תיירות קולינרית בלונדון

לפני שבוע רטנתי איך העדפתי את החברים שלי על פני תיירות קולינרית בתל אביב הטבעונית. כשחזרתי דיברתי עם ליאת על כמה קשה לאכול במסעדה ממוצעת כשרגילים לאכול בבית אוכל ממש טעים, ואיך מצפים לחוויה מהממת ובסוף פשוט אוכלים אוכל טעים (במקרה הטוב). אבל אז, כמה ימים אחרי ששבתי לאנגליה, הלכתי לפגוש את אחי ומשפחתו בלונדון. הו!!

ביומנו הראשון בבירה הלכנו לבקר את חברתנו האהובה מ' בביתה הנאה של קרובתה בנוטינג היל. הלכנו אליה דרך הייד פארק, שם התפעלנו מהמזרקה לזכרה של הנסיכה דיאנה, שקצת מוזר לקרוא לה מזרקה כי היא למעשה מיצב יפהפה וחווייתי שבו המבקרים מוזמנים לטבול את הרגליים במים. מדובר במעגל גדול שבו זורמים מים בעוצמה משתנה וקרקעיתו חצובה בדגמים משתנים. ההליכה במעגל הזה בטוח תרטיב לכם את המכנסיים אבל היא מין סוג של פרפורמנס זיכרון מדיטטיבי – או לפחות עשוי להיות כזה לולא המקום היה מלא בילדים צווחים ובאמהות שרודפות אחריהם בניסיון נואש למנוע מהם להרטיב את המכנסיים…

לאחר שחצינו את הייד פארק, חשבנו לתומנו שבתוך כמה דקות נגיע לבית, אז למה שלא נקפוץ למעדנייה המהוללת של יותם אוטולנגי, השף הפופולרי שאת ספר הבישול הצמחוני שלו, Plenty, אני קוראת כמו שקוראים ברומן פורנוגרפי – עם דופק מואץ וסומק בלחיים. אז קפצנו. זה לקח חצי שעה, הקפיצה הזאת, ואחרי שחצינו את כל הייד פארק עם לילה, היא היתה מתישה במיוחד. מזל שהצטיידנו בג'יפיאס שקיבלנו מד'!

בסופו של דבר ההחלטה להמשיך ללכת למעדנייה למרות השעה המאוחרת התגלתה כהשקעה משתלמת. אמנם היינו מותשים, אבל האוכל היה מהמם ואפילו יותר חשוב, זכינו ללכת בשכונת מגורים ולא רק באזורים לתיירים.

וכעת אני יכולה ללכת בדרכו של ההומו הטבעוני השמן שהזכרתי בערגה בפוסט הקודם, ולספר לכם באריכות מה אכלנו.

ארוחה מלכותית

מהמעדנייה הבאנו ארבעה סלטים, פוקצ'ה מהממת עם זיתים שחורים ושני קינוחים שלילה בחרה. כשהגענו גילינו שמ' לא טמנה את ידה בצלחת (או דווקא כן. זה לא ביטוי שמתאים לתחרות בין טבחים), והכינה כמה וכמה מאכלים מופלאים ביותר.

ממטבחה של מ' זכינו לאכול:

סלט גזר וסלק טרי עם שמן זית וחומץ, שהיה יפהפה ופלואורסנטי.

פירה אפונה צהובה, נימוח ומנחם, שאין סיכוי שאוותר עליו בחורף המתקרב אלינו. בחיים לא אכלתי שום דבר מאפונה צהובה, ומרחוק חשבתי שזה חומוס. אבל הטעם…

סלט לוביה עם עגבניות ועשבי תיבול

וקינואה עם תרד, שמ' טענה שהיא מבושלת מדי אבל היה טעים נורא.

ממטבחו של אוטולנגי אכלנו:

סלט של תפוחי אדמה קטנים צלויים עם ממרח זיתים, כרישה, משהו שנראה כמו אספרגוס אבל קטן יותר, עלי חמציצים, צנוניות, עולש ולימון משומר בקוביות קטנטנות, ואולי גם חתיכות זעירות של קליפת לימון..?

