ראש השנה היהודי

יום שני ידוע לשמצה בכל המדינות שנופשות ביום ראשון ובורכו בסופשבוע ארוך. הפעם, מכיוון שביום שני חל ראש השנה, יכולתי לפטור את כליל מיום בית ספר בנימוק שנועד לעולם פוליטיקלי קורקט: חופשה מטעמי דת. אלא שאנחנו לא דתיים, וגם חשבתי שעוד יום בבית קצת יפגום בניסיונות שלי לעזור לכליל להתרגל לגן/בית ספר החדש שלה (זאת הרי בדיוק ההשפעה של יום שני, שהוא מוציא משגרה). אז בהשפעת ש', שלחתי עם כליל לגן גם תפוחים וצנצנת דבש, וקצת הסברים שהכנתי לגויים על מה זה בדיוק ראש השנה של היהודים. המורות שמחו לשתף פעולה.

לא בדיוק מסוג הדברים שהייתי עושה בישראל, בלשון המעטה. אבל נדמה לי שאני קצת מתענגת על ההזדמנות שלי להיות חלק ממיעוט אקזוטי, עם מסורות מיוחדות בשפה זרה וכן הלאה. וגם  וחשבתי שמשהו מוכר, שנשלח מהבית, יעשה לכליל טוב. וכן ,גם רציתי הזדמנות להיות מעורבת קצת במה שנעשה בגן, כי זה הרי ידוע שילדים שהוריהם בקשר רצוף עם המורים זוכים לתשומת לב מיוחדת (זה לא אומר שהאחרים בהכרח מוזנחים, אבל זה בטח לא מזיק). אז התחפשתי להורה משקיענית.

כשבאתי לקחת אותה מהגן הגדלתי לעשות וקפצתי אל המנהלת כדי לאחל לה שנה טובה (אבי שאל את כליל איך המורה שלה אמרה את זה, והיא ענתה במבטא בריטי: שנה טווובה). היא מצדה דאגה לספר לי שהיא כבר ידעה שהיום ראש השנה ואפילו ניסתה להגיד את זה בעברית (לא הלך, אבל העיקר הכוונה). ואז היא דילגה מחדר המנהלת אל החדר הסמוך באותה הליכה מקצועית שאני סיגלתי לעצמי בימי כמורה – מין הליכה כזאת דלגנית שמזכירה קצת את אדית באנקר. היא אותתה לי בידה שאציץ בכיתה שליד, ושם על הלוח החכם עדיין ריצדה המצגת על חגי תשרי של היהודים. וואו.

חוץ מזה, עדכון קצר: בזמן שאני מתייסרת ומתחבטת, אתמול כליל סיפרה לי שיש לה חברים בכיתה, בערב הודיעה שהיא אוהבת את בית הספר החדש שלה, והיום היא דילגה לשם בעליצות. ילדים, אי אפשר להבין אותם, כנראה.

יום שני

בזמן שכליל כנראה מסתגלת למקום החדש, אני עדיין בסרטים. בין השאר בגלל ההשפעה הידועה של יום שני ובהשפעת החופשה הקצרה שלי בישראל (כן, התכוונתי לכתוב גם על זה ולא הספקתי. אוי). איכשהו בסופשבוע כמו מתנערים מהכישוף ולא מצליחים להבין איך זה שעשינו את הדברים המטורפים האלה שעשינו במשך השבוע, הדברים התפלים והמשמימים שהם לא ממש האני האמיתי והמרגש שלנו.

יש קטע אדיר בתנינה שבו סמדם הטורפת מסבירה לתנינה שהיא בכלל לא אוהבת לטרוף, והיא כבר אמרה את זה לעצמה המון פעמים, אבל זה שהיא אומרת לעצמה לא אומר שהיא גם מקשיבה:

אחת שתיים, שלוש / בדרך מהפה לראש / משהו מתרחש / משהו משתבש.

וזה בדיוק מה שקרה לי. אני הרי בכלל לא אוהבת בתי ספר, ולדעתי הרעיון הזה הוא מזימה קפיטליסטית מסוכנת שנועדה לאלף לקונפורמיות וצייתנות – בדיוק כפי שניסח זאת בצורה מופתית סלין: "אז, בתקופה שעבדתי בשביל 'חברת הסחר פורדיריר', עבדו במטעים ובמחסנים שלה, כבר אמרתי, הרבה מאוד כושים ולבנים קטנים מהסוג שלי. הילידים, אלה לא זזים בכלל עד שלא מכים אותם באלות, עד כדי כך עוד יש להם כבוד, אבל הלבנים, שמערכת החינוך שיכללה אותם, פועלים מעצמם" (לואי פרדינן-סלין, מסע אל קצה הלילה).

פי ולבי שווים. זה הגוף שלא משתף פעולה. עובדה, אף על פי שאמרתי שזה נוראי והלב נשבר, איכשהו לקחתי את כליל לבית הספר. אף על פי שאני מתעבת חלק ניכר מהעבודות שאני עושה, אני ממשיכה לעשות אותן. אני משקיעה שעות בכל יום בענייני פרנסה, אבל מדברת בשבחה של הבטלה. רוב הירקות שלנו כבר לא אורגניים ואנחנו אפילו קונים בסופרמרקט – משהו שבישראל לא עשינו אף פעם.

כשהגענו לפה מצאתי את עצמי עושה המון דברים כאלה, שבישראל לא עשיתי וגם לא הייתי עושה. זה חלק מההסתגלות, כנראה. אולי לפני שאני יכולה לחזור למקומי הטבעי בשוליים הסהרוריים אני צריכה קודם להבין איפה המרכז במקום הזה. אבל העובדה היא שחיי הפרברים נותנים בי את אותותיהם, ואני מרגישה שאני חיה על אש קטנה. ועכשיו אחרי הביקור בישראל, שבו פגשתי המון אנשים נפלאים ממש שיש לי הזכות להיות חברה שלהם, אני חושבת שהגיע הזמן לצאת מהקונכייה, או לפחות לחשוב איך לחיות עם הפער הזה בין סוף השבוע ליום שני.

