הערות קצרות על הבחירות

כי אני לא יכולה להתאפק.

חשבתי שאצליח להתעלות על עצמי, אבל בכל זאת רצתי לבדוק אתמול כמה וכמה פעמים מה אומרים המדגמים  ובאמת שנדהמתי מהשטות הזאת עם לפיד. מה זה אמור להיות? נדמה לי שאני מסכימה עם מה שגדעון לוי כתב: לישראלים נשבר מהטירוף של ישראל, והם רוצים שיעזבו אותם בשקט.

סיפורים ששמאלנים מספרים לעצמם

בבחירות הקודמות, אחרי התבוסה המוחצת של השמאל, דב חנין אמר שחד"ש היא עכשיו מפלגת השמאל הגדולה בישראל. הוא צדק, אבל זה לא נראה לי אז כמו סיבה לצהלה מיוחדת. עכשיו בעיתון "הארץ" מנסים לעודד את השמאל באמצעי מביך לא פחות. הם לא בוחלים בשום אמצעי כדי לקדם את הגוש החוסם לימין. הנה, תראו את חלוקת הגושים שלהם: תמונה

לא צריך להיות חד עין במיוחד בשביל להבחין ש:

1) כדי לא להביך את גוש השמאל המצומק, אין בטבלה הזאת "גוש שמאל" אלא "שמאל-מרכז".

2) ה"מרכז" כולל מפלגות ימין כמו קדימה ו"התנועה", שאת שורותיהן ממלאים ליכודניקים לשעבר.

3) על מידת השמאלנות של "העבודה" אין לי חשק להכביר מלים.

4) חד"ש, לעומת זאת, לא מופיעה בגוש השמאל אלא בגוש ה"ערבים" (כי הרי ידוע שלכל הערבים יש אותן עמדות פוליטיות).

מה זה אומר על מה נחשב שמאל בישראל ומה זה אומר על שאריות האינטגריטי של "הארץ" אתם כבר מבינים לבד.

הקולות ש"הלכו לפח"

"הארץ" גם העתיק מוויינט את הכותרת האידיוטית לידיעה על 9 המנדטים שהלכו למפלגת שלא עברו את אחוז החסימה. אבל למה הן הלכו לפח? במדינה עם תרבות דמוקרטית, הצבעה היא סוג של דיאלוג, לא רק תחרות. אז אנשים הצביעו והם אמנם לא מיוצגים בכנסת, אבל הנבחרים יודעים כמה אנשים תומכים בהם, וכולנו יודעים למה לצפות. לא שזה ממש משנה, כי האינטרסים של רוב המצביעים אינם מיוצגים בכנסת בכל מקרה.

צרפו את 9 המנדטים האלה לקצת יותר משליש מהאזרחים שלא טרחו להצביע, ותגלו ששיעור נכבד מהאזרחים לא מיוצג בכנסת. אם תחשבו על כל התושבים והנתינים של מדינת ישראל שאינם יכולים להצביע יתברר שמדובר בדמוקרטיה אתונאית של ממש. כמו רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם, המנגנון הטכני של הצבעה לא מציע מי יודע ייצוג. ובעצם, גם ייצוג זה לא רעיון כזה מדהים. הרעיון הטוב ביותר שעלה בבחירות האלה הוא של מפלגת הפיראטים, שהתחייבה להצביע בהתאם להצבעה המקוונת של בוחריה. במהרה בימינו, אמן.

מודעות פרסומת

איך לבחור שירי ערש לילדים

חלק א' – שירי ערש למהגרים

שירי ערש הם עניין מסורתי. מרחב של מפגש אינטימי בין האם לילדיה, שבו עוברת המסורת המשפחתית. אינספור אנשים מכירים שירי ערש או שירי משחק בשפה שהם אינם דוברים, או מתרבות שכבר אינה קיימת. לחברי א' היה במזוודה שיר פולני על אווזים, ולי יש את אז-א-ספ ההונגרי.

