מטבח יומיומי של טבעונית

לקח לי כמה חודשים להבין את זה, אבל למעשה מאז ינואר אפשר לומר שאני טבעונית רוב החיים (כלומר, יותר מחצי). נעשיתי טבעונית בגיל 16, ועם השנים אני מבינה עד כמה חוויית הטבעונות שלי שונה משל חלק ניכר מהטבעונים שאני פוגשת. למשל, אין לי הרגלי בישול לא טבעוניים. מצטערת, אבל לא ממש נהגתי לבשל לפני גיל 16. אף פעם לא הכנתי עוגה עם ביצה, ובחיים לא אכלתי סטייק או המבורגר (אולי זה המקום לציין שלפני שנעשיתי טבעונית הייתי ילדה חצימחונית ואז ילדה ונערה צמחונית). תארו לכם שמבחינתי, חומץ הוא מרכיב לגמרי נורמלי בעוגה.

גם החך שלי שונה. טעם הוא עניין נרכש, ואחרי שנים של טבעונות אני פשוט לא זוכרת איזה טעם יש לקציצות בשר או ליוגורט או לשוקולד חלב, ולעומת זאת אני ממש נהנית לאכול גזרים טריים בתור חטיף. זה גם אומר שאין לי מושג אם המנה שלטעמי היא ממש מוצלחת תעבור את מבחן המשפחה הלא טבעונית. למשל – כמעט אף פעם אני לא מכינה פשטידות, שיושבות חזק בזיכרון הלא טבעוני שלי ושל בני המשפחה. את הקציצות הטבעוניות שלי אני אוכלת בדרך כלל בעצמי – אלא אם הן מטוגנות, מה שגורם לכולם להתלהב ולחסל הכל מיד. לצערם, זה קורה רק פעם ביובל, כי אני שונאת טיגון ועוד יותר סולדת מריח של טיגון. לא קל לחיות איתי (ולא רק בגלל הטבעונות).

מה, טבעונית? אז את אוכלת רק חסה?

מה פתאום, גם גזר!

כל מיני הרגלים של טבעונים הם כבר טבע שני בשבילי. אני לא קונה אוכל בלי להסתכל על רשימת הרכיבים, וככל שנוקפות השנים אני גם קונה פחות ופחות מוצרים שיש להם רשימת רכיבים עם יותר מארבעה פריטים. כבר הראיתי לכמה טבעונים ותיקים את התנועה הזאת, של סיבוב פרק יד ימין ב-90 מעלות לכיוון הפנים (כאילו מחזיקים קופסה ומסובבים אותה כדי לראות את רשימת הרכיבים) – הם הבינו מיד במה מדובר וגם הם חשבו שזה די מצחיק.

דוגמה קטנה לאוכל טבעוני שאין סיכוי שאני קונה

כשהבנתי שתפיסת המציאות שלי מאוד מושפעת משנים של טבעונות ומן הסתם יש המון הרגלים משונים שלי שאני לא ערה להם בדיוק מכיוון שהם כבר טבע שני, חשבתי שמן הראוי לפנות למישהו קצת יותר אובייקטיבי, ופניתי לראיין את אבי. "האם יש לי הרגלים משונים שנובעים מזה שאני טבעונית?". אבי ענה די מהר "קשה לדעת, כי את באופן כללי בן אדם די משונה". לא בדיוק התשובה שציפיתי לה, אבל בהמשך קיבלתי פירוט: בגללי אי אפשר לקנות אוכל קפוא, כי בהכל יש משהו לא טבעוני. מה שבעיני הוא טונות של מוצרי חלב בביתנו הצמחוני הוא למעשה מעט שבזעיר (מספיק חלב בשביל הקפה של אבי, חבילת גבינת צ'דר וחבילת חמאה). באמת?? התפלצתי. ואבי השיב "ראית איזה מבחר יש בסופר". טוב, השבתי. ברור שבסופר יש המון, אבל אף אחד לא קונה את כל מה שיש בסופר! אבל הוא לא יצא חייב: הנה, תראי. כמה דגנים יש בסופר? כולם אצלנו בבית. כמה קטניות? רובן אצלנו. כמה פירות? וכמה אצלנו? טוב, נכנעתי.

