עבדות מודרנית פה מעבר לפינה

לפני כמה ימים השתתפתי בכנס מרתק ומצמרר, שבו חוקרים מאוניברסיטת לידס (ובהם ה', שהכרתי בהתנדבות עם ארגוני פליטים בעיר) הציגו את ממצאיהם בקשר לפליטים ומבקשי מקלט שעובדים בעבודות כפייה מסוגים שונים. הממצאים הכו אותי בתדהמה ושלחו אותי לחשבון נפש רציני.

לפני שאגש לתגליות, רקע קצרצר על מדיניות כלפי מבקשי מקלט. באנגליה, כמו בישראל, החליטו לפני כמה שנים לאסור על מבקשי מקלט לעבוד עד שבקשתם למעמד פליטות תאושר. בינתיים (בניגוד לישראל), הם מקבלים קצבה בסיסית שאמורה להספיק לכל צרכיהם. מבקשי מקלט מקבלים דיור (לרוב – גרוע) וסיוע מהמדינה לתקופת הדיון בבקשתם, שעלולה להימשך שנים ולרוב מסתיימת בדחייה (אבל שליש מבקשות הערעור מתקבלות. כלומר, גם לשיטתם הדחייה הראשונה היא סוג של שיטת מצליח מצד המדינה). הסיוע שניתן למבקשי מקלט הוא בשיעור 70% מקצבת המינימום הנמוכה ממילא של אזרחים אנגלים וכולל תלושי מזון במקום כסף מזומן. ארגוני הסיוע חישבו שמדובר בערך ב-5 פאונד ליום לאדם לכל צרכי המחיה. זה כמעט שום דבר. מבקשי מקלט רבים נאלצים להמתין שנים לאישור בקשתם ובינתיים אסור להם לפרנס את עצמם ומשפחתם, או לעבוד כדי להרגיש איזו זיקה למקום שבו הם חיים.
צרפו לזה את האיסור לעבוד והסיכוי להיות מועברים לדירה אחרת בהתראה קצרה מאוד על פי שיקולי העירייה, להיות מבקש מקלט באנגליה זו התנסות מזעזעת, במיוחד לאנשים שהתאמצו מאוד להגיע לכאן כדי להתאושש מטראומה בארץ המוצא שלהם וגילו שמסת יסוריהם לא נגמרה בכלל. גורמי טיפול פה אומרים שהטראומה המשנית הזאת יכולה להיות הקש שישבור את רוחם.
[[בישראל, כידוע, מבקשי מקלט אינם זכאים לקצבאות או סיוע ממשלתי וגם לא בוער לה לאשר בקשות למעמד פליטות. למעשה, ישראל היא שיאנית עולמית באי טיפול בבקשות ובסירוב להעניק למבקשים מעמד של פליטים. זה מחריד ואכזרי, אבל לא זה הנושא שלי הפעם. ]]

וזה עוד כלום בהשוואה לגורלם של מבקשי מקלט שבקשתם לא אושרה. לפעמים מדובר באנשים שנמלטו ממדינות מסוכנות שעל פי החוק הבינלאומי אסור להחזיר אליהן אנשים. זה לא אומר שהם מקבלים מעמד של פליט (!), אבל הם בכל זאת תקועים באנגליה. אנשים כאלה מידרדרים לעתים קרובות מדי לחיים בחוסר כל, גרים ברחוב ותלויים לחלוטין בטוב לבם של זרים.

טוב, זה לא היה ממש קצר, אבל על קצה המזלג זה הרקע לניצול המחפיר של מבקשי מקלט באנגליה שמחפשים עבודה בניגוד לחוק. כצפוי, גם ההתעקשות שלהם לעבוד לא משפרת את המוניטין שיצאו להם כסחטני קצבאות וטפילים.

ובחזרה לכנס. מתברר ששיעור גבוה מאוד ממבקשי המקלט מנסים לעבוד בכל זאת, אבל מכיוון שזה לא חוקי, הם נאלצים לעבוד שחור ולהרכין את ראשם מול ניצול, כי אין להם למי להתלונן. למעשה, המעבידים יכולים בכל רגע להלשין על העובדים אם הם מעזים להתחצף (ולדרוש שכר, למשל), וכך קורה שהם גומרים עם עבר פלילי וגם אם בקשת הפליטות שלהם מאושרת ומותר להם לעבוד, מי כבר יעסיק אותם?

כמו רבים ששמעו משהו על התחום של עבדות מודרנית ועבודת כפייה, הנחתי שהתחומים העיקריים שהם הן מתקיימות הם ענפי המין והחקלאות. מאז שנכנסתי למגזר הפליטים בלידס, שמעתי כבר כמה פעמים על ילדים שמוברחים מהפיליפינים כדי לעבוד בחוות קנאביס, למשל. שמעתי הרבה על הברחת נשים לעבודה בזנות בכל מיני תואנות ותרמיות. אבל לא שמעתי עד עכשיו מה שסיפרו לי בכנס.

