שנתיים לבלוג

זהו, אנחנו פה כמעט שנתיים, אבל את הבלוג הרי פתחתי חודש לפני שנחתנו, ותיכף תיכף מגיע יום ההולדת השני שלו. הגיע הזמן לסיכומים.

השנה כתבתי משמעותית פחות מאשר בשנה שעברה. זה קשור בין השאר לעובדה שהשנה הייתי עסוקה יותר מאשר בשנה שעברה, גם בעבודה וגם בכל השאר. בשנה שעברה, כשרק הגענו הנה, חזרתי למשלח היד הקודם שלי כעורכת אחרי כמעט עשור בתור מורה. הקמתי עסק והתחלתי לעבוד וכדרכם של עסקים מתחילים, היה לי יחסית הרבה זמן פנוי. לשמחתי, השנה העניינים קיבלו תאוצה והגעתי למצב שאני נאלצת לסרב להצעות עבודה מעניינות כי אין לי פנאי.

חוץ מזה, בשנה שעברה הייתי חדשה באנגליה ולא התחלתי אפילו להשתלב בעיסוקים מקומיים חוץ מלאכול בלי הפסקה את המעדנים של ליאת, שגרה מעבר לכביש. מי שהציץ בבלוג הזה יודע שהשנה השנייה שלי פה התאפיינה במעורבות רבתי בעניינים מקומיים ועוד היד נטויה. אני מקווה לכתוב על זה בהרחבה בסיכום השנה השנייה שלנו, אבל לא מבטיחה (כי גם בסיכום השנה הקודמת התכוונתי לסכם את השנה הראשונה ובסופו של דבר לא עשיתי את זה).

וחוץ מזה ומזה, בשנה הראשונה הבטתי בהכל בפליאה ורצתי להשוות ולכתוב כדרך לעבד את כל מה שחדש. השנה הרגשתי כאן יותר בבית, והצורך הדוחק שלי להבין מה קורה קצת שכך וכך גם הצורך לרוץ לספר לחבר'ה.
אבל אני רוצה לסכם את הבלוג ולא את החיים באנגליה. אז נעבור למספרים.

חמשת הפוסטים הפופולריים ביותר השנה הם:

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

1. וידוי: אני קורבן אופנה (טיפים לקניית נעליים)
2. כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים
3. איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ב'
4. לדעת לוותר
5. למה שירי הילדים באנגליה כל כך מורבידיים?

מניתוח התוצאות עולה שהפוסט הכי פופולרי של השנה הוא בכלל פוסט משנה שעברה. זה מעודד, כי זה אומר שיש הרבה אנשים בישראל שמנסים להשיג נעליים טבעוניות – מלת החיפוש שממשיכה להוביל אנשים לפוסט הזה. וזה משמח, כי זה אומר שהפוסטים שלי לא נעלמים לפח האשפה של ההיסטוריה שבוע לאחר שנכתבו.

שניים מהפוסטים הפופולריים ביותר שלי עוסקים בשירי ילדים. וזה משמח, כי אני מאוד אוהבת שירי ילדים וספרי ילדים וכיף לדעת שהקוראים שלי חולקים איתי תחומי עניין. מה היה כל כך מוצלח בחלק ב' לעומת חלק א' וחברו, חלק ג'? אני מניחה שסוד קסמו, כמו הפוסט הפופולרי ביותר בבלוג הזה, הוא בפרקטיות שלו. יש בו רשימה ארוכה למדי של שירים עם קליפים מיו-טיוב, והוא עוסק בשאלה שמעסיקה הרבה מאוד הורים שלא יכולים יותר לשיר את נומי נומי והילדים שלהם מסרבים להירדם. האם זה אומר שאני צריכה להתמקד בפוסטים פרקטיים? מצטערת, זה לא עומד לקרות.

הפוסט השני בפופולריות שלו עוסק בשינוי זווית – אני רגילה להיות בצד של השמאלנים מהסוג שתמיד רואה גזענות בכל מקום, תמיד מסתכל על התמונה הגדולה ולפעמים מחמיץ את הסיפור האישי. המצעד הגזעני בשכונה שלי לימד אותי שיעור חשוב באמפתיה.