סלט כרובית סגולה וצהובה עם שקדים, גרעיני רימון ורוטב הדרים

סלט שעועית ירוקה וצהובה עם אפונה, גרידת לימון, שום, עשבי תיבול ונבטי אפונה

ברוקולי בגריל עם צ'ילי ושום, שהיה קצת חריף מדי לי ולכליל, אבל אבי ממש אהב.

וגם, כאמור, פוקצ'ה מהממת עם זיתים שחורים ותבלינים,

ולקינוח לילה בחרה שני קינוחים לא טבעוניים לטובת שאר הסועדים: עוגיית שוקולד צ'יפס שמנמנה ועוגת שוקולד, שאוהבי עוגות השוקולד אמרו שהיא מעולה.

אבל לא נשארתי נטולת קינוח, כי מ' המדהימה הכינה לנו במקום את הקינוח האולטימטיבי: סורבה אננס ותות מקושט בפטל טרי ועלה נענע, שהיא טחנה בבלנדר שנייה לפני ההגשה. איך עושים? טוחנים בבלנדר אננס קפוא ותות קפוא עם חלב קוקוס (רק החלק הלבן, בלי המים. אם יש לכם קרם, השתמשו בקרם). יאם!!!

lila and puddings

לילה, שמדגימה עדיין שיזוף ישראלי, עושה פרצופים למצלמה ליד סורבה מושלם וחלקה בעוגות

בשלב הקינוח כולם כבר היו מעולפים (לילה נרדמה שנייה אחרי שצילמנו אותה) ואני עדיין המשכתי לנבור בקרקעית הצלחות בחיפוש אחר שבריר אחרון של טעם. הארוחה הזאת היא כנראה פתרון חלקי לבעיית התיירות התל אביבית שלי: להיפגש בבית אבל לאכול אוכל מדהים מבחוץ. הא!

(ונכון שזה מצחיק שהאוכל שאכלתי בלונדון הוא דווקא אוכל די ישראלי של שף ישראלי, אבל איזה אוכל, בחיי!)

למחרת פגשנו את אחי ואשתו בבית של אמא של לורה לארוחת בוקר, שכללה לחם נהדר שהם הביאו מפאריז, שם ביקרו יום קודם. איזה לחם! שוטטנו בפארק עם הילדים ובילינו יום משפחתי נפלא שעורר געגועים עזים, וסיימנו את היום בארוחה. לא כולנו, לצערי הרב: לילה הטילה וטו על שינה בבית של סבתא של רועי ואבי הסכים, באצילות, ללכת איתה לאכסנייה בזמן שאני יוצאת לארוחה עם עודד ולורה ואחיה, א'. ואיזו ארוחה זו היתה!

קודם כל, המסעדה עצמה. היא מהסוג שכמעט אף פעם לא יוצא לי לפקוד, ולולא אחיה המעודכן של לורה גם לא היה יוצא לי. זאת מסעדה אופנתית ויקרה של שף נחשב, ושמה Grain Store. מקומות כאלה מעוררים בי אי נחת ומבוכה. אנשים אוכלים שם ארוחה אחת בתקציב שמספיק לאוכל ביתי טוב לשבוע. זאת חוויה מענגת, אבל גם הדוניסטית וחסרת אחריות, איכשהו. אבל יצאתי במטרה לתייר דרך החך, ואפילו שהציעו לי במקומה מסעדה יפנית סטנדרטית (בסטנדרטים לונדוניים), לא יכולתי לסרב כשהבטיחו לי שהמסעדה הזאת היא חוויה.

והם צדקו. היא מסודרת, במפתיע, עם שולחנות מרכזיים גדולים שבהם זרים מוחלטים יושבים זה לצד זה, כמו בחומוסייה. מול הסועדים – מטבח פתוח, שבו צוות נינוח ואלגנטי מלהטט עשרות מנות בקצב מסחרר בקור רוח בלתי נתפס ועם חיוך על הפנים. הם אפילו לא הולכים מהר, יש משהו כל כך נינוח בסגנון העבודה שלהם שאפשר לחשוב שהם רק סטטיסטים ומישהו אחר בעצם מנהל את המקום העצום הזה. יש משהו מקסים במיומנות. כשמישהו ממש טוב במה שהוא עושה, אני יכולה להסתכל עליו ולא לשבוע, לא משנה בכלל מה הדבר שהוא עושה (טוב, אולי להסתכל במתמטיקאי או מתכנת זה קצת משעמם, אבל לעומת זאת קדר, חשמלאי, גרפיקאי, צבע או טבח…). אחי ואני צפינו בהם והעלינו זכרונות מסביבות עבודה מלחיצות שעבדנו בהם: חדרי מיון, דסק חדשות.. נראה שאחרי כמה זמן העבודה מפסיקה להיות מלחיצה ופשוט זורמים עם מה שצריך לעשות במין תענוג של מקצוענים.