מתברר שעבודות כפייה מתקיימות במרחב העירוני ובענפים היומיומיים ביותר: חלוקת פליירים, שטיפת מכוניות, טיפול וסיעוד, ניקיון, מסעדנות וקייטרינג, אריזת מזון, בניין… מתברר שלא מדובר רק בנשים וילדים, אלא בתופעה חוצת גבולות גיל ומין: גברים צעירים וגברים מבוגרים מאוד, נשים בכל גיל וכן, גם ילדים. פה, באנגליה המתקדמת, הנאורה כביכול.

גם סוכנויות עובדים מעסיקות עבדים. דרך קבלן משנה, כמובן.

גם סוכנויות עובדים מעסיקות עבדים. דרך קבלן משנה, כמובן.


לאנשים במצבים פגיעים קל לקבל עבודות דחק. החוקרים דיווחו שאף אחד מהמרואיינים שלהם לא ציפה לקבל שכר מינימום. חלקם לא ידעו עליו, וחלקם האמינו שזה לא רלוונטי להם – הם הרי מחוץ לחוק ומחוץ לצדק. השכר הממוצע לעובדים כאלה הוא פחות מחצי משכר המינימום, ולעתים קרובות להבהיל הוא לא משולם לעובדים כלל. מי יכריח את המעביד לשלם?

שעות נוספות רבות מאוד, עיכוב שכר או התחמקות מתשלום, שינוי הגדרת העבודה לאחר התחלת ההעסקה, עומס עבודה מתיש ועבודה קשה ומסוכנת, איומים גלויים ומרומזים, אלימות פיזית ורגשית, סחטנות, השפלה – כל אלה מאפיינים את העבודה של עובדים רבים בעיר שבה אני גרה. אלו החיים של אנשים שאני רואה כל יום ברחוב (אם נותנים להם לצאת מהבית שבו הם עובדים בסיעוד).

הגבול הדק שבין עובדים לעבדים
לאחר שהחוקרים הציגו את ממצאיהם המדכדכים, נפתח פאנל שבו השתתפה נציגת ארגון ההתנגדות לעבדות באנגליה (כבר הזכרתי אותם כאן). מה שהיא אמרה זעזע אותי ביותר. היא דיברה על הפער בין אנשים שאינם יכולים לנהל משא ומתן על תנאי עבודתם לאנשים שיכולים. בעולם העבודה הנורמטיבי, היא אמרה, לאנשים יש בחירה. הם יכולים להתמקח על השכר ועל התנאים, לבחור עבודה אחרת, להתפטר. בעולם הצללים, לאנשים אין באמת אפשרות.

במלים אחרות, זה משהו שקורה למישהו אחר, בסיטואציה קיצונית. אבל לי דווקא נראה שבאקלים הכלכלי הנוכחי אפשרות המיקוח של העובד הממוצע נשחקת עד דק. נכון, בתור עצמאית יש לי לפעמים את הזכות לדחות עבודות לא משתלמות או אפילו סתם משעממות. אבל קרה לי גם, בתקופות פחות זוהרות של העסק, שקיבלתי עבודות משעממות בתעריף נמוך מאוד כי לא מצאתי עבודה אחרת. ללא ספק נתקלתי בניסיונות לניצול ובחברה שעד היום לא שילמה לי על שירותי טקסט בזויים. תעריפי התרגום והעריכה אינם גבוהים, בין השאר בגלל שלרוב מתרגמים ועורכים מסרבים בתוקף לחשוף את התעריף שלהם לציבור הרחב או לעמיתיהם. אבל זה קיים גם בתחומים אחרים. יש בחוץ מיליון עובדים שמוכנים לעוט על המשרה שלך בכל שנייה. בעולם שלנו, בלי קביעות, עם חוזים אישיים, כמה מרחב תמרון באמת יש לעובדים?

גם תופעות אחרות שקיימות בהיקפים נרחבים בעולם העבודה הכפויה קיימות במינונים קטנים יותר בשוליים הלגיטימיים של עולם העבודה: הלנת שכר, שינוי חוזה והרעת תנאים. אחד המרואיינים במחקר העיד שבאופן קבוע התקבל לעבודה שנראית נורמטיבית, ואחרי שבועיים שלושה התחילו לדרוש ממנו בנחרצות גוברת להישאר לשעות נוספות, לשטוף את האוטו של הבוס ולספוג השפלות ואיומים. בחלק מהמקרים הוא גם לא קיבל שכר. תגידו לי שזה לא מוכר לכם מהניסיון התעסוקתי שלכם. חוזה שהתחיל כמשימה קטנה ונהפך לפרויקט ענק בתעריף המקורי, בוס שהתגלה כרודן מטורף… כן, זה בגבולות הלגיטימי. אבל כמה קל ליפול בין הקווים.

