טובעים במספרים

אתמול נפגשנו שוב עם הרופא שסקר אותנו לפני ההפלה. היו לו חדשות טובות – מבחינה סטטיסטית.

החדשות הטובות הן שבבדיקה גנטית ברקמות התינוק התברר שהיה לו מום גנטי חמור שבכל מקרה לא היה מאפשר לו לשרוד. ליתר דיוק, רק 1% מהתינוקות עם הסיבוך הגנטי הזה שורדים אחרי גיל שנה. 50% מתים בלידה או לפני. סוג של הקלה. כמו שאומרים באנגלית, it was meant to be. לפחות מבחינה הסתברותית.

המשמעות הסטטיסטית של החדשות האלו היא שירדתי מקבוצת הסיכון שאליה השתייכתי באופן זמני, כשחשבנו שהגורם למום הוא אחר. עד עכשיו המומחים העריכו שהסיכוי להישנות של המום הזה בלידה הבא הוא 5%. עכשיו נשארנו בסיכוי של 1% להישנות.

אבל רגע, הרי מלכתחילה היה סיכוי של 1% להיווצרות של מום כלשהו – ועובדה שזה קרה. כשאת באחוז הלא נכון, כל 99 האחוזים האחרים נראים ממש לא רלוונטיים. ואחרי שאת באחוז הזה, סיכוי של 5% מעורר תחושה כמעט ודאית של קטסטרופה מתקרבת. כשאמרו לנו בהקשר אחר שהסיכוי להישנות עולה מחצי אחוז לאחוז, היינו מזועזעים. זו עלייה ממש גדולה, ומי היה יכול לחשוב באותו רגע שאחוז אחד הוא הדבר הזה שמתעלמים ממנו כשמבטיחים למישהו ש"99 אחוז שנעמוד בדדליין"; שמבחינת הציבור השאנן, 99% זה השטח המוגן הקרוב לוודאות שהכל יהיה בסדר. הסתברות או לא – חישובי האחוזים טובים בתור שעשוע מתמטי, אבל החיים כל כך בינאריים. כן או לא, זה מה שיש בסופו של דבר.

אז מה, שוב אותו סיפור? אל דאגה, עכשיו אחרי שנכנסתי לרישומים שלהם, יבדקו בצורה ממש יסודית כבר בשבוע 12. זאת בדיקה מאוד אמינה – התוצאות שלה נכונות בסבירות של 98%. אבל אחרי שנכנסתי למועדון האחוזים הקטנים, אני לא יכולה שלא לחשוב "ומה עם שני האחוזים הנותרים?"

מודעות פרסומת

מה עם הפרינט? מת כבר?

בזמן האחרון שוב נעשה אופנתי בקרב בלוגרים לדבר על "מות הפרינט". בבלוגספירה נשמע כל כך הגיוני לדבר על זה, אבל המציאות האופליין המרגיזה מתעקשת לספק נתונים אחרים. עובדה, בישראל יש עדיין ציבור רחב מאוד מאוד של אנשים בלי אינטרנט, וציבור רחב למדי של אנשים עם אינטרנט שלא בדיוק יודעים להשתמש בו, וציבור רחב מאוד של אנשים עם אינטרנט שקונים עיתונים. בסופי שבוע, למשל. או אם אתם יועצי השקעות. בקיצור, עוד ארוכה דרכו של הפרינט אל הקבר.

אבל בואו נדבר רגע על עיתונות. הפרינט הזה, שכל כך מרבים לרדת עליו ועל כמה שהוא מיושן והגיע הזמן לנפנף אותו, נהנה ממשהו שלעיתונות האינטרנט אין כמעט אף פעם: פרספקטיבה.

לפני שאני ממשיכה, בואו נבדיל בין עיתונות אינטרנט מסחרית לעיתונות אינטרנט אלטרנטיבית וביקורתית. אם יש משהו ששווה בשבילו להיפטר מהעיתונות הישנה אלו אתרי החדשות דלי התקציב אך רבי ההשראה של הבלוגרים האלה. אתם יודעים למי אני מתכוונת.