והאוכל… יפה, טעים, מפתיע. אבל הצוות ידידותי לצמחונים וטבעונים ובתפריט מסומנות בבירור מנות צמחוניות וטבעוניות, והם גם מוכנים לטבען מנות אם אפשר – כל עוד אתם לא מבקשים ארוחת טעימות טבעונית בלי להזמין מקום מראש.

פתחנו במנות ראשונות. לורה ואחיה אכלו סלקים צלויים עם בצלים מוחמצים ולבנה וגנחו מרוב אושר. אני הזמנתי סלט רוקפור בלי הרוקפור (כי מנת הפתיחה הטבעונית הרשמית היא פוקצ'ה עם שמן זית ומטבלים. נו באמת…).

brunos salad

סלט רוקפור אמנם בלי בלי הרוקפור, אבל עם: אנדיב, אגס, שעועית ירוקה, ריבת פלפל מעושן (וואו!!!), אגוזי לוז קלוייים (מהמם!). מה רע? ריבת הפלפלים הזאת והאגוזים הקלויים הפכו את הסלט הכביכול פשוט הזה ליצירת אמנות.

אחי החמוד בחר במנת פתיחה ממנות היום המיוחדות: ריזוטו עם פטריות כמהין וכמהין מגורר מעל. טבעוני, אם לא מגישים אותו עם פרמזן מלמעלה. וטעים כמו מעט דברים שאכלתי מימי. אני לא יודעת אם אוכל לשחזר משהו שאפילו מתקרב לזה, אבל מכיוון שבאנגליה שמן כמהין נמכר במחיר שווה לכל נפש, אני בהחלט מתכוונת לנסות.

brunos rissotto

בזמן שחברי לשולחן אכלו מנות מהממות אבל לא טבעוניות (אז לא טרחתי לצלם אותן…) אני הזמנתי למנה עיקרית את האפשרות הטבעונית היחידה בתפריט: צ'ילי ירקות עם אורז חום. אוי, נשמע משעמם. אבל מה יכולתי לעשות?
brunos chilli1

ואז הופיעה על השולחן קדרת אמייל כתומה קטנה ולצדה קדירת אורז. אני לא מאמינה שהם תיארו את המנה הזאת בצורה כל כך יבשושית בתפריט. ה"אורז חום" היה למעשה אורז בשלושה צבעים – לבן, מלא ופרא, כולל עשבי תיבול עדינים. והצ'ילי היא מתקתק ואוורירי, לא יציקת השעועית החריפה שאני רגילה לחשוב עליה בתור צ'ילי. השעועית היתה כנראה מיניאטורית, או מבושלת מאוד. אני לא יודעת מה הם עשו לצ'ילי הזה, אבל הוא היה ללא ספק הצ'ילי הכי טעים שאכלתי מימי.

brunos chilli2לקינוח אכלנו סורבה מוצלח בשלושה טעמים (מנגו, פסיפלורה ואננס).

איזה כיף!

אז נכון, היו בלונדון עוד דבר או שניים ראויים לציון, והיא עוררה בי מחשבות רבות, אבל עליהן אספר לכם אולי בפעם אחרת.

מודעות פרסומת

להיות תיירת בישראל (ושני סלטים מדהימים)

חזרתי הביתה אחרי ביקור מולדת של שבועיים וחצי. חשבתי שלא אחזור על הטירוף של השנה שעברה, שבה ניסיתי לפגוש את כולם בשבוע והגעתי לימים האחרונים באפיסת כוחות ועצבנית להדהים מהניסיון לתאם את כל המפגשים האלה (ועוד בלי טלפון סלולרי או רישיון נהיגה). אז חשבתי.

