למה שירי הילדים באנגליה כל כך מורבידיים?

לילה משחקת בבובות שלה ושרה:
Wall flowers, wall flowers
growing up so high
we're all pretty maids and
we all have to die
except from little Lila,
she's the youngest one.
hop and shake, hop and shake,
turn your back to the wall again.
מה??
ובכן, מתברר שזאת גרסה אחת מני רבות, רבות מאוד, של שיר משחק ידוע שבו מסתובבים במעגל ומשמיעים מני מלים מחרידות. הגרסה של כליל היא הגרסה היורקשירית שנמצאת באזור לפחות מאז שנות החמישים, כפי שהעידה קשישה מקומית באחד הפורומים הרבים שעוסקים בשירי ילדים אנגלים.
Wall-flowers, Wall-flowers - Mama Lisa's House of English Nursery Rhymes, Intro Image
מה הסיפור של האנגלים עם שירים מדכאים, אלימים ומורבידיים? אני, שגדלתי במדינה מודרנית על שירי ילדים מהמאה העשרים, רגילה לשירים נאיביים שנכתבו לילדים במובן הכי מודרני של המילה. שירים חינוכיים, מתוקים ונטולי תסביכים (חוץ מלילה לילה של אלתרמן, אבל זה הרי לא באמת שיר ילדים). האנגלים, לצערם או לשמחתם, מחזיקים במטען עצום של שירים מכל הדורות שאפשר לזכור. חלקם הגדול, לדעתי, לא נכתבו בכלל לילדים. וחלק גדול להדאיג מהם עוסק בנושאים מדכאים למדי. אז יצאתי לסקור את השורשים המורבידיים של שירי הילדים הבריטיים והעליתי כמה ממצאים מעניינים. חלקם מדרשים בדיעבד שלא ממש קשורים לעובדות, אבל עם יד הלב – נראה לכם שאפשר להמציא כאלה דברים מחרידים על "קן לציפור" או על "נומי נומי?".
ורדים בכיסים, בסוף כולם נופלים

השיר הראשון שהעביר בי צמרמורות מאז שעברנו לכאן הוא Ring a ring a roses, עוד משחק מעגל תמים לכאורה, שגורם רק להורים חשדנים כמוני לזקוף אוזניים בחרדה למשמע השורה

A-chew! A-chew!

we all fall down.

למה נופלים? מה קרה? כשרצתי ליו-טיוב גיליתי שיש השרים "טישו, טישו, כולם נופלים" או אפילו "אפר, אפר, כולם נופלים"(!). בקיצור, חשוד. מתברר שהשיר הזה הוא שיר די ישן, שנכתב הרבה לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, ונושא בחובו צללים עתיקים. יש אפילו הסבורים שהוא מתאר את מגפת הדבר  שקטלה מיליונים באירופה במאה ה-14. יש הסבורים שממש לא.

מחנה הזוועות מפרש כך: הטבעת הוורודה התמימה שמופיעה על העור היא התסמין הראשון של מחלת הדבר. מכיוון שהחולים מתחילים להרקיב בעודם בחיים, ומכיוון שבמאה ה-14 האמינו שהסוואת הריח יכולה למנוע הידבקות מהמחלה, הסתובבו אנשים עם כיסים מלאי פרחים, ולפעמים גם עם מסכות מיוחדות דמויות ציפור שבהן יש מקום לפרחים לפני האף. אבל מה, בסוף זה לא עוזר וכולם נופלים (במציאות זה היה יותר קרוב ל-40%, אבל תסכימו איתי שזה בהחלט נותן תחושה שכולם מתים, לא?).

המאזינים האופטימיים מפנים את תשומת לבו של הקהל לעובדה שאין עדויות כתובות לשיר הזה לפני המאה ה-19, כלומר מאות שנים אחרי המגפה, וגם לעובדה שיש לשיר גרסאות אחרות, הרבה יותר משובבות נפש. עם זאת, ההסבר החדש כולל צל משלו, בדמות האיסור על ריקודים בקהילות פרוטסטניות, שהוביל להמצאת משחקי מעגל כדי לפרוק את הצורך הנואש לרקוד יחד. אל תתעצלו לקרוא בעצמכם.

