איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ג'

והפעם – שירי ערש פוליטיים.

את חלק א' על שירי ערש למהגרים תוכלו לקרוא כאן.

את חלק ב' על שירי ערש ששרתי לכליל תוכלו לקרוא כאן.

האמת היא שלא תיכננתי לכתוב את החלק השלישי הזה, אבל את סוף השבוע האחרון העברנו במקום מיוחד במינו עם אנשים מיוחדים במינם. נסענו ממש עד קצה אנגליה, רגע לפני שהיא נהפכת לסקוטלנד, וביקרנו בחווה אורגנית מרוחקת במיוחד ששמה Low Luckens. בחווה גרים רות ומייק, בני שבעים ומשהו, שעובדים במרץ שהלוואי עלי ומנהלים את החווה האורגנית הענקית, שבעשור האחרון כוללת גם מרכז חינוכי. נוסף להיותם אידיאליסטים וחדורי אמונה, הם מטפחים את הדור הצעיר של מגדלי המזון המקומי והאורגני, מחנכים חוואים צעירים וילדי בית ספר מעיירות נחשלות ועניות באזור ומספיקים גם לטייל באתלטיות שלא תאמינו על הגבעות התלולות שסביב החווה וגם לשיר במקהלה. מעוררי השראה.

בזמן האחרון יוצא לי לפגוש די הרבה אנשים שעברו מזמן את גיל הפרישה הרשמי ולא נראים כאילו הם קרובים לפרישה. המפגש שלי עם אנשים מבוגרים נעשה נקודת התיחסות בשבילי, הזדמנות לשאול מה אני רוצה להיות וגם ללמוד מניסיונם וחוכמת החיים שלהם, הזדמנות להיזכר שאף פעם לא מאוחר וגם השראה לעשות את הטוב כאן ועכשיו בלי פחד. מייק ורות הם אנשים מפוכחים שראו דבר או שניים בחייהם. יש להם ידיים של איכרים ועמדות של מהפכנים רדיקלים. אנחנו מדברים על התסכול שלנו מישראל והם נדים בהבנה. גם הם מתוסכלים, ולפעמים נראה שהכל נעשה גרוע, אבל פשוט צריך לעשות מה שצריך לעשות. כששומעים את זה מאנשים שקמים גם ביום ראשון להסיע את החציר במריצה לפרות ולשרוף את הגזם מהגדרות לאורך השדה, זה נשמע אחרת.

הם מנהלים את החווה בלי שום בזבוז. חוטבים עצים ושומרים את השבבים להצתת האח. מחזיקים קומפוסט אבל שומרים את קליפות הביצים בשביל לגרוס ולהעשיר את הסידן בתערובת הזרעים של התרנגולות. תשומת הלב לפרטים הכי קטנים מקסימה אותי, ואני הולכת אחריהם בחווה כמו ברווזה קטנה ולא מפסיקה להשתאות מול היקף הדברים שהם חייבים להביא בחשבון. החווה עצומה בגודלה ודורשת הרבה יותר תחזוקה מהבית הפרטי שלי, שאין צורך להכביר מלים על הציון שלו בסדר וניקיון. כל שיח ועץ שם מטופל, גם במרחק חצי שעה הליכה מהבית. כבר ציינתי שהם בני שבעים ומשהו?

איך הגענו לשם? ובכן, רות ומייק פגשו את אבי בהרצאה שנשא על סחר הוגן לפני כמה חודשים, והזמינו אותו לבוא להתארח עם המשפחה. אז באנו לשני לילות. ישנו בביתם, אכלנו על שולחנם אוכל אורגני שבישלנו במטבח המרהיב שלהם ושמענו אינספור סיפורים. בלילה, אחרי שהילדים נעלמו, ישבנו ליד האח המבוערת ופטפטנו. בבוקר השווצתי שאבי מנגן די טוב בגיטרה, ומייק מיהר להזמין חבר שישאיל לו גיטרה וכך בלילה השני מצאנו את עצמנו מחליפים שירים בכלל ושירי ערש בפרט. אפילו העזתי לשיר להם כמה וכמה שירים בעברית, ואתם יודעים שזה לא עניין של מה בכך בשבילי.

