להיות תיירת בישראל (ושני סלטים מדהימים)

חזרתי הביתה אחרי ביקור מולדת של שבועיים וחצי. חשבתי שלא אחזור על הטירוף של השנה שעברה, שבה ניסיתי לפגוש את כולם בשבוע והגעתי לימים האחרונים באפיסת כוחות ועצבנית להדהים מהניסיון לתאם את כל המפגשים האלה (ועוד בלי טלפון סלולרי או רישיון נהיגה). אז חשבתי.

הביקור הזה היה, במובנים מסוימים, מודל מוקטן של החיים שלי בכלל: תמיד מנסה לתפוס את המרובה וגומרת עם הלשון בחוץ. כי למרות הטבלה המוקפדת שלי, שהצחיקה נורא את חברי הישראלים (לקבוע שעה לפגישה שבועיים מראש??? נו, באמת) והצחיקה נורא חברי האנגלים (לקבוע תוכנית רק שבועיים מראש? נו, באמת), לחיים היו תוכניות משלהם. אחרות.

התוצאה העגומה היתה שלמרות הלו"ז המוקפד עדיין לא הצלחתי לראות כמעט אף אחד מחברי למספיק זמן. ואולי שום מפגש לא היה משביע אותי? הצלחתי לגרד כמה מפגשים ממש טובים, אבל התשוקה שלי לשיחות נפש היתה גדולה יותר ממש שהנסיבות יכלו לספק. יש אנשים אהובים שלא הצלחתי לפגוש בכלל, ואני בטוחה שהביקור הזה לא רק תסכל אותי אלא גם העליב כמה אנשים שלבי נחמץ מהמחשבה על זה שלא ראיתי הפעם. את חברי האהוב א' הצלחתי לפגוש לשעתיים וגם זה בדוחק. מה כבר אפשר להפסיק בשעתיים??

תכנון ביקורי מולדת הוא אמנות שטרם רכשתי. אבל ברור לי שאת הביקורים הבאים שלי אני חייבת לתכנן בגישה שונה לגמרי. בגילי אני כבר אמורה להבין שאי אפשר הכל. כמו שאמרה לי בתבונה נ', אי אפשר לפגוש את כולם, אבל חברות טובה היא כזאת שלא מחייבת מפגש בכל הזדמנות. היא יכולה לחכות. מה, באמת? ימים יגידו.

אחת המסקנות המדהימות מהביקור הזה הוא שחרף הדימוי העצמי שלי כאדם ביישן, מסוגר ונטול חברים, העובדה היא שיש בישראל מספר גדול להדהים של אנשים שיקרים ללבי מאוד ואני מחשיבה כחברים טובים ממש. וקבלת הפנים החמה של החברים שלי חיממה את לבי וגרמה לי להפוך לאדם טוב יותר – כי אם אנשים כל כך מופלאים הם החברים שלי, ברור שיש איזה חסד בעולם. אין שיעור להכרת התודה שלי לכל מי שאירח אותי והאכיל אותי וסיפר לי והקשיב לי. תודה!

תל אביב, העיר הטבעונית
הנקודה החלשה בעושר האנושי המרהיב הזה היא שהוא גרם לי להחמיץ את הרנסנס הטבעוני שעובר על תל אביב. אני קוראת בלוגים טבעוניים מישראל והבנתי שמשהו מדהים קרה בדיוק כשעזבתי את העיר, אבל לא שיערתי את גודל המהפכה. א' ניסה לתאר לי קווים לדמותה בעיניים בורקות והדגימות הקטנות שלי אישרו את הפלא. בגלידריה הסיציליאנית העובד הטבעוני ממש שמח לשמוע שגם אני טבעונית (הוא אפילו נתן לי מין כִּיף כזה של טבעונים, מה שלא קרה לי בחיים עד אז) והתגאה שרוב העובדים בגלידריה המושלמת הזאת הם טבעונים. ואני, בפרץ סנובי שמזמן לא גאה בי, חשבתי לעצמי "אה, גם אתה טבעוני… חמוד מאוד. אני בטח טבעונית מאז שאתה בגן". אתם מבינים את האבסורד? ברור ששמחתי שסוף סוף משהו זז, אבל במקום להתלהב מהסולידריות שהבחור החמוד הזה הפגין, התחלתי לתפוס עליו תחת בגלל הפז"ם הטבעוני שלי. אני הייתי שם לפני הטרנד. איפה הייתם ב-48'?? מזעזעת.

