתיים לבלוג | גולה מרצון

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s