הרגל מועיל אחר שרכשתי לי הוא לקרוא מתכונים באופן מאוד משוחרר – גם בגלל האופי החפפני והמרדני שלי, אבל גם בגלל שלרוב יש במתכונים לפחות מרכיב אחד שצריך להתעלם ממנו או לטבען אותו. בכלל, ספקנות בריאה ביחס לסמכות אופיינית לדי הרבה טבעונים שפגשתי, ולא רק בתחום המתכונים. אז לפעמים כתוב במתכון להוסיף ביצה, והוא עובד מעולה גם בלי ביצה. מאכלים שמוגשים בתוספת יוגורט אפשר להגיש גם ליד [שימו לב: הנה מתכון קטן!] טחינה ירוקה של נענע וכוסברה, טחונה בבלנדר עם הרבה לימון, מים ושום. חמאה אני קוראת אוטומטית כשמן זית או קוקוס. חלב הוא כמובן חלב סויה, או שקדים, או שיבולת שועל (אגב, מילקשייק וניל לילדה הוא חלב סויה עם בננה טחון בבלנדר עם טיפונת תמצית וניל. לפעמים הוא רק בננה ומים עם מעט וניל). [אופס, עוד מתכון].

אז חשבתי שלרגל המועד המיוחד הזה, אלקט כמה מתכונים טבעוניים שנהפכו למתכוני הבית.

אלה מתכונים פשוטים ויומיומיים בלי יומרות, של מי שהטבעונות בשבילה היא דרך חיים. מהנה, הרפתקנית, מלאת הפתעות – אבל בדרך כלל פשוט עניין שבשגרה. אז לא תמצאו פה שום דבר מסובך, אלא בעיקר דברים שאין להם מתכון מסודר ואני מכינה כשאני רוצה לאכול מהר ובלי להסתבך, מדברים שבדרך כלל יש לי במקרר ובארון. מתכוני גורמה או מתכונים שדורשים יותר מחצי שעה חפשו אצל הבלוגריות הטבעוניות החביבות עליכן (המלצות בסוף). אני אשתדל להוסיף תמונות של המנות בפעם הבאה שאכין משהו מהמתכונים הבאים. זה בטח יהיה בקרוב, ובינתיים תקראו.

טוסטבעוני

לפני שנעשיתי טבעונית הבישול שלי התמצה פחות או יותר בהכנת טוסט במיקרוגל בבית ההורים. זה היה טוסט מושחת ביותר, שכלל תועפות של זיתים ירוקים מקופסת שימורים וגבינה צהובה. פלא שהיה לי כאב ראש כל הזמן? עד היום אני לא יודעת אם המיגרנות שלי נגמרו הודות לעובדה שנפרדתי מגבינה צהובה או בזכות הפרידה המוקדמת שלי מהתיכון, שנעשתה פחות או יותר באותה תקופה. היתה לי אלרגיה נוראית לבית הספר. ממש משעשע שנעשיתי מורה בסופו של דבר.

חלפו השנים, ואני לא השתמשתי במיקרו או בגבינה כבר זמן רב, אבל שמרתי על חיבתי לטוסטים פריכים. בימים שגרתי ליד שוק הכרמל הייתי מכינה טוסטים מלחוח תימני מקופל לחצי ומכניסה לטוסטר אובן. זה הדבר הכי טעים שיש בעולם, בזכות יכולת ספיגת הטעמים המהממת של הצד הרך עם הבועות, ויכולת ההתפרכות (כלומר, היכולת להיעשות פריך ומושלם) של הצד התחתון. כאן אני נאלצת להסתפק בלחם, מקסימום פיתה מעפנה של אנגלים. אבל כמו שאמרה פעם דמות בסרט מצויר – הכל תלוי בטיב המילוי (אני חושבת שבסרט זה היה קשור איכשהו לבובות פרווה).

אז יאללה, לעבודה.

מה צריך?

