יש רגעים שבהם הדברים מתבהרים ומתחברים, שעוד אסימון נופל למקום הנכון. בזמן האחרון יש אצלי מפולת קטנה של אסימונים. אולי זאת הסיבה שלא כתבתי הרבה בתקופה הזאת. הייתי עסוקה. וכשאני עסוקה בדברים הנכונים, כמו שקרה בחודשים החולפים, אני מרגישה שאני במקום הנכון, או ליתר דיוק שהמקומות הנכונים בתוכי בפעולה. זה כיף.
כבר סיפרתי פה פעם על מעורבותי בארגון למען פליטים שאני מתנדבת בו. אבל בחצי השנה האחרונה נכנסתי להילוך גבוה, וכמעט אין יום שאני לא משקיעה לפחות שעה בענייני הפרויקט. זה מעמיד אותי במקום יוצא דופן, כי הרעיון שבלב התנועה הוא להפוך את העיר למקום מסביר פנים לפליטים ומבקשי מקלט, אבל באופן כללי לכל זר וחדש שמגיע לעיר. כלומר, אני גם קהל היעד וגם מעניקת השירות. מכיוון שעברתי די הרבה דירות בעשור האחרון, אני יודעת כבר מה הדבר הראשון שצריך לעשות כדי להרגיש בבית: לארח. כי אם אני המארחת, זה אומר שאני בבית שלי. פשוט, לא? אז מהמקום המיוחד שבו אני נמצאת בארגון, אני יכולה להחליט אם מתחשק לי להישען על התמיכה שמציעים לי וליילל על קשיי הקליטה שלי, או אם מתאים לי להיות המובילה והיוזמת ולהתנהג כאילו אני הכי בעניינים שאפשר. לעתים קרובות אני בוחרת באחת ועוברת לשנייה אחרי שעה. ככה זה תמיד, בעצם.
חלק מהעבודה שלי היא לבקר בבתי ספר שרוצים לזכות באישור על היותם מכניסי אורחים (מה שאנחנו מכנים Schools of Sanctuary). ואני משתאה על הרב תרבותיות בחלק מבתי הספר פה, ועל הנכונות המפעימה של הצוות ללמוד על התרבות של הילדים שהגיעו לפה מקצוות תבל. הנה, אתמול הייתי בבית ספר שבו יש די הרבה צוענים. אז כבר שלוש שנים נוסעים כמה מורים לצ'כיה (משם רובם מגיעים) כדי להבין יותר את הרקע התרבותי של התלמידים. והם בקשר עם הקהילה הצוענית באזור, ויש להם מורה לאנגלית כשפה שנייה, שדוברת חמש שפות (!) ומציעה לתלמידים לשאול ספרים בשפת האם שלהם. יש להם ספרים בעשרים שפות. זה לא בית ספר עשיר, והוא באחת השכונות העניות בעיר. אבל הם מצליחים להשיג תרומות ולנהל את התקציב הדל שלהם באורח מעורר השראה ממש. והרבה דברים ואנשים מעוררים בי השראה בזמן האחרון, ואלו ההנאות הקטנות שגורמות לי להרגיש שאני שוב באלמנט שלי. בדיוק כמו שהבטחתי לעצמי כשחזרתי מהביקור בישראל ופגשתי חברים נפלאים שהזכירו לי מי אני באמת ומה אני יכולה לעשות.
זוכרים שכתבתי פעם על בית ספר שעומד לקבל את הפרס? אז הנה, הם קיבלו!
להרגיש בבית
הדבר השני שאני עסוקה בו די הרבה בחודשים האחרונים הוא בהקמת פרויקט דיור שיתופי עם כמה אנשים מהממים שהכרנו פה. כי הרי ממילא נישאר פה עוד כמה שנים, אז למה שלא נגור בקהילה שיתופית, כמו שחלמתי כבר מזמן? והנה, באחרונה הדברים מתגלגלים במהירות ויש לא רק מגרש שהעירייה בדיוק מוכרת ובדיוק מתאים לצרכינו, אלא גם בית עצום ממדים שאפשר לחלק בקלות ל-9 דירות ופשוט לגור בו ביחד, עם חללים משותפים ומטבח משותף למי שרוצה וחדר משחקים משותף לילדים וגן קטן עם מתקנים קטנים, ומעבר לכביש – אנשים הולכים ברחוב! חנויות! בתי קפה! בדיוק מה שחסר לי בפרבר המנומנם שלנו. ועוד במחיר מציאה. (ואנחנו מחפשים משקיעים, אז אם מתחשק לכם להשקיע אפילו סכום לא גדול בפרויקט אתי וחברתי בריבית לבחירתכם, הציצו בלינק הזה!)