אתרי החדשות הגדולים, לעומת זאת, מבוססים למעשה על תשתית העיתונים הגדולים, גם מבחינה כלכלית ובמידה רבה גם מבחינת תכנים וגישה. עיתונות האינטרנט הזאת מספקת בעיקר עדכונים סטייל רדיו – רדיפה אינסופית אחרי ידיעה שמתעדכנת בלי הפסקה. מכיוון שעבדתי גם בפרינט וגם באתר כזה יותר מדי כמה שנים, אני מרשה לעצמי להגיד שזאת עיתונות לא משהו. כתיבת חדשות תוך כדי ריצה לא מאפשרת לעצור ולחשוב. לאסוף את הדברים וליצור מהם תמונה ואמירה. עיתוני הפרינט יכולים עדיין לעשות משהו שעיתוני האינטרנט הממוסדים, שחייבים לספק עוד ועוד עדכונים, לא יכולים לעשות. חדשות הפרינט הן לא אותו דבר מודפס על נייר, אלא סוג אחר של עיתונות. סוג טוב יותר. או לפחות סוג עם סיכוי להיות טוב יותר.

צומטסקי ומות הפרינט

הפוסט של עידן לנדו על המפסידים ממותו של הפרינט ממשיך במידה רבה את הדיון על מונופול חנויות הספרים שהציף את האינטרנט לפני כמה חודשים. חנות הספרים הישנה והאהובה נסגרת תחת מגפי התאגיד, ומגוון הספרים המוצע לקוראים מצומצם משיקולי רייטינג מסחריים. כל זה נכון, אבל במשחק הקפיטליסטי הזה יש עוד שחקן מרכזי שדורס שחקנים קטנים ממנו – הוצאות הספרים עצמן.

עכשיו תארו לכם שענף הוצאת הספרים בישראל היה מחליט לאמץ תו סחר הוגן. לא עוד משכורות מעליבות למתרגמים ופרסום ספרים ללא עריכה, לא עוד הדפסה בבתי דפוס בסין. אולי אפילו אפשר לפנטז שהספרים היו מודפסים על נייר ממוחזר. בתנאים כאלה הייתי מוכנה להקשיב לטרוניות של הוצאות הספרים ביתר אהדה. צר לי מאוד מאוד שהוצאות ספרים אהובות עלי נאלצות להתמודד עם ענקי השוק, אבל איפה המצפון של כמה מהוצאות הספרים כשהן שולחות בשוטף-פלוס-מתישהו משכורת מביכה למתרגמים או העורכים (אם יש בכלל)? המצפון הזה טרוד בתחרות קפיטליסטית ובהשמצות כלפי המפיצים.

במשחק המצמוץ הזה, הוצאות הספרים רוצות שאנחנו נמצמץ ראשונים, כלומר – נקנה ספרים ביוקר אף על פי שמציעים לנו אותם בזול. אני מציעה להם להיות הראשונים שמשנים את חוקי המשחק במקום לצפות מאחרים לשכב על הגדר בשבילם. קדימה לתעשיית ספרות הוגנת.

והפעם בפינתנו "רק באנגליה" : חינוך חינם

בית הספר פה בחינם. לא עלק חינם, כמו בישראל. בחינם. אין תשלומי הורים על שום דבר, וזה כולל מחברות, עפרונות וספרי לימוד (שבקושי משתמשים בהם פה ממילא, אבל זה נושא לפוסט אחר). הדבר היחיד שעולה כסף הוא התלבושת האחידה, אבל מקבלי קצבאות זכאים לתלבושת אחידה בחינם.

בעצם, בבית הספר של כליל גם התלבושת לא יקרה במיוחד, כי בניגוד לבית הספר היהודי שבו חובה ללבוש סווטשירט עם סמל בית הספר במחיר מופקע להדהים, בבית הספר האחר אפשר לקנות סווטשירט עם לוגו, אבל גם מותר ללבוש איזה סווטשירט או קרדיגן ירוק שרוצים. בכל הרשתות הגדולות מוכרים בגדי בית ספר במחירים מגוחכים ממש, אבל אני מה אכפת לי – אני הרי תמיד קונה הכל יד שנייה…

גם הגן פה בחינם, מגיל שלוש. כלומר, כל משפחה זכאית ל-15 שעות גן בשבוע, אותן היא יכולה לחלק כראות עיניה. מגיל 4 הילדים כבר יכולים ללכת לגן-ביתספר, ואז אין תשלומים בכלל. לא נותר אלא להרהר בצער בפוסט שכתבה עדיגי.

הנייר שיהפוך אותך לנורמטיבי וייצור את מדינת הלאום

זהו, עכשיו* זה רשמי: בני המשפחה שלי אוחזים בתעודת תושב. אני, שבורכתי בדרכון אירופי, לא צריכה להתחנן יותר מדי, אבל בשביל בני המשפחה נאלצנו לעבור עוד מסלול בירוקרטי מתיש, אחרי שכבר קיבלנו ויזה על סמך המורשת האירופית שלי.