בצל

שום

עגבניות

בזיליקום (או פסטו, אם הכנתם ונשאר. לא חובה)

זיתים שחורים (או ממרח. תמיד יש לנו בבית ממרח. לא חובה)

ממרח עגבניות (אם יש. ממש לא חובה)

חציל  / פלפל  / קישוא (אפשר לקלות מראש, אבל ממש לא חובה)

שמן זית

מלח

חומץ בלסמי

מעט טבסקו (לא חובה)

מה עושים?

מחממים טוסטר לחיץ

פורסים את הירקות לטבעות דקיקות

מורחים על הטוסט את הממרחים, אם יש.

קולים את הירקות שרוצים לקלות, או פשוט פורסים אותם דק ומניחים בתוך הטוסט.

מסדרים את הירקות על הלחם. חשוב שהעגבניות יהיו מעל, כדי שיגירו את מיציהן הטעימים על הכל.

מתבלים.

זולפים שמן זית בנדיבות, והמהדרין מזליפים גם על הצד החיצוני של הפיתה, כדי שיהיה פריך.

סוגרים היטב ושולחים לטוסטר למעיכה רצינית. אני אוהבת את הטוסטים שלי ממש פריכים מבחוץ, עד שהם משחימים.

אם רוצים אפשר כמובן להוסיף איזו גבינת טופו צהובה בסגנון מוצרלה, אבל לדעתי אין צורך – זה סתם הורס את הרעננות של הטוסט אנטיפסטי המהמם הזה.

אחרי שאוכלים את זה, קשה להאמין למה אנשים לא מבינים מה כבר אפשר לשים בטוסט אם אין בו גבינה צהובה. כבר יצא לי להזמין את הטוסט הזה בסנדוויצ'יות ידידותיות לטבעונים (למשל דוכן הסנדוויצ'ים ליד גן מאיר), להשתאותם של הזבנים. לדעתי זה ממש מאכל גורמה והוא הולך נהדר עם בירה בשעת לילה אחרי שהילדים הואילו בטובם ללכת לישון ולהניח לנו לשוחח בנחת.

סושי

עוד מאכל שפעם חשבתי שהוא ממש מסובך ואז גיליתי שהוא למעשה פשוט להדהים וקל נורא להכנה. אנחנו אוכלים סושי לעתים קרובות למדי ואם נחה עלי רוח של נדיבות אני נותנת לילדים לגלגל ולפרוס בעצמם. זה לא קורה לעתים קרובות מספיק לטעמם. לפעמים לילה לוקחת סושי כארוחת צהריים לבית הספר – אבל זה בתנאי שאני זוכרת להכין את האורז מראש ערב קודם (דרישה קצת מופרזת לטעמי, אבל לא לטעמה). היא לעולם לא תשכח לי את הפעם האחת שבה העמדתי את האורז מראש עם חומץ ושאר המרכיבים, והוא נעשה שמנוני ונוראי, או כמו שכליל סיכמה: slimy. מסקנה: לא להחזיק אורז עם חומץ למשך הלילה.

מה עושים?

טוב, פשוט מכינים סושי. אין פה יותר מדי מה להכביר מלים. למי שמתעקש:

מבשלים אורז ביחס של כוס אורז לכוס ורבע מים.

הוא צריך להיות רך אבל נגיס. אם הוא לא נראה דביק מספיק – אל דאגה. הוא ייעשה דביק כשתוסיפו לו את שאר המרכיבים (בישראל היה לנו סיר אורז חשמלי כמו בסין, והכל היה הרבה יותר פשוט. השקעה מומלצת למי שמכין הרבה סושי).

מצננים את האורז היטב. האמונה העממית גורסת שיש להרחיק את האורז ממתכת, ולכן בוחשים בכף עץ ושומרים בקערת פלסטיק.

על כל כוס אורז מוסיפים:

2 כפות חומץ אורז

כף סוכר

חצי כפית מלח

מעט מירין (לא חובה)

מערבבים היטב. רואים שנעשה דביק יותר?

מסדרים את האורז על הצד הלא מבריק של האצה.

מסדרים בפנים רצועות דקות של ירקות וטופו מטוגן בסויה בהירה (השילוב האהוב על ילדינו: טופו עם מלפפון או אבוקדו, המכונים בבית "מנת הילד"). אני אוהבת גזר בסושי. האחרים לא. אני אוהבת נבטים. הילדים לא. אבי ואני אוהבים פטריות מוקפצות קלות. הילדים לא. מסקנה: צריך להכין מספיק מהכל, ובסופו של דבר הילדים עדיין ישלפו מתוך הסושי איזו חתיכת פטרייה ויאכלו עד שלא יישאר כלום בצלחת.

