ראש השנה היהודי

יום שני ידוע לשמצה בכל המדינות שנופשות ביום ראשון ובורכו בסופשבוע ארוך. הפעם, מכיוון שביום שני חל ראש השנה, יכולתי לפטור את כליל מיום בית ספר בנימוק שנועד לעולם פוליטיקלי קורקט: חופשה מטעמי דת. אלא שאנחנו לא דתיים, וגם חשבתי שעוד יום בבית קצת יפגום בניסיונות שלי לעזור לכליל להתרגל לגן/בית ספר החדש שלה (זאת הרי בדיוק ההשפעה של יום שני, שהוא מוציא משגרה). אז בהשפעת ש', שלחתי עם כליל לגן גם תפוחים וצנצנת דבש, וקצת הסברים שהכנתי לגויים על מה זה בדיוק ראש השנה של היהודים. המורות שמחו לשתף פעולה.

לא בדיוק מסוג הדברים שהייתי עושה בישראל, בלשון המעטה. אבל נדמה לי שאני קצת מתענגת על ההזדמנות שלי להיות חלק ממיעוט אקזוטי, עם מסורות מיוחדות בשפה זרה וכן הלאה. וגם  וחשבתי שמשהו מוכר, שנשלח מהבית, יעשה לכליל טוב. וכן ,גם רציתי הזדמנות להיות מעורבת קצת במה שנעשה בגן, כי זה הרי ידוע שילדים שהוריהם בקשר רצוף עם המורים זוכים לתשומת לב מיוחדת (זה לא אומר שהאחרים בהכרח מוזנחים, אבל זה בטח לא מזיק). אז התחפשתי להורה משקיענית.

כשבאתי לקחת אותה מהגן הגדלתי לעשות וקפצתי אל המנהלת כדי לאחל לה שנה טובה (אבי שאל את כליל איך המורה שלה אמרה את זה, והיא ענתה במבטא בריטי: שנה טווובה). היא מצדה דאגה לספר לי שהיא כבר ידעה שהיום ראש השנה ואפילו ניסתה להגיד את זה בעברית (לא הלך, אבל העיקר הכוונה). ואז היא דילגה מחדר המנהלת אל החדר הסמוך באותה הליכה מקצועית שאני סיגלתי לעצמי בימי כמורה – מין הליכה כזאת דלגנית שמזכירה קצת את אדית באנקר. היא אותתה לי בידה שאציץ בכיתה שליד, ושם על הלוח החכם עדיין ריצדה המצגת על חגי תשרי של היהודים. וואו.

חוץ מזה, עדכון קצר: בזמן שאני מתייסרת ומתחבטת, אתמול כליל סיפרה לי שיש לה חברים בכיתה, בערב הודיעה שהיא אוהבת את בית הספר החדש שלה, והיום היא דילגה לשם בעליצות. ילדים, אי אפשר להבין אותם, כנראה.

יום שני

בזמן שכליל כנראה מסתגלת למקום החדש, אני עדיין בסרטים. בין השאר בגלל ההשפעה הידועה של יום שני ובהשפעת החופשה הקצרה שלי בישראל (כן, התכוונתי לכתוב גם על זה ולא הספקתי. אוי). איכשהו בסופשבוע כמו מתנערים מהכישוף ולא מצליחים להבין איך זה שעשינו את הדברים המטורפים האלה שעשינו במשך השבוע, הדברים התפלים והמשמימים שהם לא ממש האני האמיתי והמרגש שלנו.

יש קטע אדיר בתנינה שבו סמדם הטורפת מסבירה לתנינה שהיא בכלל לא אוהבת לטרוף, והיא כבר אמרה את זה לעצמה המון פעמים, אבל זה שהיא אומרת לעצמה לא אומר שהיא גם מקשיבה:

אחת שתיים, שלוש / בדרך מהפה לראש / משהו מתרחש / משהו משתבש.