ובדיוק באמצע החמישייה הפותחת נמצא הפוסט הראשון שכתבתי בשנה החדשה הזאת, רגע אחרי סיכום השנה שעברה. בשבילי הוא בעצם פוסט מהשנה הקודמת. מה שלא מופיע בבלוג הזה הוא הדיכאון המצמית שנכנסתי אליו כשהגיע המועד המשוער של לידת התינוק שלא נולד וכמה היה קשה למשוך את עצמי מתוכו. אני מקווה לכתוב על זה מתישהו.

ועכשיו, על אף שהחמישייה הזאת לא רעה בכלל, אני רוצה לבחור חמישה משלי, כי חביבי הקהל הם לאו דווקא חביבי ההנהלה.
חמשת הפוסטים האהובים עלי הם
ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

הפוסט האנגלי הראשון שלי

מי חוגג את חנוכה?

עבדות מודרנית פה מעבר לפינה

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

הראשון הוא נושא לא פתור אצלי. לילה התחילה ללכת לבית הספר. לפעמים היא מתה על זה. לפעמים היא שונאת את זה. אני בדרך כלל שונאת את זה, ונראה לי שהיא קלטה אותי כבר. אבל מה לעשות עם זה? אני רוצה לחיות באופן שמבטא את האמונות שלי. אבל גם רוצה לחיות באופן שמאפשר לי להתפרנס ולכליל לפגוש כמה חברות שהיא רוצה. ואני נהנית מזה שהיא יודעת לקרוא ממש טוב, אבל לפעמים מרגישה שזה ממש מטופש בגילה הצעיר, והנה עובדה שבישראל יש המוני ילדים נבונים בני חמש שלא יודעים לקרוא ואף אחד לא מתרגש. ואני נהנית מזה שהיא מציצה אל התרבות הבריטית כמו שאני לעולם לא אוכל, ואפילו חושבת שזאת התנסות חשובה בשבילה. אבל אני גם מרגישה שבסופו של דבר הגיע הזמן להפסיק ללמוד על הבריטים ולהתחיל להיות אנחנו באנגליה.

וזה בדיוק הנושא של הפוסט השני, שאהוב עלי בגלל שהוא נקודת אור אופטימית בשנה שהיו בה הרבה ירידות. כי לפעמים אני מסתכלת על החיים שלי ומגלה שהמטרות שהצבתי לי בשנה שעברה הושגו. וזה נחמד. אלא שבינתיים יש כמה מטרות חדשות.

את מסע הנעליים ההזוי אני אוהבת כי הוא סוג של חשבון נפש. אני מרגישה שאני מתבגרת מההחרמה הגורפת שלי ומבינה את המשמעות הפוליטית והרוחנית של הצעד הזה באופנים חדשים. אני ממשיכה להחרים תוצרת עבדות כמיטב יכולתי וגם חושבת שזה נושא חשוב מאין כמוהו. בגלל זה גם בחרתי בפוסט על העבדות המודרנית כאחד החביבים עלי. אבל אני לא יכולה להעלים את התחושה שיש בכל זה משהו נרקיסיסטי מאוד.

ואת הפוסט על חנוכה אני פשוט אוהבת. לא כל דבר צריך לנתח.

והפעם במדור "רק באנגליה"

פעם הכרזתי על מדור ואז נמאס לי ממנו, אבל נשארו לי בטיוטות כל מיני דברים דוקוא חמודים. אז הנה מדור מורחב לרגל חיסולו (בלי נדר).

פקצות אימייל: X בסוף מכתב

אתם מכירים את זה שפקצות צעירות חותמות מכתבים ואסמסים בנשיקות x? ובכן, כשרק הגעתי לכאן התחלתי לקבל אימיילים ומסרונים עם האיקס הזה וחשבתי לעצמי "אלהים אדירים, הגעתי לשכונה הכי פרחית בעולם!". לקח זמן עד שהבנתי שפה לא רק פקצות צעירות אלא גם נשים בגיל 40 פלוס ואפילו סבתות קשישות ממש חותמות מכתבים בנשיקות. גם במכתבים לא ממש פורמליים לנשים שהן בקושי מכירות, כמוני למשל. המגדילות לעשות משתמשות ב-0 לחיבוק. עניין של בנות, כמובן. בחורים לא עושים את זה.