אצלנו בבית נהגו לתרגם לנכדים "מי יפה, מי יפה, מי שהעיניים שלו כחולות", ודאי תסכימו איתי שאין פה הרבה תשומת לב לצד הפואטי. אז ניסיתי לתרגם מחדש כמיטב יכולתי, אבל הביאו בחשבון שאני לא יודעת הונגרית ושניסיתי לשמור על המקצב:

מה יפות, מה יפות
העיניים הכחולות
העיניים הכחולות.

אבל עיני, אבל עיני שחורות כהות
איני יפה מספיק בשביל אהוב לבי

מה יפות, מה יפות
העיניים הכחולות
העיניים השחורות.

אפשר למצוא ברשת שלל ביצועים לשיר ההונגרי הידוע, כולל מחווה ישראלית של בן מהגרים, או ביצוע ממש ממש הזוי של KISS בהופעה בבודפשט. בשבילי יש לשיר הזה טוויסט מעניין, כי במשפחה שלי תמיד שרו רק את הבית הראשון. טוב, לסבא שלי ולדוד באמת היו עיניים כחולות, אבל בהתחשב בנסיבות המחרידות שהביאו אותם לישראל היה משהו צורם בשיר הזה. אם מכירים רק את הבית הראשון, הוא נשמע קצת כמו פרופגנדה ארית, לא? רק אחרי שנים רבות מאוד התברר לי שלשיר יש דווקא סיום לא גזעני בכלל שבו האהבה מנצחת. אני לא יודעת למה סבתא שרה תמיד את הבית הראשון. היא בטח תכחיש את כל העניין, ובכל מקרה חיית במה היא מעולם לא היתה.

מכל העולם לבניין שלי

לפני כמה ימים התכנסו רוב השכנים וחלק נכבד מחבריה של שכנתי מ' לחגוג את יום ההולדת של בנה. היו שם אנשים מהמון ארצות: איטליה, קוסובו, ניגריה, דרום אפריקה, גמביה, רואנדה, אוגנדה, ישראל, אנגליה, הודו (הם יגידו קשמיר) ועוד כמה שבטח שכחתי. השיחה התגלגלה כך ששתי נשים נפגשו במטבח וגילו ששתיהן ממוצא רואנדי, ושתיהן לא נוהגות לדבר על זה. ס' הסבירה לי שבגלל המלחמה, כשהרואנדים פשטו בעולם הם העדיפו לנטוש את שפתם ולא להבליט יותר מדי את העובדה שהם פליטים. ההורים של ס' רצו להתערות בקניה והיום היא לא יודעת לדבר רואנדית, אף על פי שהיא יודעת כמה שפות אפריקאיות אחרות. הנהנתי בהבנה. גם אני הייתי שם (לא ברואנדה, בהתכחשות לארץ שממנה ברחו הסבים).

לשכנתי א', שהגיעה מקוסובו, אין לבטים: היא מדברת עם ילדיה אך ורק באלבנית. אנגלית הם כבר ילמדו בגן. נכון, לחלקם זה קשה, אבל כולם לומדים בסוף (יש לה ארבעה ילדים, מה שמקנה מעט אמינות סטטיסטית לקביעה הזאת).

בכל מקרה, ברור שהבחירה בשירי ערש היא בחירה חינוכית ואידיאולוגית ממעלה ראשונה. הם נכנסים עמוק לתודעה כשהילדים במצב הטראנס של לפני השינה, הם קשורים בחוויות המכוננות ביותר, של חיבוק ופינוק לפני השינה, של קרבה להורים. חוזרים עליהם שוב ושוב וזוכרים אותם בעל פה.

ובאמת לפני שעברנו לפה, שרתי לכליל שירי ערש בעברית ובאנגלית. היום אני שרה לה רק בעברית. שיישאר לה משהו יפה מהעברית. שתלמד את העברית היפה של לאה גולדברג בעל פה. שיישאר בה חלק מהילדות שלי.

על השירים שאני שרה היום ועל אלו שבחרתי לשיר בישראל – בחלק ב'.

על שירי ערש פוליטיים תוכלו לקרוא בחלק ג'