וזה בדיוק מה שקרה לי. אני הרי בכלל לא אוהבת בתי ספר, ולדעתי הרעיון הזה הוא מזימה קפיטליסטית מסוכנת שנועדה לאלף לקונפורמיות וצייתנות – בדיוק כפי שניסח זאת בצורה מופתית סלין: "אז, בתקופה שעבדתי בשביל 'חברת הסחר פורדיריר', עבדו במטעים ובמחסנים שלה, כבר אמרתי, הרבה מאוד כושים ולבנים קטנים מהסוג שלי. הילידים, אלה לא זזים בכלל עד שלא מכים אותם באלות, עד כדי כך עוד יש להם כבוד, אבל הלבנים, שמערכת החינוך שיכללה אותם, פועלים מעצמם" (לואי פרדינן-סלין, מסע אל קצה הלילה).

פי ולבי שווים. זה הגוף שלא משתף פעולה. עובדה, אף על פי שאמרתי שזה נוראי והלב נשבר, איכשהו לקחתי את כליל לבית הספר. אף על פי שאני מתעבת חלק ניכר מהעבודות שאני עושה, אני ממשיכה לעשות אותן. אני משקיעה שעות בכל יום בענייני פרנסה, אבל מדברת בשבחה של הבטלה. רוב הירקות שלנו כבר לא אורגניים ואנחנו אפילו קונים בסופרמרקט – משהו שבישראל לא עשינו אף פעם.

כשהגענו לפה מצאתי את עצמי עושה המון דברים כאלה, שבישראל לא עשיתי וגם לא הייתי עושה. זה חלק מההסתגלות, כנראה. אולי לפני שאני יכולה לחזור למקומי הטבעי בשוליים הסהרוריים אני צריכה קודם להבין איפה המרכז במקום הזה. אבל העובדה היא שחיי הפרברים נותנים בי את אותותיהם, ואני מרגישה שאני חיה על אש קטנה. ועכשיו אחרי הביקור בישראל, שבו פגשתי המון אנשים נפלאים ממש שיש לי הזכות להיות חברה שלהם, אני חושבת שהגיע הזמן לצאת מהקונכייה, או לפחות לחשוב איך לחיות עם הפער הזה בין סוף השבוע ליום שני.

מודעות פרסומת

ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

זה משפיל לפיל / עודד בורלא

הפילים בקרקס הם תמיד עצובים.
הם עושים להטים, הם שוכבים, הם יושבים.
מניפים את חדקם, מריעים ותוקעים –
אך בפנים – הפילים עצובים.

גם בגן החיות הפילים עצובים,
הם הולכים וחוזרים והולכים ושבים,
מושיטים את חדקם, מבקשים הם בוטנים,
אך בפנים – הפילים עצובים.

רק פילי יערות, ערבות, מישורים
הם פילים חופשיים, אדירים וגאים.
צועדים בבטחה, הם אינם יראים –
הפילים שבשבי – הם פילים עצובים.

שלשום לילה הלכה לבית הספר. היא התעוררה בהתרגשות כבר בחמש בבוקר, ספרה את הדקות, לבשה את התלבושת האחידה ואמרה בנהרה "הפעם זה לא תחפושת, הפעם זה באמת!" (היא הרי מדדה את התלבושת הזאת כל הקיץ והתחפשה לילדת בית ספר). בדרך לבית הספר היא רצה ודילגה בהתרגשות, והיתה הראשונה שנכנסה לכיתה. אני יצאתי משם בדמעות התרגשות.

כשחזרתי לקחת אותה התברר שדווקא היה די קשה. היא טענה שהיה כיף, אבל שהיא בכתה ורצתה אותי. אחר הצהריים כבר אמרה שהיא לא רוצה ללכת שוב. למחרת לא הסכימה ללכת. היא בכתה. "ככה זה, אמא. מרוב שמתרגשים בסוף בוכים". והיא גם היתה מנוזלת, אז סיכמנו שנבוא רק לביקור, אבל אז כבר איכשהו המורות טענו בתוקף שהיא ממש בסדר גמור, והיא נשארה עד סוף היום. כל אחר הצהריים היא אמרה שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר. למעשה, היא התחננה לא ללכת.