הכבשים דורשות צדק חברתי

מכירים את הכבשה השחורה?

למי שלא: היא מניבה 3 שקים מלאים צמר ומחלקת אותם לאדון, לגבירה ולילד שבקצה השדרה. מקורות יודעי דבר טוענים שהשיר נכתב במאה ה-13 (!!) כמחאה על החוק המלכותי הקובע ששליש מתוצרת הצמר יועבר לאדון המקומי, שליש לכנסייה (גברתנו) ורק שליש למשפחת החוואי עצמו, או – כדי לעורר רחמים – לילדים.

המפטי דמפטי נופל מהחומה

הוא כנראה ישב על החומה הרבה לפני שאליס פגשה אותו, וגם התרסק שנים רבות לפני כן.

גם לכם נראה שזה קצת יותר עצוב מ"רצתי רצתי ונפלתי"? ובכן, מתברר שגם כאן מסתתרת שמחה לאיד פוליטית. המפטי המקורי היה כנראה תותח שהוצב על חומות מגדל הכנסייה בקולצ'סטר בזמן מלחמת האזרחים. אלא שהתותח יורט באש תותחי היריבים והתרסק. מיותר לציין שכל אנשי המלך וכל פרשיו לא יכלו להחזירו למקומו.

אפילו תחום הנונסנס מלא בהומור שחור. דוגמה אחת מני רבות:

There was an old lady who swallowed a fly,
I don't know why she swallowed a fly.
Perhaps she'll die!

ויש כמובן את השיר העליז על ההתמוטטות של גשר לונדון, שלדעתי היא בכלל לא חומר לשירים עליזים. אתם יכולים לדמיין את השיר "גשר המכבייה מת-מו-טט"? לא ממש. ולא בכדי. אבל אין מה להכביר מלים על העניין הזה.

בחצר האחורית של מרי

את הזוועה האמיתית שמרתי לסוף. אחד השירים הכי תמהוניים בעיני הוא השיר Mary, Mary, Quite contrary. מה זה אומר? למה היא מתעקשת להיות ההיפך? ואיך זה קשור לגינון?

למי ששכח או למי שטרם נתקל, זה הולך ככה:

Mary, Mary, quite contrary,

How does your garden grow?

With silver bells, and cockle shells,
And pretty maids all in a row.

ובכן, מול התמונה המצטיירת של ילדה-בילבי שעודרת בגינה מופיעה המסורת הבריטית במלוא יפעתה המפוקפקת ומציעה סיפור אימים אלטרנטיבי. את הסיפור הזה סיפרו לי חברי א' וש', שגדלו פה ועליהם זה לא עושה רושם מיוחד. למעשה נדמה לי שבעיניהם זה מצחיק, או שיש פה אפילו איזו עילה לגאווה בביזאריות שהתרבות שלהם יכולה להציע.
ובכן, מתברר שמרי מהשיר היא מרי טיודור – "בלאדי מרי" בשבילכם, שהיתה, להכעיס, קתולית אדוקה ונהגה לענות פרוטסטנטים במגוון מחריד של מכשירי עינויים ולערוף את ראשם אם התעקשו לדבוק באמונתם (כלומר, היא נהגה לצוות על אנשים אחרים לבצע את כל אלו).
פעמוניות וצדפות
מתברר שהגן ההולך וגדל הוא חלקת הקברים המשגשגת שהותירה אחריה מרי; פעמוני הכסף והצדפות הם שמות של מכשירי עינויים (מצבטי בהונות, אם אתם ממש מתעקשים להיכנס לפרטים הפלסטיים), והעלמות שעומדות בשורה הן הגיליוטינות. למה? כי לגיליוטינה, באקט מיזוגני טיפוסי, קראו The Maiden. ואת השיר הזה שרים בגן של כליל לא מעט, עם תנועות ידיים חמודות נורא. הלוואי שיכולתי להראות לכם.