רות שרה לי שיר ערש שאמה נהגה לשיר לה בחווה שלהם. בשיר, הכוכבים הגדולים הם כבשים והקטנים הם בטח טלאים, והלבנה היא הרועה העדינה. כשאת באמת רועה כבשים בבוקר, השיר נשמע אחרת לגמרי מהשירים של פניה ברגשטיין באוזניים של ילדים עירוניים.

השירים של רות

(באדיבות הפייסבוק של אבי וסאונדקלאוד)

השיר השני, שקראתי לו "שיר פוליטי", הוא "שיר האב" של הסקוטי יואן מק'קול. אמנם הגרסה של רות נוגעת ללב ומלאת עוצמה, אבל הגרסה של מק'קול פשוט מופלאה, והמלים כל כך חזקות שלא התאפקתי מלהציע תרגום חפוז לעברית, ששומר על המשקל אבל מחמיץ פה ושם את האלגנטיות של המקור.

father's song:

שיר האב (יואן מק'קול)

בן, הנה עוד יום נגמר, עצום עיניים

הירח רץ אחרי ענן בשמיים

לך לישון ואל תפחד בן

כי אמך ואבא כאן, בן

והענקים הם רק צל על קיר.

ב

לך לישון וכשתקום יאיר האור

אין סיבה לפחוד בלילה השחור

אין הוא כמו חשכת השחור, בן

של נפשם של אנשים, בן,

שדוחים את אור השמש בכל יום.

ג

שכב בנוח במיטה ותגדל טוב

תזדקק לכל הכוח בקרוב

בקרוב תצא לדרך,

תיאבק יום-יום בקרב, בן

מול אויב שחושב שהעולם שלו.

ד

אל תבכה בן, אייבש את דמעתך

שום מפלצת לא תבוא לתפוס אותך.

אין שדים או מכשפות,

רק כלבים ובני זונות

שמתכננים איך לנצל אותך.

ה

אל תמכור ואל תשפיל את עצמך,

שלא ינצלו ויזרקו אותך.

אם תבלע את השקרים, בן

ירמו אותך למוות

עד שלא תזכור מה זה להיות חי.

ו

די דיברנו בן, הגיע זמן לישון

יש תשובות לשאלות – אך לא היום.

המשך לשאול, המשך לגדול, בן.

שאל הרבה עד שתדע, בן

שלח את תשובותיך לעולם כולו.

*

זה אולי נשמע הזוי, אבל שרנו כל הלילה והגענו לכמה שירים מאוד מעניינים, ובעיקר שירים של כורים. למה לכורים יש כל כך הרבה שירים? מייק ורות בטוחים שזה בגלל שתנאי החיים של הכורים היו הגרועים ביותר ולכן היו פשוט חייבים לשיר על זה. אני לא השתכנעתי, אבל זה רק מראה עד כמה המוזיקה היא חלק משמעותי בחייהם.

משירי הכורים הגענו לשיחה על זכויות עובדים ושמענו על היחס הגרוע שמקבלים מהגרי העבודה הלטבים באזור החקלאי של רות ומייק. מתברר שהרבה כפריים לטבים מיומנים להדהים עברו לאזורים הכפריים של צפון אנגליה ועובדים בתנאים לא הוגנים ותוך ניצול של חוסר ההיכרות שלהם עם השפה והזכויות המגיעות להם. אחרי שחזרנו לתנאי העבודה הנוראים של הכורים ולסיפורים על תאצ'ר, רות שרה לנו עוד שיר עצוב: "סגור את דלת המכרה, בחור, יש דם בפנים, יש עצמות בפנים, יש ילדים בפנים". למי שרוצה לקרוא את כל המלים המזעזעות הן פה. ואם תהיתם – bairns הם ילדים.