מגלגלים היטב (אני מגלגלת עם הידיים בלי מחצלת, אלא אם החלטתי להשקיע ולהכין אינסייד אאוט).

חותכים לפרוסות. מגישים עם הרבה וסאבי, רוטב סויה וטריאקי.

זוללים.

בורקס

המדריך לזיהוי בורקס אצלנו במשפחה: תפוחי אדמה ובצל מגלגלים לרולדה וחותכים למלבנים. פטריות מקפלים למשולשים, ופיצה ותרד מגלגלים לשבלולים. 

הבורקס החביב על משפחתי הוא בורקס פיצה. מצחיק, אבל ברוב הבורקסיות שמכינות בורקס פיצה בתל אביב, הוא לא כולל גבינה. לפעמים מפזרים עליו מלמעלה גבינה מגוררת והורסים את הכל, כי באמת אין צורך. מאז שהתוודעתי אל בצק הפילו אני מכינה בורקס אך ורק מפילו – ללא מרגרינה, עם מעט מאוד שומן ועם מרקם פריך ומתפצח וצורה נוחה לתפעול ובאופן כללי תענוג אמיתי.

מתחילים בלהפשיר את דפי הפילו מבעוד מועד.

מלית פיצה:

טוחנים בבלנדר מוט את הרכיבים הבאים:

עגבניות קלופות (קופסה אחת. בישראל אפשר להשתמש בעגבניות טריות. פה זה יקר מדי)

5 עגבניות מיובשות

שמן זית

2 שיני שום

2 כפיות אגבה (או מעט סוכר)

כפית טימין

מלח ופלפל לפי הטעם

כמה עלי בזיליקום (אם העציץ לא מת ואם זכרתם לקנות. במלים אחרות – לא חובה)

טוחנים הכל למרקם חלק, טועמים ומתקנים תיבול. אין צורך לבשל.

אפשר להוסיף זיתים שחורים קצוצים דק או ממרח זיתים טוב, אבל לא לטחון אותם עם המלית.

לבורקס:

פותחים את העלים המגולגלים בעדינות (בכלל, הכל צריך להיעשות בעדינות עם דפי פילו).

פורסים לרבעים.

מושחים רבע עלה בשמן, מניחים מעליו עוד עלה ומושחים גם אותו בשמן, ומוסיפים עוד עלה. אפשר גם להכין עם ארבע שכבות, אבל זה נראה לי ממש מוגזם.

מורחים בערך כף מהמלית על העלה. בשלב הזה אפשר להוסיף זיתים שחורים קצוצים דק.

מגלגלים לצינור מהודק, ואת הצינור מגלגלים לשבלול.

מורחים שמן מלמעלה ומניחים בתבנית.

אופים עד שנעשה שחום ופריך.

(וריאציה נוספת לארוחה מהירה: מלית תרד. מבשלים תרד מהפריזר עם כמה שיני שום פרוסות דק, מלח ופלפל. מסננים היטב מהנוזלים וממלאים בבורקס).

שעועית ברוטב עגבניות

לפני כמה זמן התחוור לי לחרדתי שלא כל האנשים בעולם מכינים אוכל מתוך מחשבה על שילוב של קטנייה ודגן וירקות (שילוב מושלם של חלבון מלא וויטמינים). המנה הזאת היא מנת ברירת המחדל כשאני רוצה שיהיה אוכל על השולחן בתוך חצי שעה בערך, כי היא מורכבת בעיקר מדברים ארוזים: קופסאות של עגבניות ואפונה או שעועית מהפריזר (כן כן, עוד משהו שבישראל לא חלמתי עליו וכאן הוא נעשה הרגל). כשמגישים אותה עם אורז, היא משביעה, טעימה ואהודה על בני כל הגילים.

מה צריך?