כל זה קצת מורבידי מדי. אבל יודעים מה? אתם מכירים את השיר "למרי היה כבש קטן?" ובכן, זה שיר אמריקאי, ולכן אין לו סבטקסט. מתברר שהוא נכתב על ילדה אמיתית ושמה מרי, שהיה לה… כבש (קטן!).

בפוסט הבא: איך לבחור שירי ערש לילדים.

מודעות פרסומת

הלו, תפסיקו כבר עם המלחמה הזאת!

אני לא קוראת הרבה חדשות מישראל בזמן האחרון. ולכן, כאשר לפני כמה ימים אבי שאל אותי אם שמעתי מה קורה, עניתי שלא. הוא הציע לי לנחש. אז ניחשתי שלרגל הבחירות, ביברק מלבים איזו מלחמה.

כמה הצטערתי לגלות שצדקתי. כמה נורא שהאמירה הכי צינית וגועלית שלי היא המציאות הישראלית.

היפים והאמיצים, עם רון מוס במרכז

בחיים, כמו בטלנובלה, אין חדש תחת השמש

החדשות הטרגיות בישראל הן כמו טלנובלה – לא משנה לכמה פרקים עזבת את הסדרה, אם תחזרי לצפות עדיין תמצאי את אותו זוג מתלבט אם להתחתן או לא, ואת אותה חותנת זוממת מזימות מאותו סוג. לפעמים נכנסת איזו דמות חדשה, או ששחקן ותיק עוזב ושחקן חדש ממלא את תפקידו. קצת מוזר, אבל ככה זה בפוליטיקה וגם בטלנובלה – יש משבצות שחייבים לאייש. אלא שהפעם מדובר באנשים אמיתיים, ותחושת החוסר נמנעות הנוראית הזאת פשוט נוסכת בי ייאוש.

חשבתי שברחתי מספיק רחוק. חשבתי שלפחות הילדים שלנו יהיו בטוחים, ואמצא בזה נחמה. אבל מה זה עוזר לי כשסבתא שלי גרה באשקלון ואפילו בתל אביב יש אזעקות? אז הלכתי לשוחח על זה באינטרנט עם בלוגרים שאינם בשמאל האוטומטי, ונחרדתי לגלות שהרעיון של פתרון סכסוכים במשא ומתן רחוק מלהתקבל על דעתם. אפילו ציטטתי את החייל האחרון שנשאר בחיים אחרי מלחמת העולם הראשונה (!!), ומת לפני כמה שנים בגיל 111. הוא כתב: "בשביל מה נלחמנו? המלחמה נגמרה סביב שולחן המשא ומתן. למה לעזאזל לא יכלו לנהל את השיחות מראש לפני שמיליונים אבדו?". לחרדתי, את קהל הקוראים הישראלי שלי זה לא הרשים. איכשהו ממקום רחוק ובטוח זה נראה אפילו יותר מטורף.

ומעניין לעניין באותו עניין – לרגל יום הזיכרון הבריטי, מתענגים פה על שנות השלום הארוכות. איזה חסד. כמה נפלא שאומות שהסתערו זו על צווארה של האחרת מסוגלות היום לשתף פעולה באיחוד אירופי, שלא היה עולה על הדעת לפני שבעים שנה. המבוגרים מתבשמים בשלום שלהם בהכרת תודה אמיתית. לצעירים זה כנראה מובן מאליו.

ואני? מנסה למצוא נחמה והשראה במה שקרה לאירופה, אבל לא מצליחה להצטרף לחגיגת הנחת מהשלום המקומי. במקום שממנו באתי לפה עדיין יש מלחמה, ועוד איך. כמה עצוב.

מי צריך ביטחון בחיים?

כבר הרבה זמן אני משעשעת את עצמי בהרהורים על איך ייראה העולם כאשר לסינים יימאס לעבוד בתנאי עבדות ואנשי המערב השבע ייאלצו להתחיל לשלם את המחיר האמיתי על המוצרים החדשים שלהם. אלא שאני הולכת ומבינה שזה לא יהיה כל כך חלק ואלגנטי כמו בספר מדע בדיוני על קריסת האימפריה. לא, יש עוד הרבה, הרבה מדי ארצות שבהן אפשר לנצל עובדים לפני שתרבות הצריכה תביא על עצמה את כליונה. תושבי המערב השבע התרגלו לחיות על חשבון אחרים ולקנות יותר ויותר מוצרים גרועים ומזהמים בזול, במקום כמות הגיונית של מוצרים ששווים משהו ולא הולכים לפח שנייה אחרי שפותחים את אריזת הפלסטיק שלהם.

