יום שני ידוע לשמצה בכל המדינות שנופשות ביום ראשון ובורכו בסופשבוע ארוך. הפעם, מכיוון שביום שני חל ראש השנה, יכולתי לפטור את כליל מיום בית ספר בנימוק שנועד לעולם פוליטיקלי קורקט: חופשה מטעמי דת. אלא שאנחנו לא דתיים, וגם חשבתי שעוד יום בבית קצת יפגום בניסיונות שלי לעזור לכליל להתרגל לגן/בית ספר החדש שלה (זאת הרי בדיוק ההשפעה של יום שני, שהוא מוציא משגרה). אז בהשפעת ש', שלחתי עם כליל לגן גם תפוחים וצנצנת דבש, וקצת הסברים שהכנתי לגויים על מה זה בדיוק ראש השנה של היהודים. המורות שמחו לשתף פעולה.
לא בדיוק מסוג הדברים שהייתי עושה בישראל, בלשון המעטה. אבל נדמה לי שאני קצת מתענגת על ההזדמנות שלי להיות חלק ממיעוט אקזוטי, עם מסורות מיוחדות בשפה זרה וכן הלאה. וגם וחשבתי שמשהו מוכר, שנשלח מהבית, יעשה לכליל טוב. וכן ,גם רציתי הזדמנות להיות מעורבת קצת במה שנעשה בגן, כי זה הרי ידוע שילדים שהוריהם בקשר רצוף עם המורים זוכים לתשומת לב מיוחדת (זה לא אומר שהאחרים בהכרח מוזנחים, אבל זה בטח לא מזיק). אז התחפשתי להורה משקיענית.
כשבאתי לקחת אותה מהגן הגדלתי לעשות וקפצתי אל המנהלת כדי לאחל לה שנה טובה (אבי שאל את כליל איך המורה שלה אמרה את זה, והיא ענתה במבטא בריטי: שנה טווובה). היא מצדה דאגה לספר לי שהיא כבר ידעה שהיום ראש השנה ואפילו ניסתה להגיד את זה בעברית (לא הלך, אבל העיקר הכוונה). ואז היא דילגה מחדר המנהלת אל החדר הסמוך באותה הליכה מקצועית שאני סיגלתי לעצמי בימי כמורה – מין הליכה כזאת דלגנית שמזכירה קצת את אדית באנקר. היא אותתה לי בידה שאציץ בכיתה שליד, ושם על הלוח החכם עדיין ריצדה המצגת על חגי תשרי של היהודים. וואו.
חוץ מזה, עדכון קצר: בזמן שאני מתייסרת ומתחבטת, אתמול כליל סיפרה לי שיש לה חברים בכיתה, בערב הודיעה שהיא אוהבת את בית הספר החדש שלה, והיום היא דילגה לשם בעליצות. ילדים, אי אפשר להבין אותם, כנראה.
יום שני
בזמן שכליל כנראה מסתגלת למקום החדש, אני עדיין בסרטים. בין השאר בגלל ההשפעה הידועה של יום שני ובהשפעת החופשה הקצרה שלי בישראל (כן, התכוונתי לכתוב גם על זה ולא הספקתי. אוי). איכשהו בסופשבוע כמו מתנערים מהכישוף ולא מצליחים להבין איך זה שעשינו את הדברים המטורפים האלה שעשינו במשך השבוע, הדברים התפלים והמשמימים שהם לא ממש האני האמיתי והמרגש שלנו.
יש קטע אדיר בתנינה שבו סמדם הטורפת מסבירה לתנינה שהיא בכלל לא אוהבת לטרוף, והיא כבר אמרה את זה לעצמה המון פעמים, אבל זה שהיא אומרת לעצמה לא אומר שהיא גם מקשיבה:
אחת שתיים, שלוש / בדרך מהפה לראש / משהו מתרחש / משהו משתבש.
וזה בדיוק מה שקרה לי. אני הרי בכלל לא אוהבת בתי ספר, ולדעתי הרעיון הזה הוא מזימה קפיטליסטית מסוכנת שנועדה לאלף לקונפורמיות וצייתנות – בדיוק כפי שניסח זאת בצורה מופתית סלין: "אז, בתקופה שעבדתי בשביל 'חברת הסחר פורדיריר', עבדו במטעים ובמחסנים שלה, כבר אמרתי, הרבה מאוד כושים ולבנים קטנים מהסוג שלי. הילידים, אלה לא זזים בכלל עד שלא מכים אותם באלות, עד כדי כך עוד יש להם כבוד, אבל הלבנים, שמערכת החינוך שיכללה אותם, פועלים מעצמם" (לואי פרדינן-סלין, מסע אל קצה הלילה).
פי ולבי שווים. זה הגוף שלא משתף פעולה. עובדה, אף על פי שאמרתי שזה נוראי והלב נשבר, איכשהו לקחתי את כליל לבית הספר. אף על פי שאני מתעבת חלק ניכר מהעבודות שאני עושה, אני ממשיכה לעשות אותן. אני משקיעה שעות בכל יום בענייני פרנסה, אבל מדברת בשבחה של הבטלה. רוב הירקות שלנו כבר לא אורגניים ואנחנו אפילו קונים בסופרמרקט – משהו שבישראל לא עשינו אף פעם.
כשהגענו לפה מצאתי את עצמי עושה המון דברים כאלה, שבישראל לא עשיתי וגם לא הייתי עושה. זה חלק מההסתגלות, כנראה. אולי לפני שאני יכולה לחזור למקומי הטבעי בשוליים הסהרוריים אני צריכה קודם להבין איפה המרכז במקום הזה. אבל העובדה היא שחיי הפרברים נותנים בי את אותותיהם, ואני מרגישה שאני חיה על אש קטנה. ועכשיו אחרי הביקור בישראל, שבו פגשתי המון אנשים נפלאים ממש שיש לי הזכות להיות חברה שלהם, אני חושבת שהגיע הזמן לצאת מהקונכייה, או לפחות לחשוב איך לחיות עם הפער הזה בין סוף השבוע ליום שני.
גולה מרצון 