כרטיס התושב הוא מסמך שהומצא, כנראה, כדי להיכנס לספר "מלכוד 22". באתר סוכנות הגבול הבריטית כתוב שלמעשה אין בו צורך (!), אבל מומלץ מאוד מאוד להוציא אותו. בפועל, אם אין לך מסמך כזה אתה בצרות, כי לך תוכיח שלמעשה מותר לך להישאר בזכות קשריך הקרובים עם אזרח אירופי.

איתרע מזלנו ונור יצא לביקור בישראל לפני שמסמכי התושבות שלנו אושרו, וכך קרה שנאלצנו להתקשר ולבקש שיחזירו לו את הדרכון לפני סיום ההליכים (כי בלי החוברת הזאת הרי אי אפשר לטוס מכאן), ואז אחרי שלושה שבועות של מרדפים מייגעים ומעצבנים (פקידה אחת הבטיחה לשלוח, אבל אחרי שבועיים זה עוד לא הגיע. הם לא עונים לאימיילים. אחרי שהצלחנו במאמצים רבים להגיע לפקידה אחרת, היא אמרה שבכלל לא נרשמה שום בקשה למשלוח הדרכונים, והיא בכלל לא בטוחה שנוכל לקבל אותם. היינו מזועזעים לחלוטין, אבל למחרת בכל זאת קיבלנו את הדרכונים במעטפה רגילה – ולא במעטפה היקרה של הדואר הרשום ששלחנו להם כדי לשלוח לנו בתוכה את המסמכים היקרים מפז האלה. הדרכון הגיע עם מכתב שבו נור התבקש לבקש מחדש ויזה ברגע שיגיע לישראל כדי שיוכל לחזור לפה. אתם אולי זוכרים כמה מסובך להנפיק ויזה. הצילו! הכנו מהר מהר את כל מיליוני המסמכים, מילאנו את הטופס הארוך והמייגע והזמנו פגישה. ואז, רגע לפני הפגישה, התברר לנו שאין בזה צורך. בסופו של דבר האישור הגיע לפני שובו של נור והוא חזר כתושב שלא צריך להתחנן. איזו הקלה!

אבל זה רק סיבוב קטן ומורט עצבים בסאגה הגדולה הזאת של רכישת מסמכים רשמיים. ככל שאני שומעת יותר על אנשים שכל חייהם תלויים במסמך מגורמים רשמיים כך גואה בי הכעס והמרמור על חוסר הצדק שבמנגנון הלאומי. גם בלידס יש אנשים רעבים שישנים בבתים הרוסים בגלל שלא אישרו להם מעמד של פליטים. לא קל לעמוד בקריטריונים של האו"ם לקבלת מעמד פליטות, אבל כל כך קל להגיע למצב שבו החיים במדינת המקור שלך נעשים בלתי נסבלים.

– רגע ילד, יש לך ויזה למעבר בנהר?

איך התגלגלו העניינים לכדי כך שדבר פשוט כמו לנוע בעולם הוא מהלך שדורש ממך להיות אדם מהוגן (כלומר, בורגני), מצויד במסמכים, בכסף, באישורים בטחוניים ובסבלנות של ברזל? כמו חלק עצום מהבעיות בימינו, גם כאן מרימה את ראשה המכוער מדינת הלאום. אם חושבים על זה, בלי הניירת הזאת אין לה קיום.

אצל דוברי עברית קיים הביטוי המעניין "פרוטקשן", שפירושו בערך "הגנה שנכפית על אדם בלי רצונו באמצעים אלימים, לעתים קרובות מפני גחמותיו של המגונן-לכאורה" (בניגוד לתרגום המילולי, "הגנה", שהיא דבר די נאצל בעצם). תמיד כאשר מדובר בבירוקרטיה, המחשבות שלי שבות ונודדות אל המושג הזה. כמה אנשים עם כוח עודף הגדירו גבולות של מדינות לאום, ועכשיו הם מעמידים בגבולות האלה אנשים חמושים ולא נותנים לאף אחד לעבור בלי אישורם. להגנתנו, כמובן.

