ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

זה משפיל לפיל / עודד בורלא

הפילים בקרקס הם תמיד עצובים.
הם עושים להטים, הם שוכבים, הם יושבים.
מניפים את חדקם, מריעים ותוקעים –
אך בפנים – הפילים עצובים.

גם בגן החיות הפילים עצובים,
הם הולכים וחוזרים והולכים ושבים,
מושיטים את חדקם, מבקשים הם בוטנים,
אך בפנים – הפילים עצובים.

רק פילי יערות, ערבות, מישורים
הם פילים חופשיים, אדירים וגאים.
צועדים בבטחה, הם אינם יראים –
הפילים שבשבי – הם פילים עצובים.

שלשום לילה הלכה לבית הספר. היא התעוררה בהתרגשות כבר בחמש בבוקר, ספרה את הדקות, לבשה את התלבושת האחידה ואמרה בנהרה "הפעם זה לא תחפושת, הפעם זה באמת!" (היא הרי מדדה את התלבושת הזאת כל הקיץ והתחפשה לילדת בית ספר). בדרך לבית הספר היא רצה ודילגה בהתרגשות, והיתה הראשונה שנכנסה לכיתה. אני יצאתי משם בדמעות התרגשות.

כשחזרתי לקחת אותה התברר שדווקא היה די קשה. היא טענה שהיה כיף, אבל שהיא בכתה ורצתה אותי. אחר הצהריים כבר אמרה שהיא לא רוצה ללכת שוב. למחרת לא הסכימה ללכת. היא בכתה. "ככה זה, אמא. מרוב שמתרגשים בסוף בוכים". והיא גם היתה מנוזלת, אז סיכמנו שנבוא רק לביקור, אבל אז כבר איכשהו המורות טענו בתוקף שהיא ממש בסדר גמור, והיא נשארה עד סוף היום. כל אחר הצהריים היא אמרה שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר. למעשה, היא התחננה לא ללכת.

הלב נשבר. הרי אני בעצמי לא אוהבת בתי ספר, אבל בעקבות ניסיוני עם הגן פה יש לי תחושה חזקה שבשביל כליל זה יכול להיות תענוג אמיתי. כל הקיץ אמרתי לעצמי "טוב, כליל כל כך רוצה את זה, אז למה לא?". אלא שעכשיו היא צריכה להתרגל. אז ביקשתי שיתנו לי לשבת בפינה ולחכות בכיתה עד סוף היום, כמו שעשיתי בגן. הן לא הסכימו. בעצם רציתי פשוט לקחת אותה הביתה, ואפילו אמרתי שתיכף נלך, אבל אלהים יודע איך, החלטתי שעדיף לא לקומם עלי את המורות כבר בשבוע הראשון ולהיות מהאמהות המעצבנות האלה… בכל מקרה שלחו אותי לשיחה עם המנהלת, שהיתה תקיפה ונחושה מאוד, בדרכה המנומסת והמתחשבת. אז הרכנתי את ראשי, ואחרי שעה נפרדתי מכליל, שהיתה עסוקה בציור בגואש (למעשה הן חשבו שזה רעיון טוב שפשוט אלך, אבל לפחות הבינו שאני לא יכולה להיעלם ככה בלי לתאם את זה איתה). הן הבטיחו שיתקשרו אם תהיה בעיה, ואמרתי לכליל שאם היא חייבת – שתבקש אותי ויתקשרו אלי. אבל לא התקשרו. האם זה בגלל שהן מאמינות שהכל בסדר? ואולי היא פשוט בסדר?

אני יושבת בבית ויש לי המון זמן פנוי לעבודה, אבל למי יש ראש לעבוד עכשיו. מכרתי את הבת שלי למערכת לטובת שעות עבודה שקטות. החרטה גואה בי. אני שוקלת את האפשרויות: איך להציע לה אופציה טובה של חינוך ביתי בלי לוותר לחלוטין על המאוויים שלי? ואיך אני אמורה להצליח להתפרנס כשהיא פה כל הזמן? איך למצוא לה חברים פה בעיר בשעות הבוקר הארוכות (להזכירכם, בי"ס פה זה עד שלוש וחצי!)? ואולי היא פשוט צריכה קצת זמן ואני באמת אמא היסטרית?

ילדי הלונה פארק

ביום ראשון, רגע לפני הכניסה לבית הספר, הלכנו ללונה פארק הנודד. היו שם מתקני טלטול וסיבוב וסחרור בשפע והילדים נהנו נורא (אני זוכרת שפעם גם אני אהבתי את זה. כנראה באמת הזדקנתי). אבל יותר מהמתקנים משכו את עיני אנשי הלונה פארק. הם היו קצת חבוטים. חלקם מקועקעים מאוד, חלקם סתם טיפה מוזנחים וכולם נראו מחוספסים כאלה. במתקן אחד הם הלכו על הבימה המסתובבת בזמן שהמתקן הסתחרר ודחפו את הקרונות כדי שיסתובבו מהר יותר. היה משהו נוגע ללב בשילוב הזה בין אדם למכונה. הם ובני משפחתם נכנסו מפעם לפעם למתחם הקרוואנים שבהם הם כנראה גרים ונודדים ממקום למקום. והיו הילדים.

הם עלו על המתקנים בלי לשלם, כמו בפנטזיה של יהודה אטלס על הבן של המכולת. אחד מהם ניהל בצורה אדנותית למדי את קרוסלת התינוקות והלך בין הסוסים והמכוניות המסתובבים אפילו שאסור. די ברור שהם לא הולכים לבית הספר מחר וגם לא מחרתיים. בעוד כמה ימים הם כנראה יעלו על הקראוון ויסעו לאתר אחר, שבו אנשים ישלמו להורים כסף כדי שיסובבו אותם ויטלטלו אותם. כמה זמן הם בדרכים? האם הם באמת אוכלים צ'יפס וממתקים יותר מילדים אחרים? מה הם עושים כשהלונה פארק בדרכים? האם הם מקנאים בילדים הבורגנים שמבקרים בלונה פארק, או שהם גאים להיות חלק מהלונה פארק? מה הם יעשו כשיגדלו? כמה מהילדות כבר יהיו אמהות בגיל 15? האם כל ההורים נפגשים בערב לעשן ולפטפט, או שהם ספונים בקרוואנים? לא יודעת, אבל כרגע מתחשק לי לברוח עם הקרקס.

3 מחשבות על “ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

  1. אולי להתעקש על להישאר בסביבה בשבועיים הראשונים? אין שום בעיה להיות אמא מעצבנת (אף אחד לא יתנכל לה בגלל זה). ואולי יש אפשרות להיות נוכחת בחצר בזמן השיעור כך שברגע שבו רוצים אפשר לצאת מהשיעור ולהתחבק? או בחצר שליד בית הספר? או לחכות כמה ימים בבית ואז לחזור? הכל נתון למשא ומתן אני מניחה, והכי קל להן זה להגיד לא ולנפנף. בסופו של דבר הם אולי קוראים לזה בית ספר, אבל זה לא שהיא תפסיד את החומר או משהו :)

  2. פינגבק: שנתיים לבלוג | גולה מרצון

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s