קציצת עדשים טבעונית

בשבועיים האחרונים קרו כמה דברים שהרחיקו אותי מהמטבח. האחד הוא שנאלצתי לעבוד בפאניקה על כמות בלתי נתפסת של טקסט, השני הוא שבאותו זמן אבי עבד בפאניקה על התזה שלו, עד הדקה האחרונה של הדדליין (אבל עכשיו זה נגמר. הידד!), והשלישי הוא שהילדים בחופשה. במלים אחרות, לא היה לנו זמן לסדר את הבית, לנקות או להשקיע בחיי המשפחה ובחינוך הילדים. אבל יום אחד הלכנו למ' ושרצנו שם שעות כדי שאבי יוכל להתפנות לכתיבה. ואכלנו שם מרק עדשים כל כך טעים, שהייתי חייבת לקטוע את רצף הפסטה-אורז-קוסקוס לעצלנים שאיפיין את השבוע הקודם, ולנסות בבית (הסוד של מ' – היא עדינה עם התבלינים ומערבבת עדשים חומות עם עדשים כתומות, שנמסות ומעניקות למרק מרקם סמיך ומנחם. גאוני).

בכל מקרה, איך שנכנסתי למטבח הדדליין התחיל לשרוט את הדלת וליילל, ואני נעשיתי עצבנית ודעתי היתה מוסחת, וכך קרה שהכנסתי לסיר בערך פי שניים מכמות העדשים שיכולה להתנפח בתוכו בנחת ועוד להשאיר מקום לנוזלי מרק. במלים אחרות, היה לי סיר שעולה על גדותיו עם עדשים. הוצאתי מחצית מהעדשים לקערה וחשבתי לי שכבר אמצא מה לעשות בהן אחר כך (כי הרי לא זורקים אוכל). בסוף יצא אלתור ממש מהמם של קציצות עדשים, שהיה כנראה תוצאה בלתי נמנעת של מבול הקציצות והלביבות שמציף באחרונה את הבלוגוספירה הטבעונית והתודעה שלי (ובעיקר הטיפ הגאוני של נופר עם הלביבות הטבעוניות, ההמבורגר המהמם של נעה שהבטחתי לנסות מתישהו, והתובנה הגאונית של אורי שביט בנוגע לעדשים)

ומכיוון שהייתי עסוקה ולא היה לי כוח להיות יצירתית, ומכיוון שכעבור כמה ימים ביקר אצלנו חברנו האהוב ר', שידוע בסובלנותו למזון בריא וטבעוני, הכנתי שוב את הקציצות. אלא שכמקובל במקרים כאלה, גרסת האלתור יצאה הרבה יותר מוצלחת מהשידור החוזר. לא נורא, ר' טען שזה דווקא טעים ועובדה שעד סוף ארוחת הערב לא נותרה אפילו קציצה אחת על הצלחת. אגב, הן הלכו ממש טוב עם באבא-גנוש.

זה הולך ככה:
מה צריך?

בצל
גזר
עדשים חומות
עדשים כתומות
קמח חומוס
תפוחי אדמה
מלח
כמון
כורכום
פלפל שחור

מה עושים?
מטגנים בצל ומעט גזר ומלח,
מוסיפים עדשים חומות וכתומות ומבשלים במעט מים עד שיתרככו ויהיו נגיסות אבל לא ממש מבושלות.
מסננים היטב מהמים
טוחנים בבלנדר לקבלת עיסה חלקה

מניחים מסננת מעל קערה, ולתוכה מגררים בפומפייה דקה בערך 2 תפוחי אדמה (תלוי בכמות העדשים שיש לכם. אני מעריכה שצריך יחס של 1.5:1 לטובת העדשים).
סוחטים את הרסק טוב טוב לתוך הקערה שמתחת למסננת, עד שהתפוחים המרוסקים די יבשים.
שופכים בעדינות את המים מתוך הקערה, אבל שומרים על העמילן (כלומר הקצף הלבן וכל מה שהצטבר למטה ונראה כמו קורנפלור).
מוסיפים את תערובת העדשים לתפוחי האדמה והעמילן, מוסיפים בערך כף וחצי קמח חומוס.
מתבלים לפי הטעם,
מגלגלים בידיים קציצות ואופים בחום גבוה בערך 20 דקות.
לא לשכוח להפוך בשליש האחרון של האפייה, כדי שיהיו יפות ושחומות משני הצדדים.
הן מחזיקות כמו גדולות, טעימות לאללה ומזינות למדי.
בתיאבון!