ולמרות זאת, היתה בי תשוקה אדירה לתיירות קולינרית בתל אביב הטבעונית. כמו ההומו הטבעוני השמן מלונדון, שאת הבלוג שלו אני קוראת בדבקות, אחד הדברים שהכי רציתי לעשות הוא להסתובב בעיר ולאכול אוכל טבעוני טעים שמישהו אחר הכין. בסופו של דבר העדפתי לדבר ולא לאכול. וכאשר כן הצלחתי לדגום משהו מההמלצות המשתפכות של הבלוגים, קצת התאכזבתי. למשל, במזה המקסימה מגישים מזה שנים אוכל צמחוני טעים ויפה באווירה נהדרת. כששמעתי שמגישים שם גם ארוחת בוקר טבעונית, שכנעתי את אמא שלי ולילה להצטרף אלי בדרך חזרה לכפר סבא. מה אומר לכם? זה דומה מאוד, דומה מדי לארוחות הבוקר שאני אוכלת כל הזמן בבית (אם כי הלחם יותר טעים). זה לא דבר רע – ארוחות הבוקר המאוחרות שלנו הן לפעמים גורמה אמיתי, כך שזה אפילו סוג של מחמאה. אבל זה לא מה שרציתי.

קראתי פעם מומחית לפרסום שקבלה על הרדיפה אחר דברים שיהממו אותנו. משהו יכול להיות מעולה, אבל… "לא נפלתי". למה צריך ליפול? לא ברור. אבל אחרי ארוחת הבוקר המצוינת ההיא, הרגשתי שלא נפלתי. עכשיו אני שוקעת בהרהורים על הביקור הבא שלי, שבחלומי יהיה קצר ויתמקד באכילה ולא בניסיון נואש לפגוש את כולם. בטח.

לפגוש את תל אביב מחדש, או: להרגיש בבית
בשנה שעברה כשבאתי לתל אביב הרגשתי שחזרתי הביתה, וגם נדהמתי מהעליבות הנוראית של העיר המוזנחת והמלוכלכת הזאת, שחושבת שהיא ניו יורק וברלין גם יחד. תל אביב היא ניצחון הרוח על החומר. גרים במזרח התיכון המיוזע ומרגישים כמו בירה תרבותית. היצירתיות והאנרגיה של העיר הזאת גבוהים פי שמונים מאלו של לידס המנומנמת והנקייה. תל אביב היא זעה ובתים מתקלפים ולכלוך, כפכפים עם שמלות מעצבים, חומוס וקפוצ'ינו, שדרות אופנתיות עם עצים אפריקאים, בתי קפה, תנועה, אנשים ברחוב כל שעות היום, עיר כל כך חדשה שדברים בני מאה הם בשבילה עתיקות, עיר מספיק קטנה שמי שגר במרכזה מזהה את הפנים של כולם. וזאת העיר שאהבתי ובה גרתי מגיל 18 ועד לא מזמן, ובכל זאת, באופן משונה, לא הרגשתי בבית. הלכתי ברחובות שבכל אחד מהם הכרתי בניין אחד מבפנים – כי גרתי בו, או כי הכרתי מישהו שגר. עברתי ליד בתי קפה שישבתי בהם ובשדרות שהלכתי בהן עם לילה התינוקת ועם חברים, ובמקומות שהיו לי בהם שיחות דרמטיות נורא. והרגשתי "זה מקום שאני מכירה ממש טוב", אבל כמעט לא הרגשתי בבית. וזה אפילו לא העציב אותי.