חלוקים

אנשים פה לובשים חלוקים בחורף. אפשר להבין אותם, כי קר מאוד. אבל בישראל בחיים לא ראיתי מישהו לובש חלוק צמרירי אם הוא לא חולה או זקן עירקי. פה גם נשים נורמטיביות לגמרי לובשות חלוקי בית רכים. וגם חתולים. לפעמים. באינטרנט הבריטי.

שירות לקוחות

באנגליה תמיד אפשר להחזיר מוצר ולקבל כסף מיד, בלי ויכוחים ובלי עניינים ובלי עודף במסטיקים, כמו שבעל הקיוסק ליד בית הספר היסודי שלי נהג לעשות עד שהדבר התגלה להורים אחרי שנים.  וזה קורה לא רק ברשתות אלא אפילו בשוק. ולא צריך להסביר או לתרץ. פשוט מחזירים את המוצר ומקבלים כסף. נחמד.

חנויות יד שנייה

הן בכל מקום. אין רחוב חצי ראשי באיזשהי שכונה שאין בו לפחות שלוש חנויות יד שנייה. אלו חנויות צדקה, שכל מה שנמצא שם נתרם וכל הכסף הולך לאגודה שהקימה את החנות. ויש פה המון ארגוני צדקה. ואצל חלקם אפשר לקנות דברים מעולים בזיל הזול.

אייג'יזם

זה לא ממש "רק באנגליה", אבל תראו את מדור האופנה הקבוע של הטלגרף, עם דוגמניות (כן, רזות נורא) בכל הגילים. גם מעל גיל 30.
אופנת חורף:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG9760237/The-Browser-Apres-Ski.html

אופנת קיץ:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG10183663/The-Browser-Summer-dresses.html

ולקינוח: הטרדה מינית והאקלים הקריר
בשבוע שעבר היה כאן גל חום. אללי, הטמפרטורות הגיעו עד 28 מעלות! את ה"פחחחחחח" של קוראי הישראלים אפשר לשמוע עד לפה, אבל הבריטים השתגעו ונשאו חוורונם אל האור בצימאון שרק מי שחי בארץ גשומה ואפורה יכול להבין.
כל הגברים הורידו את החולצות. כל הנשים לבשו גופיות. לכולם פתאום היו סנדלים ומשקפי שמש. אנשים בשכונה שלי עשו על האש ושתו בירה ביחד, ואנחנו וגם השכנים אכלנו חצי מהארוחות על הדשא בפיקניקים משותפים. היה כיף.

אבל יום אחד הלכתי לי ברחוב ליד חבורה של ערסים ששתו בירה ועשו על האש בחצר הבית, ופתאום התחילו להגיד לי משהו בסגנון "הי בובה", שחשבתי שכבר שכחתי ממנו. כן כן, האקלים החם מוציא מהאנשים התנהגויות ים תיכוניות כאלה, חסרות נימוסים ופולשניות. זאת הפעם הראשונה בשנתיים שהוטרדתי מינית באנגליה, בטח ובטח שלא נתקלתי במשהו כל כך ישיר ואגרסיבי. שקלתי לרגע להעמיד אותם במקומם, אבל ויתרתי. האקלים כבר יטפל בזה.