קופסת עגבניות מרוסקות

אפונה או שעועית קפואות

בצל

שום

שמיר (מיובש או טרי)

כוסברה (ממש עדיף שתהיה טרייה)

חווייג' למרק

כורכום

פפריקה

פלפל שחור

מלח

מעט אגבה או חצי כפית סוכר

מה עושים?

משקיפים את הבצל

מוסיפים תבלינים (אבל לא את הסוכר)

מוסיפים שום ואחרי רגע – את העגבניות

מוסיפים סוכר ומבשלים עד שהרוטב נראה מוכן.

מוסיפים את האפונה.

מבשלים עד ריכוך (אבל שלא ייהפך לסמרטוט!)

מפזרים כוסברה ובוחשים עוד שתי דקות.

מגישים עם אורז.

ספגטי בונזונז (או "כמולונז")

מכירים את שבבי הסויה החומים שנראים כמו בונזו? אז אני משרה את השבבים הקטנים (אלה שנראים כמו נסורת) במעט מאוד מים עם כמות נדיבה של חווייג' למרק ופפריקה מעושנת ואז מבשלת עם קופסה אחת של עגבניות מרוסקות לקבלת הבולונז הטבעוני המושלם. כן, אל תתפשרו על פפריקה רגילה. פפריקה מעושנת היא משהו אחר לגמרי ולדעתי היא פשוט אוצר.

אז מה עושים?

משרים שבבי סויה במעט מים עם חווייג' למרק ופפריקה מעושנת (בנדיבות). השבבים צריכים לספוג את המים במהירות ולספוג הרבה מהתבלינים. אל תגזימו עם המים, הם אפילו לא חייבים לכסות את השבבים שבקערה.

מאדים מעט בצל וגזר קצוץ דק מאוד.

מוסיפים עגבניות מקופסה אחת (אני משתמשת בפסאטה, כלומר עגבניות קצוצות ומסוננות למיץ סמיך).

מוסיפים את שבבי הסויה ומבשלים כמה דקות, עד שהמנה מרגישה מוכנה.

מוסיפים מלח לפי הטעם.

מגישים עם ספגטי.

גיוון: אם יש לכן שאריות פירה, אפשר להכין בחמש דקות בונזונז, להכניס לתבניות קטנות של קאפקייקס או לתבנית גדולה, לסדר מעל את הפירה ולהכניס לתנור עד שהפירה משחים קלות מלמעלה. טדאם! קיבלתן פאי רועים בחמש דקות עבודה.

סלט עם המון ירוקים וטחינה גולמית

אתם לא באמת חושבים שאני אצלם את ארוחת הבוקר שלי עכשיו, נכון? אז הלכתי לאתר הזה ומצאתי שם תמונה של סלט החלומות שלי, פחות או יותר (אני מוותרת על הבצל הירוק ואם כבר קטניות הן לרוב לא חומוס. אבל למה להיות קטנוניים?). 

לקפה נח יש (או לפחות היה פעם) סלט ממש נהדר, שמוגש עם טחינה גולמית מלמעלה ושתי פרוסות לימון גדולות. המיוחד בסלט הזה הוא קוביות הגזר הקטנטנות (מילימטר רבוע) שנותנות לו טעם נהדר ופריכות נפלאה. פשוט לא ייאמן שרוב האנשים מרסקים את הגזר לסלט בפומפייה והורסים את כל הכיף שלו (לדעתי. אבי דווקא מעדיף אותו מרוסק וזה מקור למחלוקת נצחית על ארוחת הבוקר בביתנו). מרגע שנחשפתי לקונצפט הגזר החתוך, הוא נהפך לפריט חובה בסלט שלי.

כן, כן, ארוחת הבוקר הכי טעימה בעיני היא סלט עם הרבה טחינה ולחם טעים, רצוי קצת קלוי וחמים. אם נחה עלי הרוח אני אוכלת את הסלט עם שאריות קינואה או כוסמת או בורגול קרות מארוחת הערב של אתמול. ואם אפשר איזה סלק ליד עם קצת שום והמון כוסברה, מה טוב. במלים אחרות, אני בעצם טבעונית ממש קלישאית.