הביקור הזה היה, במובנים מסוימים, מודל מוקטן של החיים שלי בכלל: תמיד מנסה לתפוס את המרובה וגומרת עם הלשון בחוץ. כי למרות הטבלה המוקפדת שלי, שהצחיקה נורא את חברי הישראלים (לקבוע שעה לפגישה שבועיים מראש??? נו, באמת) והצחיקה נורא חברי האנגלים (לקבוע תוכנית רק שבועיים מראש? נו, באמת), לחיים היו תוכניות משלהם. אחרות.

התוצאה העגומה היתה שלמרות הלו"ז המוקפד עדיין לא הצלחתי לראות כמעט אף אחד מחברי למספיק זמן. ואולי שום מפגש לא היה משביע אותי? הצלחתי לגרד כמה מפגשים ממש טובים, אבל התשוקה שלי לשיחות נפש היתה גדולה יותר ממש שהנסיבות יכלו לספק. יש אנשים אהובים שלא הצלחתי לפגוש בכלל, ואני בטוחה שהביקור הזה לא רק תסכל אותי אלא גם העליב כמה אנשים שלבי נחמץ מהמחשבה על זה שלא ראיתי הפעם. את חברי האהוב א' הצלחתי לפגוש לשעתיים וגם זה בדוחק. מה כבר אפשר להפסיק בשעתיים??

תכנון ביקורי מולדת הוא אמנות שטרם רכשתי. אבל ברור לי שאת הביקורים הבאים שלי אני חייבת לתכנן בגישה שונה לגמרי. בגילי אני כבר אמורה להבין שאי אפשר הכל. כמו שאמרה לי בתבונה נ', אי אפשר לפגוש את כולם, אבל חברות טובה היא כזאת שלא מחייבת מפגש בכל הזדמנות. היא יכולה לחכות. מה, באמת? ימים יגידו.

אחת המסקנות המדהימות מהביקור הזה הוא שחרף הדימוי העצמי שלי כאדם ביישן, מסוגר ונטול חברים, העובדה היא שיש בישראל מספר גדול להדהים של אנשים שיקרים ללבי מאוד ואני מחשיבה כחברים טובים ממש. וקבלת הפנים החמה של החברים שלי חיממה את לבי וגרמה לי להפוך לאדם טוב יותר – כי אם אנשים כל כך מופלאים הם החברים שלי, ברור שיש איזה חסד בעולם. אין שיעור להכרת התודה שלי לכל מי שאירח אותי והאכיל אותי וסיפר לי והקשיב לי. תודה!

תל אביב, העיר הטבעונית
הנקודה החלשה בעושר האנושי המרהיב הזה היא שהוא גרם לי להחמיץ את הרנסנס הטבעוני שעובר על תל אביב. אני קוראת בלוגים טבעוניים מישראל והבנתי שמשהו מדהים קרה בדיוק כשעזבתי את העיר, אבל לא שיערתי את גודל המהפכה. א' ניסה לתאר לי קווים לדמותה בעיניים בורקות והדגימות הקטנות שלי אישרו את הפלא. בגלידריה הסיציליאנית העובד הטבעוני ממש שמח לשמוע שגם אני טבעונית (הוא אפילו נתן לי מין כִּיף כזה של טבעונים, מה שלא קרה לי בחיים עד אז) והתגאה שרוב העובדים בגלידריה המושלמת הזאת הם טבעונים. ואני, בפרץ סנובי שמזמן לא גאה בי, חשבתי לעצמי "אה, גם אתה טבעוני… חמוד מאוד. אני בטח טבעונית מאז שאתה בגן". אתם מבינים את האבסורד? ברור ששמחתי שסוף סוף משהו זז, אבל במקום להתלהב מהסולידריות שהבחור החמוד הזה הפגין, התחלתי לתפוס עליו תחת בגלל הפז"ם הטבעוני שלי. אני הייתי שם לפני הטרנד. איפה הייתם ב-48'?? מזעזעת.