פשטות מרצון ולזניה טבעונית לעצלנים

לפעמים אני נעשית סנטימנטלית לכל מיני דברים שבישראל היה לי קל לעשות ופה קשה לי. למשל – הלחם. בשנתיים האחרונות שלנו בישראל לא אכלתי כמעט בכלל לחם קנוי, וכמעט תמיד היה בבית לחם שלי (בעיקר סביב הימים של הגן הורים). נכון, לא אכלתי הרבה לחם. וחוץ מזה, בישראל חם. הבצק תופח מהר ובקלות, וגם אפשר ללוש בצק ללחם עשר דקות והוא כבר נעשה גמיש ונוח למדי.
באנגליה הכל שונה. הקמח שונה, קשה יותר. וקר; כדי להגיע לבצק במרקם מתקבל על הדעת צריך ללוש בנחישות במשך חצי שעה לפחות, אבל בעצם רצוי ארבעים דקות ומעלה. היו ימים שאמרתי בלבי "אמנם לא תרגלתי יוגה הבוקר, אבל לפחות אני עושה פעילות גופנית מאומצת!"
וכדי להחמיר את המצב, הלחם בחנויות באנגליה מזעזע. במכולת נורמלית בתל אביב אפשר להשיג כמה סוגים טובים מאוד של לחם שיפון רוסי או לחם מלא עם דגנים והפתעות, שלא לדבר על מאפיות הגורמה שהיו במרחק הליכה מהבית שלי או שוק הכרמל. פה גם הלחם המלא ספוגי ורכרוכי ונטול טעם, אני בכלל לא מסוגלת לאכול אותו לפני שהוא קופץ מהטוסטר. אני לא רוצה לדבר בכלל על רשימת הרכיבים שמופיעה על שקית הניילון הבלתי מתמחזרת שהלחם האנגלי עטוף בו.

אז לפני כמה חודשים גמרתי אומר בלבי להפסיק עם התירוצים ולחזור ללחם ביתי. אני מרגישה טוב יותר כשאני אוכלת לחם שאני יודעת מה יש בו, איך הכינו אותו וגם גאווה על זה שאני עושה בעצמי את מה שאני יכולה. אני אוהבת להיות עצמאית. אני אוהבת דברים שעשיתי לבד, אפילו הם קצת מצ'וקמקים כמו כריות הינשופים שתפרתי באחרונה. בגלל שהם עבודת יד, זה נחשב חינני. באמת. וכשאני אוכלת אוכל ביתי, לובשת משהו שסבתא שלי תפרה או רוכבת על אופניים שאבי הרכיב משלושה זוגות שונים, אני מרגישה שיש בחיים שלי משהו אותנטי, מיוחד, משמעותי. שהדברים שסביבי הם חלק ממרקם של אהבה ותשומת לב. שהם שלי, ולא איזה מוצר מדף אוטומטי שהגו באיקאה. מה גם שלחם ביתי הוא לא רק יותר כיפי ושוויצרי, אלא באמת באמת הרבה יותר טעים ואין לי ספק שגם יותר בריא.

כדי ליצור מקדם פדיחה שימנע ממני לסגת, הודעתי למשפחה שמעתה אכין לחם לכולם. אפיתי לחם לבן לאבי ונור ולחם מלא לי ולכליל. השתדלתי מאוד ולשתי המון זמן וגם התפחתי כל הלילה. את הלחם הלבן הכנתי מבצק הפיצה העילאי של "לחמים" וכדררתי ללחמניות, שאת חלקן הטמנתי מיד בפריזר. התוצאה היתה מענגת, אך מחרידה. מכיוון שקשה מאוד לעמוד בפני לחם טרי מהתנור, צריכת הלחם שלנו ביום ההוא גדלה פי שבעה, ורוב הלחם שאפיתי חוסל. הלחמניות מהפריזר נעלמו כעבור יומיים. ההחלטה הדרמטית שלי החזיקה מעמד בערך שבועיים.

אז מה עושים?
נזכרתי שכמה פעמים אכלתי לחם ממש טעים ממכונת לחם. ואז עלתה השאלה הטורדנית והטהרנית: האם מכונת לחם היא צעצוע שמתאים כמתנת חתונה, או פתרון אמיתי לאנשים שרוצים לחם תוצרת בית אבל לא מוכנים ללוש שעה בכל יום? והאם כל הקטע של לחם ביתי הוא לא המרכיבים אלא העבודה שהושקעה בו? למזלנו, ביקרנו בשוק יד שנייה ומצאנו מכונת לחם חדשה במחיר מציאה מגוחך ממש ופטרנו את עצמנו מהצורך להתלבט.