סלט החלומות שלי קצוץ דק דק וכולל המון כוסברה, פטרוזיליה ונענע קצוצות דק, מלפפון, עגבנייה, צנונית, חסה, נבטי חמנייה שלמים, מעט זיתים, מעט אבוקדו (בעונה, ולפעמים אני מוותרת למען הרעננות, כי די מהר הוא נמרח בסלט ומשתלט על הכל), ולפעמים קצת זרעים קלויים וצנוברים, אם יש לי. ליד זה אני שופכת טחינה בנדיבות (יש לנו תמיד מכל של 5 קילו בבית. בישראל היינו קונים מכל יותר גדול, אבל לכו תשיגו 17 ליטר טחינה בלידס), ותועפות של לימון וקצת שמן זית ומלח. ובקיץ הכי כיף לאכול את הסלט הזה בתוך עלה גדול של חסה, כמו פיתה ירוקה, רעננה ופריכה. מממ… ירקות!

הבלוגריות הטבעוניות האהובות עלי

וגאנסקי

משחקת באוכל

סיו-פוד

טבעוניות נהנות יותר

שני צמחוני (שהוא למעשה שני טבעוני)

ויש עוד כהנה וכהנה (בעיקר לענייני אפייה), אבל בסופו של דבר אם אני רוצה להכין אוכל בזריזות ולא רק לרייר על המקלדת (וגם את זה אני אוהבת לעשות לעתים קרובות מאוד), אלו הבלוגים שאני מקבלת מהם השראה. לא חושבת שהכנתי שום מתכון משם ממש ככתבו וכלשונו, אבל אלו הפרקטיים והאהובים שבאתרים. את חוברת המתכונים הכי מוצלחת והכי אהובה עלי – טבעונות: המהפכה מתחילה במטבח – לא הצלחתי למצוא ברשת, אבל אולי עוד אפשר למצוא אותה ברוגטקה. פרט למחברת המתכונים האישית שלי, החוברת הזאת היא ספר הבישול היחיד שהבאתי איתי מישראל. פריט חובה אמיתי.

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

כבר כתבתי פה באריכות על הקשיים הכרוכים בהשגת נעליים שיעמדו בכל התנאים המגוחכים שלי. וכבר הסתכלתי במראה וגיליתי שאני מתחסדת חסרת תקנה. אבל מה לעשות, הסלידה שלי מרכישת בגדים חדשים בכלל ונעליים חדשות בפרט כבר האמירה לדרגות חסרות תקדים. בשבועות האחרונים האובססיה הזאת הובילה אותי למסע הזוי במיוחד, שאני הראשונה שתעיד שהוא דבילי ואידיוטי. הנה זה מגיע: המסע לרכישת נעלי בית ספר חדשות לכליל.

בבית הספר של לילה, כמו ברוב המכריע של בתי ספר אנגלים, נהוגה תלבושת אחידה הכוללת נעליים שחורות, ובימים שאינם גשומים מאוד או קפואים מאוד (או בימים שהם עד כדי כך קפואים עד שבאים במגפי גומי מרופדים ובכיתה מחליפים לנעליים רגילות), הילדות נועלות נעלי בובה שחורות. למה? ככה.

לפני תחילת השנה רכשתי לה נעליים שחורות מיד שנייה במצב מעולה, והן החזיקו מעמד יפה עד שנשחקו כדרכן של נעלי ילדות. היא גם גדלה, שתהיה בריאה. למראה הבלוי משהו של הנעליים, אצתי רצתי לאיביי לחפש לה נעליים חדשות. על הנעליים שלה אין מידה, אז הסתכלתי על נעלי החורף שלה ורכשתי נעליים גדולות בחצי מידה, שיהיה. אלו היו נעליים בעיצוב שמוצא חן במיוחד בעיני כליל, עם לשונית באמצע. אני אפילו לא מנסה להתווכח איתה כשיש לה העדפות בענייני אופנה.