כשחזרנו הביתה המשכתי לחפש שירי כורים, ומצאתי כמה אוצרות איומים ומופלאים כמו שיר ערש סקוטי של כורים: Coorie doon, ואלה המלים שלו.

וגם שיר קינה ואבל של אלמנת כורים, שנקרא "שיר ערש לכורה". בלינק יש הסברים, מלים וקישור לשיר ביו-טיוב. למי שאין סבלנות לדיבורים, השיר מתחיל ב-1:50 בערך.

המסורת של שירי מחאה לילדים לא ממש מפותחת בישראל (אם כי אולי יש תקווה). אולי זה בגלל כור ההיתוך, אולי בגלל תחושת המצור וההתכנסות השבטית שאופיינית לישראל, ואולי זה בגלל הסיבה שכבר דשתי בה, שישראל היא מדינה מודרנית שרוב שירי הילדים שלה הם בסך הכל די רכים ונאיביים. מצד שני, אחרי כל הסיבוב הזה של חינוך פוליטי סביב העריסה, הגעתי למסקנה ש"שחקי שחקי" יכול להיות שיר ערש לא רע.

איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ב'

שירים ששרתי לכליל

לחצו כאן לחלק הראשון של הפוסט, על שירי ערש למהגרים.

או כאן, לפוסט על שירי הילדים המורבידיים של הבריטים.

***

לפני שעברנו לאנגליה יכולתי להרשות לעצמי לשיר לכליל גם באנגלית. היו חודשים שבהם שני השירים האהובים ביותר עלינו היו Swing low ו-the river is flowing.

.

טוב להתפלל למישהו לפני השינה, גם אם לא מאמינים שיש בשמים דוד כזה שקוראים לו אלהים. מה גם שהיא לא הבינה את המלים ואין דבר יותר מערסל משירי גוספל. אני אוהבת לשיר גוספל. לפני שעברנו לאנגליה, יכולתי לשיר לה בלי חשבון שירים של הביטלס, של בוב דילן ושל לאונרד כהן. מצא חן בעיני הרעיון שהאוצרות שנחשפתי אליהם בגיל ההתבגרות ילוו אותה מגיל העריסה. ואלו גם באמת שירים יפים שכיף לשיר. היום אני גוזרת על עצמי התנזרות משירים באנגלית ודבקה בשירים בשפת אמי, כמו שאמהות מהגרות ברחבי העולם מתעקשות לעשות. זה חינוך, מה לעשות.

גם בישראל רוב השירים שלה היו, כמובן, בעברית. אלא שיש לי אוורסיה נוראית לרוב שירי הילדים הקאנוניים. "נומי נומי" דוחה אותי עוד הרבה לפני שמגיעים לשורה על אבא עם השעות הנוספות שלו והמתנות. עם ההימנון ליקינטון הגעתי ליחסים סבירים ברבות השנים. אז מה לעשות? לשמחתי יש כמה מציאות של ממש בפנתיאון הישראלי. כמובן, שירי הכבש הששה עשר עם הלחנים המופלאים של יוני רכטר, אבל גם כמה משירי "הילד הזה הוא אני" ובראשם הפייבוריט האירוני והחד כתער "אני מוכן", בביצוע נוגה של דיויד ברוזה הצעיר ובלחן המורכב של אבנר קנר.

בכבש הששה עשר, השיר הכי אפקטיבי מבחינת מהירות ההרדמה היה ללא ספק "רעמים וברקים", שעבד אפילו כמרגיע בנסיעות. את "הילדה הכי יפה בגן" תמיד קצת התקשיתי לשיר, כי מרגע שעמדה על דעתה היא שאלה אותי אם מדובר בה, והרי כל הפואנטה של השיר היא ש1) לא ו-2) היא בכלל לא הלכה לגן. וכמובן הלהיט "מה עושות האיילות בלילות", שמקורות יודעי דבר טוענים שיוני רכטר אומר שרוב האנשים מזייפים כשהם שרים אותו, והשיר שאין לו סוף "לילה טוב", שתמיד קיוויתי שהיא תירדם לפני שאגמור לשיר אותו, ותמיד התבדיתי.