ולמרות זאת, היתה בי תשוקה אדירה לתיירות קולינרית בתל אביב הטבעונית. כמו ההומו הטבעוני השמן מלונדון, שאת הבלוג שלו אני קוראת בדבקות, אחד הדברים שהכי רציתי לעשות הוא להסתובב בעיר ולאכול אוכל טבעוני טעים שמישהו אחר הכין. בסופו של דבר העדפתי לדבר ולא לאכול. וכאשר כן הצלחתי לדגום משהו מההמלצות המשתפכות של הבלוגים, קצת התאכזבתי. למשל, במזה המקסימה מגישים מזה שנים אוכל צמחוני טעים ויפה באווירה נהדרת. כששמעתי שמגישים שם גם ארוחת בוקר טבעונית, שכנעתי את אמא שלי ולילה להצטרף אלי בדרך חזרה לכפר סבא. מה אומר לכם? זה דומה מאוד, דומה מדי לארוחות הבוקר שאני אוכלת כל הזמן בבית (אם כי הלחם יותר טעים). זה לא דבר רע – ארוחות הבוקר המאוחרות שלנו הן לפעמים גורמה אמיתי, כך שזה אפילו סוג של מחמאה. אבל זה לא מה שרציתי.

קראתי פעם מומחית לפרסום שקבלה על הרדיפה אחר דברים שיהממו אותנו. משהו יכול להיות מעולה, אבל… "לא נפלתי". למה צריך ליפול? לא ברור. אבל אחרי ארוחת הבוקר המצוינת ההיא, הרגשתי שלא נפלתי. עכשיו אני שוקעת בהרהורים על הביקור הבא שלי, שבחלומי יהיה קצר ויתמקד באכילה ולא בניסיון נואש לפגוש את כולם. בטח.

לפגוש את תל אביב מחדש, או: להרגיש בבית
בשנה שעברה כשבאתי לתל אביב הרגשתי שחזרתי הביתה, וגם נדהמתי מהעליבות הנוראית של העיר המוזנחת והמלוכלכת הזאת, שחושבת שהיא ניו יורק וברלין גם יחד. תל אביב היא ניצחון הרוח על החומר. גרים במזרח התיכון המיוזע ומרגישים כמו בירה תרבותית. היצירתיות והאנרגיה של העיר הזאת גבוהים פי שמונים מאלו של לידס המנומנמת והנקייה. תל אביב היא זעה ובתים מתקלפים ולכלוך, כפכפים עם שמלות מעצבים, חומוס וקפוצ'ינו, שדרות אופנתיות עם עצים אפריקאים, בתי קפה, תנועה, אנשים ברחוב כל שעות היום, עיר כל כך חדשה שדברים בני מאה הם בשבילה עתיקות, עיר מספיק קטנה שמי שגר במרכזה מזהה את הפנים של כולם. וזאת העיר שאהבתי ובה גרתי מגיל 18 ועד לא מזמן, ובכל זאת, באופן משונה, לא הרגשתי בבית. הלכתי ברחובות שבכל אחד מהם הכרתי בניין אחד מבפנים – כי גרתי בו, או כי הכרתי מישהו שגר. עברתי ליד בתי קפה שישבתי בהם ובשדרות שהלכתי בהן עם לילה התינוקת ועם חברים, ובמקומות שהיו לי בהם שיחות דרמטיות נורא. והרגשתי "זה מקום שאני מכירה ממש טוב", אבל כמעט לא הרגשתי בבית. וזה אפילו לא העציב אותי.

מה שדווקא היה עצוב הוא שהרגעים שבהם הרגשתי בבית היו דווקא עם זרים: נהגי מונית, מגישי גלידות. איתם הרגשתי שאי אפשר לנחש שאני לא מפה. כי אני כל כך שייכת שאני יודעת להגיד בדיוק את הדבר הנכון, במבטא הנכון ובמשלב הנכון ובנימה הנכונה. שאני יודעת למה הם מצפים ומותר לי להפתיע אותם – כי אני מקומית, אז ברור שאני יודעת את הכללים ומפרה אותם מעמדת שליטה ולא מתוך בורות. הנינוחות הזאת של הטקסטים הקלילים, היומיומיים, הלא מחייבים שחושפים את הזהות שלי כמהגרת בכל משפט בלידס – אלו המשפטים שגרמו לי להרגיש בבית בתל אביב. וכשהחלקתי כיפים עם מוכר הגלידה, לרגע הרגשתי שאולי יהיה דווקא כיף לגור שוב בתל אביב.

אבל די מהר נזכרתי למה רצינו לעזוב.