אלא שעל הלחם הראשון שיצא נור אמר: "הלחם שאת מכינה בעצמך הרבה יותר טעים". מה, את זה לא הכנתי בעצמי..? כנראה שלא. והוא באמת לא היה משהו.
אחרי כמה וכמה ניסיונות הגעתי לכמה מסקנות. למשל, שקמח חיטה מלאה הוא קמח מעפן שמכביד על הלחם ולא ממש טעים. בלחמניות שהכנו לגן הורים היה תמיד קמח מלא והן היו מעולות. אבל באנגליה, כאמור, הכל אחרת. ואז ו' המליצה לי להשתמש בקמח קמוט, ומאז לא הבטתי לאחור. זה קמח מלא עם טעם מוצלח ומרקם אבקתי וצבע צהבהב כך שכאשר מכינים איתו דברים, הסועדים טועמים משהו קליל ובהיר לא קולטים שהלחם למעשה מקמח מלא. הא!

אז התחלנו להכין לחם במכונה והגעתי למתכון מוצלח למדי, ואפילו שזה דורש חמש דקות עבודה, אני עדיין מתעצלת להשקיע את הזמן המועט הזה. קנינו את המכונה לפני חודש בערך, אבל הכנו בערך 5 כיכרות לחם. למה? לא יודעת. אולי צריך להתרגל.

חוב ישן: הנעליים של לילה

אם כבר בענייני פשטות מרצון, כבר סיפרתי פה על הסאגה של רכישת נעלי בית ספר לכליל. בסוף, מאוחר מדי, התברר לי שאני לא המופרעת היחידה באנגליה עם ההפרעה הזאת, ומצאתי את הבלוג הזה שעוסק בסוגיית נעלי בית ספר אתיות להורים טרחנים כמוני.

טוב, זה נחמד. אבל אתם הרי יודעים שאין, פשוט אין על חנויות יד שנייה. זה ללא ספק הדבר האמיתי.

ולקינוח: לזניה לטבעונים עצלנים

לפעמים מתחשק אוכל מדהים ומושקע עם ים של טעמים ומרקמים והמון ירקות וויטמינים. אבל לפעמים רוצים פשוט אוכל משביע וכיפי שהילדים יאכלו בלי תלונות. למקרה הראשון יש לי את המתכון של ג' ללזניה טבעונית עם שכבות של חצילים קלויים, קישואים קלויים, פלפלים קלויים, פסטו ומה לא. למקרה השני המצאתי את לזניית הבטטה.

מה צריך?
1 חבילת דפי לזניה בלי ביצים
800 ג' עגבניות מרוסקות
גזר בינוני, קצוץ דק מאוד
בצל בינוני, קצוץ דק
שמן זית
קצת מיורן
בטטה בינונית
תפוח אדמה בינוני
זיתים
סירופ אגבה

מה עושים
למילוי:
בעזרת קולפן, מקלפים את הבטטה ותפוח האדמה ואז ממשיכים לקלף סרטים רחבים עד שלא נשאר כלום.

לרוטב:
משקיפים את הבצל
מוסיפים גזר ומקפיצים קלות.
מוסיפים מלח, עגבניות, אגבה ומיורן
מבשלים עד שהגזר הקטנטן די רך

בזמן שהרוטב מתבשל:
משמנים תבנית פיירקס בשמן זית
מורחים את עלי הלזניה בשמן ומסדרים בשורה.

מורחים שכבת רוטב עגבניות.
מסדרים שכבה של סרטי בטטה על הרוטב.
מסדרים עוד עלי לזניה משוחים בשמן.
מסדרים שכבה של רוטב עגבניות ועליה תפוחי אדמה.
ואז שוב, עם שכבת זיתים.
ואז ממשיכים עד שנגמרים הרכיבים או המקום בתבנית.
מסדרים יפה רוטב וקישוטים מלמעלה.
אפשר להשפריץ קצת רסק עגבניות פושטי בצדדים, אם רוצים. פה הוא מגיע בשפופרת אז זה ממש מתבקש.

מוסיפים מים מהצדדים שיגיעו עד למעלה.

מכסים בנייר כסף ואופים על חום בינוני-גבוה עד שמזלג ננעץ עד הקצה די בקלות, כלומר עד שהפסטה רכה.