מה שדווקא היה עצוב הוא שהרגעים שבהם הרגשתי בבית היו דווקא עם זרים: נהגי מונית, מגישי גלידות. איתם הרגשתי שאי אפשר לנחש שאני לא מפה. כי אני כל כך שייכת שאני יודעת להגיד בדיוק את הדבר הנכון, במבטא הנכון ובמשלב הנכון ובנימה הנכונה. שאני יודעת למה הם מצפים ומותר לי להפתיע אותם – כי אני מקומית, אז ברור שאני יודעת את הכללים ומפרה אותם מעמדת שליטה ולא מתוך בורות. הנינוחות הזאת של הטקסטים הקלילים, היומיומיים, הלא מחייבים שחושפים את הזהות שלי כמהגרת בכל משפט בלידס – אלו המשפטים שגרמו לי להרגיש בבית בתל אביב. וכשהחלקתי כיפים עם מוכר הגלידה, לרגע הרגשתי שאולי יהיה דווקא כיף לגור שוב בתל אביב.

אבל די מהר נזכרתי למה רצינו לעזוב.

כשנסענו לצפון ברכבת לילה נראתה מוטרדת מאוד ולחשה לי משהו (באנגלית, כי זה היה אחד הימים הראשונים שלנו והיא עדיין לא עברה לעברית. לשמחתי, די מהר היא חזרה לגמרי לעברית. איזו הקלה!). היא אמרה "אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הרובה הזה". כי בכיסא שמעבר למעבר ישב חייל חמוש. בשביל לילה זה היה מפחיד ומטריד, כי היא גדלה בסביבה נורמלית שבה אנשים לא מסתובבים חמושים סתם ככה.

ועכשיו היא באה לישראל בתור מקום עם שמש שהולכים בו לבריכה כל יום ואוכלו בו גלידה, מקום לפגוש בו את סבא וסבתא לימי כיף משוגעים ולהתפנק. את הבית שבו נולדה היא לא מזהה, אבל את רחבת הבימה – כן. אני לא יודעת מה אני מרגישה בקשר לזה.

ויש עוד המון מה לומר, אבל הפוסט הזה כבר מתארך נורא. אז אספר לכם שאמנם לא יצאתי למסע קולינרי במסעדות, אבל אכלתי שני סלטים מהממים שאני מוכנה לחלוק עם קוראי הנאמנים (וגם עם המזדמנים):

סלט שכולו מפרי הגן של לורה ועודד

הסלט הזה נוצר כאלתור כשהחלטנו לארגן פתאום ארוחה גדולה בבית של אחי.

לורה מטפחת גן ירק מקסים שהניב השנה כמות דמיונית של עגבניות מתוקות, אדומות, טעימות להדהים, מגודל של עגבניית שרי ועד עגבנייה גדולה כמו אגרוף. מתקפת העגבניות כבר הובילה אותם להכין כל מה שאפשר והשיחים עדיין כורעים תחת השפע. המקרר שלהם כבר כולל צ'טני עגבניות, עגבניות מיובשות, סלט עגבניות, רוטב עגבניות קפוא ופשטידת עגבניות ועוד היד נטויה. במלים אחרות, לא היה צריך להתלבט בנוגע למרכיב העיקרי בסלט הזה.

בקדמת הבית צומחים שיחי תבלין עצומים בגודלם, שמציעים כמות פראית של ניחוחות לכל תה וסלט.  לפני שמגיעים לבית עוברים בבוסתן של עצי פרי, שממנו הגיע הלימון לסלט, ומאחור גדלים עצי זית, שהניבו השנה את השמן הראשון שאחי ומשפחתו כבשו בעצמם בבית בד. די מדהים שכל השפע הזה הוא תוצאה של מעין תחביב לשעות הפנאי למשפחה העסוקה הזאת, ששני המבוגרים בה עובדים מעלות החמה עד אמצע הלילה.

זה כנראה המטבח שהכי כיף לבשל בו, כי כל מה שרוצים אפשר פשוט לקטוף מהחצר, מרחבי הבישול עצומים והכלים יפהפיים. ואפילו יצא טעים (בטמטומי הוספתי לסלט בורגול אח"כ, אבל תעזבו את זה. אין צורך. הוא הכי מוצלח ככה). אז תודות למשפחת ארבל וקדימה למתכון.