6 מחשבות על “ראש השנה היהודי

  1. לא מזמן התחלתי לקרוא ספר בשם "אין מחיר לחופש" . נטשתי אותו בגועל כשהוא התחיל להלל את ימי הביניים תחת הכנסיה הקתולית. הרי באותה תקופה מעסיק היה יכול להצליף בפועל שלו אם הלה היה עצל מדי . נכון שהכנסייה לא ראתה בעין יפה רדיפה אחרי עושר. הרי כשאדם מתחיל לחשוב על עצמו ועל טובתו האישית אז פחות מעניין אותו מה אומר הכומר והכמורה והמלוכה מאבדים מחשיבותם. בקיצור, הקפיטליזם שאת מתעבת הוא זה שהוציא את אירופה לטוב ולרע מימי.הביניים. כשאנשים רוצים יותר ממה שיש להם הם עושים משהו בעניין. כשאוסרים עליהם לרצות יותר אין להם סיבה להתקדם.

  2. אתה ודאי מכיר את התופעה המעניינת שכאשר לומדים על משהו לומדים לחבב אותו, לא? ובכן, בתור תלמידת היסטוריה של ימי הביניים יש לי רגשות מעורבים בעניין. לא זו בלבד שאני לא בטוחה בנוגע להצלפות, אבל ידוע שעד המהפכה התעשייתית לא מדדו עבודה בשעות, והיה מקובל מאוד לנמנם באמצע היום. זה גורם משמעותי שכבר מרקס התייחס אליו כאמצעי לניכור האדם מעבודתו.

    כשאנשים רוצים יותר הם עושים משהו בעניין? באמת?
    אולי נכון יותר לומר שרצון הוא גורם משמעותי בהנעה לפעולה, אבל ודאי לא היחיד וגם לא החשוב שבהם.
    ואולי מה שאנשים רוצים הוא לא בהכרח כסף? אין ספק שזה נכון בנוגע אלי.

    ועניין אחרון: אולי לא הכל רע בקפיטליזם ולא הכל היה טוב לפני התיעוש, אבל יש עוד כמה אופציות שטרם ניסינו.

    • כל הלימוד שלי בהסטוריה של ימי הביניים מסתכם ב"ראי רחוק" של ברברה טוכמן ובהקשבה למיכאל הר סגור ז"ל ברדיו. משם למדתי שאפשר היה לחייב אדם לעבוד ובעבור שכר קבוע כפי שהיה נהוג באותו מקום. מי שלא עבד עשוי היה להיכלא כי אם איננו עובד,ממה הוא חי אם לא מגניבה?
      גם ידוע לי ששריד לתקופה הרומאית היה הצמיתות שחייבה אדם לעסוק במקצוע של אביו כדי להבטיח את יציבות החברה.

      • גולשית, בטח אין לך כוח לתיקונים הרגילים אז הנה:
        1. החזרה לימי הביניים בטיעונים מסוג אלה כפי שהראו טובים ממני, היא דרך להתעלם מעוולות קיימות ועכשוויות עד מאד – צר לי, אך מעסיקים עדיין יכולים להתעמר גופנית ובדרכים אחרות בעובדים עצלים גם במסגרת מוסד העבדות הלא ימי ביינימי, גם במסגרת הקפיטליזם וגם היום. אין ספק שהתקווה לרווח גדול יותר ולשיפור המצב בחיים מאפשרת הרבה דרכים יצירתיות לפעולה, הן מצד הבוס (ששואף גם כן) ואמצעי האלימות, והן מצד העובד ודרגות החופש השונות שלו, ואפשר לשאול איזו שיטה מאפשרת מה ובאיזו רמות של שכלול, ומול איזה חסמים.
        2. אין כנסייה קתולית, והיא לא רואה כלום. כלומר, יש הרבה אנשים, בנים למשפחות כאלה ואחרות, עתירות כוח וממון ולפעמים לא, שמתברגים לתפקידים כאלה ואחרים משאיפות חומריות ולפעמים רוחניות. חלקם הקטן מנסח טקסטים בנושא, חלק קטן עוד יותר מתייחס אליהם :) אין איסור לרצות יותר, ולמרבה השמחה, גם אם יש המלצה זה לא ממש משנה… אנשים – וכמרים קתולים בתוכם – חשבו תמיד על טובתם האישית, וטיבה של זו השתנה מאדם לאדם ולאורך ההיסטוריה.
        יש גם מה לחשוב על המצאת בתי הספר ומטרתם, אבל גם ציות, למרבה הצער, הוא תכונה שמוסדות ושיטות שונות שמחות לטפח…

      • אין בעיה כל עוד לא עושים את ההיפך. דהיינו מביאים את ימי הביניים כדוגמה לזמנים הטובים שצריך לחזור אליהם. זה נכון אגב לרוב הנוסטלגיות למיניהן עיין ערך ימי החלוצים הנשגבים או להחזיר עטרה ליושנה.

  3. תודה איילת שעשית את מה שאני התעצלתי לעשות.
    עידו, אני מסכימה שנוסטלגיה היא דבר מסוכן שמעודד קבלה עיוורת. אבל אני חושבת שאפשר בהחלט ללמוד מהעבר – גם מהטעויות וגם ממודלים שיצאו מהאופנה למרבה הצער (כמו מנוחת צהריים שהולכת ונעלמת מהעולם, או שפע של ימי חופשה).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s