מורידים את נייר הכסף ומחזירים לתנור למכת חום שתהפוך את הציפוי לקריספי.

מגישים חם, או קר (אם נשאר משהו. לרוב לא נשאר).
בתיאבון.

קישור

לפני כמה ימים השתתפתי בכנס מרתק ומצמרר, שבו חוקרים מאוניברסיטת לידס (ובהם ה', שהכרתי בהתנדבות עם ארגוני פליטים בעיר) הציגו את ממצאיהם בקשר לפליטים ומבקשי מקלט שעובדים בעבודות כפייה מסוגים שונים. הממצאים הכו אותי בתדהמה ושלחו אותי לחשבון נפש רציני.

לפני שאגש לתגליות, רקע קצרצר על מדיניות כלפי מבקשי מקלט. באנגליה, כמו בישראל, החליטו לפני כמה שנים לאסור על מבקשי מקלט לעבוד עד שבקשתם למעמד פליטות תאושר. בינתיים (בניגוד לישראל), הם מקבלים קצבה בסיסית שאמורה להספיק לכל צרכיהם. מבקשי מקלט מקבלים דיור (לרוב – גרוע) וסיוע מהמדינה לתקופת הדיון בבקשתם, שעלולה להימשך שנים ולרוב מסתיימת בדחייה (אבל שליש מבקשות הערעור מתקבלות. כלומר, גם לשיטתם הדחייה הראשונה היא סוג של שיטת מצליח מצד המדינה). הסיוע שניתן למבקשי מקלט הוא בשיעור 70% מקצבת המינימום הנמוכה ממילא של אזרחים אנגלים וכולל תלושי מזון במקום כסף מזומן. ארגוני הסיוע חישבו שמדובר בערך ב-5 פאונד ליום לאדם לכל צרכי המחיה. זה כמעט שום דבר. מבקשי מקלט רבים נאלצים להמתין שנים לאישור בקשתם ובינתיים אסור להם לפרנס את עצמם ומשפחתם, או לעבוד כדי להרגיש איזו זיקה למקום שבו הם חיים.
צרפו לזה את האיסור לעבוד והסיכוי להיות מועברים לדירה אחרת בהתראה קצרה מאוד על פי שיקולי העירייה, להיות מבקש מקלט באנגליה זו התנסות מזעזעת, במיוחד לאנשים שהתאמצו מאוד להגיע לכאן כדי להתאושש מטראומה בארץ המוצא שלהם וגילו שמסת יסוריהם לא נגמרה בכלל. גורמי טיפול פה אומרים שהטראומה המשנית הזאת יכולה להיות הקש שישבור את רוחם.
[[בישראל, כידוע, מבקשי מקלט אינם זכאים לקצבאות או סיוע ממשלתי וגם לא בוער לה לאשר בקשות למעמד פליטות. למעשה, ישראל היא שיאנית עולמית באי טיפול בבקשות ובסירוב להעניק למבקשים מעמד של פליטים. זה מחריד ואכזרי, אבל לא זה הנושא שלי הפעם. ]]

וזה עוד כלום בהשוואה לגורלם של מבקשי מקלט שבקשתם לא אושרה. לפעמים מדובר באנשים שנמלטו ממדינות מסוכנות שעל פי החוק הבינלאומי אסור להחזיר אליהן אנשים. זה לא אומר שהם מקבלים מעמד של פליט (!), אבל הם בכל זאת תקועים באנגליה. אנשים כאלה מידרדרים לעתים קרובות מדי לחיים בחוסר כל, גרים ברחוב ותלויים לחלוטין בטוב לבם של זרים.

טוב, זה לא היה ממש קצר, אבל על קצה המזלג זה הרקע לניצול המחפיר של מבקשי מקלט באנגליה שמחפשים עבודה בניגוד לחוק. כצפוי, גם ההתעקשות שלהם לעבוד לא משפרת את המוניטין שיצאו להם כסחטני קצבאות וטפילים.