לקריאת דו"ח המלא

איפה פה שוטפים ידיים?
העניין השני שהכריח אותי לחשוב מחדש קשור למדיניות הצרכנות האתית שלי. אני שואפת לצמצם את טביעת הרגל האכזרית שלי עד כמה שניתן. מסרבת לקנות ברשתות שידועות כמנצלות עובדים ובאופן כללי קונה כמה שפחות. אנחנו קונים אוכל אורגני כשידנו משגת, וכן הלאה.
אלא שחוק האצבע שלי הוא במידה רבה לאומי: סין היא לא אופציה, וגם לא הודו או בנגלדש או לטביה. אני מעדיפה לקנות דברים מתוצרת מקומית או אירופית (וכשאני בארץ – תוצרת ישראל). איכשהו אני מאמינה שבמדינות שיש בהן ועדי עובדים חזקים וחוקי עבודה אמינים, זה לא יקרה. איכשהו, היה לי נוח להאמין שסדנאות יזע הן משהו שהמערב מחזיק בחצר האחורית שנקראת העולם השלישי. הא! טעות!

סדנת יזע של חברת האופנה הבריטית "נקסט"

סדנת יזע של חברת האופנה הבריטית "נקסט"

מתברר שבכמעט חצי מהמקרים, האנשים שעובדים בתנאי כפייה מקבלים תלושי שכר וכסף לבנק, ורשומים כחוק – על שם של מישהו אחר. הכסף מגיע לחשבון של מישהו אחר, ולעתים נדירות מגיע למי שעובד, ובטח לא בשלמותו. לפני שנתיים חוקקו חוק חדש לטיפול בעבודות כפייה באנגליה, אבל האכיפה שלו אפסית. ואיך בכלל אפשר לאכוף חוק כזה כשאין עדויות לעבירה?

אז מה אני אמורה לעשות עכשיו? אין שום מקום בטוח. הפתרון היחיד לחיים אתיים ואחראיים הוא לקנות אך ורק יד שנייה או מיצרנים שאני מכירה באופן אישי – כמו שקנינו ירקות בתל אביב מהחקלאי שהכרנו, וביקרנו בשדות שלו. זה יצמצם דרמטית את ההיצע ויבסס את התזונה שלנו על שיבולת שועל וכרוב ניצנים בעונות מסוימות. אני לא בטוחה שאני בשלה לזה.

אולי הגיע הזמן להודות שהמחאה הצרכנית שלי נועדה לכישלון, ולהפנות את מאמצי לכיוון אחר. יש עוד דרכים לחיות חיים של פשטות מרצון. אחת מהן היא הנושא של הפוסט הבא.

5 מחשבות על “עבדות מודרנית פה מעבר לפינה

  1. פוסט עצוב ומדויק. כמעט כולנו, במידה כזו או אחרת, עובדים מנוצלים וצרכנים שקועים בחובות עד האוזניים, לרוב בלית ברירה, בגלל המגמה המסתמנת כבר שנים, של הגדלת הצריכה עד בלי די על חשבון הרווחה של כולנו ועתיד צאצאינו, מגמה שממאנת בתוקף לשנות כיוון.
    כמי שמתפרנסת כבר שנים מתרגום, ועוד מתת-קטגוריה שאם אינני טועה, היא הבזויה והנלעגת ביותר מבין כל הקטגוריות בענף התרגום – תרגום לכתוביות – הצטערתי מעומק הלב להסכים עם כל מילה שכתבת בעניין הזה. תודה על גילוי הלב. מחכה בכיליון עיניים לרשימה הבאה שלך.

  2. כל כך הרבה אנשים בעולם הזה חיים חיים בלתי נתפסים בשבריריותם, על קליפת אגוז בים סוער. ואילו חלקו האחר של העולם מסרב בתוקף לראות את זה ומדחיק חזק ככל הניתן את העובדה שפניו שלו מועדות בדיוק לשם.

  3. פינגבק: שנתיים לבלוג | גולה מרצון

    • גם אני תוהה.
      אבל יש לי הצעה.
      מכיוון שהעולם גלובלי והכלכלה גלובלית, נגיד שחוקי העבודה גם היו גלובליים. כלומר, היתה חקיקה בינלאומית שמחייבת סטנדרטים מסוימים, וחברות שעוברות על התנאים האלה מסתכנות בתביעה, בלי קשר למקום שבו בוצעה העבירה.
      אפשרות אחרת היא שחברות יהיו כפופות לחוקי העבודה של המדינה שבה הן רשומות והאחריות תהיה עליהן ולא על קבלני המשנה שלהן. מעניין מה חוקי העבודה באיי קיימן…(על העלמת מס נדבר בפעם אחרת).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s