אלא שהנעליים האלה היו גדולות להחריד. הן פשוט נפלו לה מהרגליים במידה כזאת שאפילו לא שקלתי לנסות לגרוב לה עוד זוג גרביים – מה שהגיוני בכל מקרה בעונה הזאת, שבה אמור להיות אביב אבל למעשה עד לפני שבועיים עוד ירד פה שלג…

בקיצור, החלטתי לאפסן את הנעליים האלה לשנה הבאה ולרכוש זוג נוסף. אתם כבר מבינים שמה שמוביל אותי בהתעקשות לרכוש נעליים מיד שנייה הוא לא קמצנות חולנית אלא הזוועה שאני חשה כלפי 1) רכישת נעליים  מעור 2) רכישת נעליים שיוצרו על ידי עבדים 3) צריכה מיותרת שמזהמת את העולם 4) חומרנות וחינוך ילדים לקנייה בחנויות.

מקץ כמה ימים מצאתי באיביי את זוג מספר שתיים, הפעם במידה אחת יותר קטנה.

הן הגיעו די מהר, והן היו גדולות מדי. וואאהה! זה כבר באמת נעשה מגוחך: המידה המסומנת עליהן קטנה בחצי מידה מנעלי החורף שעליהן הסתמכתי בהרפתקה הזאת. מה זה אמור להיות?

בשלב הזה התחלתי לברר מה המחיר המלא של נעליים חדשות. יקר, ולא רק בכסף (אם כי גם בכסף. נעליים מחברה נחשבת, שאני גם יודעת שיחזיקו מעמד ויהיו טובות, עולות כמה מאות שקלים). כתבתי לכמה חברות שאני יודעת שמייצרות נעליים טובות, וכולן השיבו שהן מייצרות בסין, או בהודו (חוץ מאחת, שיש לה גם מפעלים בספרד ובפורטוגל, כלומר בפיקוח תנאי העבודה של האיחוד האירופי). בכל מקרה, המחשבה על קניית נעלי עור די דחתה אותי – אפילו אם זה קורבן למען בתי הקטנה. לא מצאתי נעלי ביתספר אתיות וצמחוניות – אולי לא השתדלתי מספיק, ואולי גם בעיני יצרני הנעליים יש סתירה בין אתיקה לבתי ספר, ולו מבחינת השיק. אז אחרי שגמרתי להתעצבן משירות הלקוחות בחברות שהתחמקו מהשאלות שלי על זכויות עובדים (למשל קלארקס וקיקרס), חזרתי לנבור באיביי.

בשלב הזה כבר הרגשתי ממש, אבל ממש, אהבלה. הבטחתי לעצמי ולבני המשפחה שזאת הפעם האחרונה. ורכשתי את הנעליים שכליל הכי אהבה, שנראו במצב מעולה ואכן היו כאלה כשהגיעו אלינו בחבילה ארוזה היטב.

נחשו מה? הן היו קטנות מדי. ממש בקצת, אבל לוחצות במידה שאי אפשר לנעול. אלהים ישמור. ועוד הבטחתי להפסיק. כתבתי לעוד כמה חברות, שוטטתי באינטרנט, אבל האמת היא שידעתי מה הולך לקרות עכשיו. כן, ניחשתם נכון.

חזרתי לאיביי.

רכשתי נעליים גדולות בחצי מידה. היום הלכנו לקחת אותן (כן, במקרה המוכרת מלידס), והן מתאימות. המוכרת, שאולי הרגישה שמשהו מטורף עבר עלינו עד שהגענו אליה, נתנה לנו עוד זוג במתנה, במצב קצת פחות מחדש שאי אפשר באמת למכור באיביי, אך בהחלט אפשר לגלגל הלאה.

אבל אתם יודעים מה? אני חושבת שהן ממש ממש בדיוק. (ט-ט-ט-דההההה!)

איך להביא את השלום בלי להתחסד

כבר סיפרתי פה על חיבתי לקווייקרים, שמעסיקה אותי די הרבה בחודשים האחרונים. אחד העקרונות החשובים לקוויקרים הוא השלום. רובם פציפיסטים ובעיקרון אמורים לבטא את השליחות שלהם לשלום בהיבטים שונים בחיי היומיום שלהם, ולא רק בהיבט הפוליטי.