ובחזרה לכנס. מתברר ששיעור גבוה מאוד ממבקשי המקלט מנסים לעבוד בכל זאת, אבל מכיוון שזה לא חוקי, הם נאלצים לעבוד שחור ולהרכין את ראשם מול ניצול, כי אין להם למי להתלונן. למעשה, המעבידים יכולים בכל רגע להלשין על העובדים אם הם מעזים להתחצף (ולדרוש שכר, למשל), וכך קורה שהם גומרים עם עבר פלילי וגם אם בקשת הפליטות שלהם מאושרת ומותר להם לעבוד, מי כבר יעסיק אותם?

כמו רבים ששמעו משהו על התחום של עבדות מודרנית ועבודת כפייה, הנחתי שהתחומים העיקריים שהם הן מתקיימות הם ענפי המין והחקלאות. מאז שנכנסתי למגזר הפליטים בלידס, שמעתי כבר כמה פעמים על ילדים שמוברחים מהפיליפינים כדי לעבוד בחוות קנאביס, למשל. שמעתי הרבה על הברחת נשים לעבודה בזנות בכל מיני תואנות ותרמיות. אבל לא שמעתי עד עכשיו מה שסיפרו לי בכנס.

מתברר שעבודות כפייה מתקיימות במרחב העירוני ובענפים היומיומיים ביותר: חלוקת פליירים, שטיפת מכוניות, טיפול וסיעוד, ניקיון, מסעדנות וקייטרינג, אריזת מזון, בניין… מתברר שלא מדובר רק בנשים וילדים, אלא בתופעה חוצת גבולות גיל ומין: גברים צעירים וגברים מבוגרים מאוד, נשים בכל גיל וכן, גם ילדים. פה, באנגליה המתקדמת, הנאורה כביכול.

גם סוכנויות עובדים מעסיקות עבדים. דרך קבלן משנה, כמובן.

לאנשים במצבים פגיעים קל לקבל עבודות דחק. החוקרים דיווחו שאף אחד מהמרואיינים שלהם לא ציפה לקבל שכר מינימום. חלקם לא ידעו עליו, וחלקם האמינו שזה לא רלוונטי להם – הם הרי מחוץ לחוק ומחוץ לצדק. השכר הממוצע לעובדים כאלה הוא פחות מחצי משכר המינימום, ולעתים קרובות להבהיל הוא לא משולם לעובדים כלל. מי יכריח את המעביד לשלם?

שעות נוספות רבות מאוד, עיכוב שכר או התחמקות מתשלום, שינוי הגדרת העבודה לאחר התחלת ההעסקה, עומס עבודה מתיש ועבודה קשה ומסוכנת, איומים גלויים ומרומזים, אלימות פיזית ורגשית, סחטנות, השפלה – כל אלה מאפיינים את העבודה של עובדים רבים בעיר שבה אני גרה. אלו החיים של אנשים שאני רואה כל יום ברחוב (אם נותנים להם לצאת מהבית שבו הם עובדים בסיעוד).

הגבול הדק שבין עובדים לעבדים
לאחר שהחוקרים הציגו את ממצאיהם המדכדכים, נפתח פאנל שבו השתתפה נציגת ארגון ההתנגדות לעבדות באנגליה (כבר הזכרתי אותם כאן). מה שהיא אמרה זעזע אותי ביותר. היא דיברה על הפער בין אנשים שאינם יכולים לנהל משא ומתן על תנאי עבודתם לאנשים שיכולים. בעולם העבודה הנורמטיבי, היא אמרה, לאנשים יש בחירה. הם יכולים להתמקח על השכר ועל התנאים, לבחור עבודה אחרת, להתפטר. בעולם הצללים, לאנשים אין באמת אפשרות.

במלים אחרות, זה משהו שקורה למישהו אחר, בסיטואציה קיצונית. אבל לי דווקא נראה שבאקלים הכלכלי הנוכחי אפשרות המיקוח של העובד הממוצע נשחקת עד דק. נכון, בתור עצמאית יש לי לפעמים את הזכות לדחות עבודות לא משתלמות או אפילו סתם משעממות. אבל קרה לי גם, בתקופות פחות זוהרות של העסק, שקיבלתי עבודות משעממות בתעריף נמוך מאוד כי לא מצאתי עבודה אחרת. ללא ספק נתקלתי בניסיונות לניצול ובחברה שעד היום לא שילמה לי על שירותי טקסט בזויים. תעריפי התרגום והעריכה אינם גבוהים, בין השאר בגלל שלרוב מתרגמים ועורכים מסרבים בתוקף לחשוף את התעריף שלהם לציבור הרחב או לעמיתיהם. אבל זה קיים גם בתחומים אחרים. יש בחוץ מיליון עובדים שמוכנים לעוט על המשרה שלך בכל שנייה. בעולם שלנו, בלי קביעות, עם חוזים אישיים, כמה מרחב תמרון באמת יש לעובדים?