הלב נשבר. הרי אני בעצמי לא אוהבת בתי ספר, אבל בעקבות ניסיוני עם הגן פה יש לי תחושה חזקה שבשביל כליל זה יכול להיות תענוג אמיתי. כל הקיץ אמרתי לעצמי "טוב, כליל כל כך רוצה את זה, אז למה לא?". אלא שעכשיו היא צריכה להתרגל. אז ביקשתי שיתנו לי לשבת בפינה ולחכות בכיתה עד סוף היום, כמו שעשיתי בגן. הן לא הסכימו. בעצם רציתי פשוט לקחת אותה הביתה, ואפילו אמרתי שתיכף נלך, אבל אלהים יודע איך, החלטתי שעדיף לא לקומם עלי את המורות כבר בשבוע הראשון ולהיות מהאמהות המעצבנות האלה… בכל מקרה שלחו אותי לשיחה עם המנהלת, שהיתה תקיפה ונחושה מאוד, בדרכה המנומסת והמתחשבת. אז הרכנתי את ראשי, ואחרי שעה נפרדתי מכליל, שהיתה עסוקה בציור בגואש (למעשה הן חשבו שזה רעיון טוב שפשוט אלך, אבל לפחות הבינו שאני לא יכולה להיעלם ככה בלי לתאם את זה איתה). הן הבטיחו שיתקשרו אם תהיה בעיה, ואמרתי לכליל שאם היא חייבת – שתבקש אותי ויתקשרו אלי. אבל לא התקשרו. האם זה בגלל שהן מאמינות שהכל בסדר? ואולי היא פשוט בסדר?

אני יושבת בבית ויש לי המון זמן פנוי לעבודה, אבל למי יש ראש לעבוד עכשיו. מכרתי את הבת שלי למערכת לטובת שעות עבודה שקטות. החרטה גואה בי. אני שוקלת את האפשרויות: איך להציע לה אופציה טובה של חינוך ביתי בלי לוותר לחלוטין על המאוויים שלי? ואיך אני אמורה להצליח להתפרנס כשהיא פה כל הזמן? איך למצוא לה חברים פה בעיר בשעות הבוקר הארוכות (להזכירכם, בי"ס פה זה עד שלוש וחצי!)? ואולי היא פשוט צריכה קצת זמן ואני באמת אמא היסטרית?

ילדי הלונה פארק

ביום ראשון, רגע לפני הכניסה לבית הספר, הלכנו ללונה פארק הנודד. היו שם מתקני טלטול וסיבוב וסחרור בשפע והילדים נהנו נורא (אני זוכרת שפעם גם אני אהבתי את זה. כנראה באמת הזדקנתי). אבל יותר מהמתקנים משכו את עיני אנשי הלונה פארק. הם היו קצת חבוטים. חלקם מקועקעים מאוד, חלקם סתם טיפה מוזנחים וכולם נראו מחוספסים כאלה. במתקן אחד הם הלכו על הבימה המסתובבת בזמן שהמתקן הסתחרר ודחפו את הקרונות כדי שיסתובבו מהר יותר. היה משהו נוגע ללב בשילוב הזה בין אדם למכונה. הם ובני משפחתם נכנסו מפעם לפעם למתחם הקרוואנים שבהם הם כנראה גרים ונודדים ממקום למקום. והיו הילדים.

הם עלו על המתקנים בלי לשלם, כמו בפנטזיה של יהודה אטלס על הבן של המכולת. אחד מהם ניהל בצורה אדנותית למדי את קרוסלת התינוקות והלך בין הסוסים והמכוניות המסתובבים אפילו שאסור. די ברור שהם לא הולכים לבית הספר מחר וגם לא מחרתיים. בעוד כמה ימים הם כנראה יעלו על הקראוון ויסעו לאתר אחר, שבו אנשים ישלמו להורים כסף כדי שיסובבו אותם ויטלטלו אותם. כמה זמן הם בדרכים? האם הם באמת אוכלים צ'יפס וממתקים יותר מילדים אחרים? מה הם עושים כשהלונה פארק בדרכים? האם הם מקנאים בילדים הבורגנים שמבקרים בלונה פארק, או שהם גאים להיות חלק מהלונה פארק? מה הם יעשו כשיגדלו? כמה מהילדות כבר יהיו אמהות בגיל 15? האם כל ההורים נפגשים בערב לעשן ולפטפט, או שהם ספונים בקרוואנים? לא יודעת, אבל כרגע מתחשק לי לברוח עם הקרקס.