והנה לפני שבוע קראתי את הפסקה הבאה, מתוך ספרון קטן על השליחות הקוויקרית לשלום (מה שמכונה באנגלית The Peace Testimony). בדרכם הישירה, התמציתית והלא מתחכמת הם מציגים חמש נקודות עיקריות על קוויקרים ושלום, על פחות מעמוד 4A אחד. סעיף 3 נכתב ממש בשבילי. שימו לב, בתרגום חופשי:

העניין בעדות השלום של הקוויקרים הוא לא להיות אדם טהור, להתרחק מאלימות, לנקות את הידיים של עצמכם ולשכוח מהצרות של כל השאר. האלימות היא חלק מאתנו בכל פעם שאנחנו שותים מכוס פלסטיק וזורקים אותה למטמנה. הידיים שלנו כבר מלוכלכות. ניקוי זוג ידיים אחד מועיל רק במעט אלא אם הוא עוזר לנקות את הידיים של כולם.

במלים אחרות, מה את עושה כזה עניין מנעלי בית הספר של הבת שלך כשמסביב העולם עולה בלהבות. תשקיעי אנרגיה במה שחשוב ותפסיקי להתחסד. תכלס, צודקים. אבל למרבה הצער אני פשוט לא מצליחה. טוב, אני לא תמיד עד כדי כך דפוקה. רק לפני חודש קנינו לה מגפיים חדשים בחנות הכי זולה וזהו – כי היינו זקוקים להם מהר ואחרי שחיפשנו בעשר חנויות יד שנייה ולא מצאנו, פשוט נסענו לסופר. אין בכלל ספק שהמגפיים האלה הגיעו מסין ואין לי תקוות רבות מדי בנוגע למחויבות של טסקו לזכויות עובדים. אבל נעליים – נעליים קל להשיג מיד שנייה אם רק מתאמצים קצת.

שאלון העבדות

אחד הדברים שמעסיקים אותי סביב עניין הצריכה האתית הוא המיתוס על ביטול העבדות. המאבק בעבדות נחשב אחד השיאים של התנועה לזכויות האדם – איך אנשים מכל העולם הצליחו למגר את העבדות בדרכים יצירתיות ובאלימות, בהקרבה ומסירות וטוב לב ובמאמרים נוקבים. לפעמים מזכירים שגם אחרי מיגור העבדות סבלו השחורים בארה"ב מאפליה זוועתית ממש, ולמעשה בחלק מארצות הדרום המשיכו לעבוד כמשרתים בשכר מגוחך עוד עשרות שנים אחרי הביטול הרשמי של העבדות. אבל לעתים נדירות מזכירים את העובדה המחרידה שהעבדות פשוט לא פסה מן העולם בכלל. קוראים לה משום מה "עבדות מודרנית", כאילו שזה משהו אחר, או כאילו שיש משהו מודרני במלאכת כפיים נוראית בשדות ובמכרות ובמפעלים חשוכים. נכון, העבדות כבר אינה חוקית בהרבה מדינות. אבל היא עדיין חיה ובועטת (בעיקר בנשים ובילדים, אבל גם בגברים ובאסירים פוליטיים). ודי ברור שעד שלא תהיה חקיקה בינלאומית שאוסרת על חברות להעסיק עבדים גם דרך קבלני משנה, כלום לא ישתנה. כי מה זה עוזר שאסור להעסיק עבדים במערב, אבל חלק עצום  מהסחורות שנמכרות במערב יוצרו על ידי עבדים?

אז אני לא ממש רוחצת בניקיון כפי בעניין הנעליים של כליל, כי אני יודעת שזאת סתם נוירוזה קטנה שלי ואין לי שום אשליות שהצלתי עכשיו את העולם. כי יש עוד די הרבה מוצרים אחרים שאינם עומדים באור הזרקורים בדרך כלל. וגם כי עבדות היא לא רק עניין למדינות עניות ונחשלות. לא צריך לחזור שוב על הסיפור של ישראל והעובדים הזרים, כי ישראל הרי ידועה ברגישות העל שלה לזכויות אדם. הנה, גם באנגליה הצדקנית יש עבדים (בחקלאות, תעשייה זעירה ומה לא), ובעיקר שפחות (בדיוק מה שנדמה לכם). אז אל תתעצלו, מלאו את השאלון הזה כדי לגלות כמה עבדים עבדו בשבילכם לאחרונה. קדימה, היכנסו עכשיו.