תחזית אופטימית לגמילה הכואבת של המערב מצרכנות מסוכנת היא עולם שבו קטן זה יפה, שבו יש כבוד לאומנות ולחפצים שנועדו להחזיק מעמד שנים רבות ולא יוצרו בפס ייצור המוני. מין עולם בולו בולו פוסט קפיטליסטי. תחזית פסימית היא התחזית של קריסה פתאומית או הפיכה, שבה מיליוני אנשים במשקל עודף מגלים בן לילה שהשלט של הטלוויזיה לא מעביר ערוצים יותר, והם מתים ברעב משום שהם לא יודעים להכין אוכל בלי מיקרוגל, או נכנסים לדיכאון קליני כי שמו את מבטחם בבנק אבל ביטלו את הכסף, או משהו כזה.

ביטחון הוא צורך אנושי, אבל אף אחד לא יכול לחזות את העתיד (כנראה). באחרונה קראנו מאמר קצר ומבריק של מדען גרעין הודי לשעבר, שבעקבות הפיכת לב נעשה הוגה רדיקלי ומבריק בענייני קואופרטיבים. בין השאר הוא כותב על איך בארה"ב אנשים עובדים כמו מטורפים כדי להתקיים, לחסוך לעתיד וגם לילדים והנכדים, ואילו בברה"מ אנשים חשו ביטחון במערכת ולא צברו רכוש לילדים. תמימים שכמותם, הם לא ידעו מה הולך לקרות בדור הבא. אבל גם האמריקאים לא יודעים (ומכיוון שהם חיים על זמן שאול וצוברים חובות בסכומי עתק, השאננות שלהם נראית כמו הדחקה).

מה יקרה כאשר בעוד כמה זמן הם יגלו שהשקיעו את חייהם במרוץ עכברים בעבודה בלתי נסבלת ובעיקר ישבו בתוך האוטו או מול הטלוויזיה רוב החיים, ועכשיו זה אפילו לא יעניק להם ביטחון כלכלי? זו שאלה מעניינת לא רק מבחינת הפוליטיקה העולמית, אלא גם מבחינה אישית. באילו נסיבות נמשיך להרגיש שעשינו את הדבר הנכון?

באחרונה התוודעתי מקרוב לקוויקרים של לידס. באוסף התובנות שליקטו במאות השנים האחרונות מופיעה העצה הטובה הבאה (כמו חלק מהקוויקרים, אני בוחרת להחליף את המלה "אלהים" במשהו קצת יותר מופשט, אבל אתם מוזמנים לעשות בפסקה הזאת מה שמתחשק לכם):

"חיי בהרפתקנות. כאשר עלייך לבחור, האם את בוחרת בדרך הטומנת בחובה את מרב ההזדמנות להשתמש בכשרונות שניחנת בהם בשירות האל והקהילה? תני לחיים שלך לדבר. כאשר יש לבצע החלטות, האם את מוכנה להצטרף לאחרים בחיפוש אחר בהירות, לבקש את הדרכת האל ולהעניק לזולת עצה ואוזן קשבת?"

(את המקור תוכלו לקרוא כאן, והפסקה הרלוונטית היא מספר 27).

וחוץ מזה: איך יודעים שכליל היא בת של מורה?

ובכן, אתמול התייעצתי איתה מה לעשות בשיעור העברית הקרוב. לילה, כמו כל מורה מלהיבה באמת, מיד חשבה על אמצעי ההמחשה לפני הנושא שהיא רוצה ללמד. איך אני יודעת? ובכן, היא הציעה שנושא השיעור יהיה הצליל סוּש. לקח לי שנייה להבין מהו אמצעי ההמחשה שהיא חומדת. ערמומית, לא?