גם תופעות אחרות שקיימות בהיקפים נרחבים בעולם העבודה הכפויה קיימות במינונים קטנים יותר בשוליים הלגיטימיים של עולם העבודה: הלנת שכר, שינוי חוזה והרעת תנאים. אחד המרואיינים במחקר העיד שבאופן קבוע התקבל לעבודה שנראית נורמטיבית, ואחרי שבועיים שלושה התחילו לדרוש ממנו בנחרצות גוברת להישאר לשעות נוספות, לשטוף את האוטו של הבוס ולספוג השפלות ואיומים. בחלק מהמקרים הוא גם לא קיבל שכר. תגידו לי שזה לא מוכר לכם מהניסיון התעסוקתי שלכם. חוזה שהתחיל כמשימה קטנה ונהפך לפרויקט ענק בתעריף המקורי, בוס שהתגלה כרודן מטורף… כן, זה בגבולות הלגיטימי. אבל כמה קל ליפול בין הקווים.

לקריאת דו"ח המלא

איפה פה שוטפים ידיים?
העניין השני שהכריח אותי לחשוב מחדש קשור למדיניות הצרכנות האתית שלי. אני שואפת לצמצם את טביעת הרגל האכזרית שלי עד כמה שניתן. מסרבת לקנות ברשתות שידועות כמנצלות עובדים ובאופן כללי קונה כמה שפחות. אנחנו קונים אוכל אורגני כשידנו משגת, וכן הלאה.
אלא שחוק האצבע שלי הוא במידה רבה לאומי: סין היא לא אופציה, וגם לא הודו או בנגלדש או לטביה. אני מעדיפה לקנות דברים מתוצרת מקומית או אירופית (וכשאני בארץ – תוצרת ישראל). איכשהו אני מאמינה שבמדינות שיש בהן ועדי עובדים חזקים וחוקי עבודה אמינים, זה לא יקרה. איכשהו, היה לי נוח להאמין שסדנאות יזע הן משהו שהמערב מחזיק בחצר האחורית שנקראת העולם השלישי. הא! טעות!

סדנת יזע של חברת האופנה הבריטית "נקסט"

מתברר שבכמעט חצי מהמקרים, האנשים שעובדים בתנאי כפייה מקבלים תלושי שכר וכסף לבנק, ורשומים כחוק – על שם של מישהו אחר. הכסף מגיע לחשבון של מישהו אחר, ולעתים נדירות מגיע למי שעובד, ובטח לא בשלמותו. לפני שנתיים חוקקו חוק חדש לטיפול בעבודות כפייה באנגליה, אבל האכיפה שלו אפסית. ואיך בכלל אפשר לאכוף חוק כזה כשאין עדויות לעבירה?

אז מה אני אמורה לעשות עכשיו? אין שום מקום בטוח. הפתרון היחיד לחיים אתיים ואחראיים הוא לקנות אך ורק יד שנייה או מיצרנים שאני מכירה באופן אישי – כמו שקנינו ירקות בתל אביב מהחקלאי שהכרנו, וביקרנו בשדות שלו. זה יצמצם דרמטית את ההיצע ויבסס את התזונה שלנו על שיבולת שועל וכרוב ניצנים בעונות מסוימות. אני לא בטוחה שאני בשלה לזה.

אולי הגיע הזמן להודות שהמחאה הצרכנית שלי נועדה לכישלון, ולהפנות את מאמצי לכיוון אחר. יש עוד דרכים לחיות חיים של פשטות מרצון. אחת מהן היא הנושא של הפוסט הבא.