מי חוגג את חנוכה?

המורה של לילה רוצה לדבר איתי בסוף היום. אוי, לא. זה בטח לא סימן טוב, נכון? נכון, אבל לא מהסיבה שתיארתי לי. היא תוהה אם אסכים לבוא לדבר עם ילדי כיתה א' על חנוכה, מכיוון ש"היא יודעת שאני מאוד חזקה באמונתי". השתדלתי מאוד לשמור על ארשת מכובדת והפטרתי בנימוס אגבי שבעצם ממש לא, ולמעשה אנחנו לא ממש חוגגים את חנוכה בבית, אבל אין לי התנגדות לבוא ולספר על חנוכה לילדים בשכבה שמעל כליל. פניה נופלים אך היא מתעודדת במהירות ומציעה שאספר על איך המשפחה שלי חוגגת את חנוכה בישראל, אם אפשר בליווי תמונות. בשלב הזה אני מבינה עד כמה כל זה אקזוטי ומתחילה לחשוב איך לספר לילדים שאינם יודעים במה מדובר מה זה חנוכה.

אז הלכתי לשוטט באינטרנט ולראות מה מציעים שם במדורי הגיל הרך. גיליתי מבחר רחב מאוד של הצעות, כולל כמה עמודים בגישה מאוד הומניסטית שמנסים להתמודד עם המורשת הקנאית והלוחמנית שהותירו אחריהם המכבים. אחד האתרים של משרד החינוך ממליץ לוותר על סיפורים כמו חנה ושבעת בניה או האלימות המטורפת שמפגין מתתיהו במגוון הזדמנויות, אלא להיצמד למנהיגות החיובית של יהודה המכבי ולערכים של חופש דת, למשל. אני תוהה אם גדעון סער יודע איזה חתרנות הולכת אצלו במשרד…

בכל מקרה, ביום המיועד התייצבתי בכיתה עם דיסק און קי ועליו תמונות קלאסיות של חנוכה – ילדים עם סביבונים ומטבעות שוקולד, חנוכייה, סביבונים וכן הלאה. המורה קיבלה את פני בלבביות והילדים התיישבו על השטיח ואמרו לי בטון האוניברסלי של ילדי בית ספר "גוד מוווורנינג מיסיז ארבל". המורה סיפרה שהשבוע חוגגים את חנוכה. מישהו יודע איזו דת חוגגת את חנוכה? ילד אחד מצביע מיד. "סיקים". המורה מחייכת ואומרת "ניסיון יפה. עוד מישהו?" ילד אחר מנסה "מוסלמים". "ניחוש טוב, אבל זאת דת אחרת". "נוצרים?" המורה ממשיכה לפרגן ולא אומרת את המלה "לא" אפילו פעם אחת לנוכח מבול הניחושים באפלה. ילדה אחת מציעה "אנגלים?", והפעם המורה אומרת "אנגליה היא ארץ ולא דת. באנגליה יש כל מיני דתות". "אולי סקוטים?". בשלב הזה המורה מגלה להם שמדובר ביהודים.

אני מודה שהופתעתי. כלומר, ידעתי שאין שפע של יהודים בבית הספר של כליל, ואחוז היהודים באנגליה כולה הוא 0.5%. ובכל זאת, גדלתי בישראל והתרגלתי לחשוב שהיהודים הם עם ממש מרכזי בתרבות העולם. אני גם הולכת ומבינה עד כמה היהדות היא לא רק דת אלא גם קבוצה אתנית, סוג של שבט שאי אפשר באמת להתנתק ממנו גם אם מפסיקים לעבוד את אלהים.

אולי לא הייתי צריכה להיות מופתעת. רק יומיים קודם לכן שאלה אותי מ', שכנתי הנוצרייה, אם אנחנו חוגגים את חג המולד. כשענינו שלא, היא שאלה אם אנחנו חוגגים את מותו של ישו. ניסינו להסביר לה שאין לנו שום עניינים עם ישו, אבל אני חושבת שזה נראה לה קצת משונה. בכל מקרה כרסמנו יחד לביבות (כן, הצפת המתכונים בבלוגים הטבעוניים הפילה גם אותי ברשת), אז אפשר להגיד שלפחות חגגנו את חנוכה.

