הנייר שיהפוך אותך לנורמטיבי וייצור את מדינת הלאום

זהו, עכשיו* זה רשמי: בני המשפחה שלי אוחזים בתעודת תושב. אני, שבורכתי בדרכון אירופי, לא צריכה להתחנן יותר מדי, אבל בשביל בני המשפחה נאלצנו לעבור עוד מסלול בירוקרטי מתיש, אחרי שכבר קיבלנו ויזה על סמך המורשת האירופית שלי.

כרטיס התושב הוא מסמך שהומצא, כנראה, כדי להיכנס לספר "מלכוד 22". באתר סוכנות הגבול הבריטית כתוב שלמעשה אין בו צורך (!), אבל מומלץ מאוד מאוד להוציא אותו. בפועל, אם אין לך מסמך כזה אתה בצרות, כי לך תוכיח שלמעשה מותר לך להישאר בזכות קשריך הקרובים עם אזרח אירופי.

איתרע מזלנו ונור יצא לביקור בישראל לפני שמסמכי התושבות שלנו אושרו, וכך קרה שנאלצנו להתקשר ולבקש שיחזירו לו את הדרכון לפני סיום ההליכים (כי בלי החוברת הזאת הרי אי אפשר לטוס מכאן), ואז אחרי שלושה שבועות של מרדפים מייגעים ומעצבנים (פקידה אחת הבטיחה לשלוח, אבל אחרי שבועיים זה עוד לא הגיע. הם לא עונים לאימיילים. אחרי שהצלחנו במאמצים רבים להגיע לפקידה אחרת, היא אמרה שבכלל לא נרשמה שום בקשה למשלוח הדרכונים, והיא בכלל לא בטוחה שנוכל לקבל אותם. היינו מזועזעים לחלוטין, אבל למחרת בכל זאת קיבלנו את הדרכונים במעטפה רגילה – ולא במעטפה היקרה של הדואר הרשום ששלחנו להם כדי לשלוח לנו בתוכה את המסמכים היקרים מפז האלה. הדרכון הגיע עם מכתב שבו נור התבקש לבקש מחדש ויזה ברגע שיגיע לישראל כדי שיוכל לחזור לפה. אתם אולי זוכרים כמה מסובך להנפיק ויזה. הצילו! הכנו מהר מהר את כל מיליוני המסמכים, מילאנו את הטופס הארוך והמייגע והזמנו פגישה. ואז, רגע לפני הפגישה, התברר לנו שאין בזה צורך. בסופו של דבר האישור הגיע לפני שובו של נור והוא חזר כתושב שלא צריך להתחנן. איזו הקלה!

אבל זה רק סיבוב קטן ומורט עצבים בסאגה הגדולה הזאת של רכישת מסמכים רשמיים. ככל שאני שומעת יותר על אנשים שכל חייהם תלויים במסמך מגורמים רשמיים כך גואה בי הכעס והמרמור על חוסר הצדק שבמנגנון הלאומי. גם בלידס יש אנשים רעבים שישנים בבתים הרוסים בגלל שלא אישרו להם מעמד של פליטים. לא קל לעמוד בקריטריונים של האו"ם לקבלת מעמד פליטות, אבל כל כך קל להגיע למצב שבו החיים במדינת המקור שלך נעשים בלתי נסבלים.

– רגע ילד, יש לך ויזה למעבר בנהר?

איך התגלגלו העניינים לכדי כך שדבר פשוט כמו לנוע בעולם הוא מהלך שדורש ממך להיות אדם מהוגן (כלומר, בורגני), מצויד במסמכים, בכסף, באישורים בטחוניים ובסבלנות של ברזל? כמו חלק עצום מהבעיות בימינו, גם כאן מרימה את ראשה המכוער מדינת הלאום. אם חושבים על זה, בלי הניירת הזאת אין לה קיום.

אצל דוברי עברית קיים הביטוי המעניין "פרוטקשן", שפירושו בערך "הגנה שנכפית על אדם בלי רצונו באמצעים אלימים, לעתים קרובות מפני גחמותיו של המגונן-לכאורה" (בניגוד לתרגום המילולי, "הגנה", שהיא דבר די נאצל בעצם). תמיד כאשר מדובר בבירוקרטיה, המחשבות שלי שבות ונודדות אל המושג הזה. כמה אנשים עם כוח עודף הגדירו גבולות של מדינות לאום, ועכשיו הם מעמידים בגבולות האלה אנשים חמושים ולא נותנים לאף אחד לעבור בלי אישורם. להגנתנו, כמובן.

בעניין הבריונות הלאומית הזאת מעניין לקרוא את ספרו של ג'ון טורפי: בניגוד למה שנהוג לחשוב (קודם הקימו מדינה ואז החלו להנפיק ניירות כאילו אין מחר) טורפי ומציג היפוך מבריק: הניירת היא היא שמאפשרת למדינה להתקיים ולהגדיר את עצמה (לטובת העצלנים והעסוקים, התזה שלו מסוכמת בקצרה כאן).

ישראלים שגדלו בקסרקטין המכונה מדינת ישראל רגילים שמחטטים להם בתיקים ומבקשים מהם להציג תעודה בכל מקום. פה המצב קצת שונה. תעודת הזהות הבריטית הומצאה בזמן מלחמת העולם השנייה, כאמצעי לזיהוי זרים. ב-1951 נקבע שאסור לשוטרים לבקש מאזרחים להציג תעודת זהות, כי לא לשם כך המציאו אותה (הנה הציטוט מפסק הדין:)

in times when the war is past, except that technically a state of war exists, tends to turn law-abiding subjects into lawbreakers, which is a most undesirable state of affairs.