אז אנחנו פועלים כדי להיכנס לתוכנית הפיתוח העירונית לשטח החדש ולהקים שכונה אקולוגית של 25 בתים, כשיגיע הזמן. אבל בינתיים אנחנו מנסים לרכוש את הבית הגדול ולהתחיל לבנות בו קהילה – כמו שיעל ביבר נהגה לומר בהקמה של בית הספר "קהילה": יש בית ספר, אין מבנה. אז הנה: נתחיל לבנות קהילה שיתופית, והבתים כבר יגיעו. והעיסוק בבניית בית אין כמותו כדי להרגיש בבית, והעיסוק בבניית קהילה אין כמותו כדי להרגיש חלק מקהילה. אבל אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי בינתיים בפרויקט הזה קשור דווקא לאובססיה הקטנה שלי עם תפקידי בעולם כאשת מלים. תמיד הייתי זאת שמבקשים ממנה לכתוב: סיכומים, מכתבים, פליירים, חוברות הסברה… אבל אז הגעתי לאנגליה, ולא יכולתי יותר להציע את שירותי הכתיבה שלי. עכשיו, לפרויקט שלנו יש אתר ממש יפה. את האתר צריך למלא בתוכן, ולי יש, כמובן, המון רעיונות שהייתי שמחה אם מישהו שיודע לכתוב באנגלית יבצע. אלא שאין מישהו כזה. אז בשבוע שעבר התגברתי על הבושה והתחלתי לכתוב בעצמי את מה שיש לכתוב. פוסט על האירוע הקהילתי האחרון שלנו, הודעות קצרות, הזמנות לאירועים… בקיצור, חזרתי למקומי הטבעי. אוי, כמה שזה טוב.
פנטו: הצצה אל התיאטרון הבריטי העממי
הדבר השלישי שאני עסוקה בו הרבה מעבר למה שהגיוני הוא ועד ההורים בבית הספר של כליל. מוזר מאוד לעבור לצד של ההורים אחרי שנים בתפקיד המורה, אבל היה לי מוזר עוד יותר לשלוח את לילה לבית ספר שאני לא בעניינים עם מה שקורה בו. אז מכיוון שאני מתנדבת כפייתית, מצאתי את עצמי מתנדבת לאלפי שטויות לגיוס כספים לטובת בית הספר. למשל: לכבוד איסטר, מעלים בבית הספר בכל שנה מופע של קבוצת תיאטרון חובבים, מהז'אנר המוכר לשמצה בשם "פנטומימה".
בשנה שעברה כשהזמינו אותנו לפנטומימה, חשבנו לתומנו שזה מופע אילם. מה הופתענו כשהתברר שזה מופע תיאטרון פרוע, וולגרי ואידיוטי, שמבוסס בצורה מאוד מאוד משוחררת על סיפורי ילדים כלשהו אבל כולל גם קאברים לשירי פופ עם מלים חדשות ומטופשות, שחקנים בדראג (ובמיוחד גברים מזוקנים בשמלות) והמון סלפסטיק. גם אם תשלבו מופע של זאב רווח עם הפסטיגל לא תקבלו תוצאה יותר גרוטסקית. והבריטים? מתפקעים מצחוק. משתתפים בהתלהבות בכל המקומות הנכונים ("הוא מאחוריך!") ורק מחכים להזדמנות לעלות על הבמה בעצמם (כן, זה מופע בשיתוף הקהל).
השנה כבר התחוור לי שזה חלק בלתי נפרד מהתרבות העממית הבריטית מאז המאה ה-16 (כולל השחקנים בדראג והבדיחות הגסות שעוברות מעל הראש של הילדים). אבל מה שבוויקיפדיה נשמע כמו מסורת עממית מענגת עם כללים ומוסכמות הוא בסופו של דבר זוועה של ממש. כליל אנינת הטעם דרשה לחזור הביתה אחרי עשר דקות. אני, שהתנדבתי לאפר את הילדים לארנבים לפני ההצגה ובזמן ההפסקה, נאלצתי להישאר. אבי נגרר לבית הספר בשלג (כן, עדיין יורד פה שלג ממש כבד. בסוף מרץ!!!) כדי לקחת את לילה הביתה ואני צפיתי בשני סיבובים רצופים של הדבר הזה.
אלא שבניגוד לאמרה הידועה של מארקס, בפעם השנייה דווקא נהניתי מההצגה הרבה יותר. גם כי הבנתי למה לצפות, וגם כי פטפטתי עם השחקנים בהפסקה. מתברר שהלהקה כבר פועלת 40 שנה (!!!) ויש בה שחקנים בכל הגילאים (22 עד 70) ומרקעים מגוונים מאוד (תיאטרון מקצועי אינו אחד מהם). הם פשוט נהנים מזה ולא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. והם מארגנים את הכל בעצמם, בלי מורה לדרמה או מזכירה בתשלום, נפגשים מדי שבוע ולפעמים מבלים יחד. הם כותבים את ההצגה, מכינים את התלבושות ומאלתרים עד שמשהו קורה. וזה כל כך מקסים שלא יכולתי שלא ליהנות. אולי בגלל שזאת לא היתה סתם הצגה גרועה, אלא מסורת שלימדה אותי עוד משהו על הבריטים המשונים האלה. כמו עולה חדש שלומד על הגשש החיוור. אז הנה, עכשיו גם אני יודעת מתי להגיד "!!!Oh, yes it is".
גולה מרצון 