לנסות לחיות עם מעוז צור
בסופו של דבר יצא שדווקא חגגנו את חנוכה ממש כהלכתו, עם שירים ונרות וכן הלאה, כי התארחנו בביתם המלא שמחה של ש' וא' ובנותיהם המתוקות. בסופו של דבר הגיע הרגע הבלתי נמנע של "מעוז צור", שאתו כזכור יש לי חשבון כבר שנים. אבל להפתעתי, מהסידור הרפורמי שבו קראנו (כן כן, היה סידור על השולחן!) נשמטו המשפטים שבדרך כלל מזעזעים אותי במיוחד. זה הולך ככה: במקום "לעת תכין מטבח" כתוב "לעת תשבית מטבח". בהערת השוליים מסבירים שזה תיקון שהציע הרב הראשי הרץ, שמונה לתפקיד ב-1913. במקום אחר קראתי שאחרי השואה חזרו רוב היהודים לנוסח צמא הדם המקורי, אבל מתברר שהרפורמים נשארו נאמנים לנוסח רודף השלום – ולא בפעם הראשונה.

זה לא שהשלמתי עם מזמורי החג: שירי התהילה לאלהים הגדול עדיין מביכים אותי, ותחושה עזה של צביעות מלווה אותי, אפילו כשאני לא שרה. כאילו כולם מתחנפים לילד הכי מקובל בכיתה ואני עומדת מהצד ולא אומרת מלה.

חברתי פ', שחזרה לחיק היהדות הרפורמית אחרי סיבוב ארוך ומפותל, אומרת שיש ביהדות הרבה דברים מזעזעים והרבה דברים יפים, והרפורמים מתרכזים במה שטוב (מנקודת מבט הומניסטית ומודרנית). אבל לי נמאס להסתפק בשאריות. בכל דבר יש יופי, אבל אני לא פוליאנה ובמקום למצוא את היתרונות של קביים אני מעדיפה להשיג לי איזו חפיסת שוקולד.

יום הולדת שמח, ישו

אבל האמת היא שחנוכה הוא החג האחרון שאפשר לחשוב עליו כשמסביב רוגשת קדחת הכריסטמס. אי אפשר להיכנס לחנות בלי לשמוע את אותו דיסק של שירי חג, אי אפשר לצאת לרחוב בלי להתפעל מנורות החג שתלויות בכל מקום, כולם שולחים ומקבלים כרטיסי ברכה וקשה מאוד להתעלם מטרפת הקניות שאוחזת בכל האנשים מסביב, שהולכים לכל מקום עם שקיות מלאות. יש גם צדדים פחות צרכניים לחג הזה, כמו עצי האשוח שפזורים במקומות אסטרטגיים בעיר ובמבני הציבור ומכוסים בנוריות קטנטנות, שנראות בדיוק כמו הכפור הנוצץ על העצים בימים קרים במיוחד.

אבל החג נכנס ממש לתוך ביתנו כבר לפני חודש, כאשר לילה החלה להתכונן להצגת חג המולד. לפי המסורת הביתספרית, ילדי גן חובה אחראים על הפקת חג המולד. המורה למוזיקה כותבת בכל שנה מחזה עם שירים לא רעים בכלל, והילדים מתחפשים בתחפושות מרהיבות למדי ומציגים במשך יותר מחצי שעה (!!!) את סיפור הולדת ישו. מדובר בילדים בני 4-5, כן? התיאטרון הבריטי, כנראה זה לא מגיע משומקום. בגן של קהילה היינו ממש גאים בילדים שהצליחו בברדק גדול וחינני להופיע במשך 15 דקות.

בכל מקרה, לא יכולתי שלא להבחין שהמחזה הקפיד לנפות את האלמנטים הדתיים מהסיפור. כלומר, יש בו בהחלט מלאכים, אבל אין בו מזמורי דת מסורתיים, בשום מקום לא נקבע שישו הוא המושיע או בנו של אלהים, והמלה אלהים לא מוזכרת בו אפילו פעם אחת. מין סיפור אגדה על הולדתו של "מלך תינוק", עם המון קטעים ושיגועים על הגמלים שלא זזים והרועים שלא מתעוררים. זו בחירה מעניינת בארץ שבה 70% מהתושבים הם נוצרים, ורבים אחרים הם אנשים ממוצא נוצרי שמעדיפים לומר לסקרים שאין להם דת.