כל זה לא אומר שלא מפקחים עליכם בכל אשר תלכו. כדי להוציא את הילד מהגן צריך כרטיס עם תמונה, ואם מבקרים בבית הספר צריך להירשם ולהסתובב בבית הספר עם תג שם וכרטיס שמציין את מטרת הביקור. כן, כן.

התיק האישי

אחרי שמתרגלים להתחנף לפקידים ולהציג את החיים בצורה הכי נורמטיבית ומכובדת שאפשר, קשה להפסיק לחשוב על האיום התמידי בחשיפת העבר. עניין נוסף שהטריד אותי מאז שהתחלנו במאמצים לקבל ויזה הוא סיפור ז'ן ולז'ן, שרק רצה לפתוח דף חדש ומצא את עצמו מוחזר בעל כורחו לזהות הקודמת, המסמכית שלו. אחד הדברים הבלתי נסבלים ביותר בבירוקרטיה הוא הגישה הבלתי אישית שלה. מבחינת הפקידים אדם הוא תיקיית מסמכים, מספר זהות, מצב משפחתי, רישום פלילי. זה מזכיר לי את המעשה המצמרר באבי, שנמלט באישון ליל מבעל כלב תוקפני שעקב אחריו. הוא התקשר למשטרה, אבל כאשר השוטר שבא לסייע ביקש ממנו את הפרטים הגלגל התהפך ואבי קיבל מהשוטר יחס השמור לעבריין, כי במסוף כתוב שפעם בימיו האקטיביסטיים אבי העז להסתבך עם שוטרים.

– אבל פתחתי דף חדש
– מצטער, רק הממשלה רשאית להוסיף דפים לתעודות רשמיות

ג'יב אל האווייה

פעם הרבה אנשים יכלו להנפיק מכתבי המלצה לאנשים שיצאו לדרכים. היום יש רק אחד – ארגון האלימות הממוסדת הבינלאומי שמכונה מדינות לאום. חיטוטי אחר מקורו של הפספורט מצאתי כל מיני דברים מעניינים, ובין השאר גיליתי שהאזכור הכתוב הראשון לתעודת מעבר מופיע בתנ"ך, כמובן. שימו לב איך נחמיה מקבל ויזה ממלך פרס (נחמיה ב, 7):

וָאוֹמַר, לַמֶּלֶךְ–אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ-לִי עַל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר: אֲשֶׁר, יַעֲבִירוּנִי, עַד אֲשֶׁר-אָבוֹא, אֶל-יְהוּדָה. וְאִגֶּרֶת אֶל-אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִתֶּן-לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת-שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר-לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר, וְלַבַּיִת, אֲשֶׁר-אָבוֹא אֵלָיו; וַיִּתֶּן-לִי הַמֶּלֶךְ, כְּיַד-אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי. וָאָבוֹא, אֶל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר, וָאֶתְּנָה לָהֶם, אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ, שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים.

נחמיה לא מתחנף לשום פקיד ולא מגיש שום טופס. הוויזה שלו היא טובה אישית מהמלך, אמצעי דיפלומטי. איפה נחמיה ואיפה אנחנו, שכדי לקבל טובה מאוד בלתי אישית חופרים לך בחיים עד שבא לך למות.

— * אני כותבת "עכשיו" אבל התחלתי לכתוב כבר לפני חודשיים, כאשר עוד לא ידעתי שאהיה טרודה מכדי לכתוב פוסטים לא רגשניים…

3 מחשבות על “הנייר שיהפוך אותך לנורמטיבי וייצור את מדינת הלאום

  1. באי השכן, גם אני ממתינה למכתב שיגיד לי שהם מאמינים שאני באמת גרה היכן ועם מי שאני טוענת, ולכן מותר לי להמשיך לגור פה וגם לעבוד (יותר מ-20 שעות בשבוע ובקרוב- בכלל) כדי שאוכל להרשות זאת לעצמי.

    מעבר לצירוף אינספור הוכחות טיפשיות, חלק מהתהליך המקובל פה, הוא לעשות כמעשה נחמיה. אז גם יצרנו קשר עם הנציג הפרלמנטרי "שלנו" כדי להגיד לו שטווח של בין שבוע ל-14 חודשים מאוד מקשה עלינו לתכנן את חיינו המשותפים ואם אולי הוא יכול לברר סטטוס או משהו כזה.

    אני עדיין מחכה להוכחות שזה עובד, בינתיים (3 חודשים מהגשת הבקשה) אין סימן חיים מרשות ההגירה.

    • מניסיוני פה הם לוקחים לעצמם חצי שנה לעבוד ולא מתכוונים להקדים אפילו ביום אחד…
      אגב, תכלס גם האוניברסיטה היא סוג של נחמיה – סטודנטים מקבלים יחס שונה מסתם אנשים, כי האוניברסיטה מאצילה עליהם מיוקרתה והגנתה.
      שיהיה בהצלחה. זה באמת מטורף לגמרי.

      • זה בדיוק ככה, עד הרגע בו משהו קורה באוניברסיטה ואז המוסד מאוד עסוק בלהגן על עצמו והסטודנטים שיסתדרו. אני מצפה בכליון עיניים להתנתק מהתלות הזו באקדמיה הקצת-מתדלדלת-בתחומי בגלל קיצוצי תקציב.

        במקום שבו אני מתחילה ללמד, בגלל שהאקרדיטציה לתואר שני באה מאוני' לונדון מט, שהיו להם בעיות עם ויזות סטודנט בבריטניה, לא אושרו (באירלנד, מדינה ריבונית נפרדת ועצמאית) כ-20 סטודנטים לתואר שני, שהיו כשליש מהצפי של המחזור השנה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s