אולי זה בגלל העייפות הכרונית שאופיינית להורים לפעוטות ואולי בגלל שנעשיתי סנטימנטלית והתגעגעתי לימי נעורי, אבל העובדה היא שלצד להיטי הילדים שרתי בעיקר שירי רוק ומשירי חווה אלברשטיין ומתי כספי.

השיר הראשון שקלטתי שהוא למעשה שיר ערש הוא "איש קטן בטלוויזיה" של טאטו – לא בדיוק התפריט הרגיל של שירי ערש, ודורש גמישות מסוימת בשורה על ממתקים מידי זרים. זה גם לא בדיוק משהו שקל למצוא ביו-טיוב. הנה גרסה מאוחרת מהופעה:

באותו אזור, אחד השירים האהובים על כליל לפני השינה הוא "פרח שחור" של כרמלה-גרוס-וגנר, שבו יש גם מוות וגם קיטש וגם אפלה וגם אור וגם לחן כזה רגוע וערן צורי שבדיוק מתאים למטרה:

כשהיא היתה פיצית נהגתי לשיר לה גם את "בערב ב' כסלו", אבל אני חושבת שאבי רמז לי שזה קודר מדי. למזלנו, יש שיר אופטימי בטירוף ומקסים ממש – שיר ערש דינוזאורי ("לך לישון דינוזאור פיצפון / דינוזאור קטן רק חצי טון"), שמשום מה לא נמצא ביו-טיוב אבל הוא פשוט יצירת מופת עם מלים מקסימות ולחן מופלא ועדין שהייתי לוקחת איתי לפה לו רק לא היה מוקלט על קסטה (כן, כן) מאז שנת 1994 בערך…

לרגעים הקיטשיים באמת, ואחרי שהפעוטה המרדנית סירבה להירדם לפני שמיציתי את הרפרטואר שלי, הייתי שומרת את אילנה, שיר האהבה הכי נאיבי בעולם.

עם השנים עברתי לשירים איטיים אחרים, שהזכירו לי תמיד את הקומיקס של עידו אמין:

אמא: הו, כמה יפה ששוב מנגנים את שירי ארץ ישראל הישנה. הו, חורשת האקליפטוס… מה אתה אומר, הדור הצעיר סוף סוף מעריך את השירים היפים של פעם?

הבן (באדישות): היה פיגוע.

< אמא פוערת פה בחוסר אמון וזעזוע>

אז כן, שרתי לה את "ימי בנימינה" ואת לילות הקיץ החמים ואת שלל שרב, והיא אהבה לבקש את השיר על הילד שדיבר עם כוכבים, ולפעמים היתה שואלת אותי מה בעצם קרה לו, וזה באמת דבר שקצת קשה להסביר לילדה בת שנתיים וחצי, או לאמא שלה ששואלת את עצמה את אותה שאלה לעתים קרובות מדי.

כשעברנו לאנגליה נעשיתי מודעת מאוד לעובדה שהעברית של לילה כבר אינה משובחת כשהיתה. מיהרתי לקרוא לעזרי את לאה גולדברג, מהמשוררות האהובות עלי בעברית ואולי בכלל. חלק מהשירים שלה הם בשבילי מטריושקה של דימויים, שאפשר לקרוא גם כסיפור על ממלכה אמיתית במרחב הפיזי, וגם על ממלכת הנפש הפנימית הבודדה, שמתישהו מישהו כבר יעלה אליה לרגל ובחכמה טובה ייפתח לו השער.