כשנסענו לצפון ברכבת לילה נראתה מוטרדת מאוד ולחשה לי משהו (באנגלית, כי זה היה אחד הימים הראשונים שלנו והיא עדיין לא עברה לעברית. לשמחתי, די מהר היא חזרה לגמרי לעברית. איזו הקלה!). היא אמרה "אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הרובה הזה". כי בכיסא שמעבר למעבר ישב חייל חמוש. בשביל לילה זה היה מפחיד ומטריד, כי היא גדלה בסביבה נורמלית שבה אנשים לא מסתובבים חמושים סתם ככה.

ועכשיו היא באה לישראל בתור מקום עם שמש שהולכים בו לבריכה כל יום ואוכלו בו גלידה, מקום לפגוש בו את סבא וסבתא לימי כיף משוגעים ולהתפנק. את הבית שבו נולדה היא לא מזהה, אבל את רחבת הבימה – כן. אני לא יודעת מה אני מרגישה בקשר לזה.

ויש עוד המון מה לומר, אבל הפוסט הזה כבר מתארך נורא. אז אספר לכם שאמנם לא יצאתי למסע קולינרי במסעדות, אבל אכלתי שני סלטים מהממים שאני מוכנה לחלוק עם קוראי הנאמנים (וגם עם המזדמנים):

סלט שכולו מפרי הגן של לורה ועודד

הסלט הזה נוצר כאלתור כשהחלטנו לארגן פתאום ארוחה גדולה בבית של אחי.

לורה מטפחת גן ירק מקסים שהניב השנה כמות דמיונית של עגבניות מתוקות, אדומות, טעימות להדהים, מגודל של עגבניית שרי ועד עגבנייה גדולה כמו אגרוף. מתקפת העגבניות כבר הובילה אותם להכין כל מה שאפשר והשיחים עדיין כורעים תחת השפע. המקרר שלהם כבר כולל צ'טני עגבניות, עגבניות מיובשות, סלט עגבניות, רוטב עגבניות קפוא ופשטידת עגבניות ועוד היד נטויה. במלים אחרות, לא היה צריך להתלבט בנוגע למרכיב העיקרי בסלט הזה.

בקדמת הבית צומחים שיחי תבלין עצומים בגודלם, שמציעים כמות פראית של ניחוחות לכל תה וסלט.  לפני שמגיעים לבית עוברים בבוסתן של עצי פרי, שממנו הגיע הלימון לסלט, ומאחור גדלים עצי זית, שהניבו השנה את השמן הראשון שאחי ומשפחתו כבשו בעצמם בבית בד. די מדהים שכל השפע הזה הוא תוצאה של מעין תחביב לשעות הפנאי למשפחה העסוקה הזאת, ששני המבוגרים בה עובדים מעלות החמה עד אמצע הלילה.

זה כנראה המטבח שהכי כיף לבשל בו, כי כל מה שרוצים אפשר פשוט לקטוף מהחצר, מרחבי הבישול עצומים והכלים יפהפיים. ואפילו יצא טעים (בטמטומי הוספתי לסלט בורגול אח"כ, אבל תעזבו את זה. אין צורך. הוא הכי מוצלח ככה). אז תודות למשפחת ארבל וקדימה למתכון.

צילום: ירון

צילום: ירון

עגבניות שרי חצויות

נענע טרייה קצוצה

כוסברה טרייה קצוצה

אורגנו טרי

זוטא טרייה

שמן זית (מהעצים שבגן!)

קצת מלח

לימון

הגרסה שלי לסלט של לורה

אותה ארוחה שחרגה מכל פרופורציה התחילה בסלט מעולה שהכינה לורה. זה למעשה סלט שהוא ארוחה בפני עצמו, וכעבור כמה ימים ניסיתי לשחזר אותו בגרסה משלי בבית של אמא.

סלט עם אדממה

מה צריך

אדממה מבושלים ומצוננים

לקט עלי בייבי (עם רוקט!!)

פיסטוקים

צנוברים

גרעיני דלעת

חמוציות

חצי בצל סגול

לרוטב:

שמן זית

מייפל או אגבה

חרדל דיז'ון

מלח

לימון

המרכיב הסודי והחשוב בסלט הוא שומשום שמטוגן בשמן עד שלשמן יש טעם של שומשום. אני מניחה שאפשר פשוט להשתמש בשמן שומשום ולפזר מלמעלה שומשום לא מחומם, אבל בעניין הזה הלכתי בעקבות לורה ויצא מעולה, אז למה לשנות?