בעניין הבריונות הלאומית הזאת מעניין לקרוא את ספרו של ג'ון טורפי: בניגוד למה שנהוג לחשוב (קודם הקימו מדינה ואז החלו להנפיק ניירות כאילו אין מחר) טורפי ומציג היפוך מבריק: הניירת היא היא שמאפשרת למדינה להתקיים ולהגדיר את עצמה (לטובת העצלנים והעסוקים, התזה שלו מסוכמת בקצרה כאן).

ישראלים שגדלו בקסרקטין המכונה מדינת ישראל רגילים שמחטטים להם בתיקים ומבקשים מהם להציג תעודה בכל מקום. פה המצב קצת שונה. תעודת הזהות הבריטית הומצאה בזמן מלחמת העולם השנייה, כאמצעי לזיהוי זרים. ב-1951 נקבע שאסור לשוטרים לבקש מאזרחים להציג תעודת זהות, כי לא לשם כך המציאו אותה (הנה הציטוט מפסק הדין:)

in times when the war is past, except that technically a state of war exists, tends to turn law-abiding subjects into lawbreakers, which is a most undesirable state of affairs.

כל זה לא אומר שלא מפקחים עליכם בכל אשר תלכו. כדי להוציא את הילד מהגן צריך כרטיס עם תמונה, ואם מבקרים בבית הספר צריך להירשם ולהסתובב בבית הספר עם תג שם וכרטיס שמציין את מטרת הביקור. כן, כן.

התיק האישי

אחרי שמתרגלים להתחנף לפקידים ולהציג את החיים בצורה הכי נורמטיבית ומכובדת שאפשר, קשה להפסיק לחשוב על האיום התמידי בחשיפת העבר. עניין נוסף שהטריד אותי מאז שהתחלנו במאמצים לקבל ויזה הוא סיפור ז'ן ולז'ן, שרק רצה לפתוח דף חדש ומצא את עצמו מוחזר בעל כורחו לזהות הקודמת, המסמכית שלו. אחד הדברים הבלתי נסבלים ביותר בבירוקרטיה הוא הגישה הבלתי אישית שלה. מבחינת הפקידים אדם הוא תיקיית מסמכים, מספר זהות, מצב משפחתי, רישום פלילי. זה מזכיר לי את המעשה המצמרר באבי, שנמלט באישון ליל מבעל כלב תוקפני שעקב אחריו. הוא התקשר למשטרה, אבל כאשר השוטר שבא לסייע ביקש ממנו את הפרטים הגלגל התהפך ואבי קיבל מהשוטר יחס השמור לעבריין, כי במסוף כתוב שפעם בימיו האקטיביסטיים אבי העז להסתבך עם שוטרים.

– אבל פתחתי דף חדש
– מצטער, רק הממשלה רשאית להוסיף דפים לתעודות רשמיות

ג'יב אל האווייה

פעם הרבה אנשים יכלו להנפיק מכתבי המלצה לאנשים שיצאו לדרכים. היום יש רק אחד – ארגון האלימות הממוסדת הבינלאומי שמכונה מדינות לאום. חיטוטי אחר מקורו של הפספורט מצאתי כל מיני דברים מעניינים, ובין השאר גיליתי שהאזכור הכתוב הראשון לתעודת מעבר מופיע בתנ"ך, כמובן. שימו לב איך נחמיה מקבל ויזה ממלך פרס (נחמיה ב, 7):

וָאוֹמַר, לַמֶּלֶךְ–אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ-לִי עַל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר: אֲשֶׁר, יַעֲבִירוּנִי, עַד אֲשֶׁר-אָבוֹא, אֶל-יְהוּדָה. וְאִגֶּרֶת אֶל-אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִתֶּן-לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת-שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר-לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר, וְלַבַּיִת, אֲשֶׁר-אָבוֹא אֵלָיו; וַיִּתֶּן-לִי הַמֶּלֶךְ, כְּיַד-אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי. וָאָבוֹא, אֶל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר, וָאֶתְּנָה לָהֶם, אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ, שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים.

נחמיה לא מתחנף לשום פקיד ולא מגיש שום טופס. הוויזה שלו היא טובה אישית מהמלך, אמצעי דיפלומטי. איפה נחמיה ואיפה אנחנו, שכדי לקבל טובה מאוד בלתי אישית חופרים לך בחיים עד שבא לך למות.

— * אני כותבת "עכשיו" אבל התחלתי לכתוב כבר לפני חודשיים, כאשר עוד לא ידעתי שאהיה טרודה מכדי לכתוב פוסטים לא רגשניים…