(עכשיו לכו תסבירו לאנשים שלא גדלו בישראל למה את כל השירים הסנטימנטליים הישנים האלה שרים אנשים במדים. בעצם, אולי לכו תסבירו את זה קודם כל למישהו שגדל בישראל…)

חוץ מזה השאירה לי לאה גם את שירי ארץ אהבתה, שיש האומרים שהיא ליטא ויש האומרים שהיא ישראל.  לשיר הזה יש הצלחה אדירה אצלנו, אבל גם מחיר בדמות הפדנטיות האינסופית של כליל, שלמעשה מסרבת להירדם עד שאגיע לבית השלישי והיא תוודא שלא התבלבלתי במלים (כי בפזמון השלישי יש היפוך: במקום "למלכה אין בית, למלך אין כתר" שרים "למלך אין בית, למלכה אין כתר". וזה מאוד מאוד חשוב לא להתבלבל).

(כולל הביצוע הדרמטי – יש שיאמרו דרמטי מדי – של רות דולורס וייס)

לפני די מעט זמן, בעקבות סיבוב האלימות האחרון בישראל ופלסטין, התחלתי לשיר לה גם את "האומנם", שביטא בדיוק את רגשותי בעניין. בלילות הראשונים הייתי על סף דמעות, אבל עם הזמן התחשלתי. מוצא חן בעיני שכליל אומרת "שלפי שיבולים".

מה קורה כשמקשיבים למלים

גם לאבי יש רפרטואר גדול ועשיר של שירי לילה טוב, שונה מאוד משלי. הוא כולל שירים כמו "ערב של שושנים", למשל. לפני שנה הוא התחיל לשיר לה את ערב כחול עמוק. אני מודה שאף פעם לא הקשבתי למלים של השיר לפני שהוא נעשה בן בית אצלנו, וגם מתוודה שהנחתי על ריטה כל מיני הנחות לא מבוססות בלי לברר מי כתב לה את המילים (מאיר אריאל). במלים אחרות, לא ציפיתי לשיר כל כך ממזרי, עסיסי ומלא רמיזות מיניות. כשהבנתי את מה שבין השורות קצת נעשה לי לא נעים לשיר לה את זה. לדעתנו, מדובר באשה חרמנית לעת ערב, שעסוקה בהזיות מיניות על מאהב ללילה אחד, שכנראה כבר לא ישוב.

אבל מה זה לעומת הזעזוע שהכה בי כשהואלתי להקשיב למלים של "ליל חניה". הכל בגלל י', שפירסמה לינק לאיזה שיר ישן של חנן יובל, שאף פעם לא סבלתי. אבל הייתי במצב רוח נוסטלגי ולחצתי על קליק, ואז זרמתי עם ההצעות האחרות של יו-טיוב עד שהגעתי אל "ליל חניה". את הלחן זכרתי בסוג של חיבה. יש בו משהו שמזכיר שדה אביב או את תחושת ההדר של נוף שנפרש אחרי שמטפסים על הר מכוסה בעצים סבוכים. בכל מקרה, לולא הכרתי קצת את התרבות הישראלית לא הייתי מנחשת שזה שיר על מלחמה. כל כך הרבה ישראלים קשורים איכשהו לצבא ולמלחמות: עצובים, נלהבים לקרב, נושאים עיניהם לניצחון ולתהילת הלוחמים. השילוב של נשים במקהלה של "ליל חניה" רק הופך את חדוות המלחמה למחליאה יותר. זה נוף ילדותי.

 ומכאן קצרה הדרך לסיום הפוסט הזה, עם שיר שלא שרו לי מעולם כילדה אבל מרגע שנחשפתי לעצבות המגויסת שלו לא יכולתי להתעלם ממנו יותר. באתר הזה תוכלו לשמוע את איה כורם שרה את "שכב בני" ("כשתגדל תהיה פועל!") ולהתפעל מאוסף של גופיות לבנות באיורים מראשית היישוב. למי שלא רווה מהשיר העצוב מדי של אביתר בנאי, שדרכו הכרתי את השיר הזה, אפשר להתרפק על עוד ביצוע, גם הפעם של אמא אמיתית, מהסרט "ילדי השמש" http://www.youtube.com/watch?v=dHzY9ExBDXM.

לילה טוב.