צילום: ירון

צילום: ירון

עגבניות שרי חצויות

נענע טרייה קצוצה

כוסברה טרייה קצוצה

אורגנו טרי

זוטא טרייה

שמן זית (מהעצים שבגן!)

קצת מלח

לימון

הגרסה שלי לסלט של לורה

אותה ארוחה שחרגה מכל פרופורציה התחילה בסלט מעולה שהכינה לורה. זה למעשה סלט שהוא ארוחה בפני עצמו, וכעבור כמה ימים ניסיתי לשחזר אותו בגרסה משלי בבית של אמא.

סלט עם אדממה

מה צריך

אדממה מבושלים ומצוננים

לקט עלי בייבי (עם רוקט!!)

פיסטוקים

צנוברים

גרעיני דלעת

חמוציות

חצי בצל סגול

לרוטב:

שמן זית

מייפל או אגבה

חרדל דיז'ון

מלח

לימון

המרכיב הסודי והחשוב בסלט הוא שומשום שמטוגן בשמן עד שלשמן יש טעם של שומשום. אני מניחה שאפשר פשוט להשתמש בשמן שומשום ולפזר מלמעלה שומשום לא מחומם, אבל בעניין הזה הלכתי בעקבות לורה ויצא מעולה, אז למה לשנות?

7 מחשבות על “להיות תיירת בישראל (ושני סלטים מדהימים)

  1. פעם, בתקופה שבה ניסיתי את כוחי בחיבור מערכונים, כתבתי על אוטובוס ישראלי סטנדרטי של יום ראשון בבוקר או חמישי בערב, מלא חיילים חמושים ברובי אם־16. ואז עולה לאוטובוס בחור אחד עם מצ׳טה ומתיישב ליד אחד החיילים. (אפשר לעצור את המערכון כאן ולהכניס כמה אחרים לפני השלב הבא, או לוותר על השלב הבא, או להקרין אותם ברצף, לא חשוב.) ואז החייל מלכסן עיניים למצ׳טה ומתכווץ בחשש לכיוון החלון. זהו.

    (אשר לנושאים האחרים, על תל־אביב אין לי שום דבר טוב להגיד, ועל טבעונות אין לי מה להגיד בכלל.)

  2. פינגבק: תיירות קולינרית בלונדון | גולה מרצון

  3. בתור ישראלית שחיה באנגליה, מאד הזדהיתי עם הרגשות המעורבים בביקור מולדת – אני תמיד מרגישה תערובת כזאת של כן בבית/לא בבית, יש דברים בארץ שנראים לי מוזרים כי התרגלתי לאנגליה אבל יש דברים שעושים לי הרגשה של בית. ומאד מאד מאד הזדהיתי עם מה שאמרת על השיחות שבהן את יודעת בדיוק מה להגיד/באיזה משלב/וכו' – זה בדיוק מה שאני יודעת שלעולם לא יהיה לי כאן באנגליה, למרות שהשתפרתי עם הזמן ולמדתי איך עונים לדברים כמו "nice day, isn't it", עדיין יש מצבים שבהם אני מאד מודעת לזה שאני לא עונה כפי שמצפים ממני, שיש תגובה סטנדרטית והיא לא נשלפת לי אוטומטית.

    • תודה רבה על התגובה, הבנת בדיוק למה אני מתכוונת.
      אני תוהה אם יש איזה סף שבו את כבר לא "ישראלית שגרה באנגליה" אלא פשוט "גרה באנגליה" או אפילו "בריטית". נראה לי שהבת הקטנה שלי בגיל שבו עוד אפשר להשיל עור.
      (הנה עוד אחד מהניואנסים האלה. בישראל קוראים לזה אנגליה, אבל גובר בי החשד שכאן לדבר על "אנגליה" זה קצת לוקל-פטריוטי מדי, ואנשים בסביבתי נוטים לומר "בריטניה").

      • אני חושבת שחלק מזה זה עניין של החלטה אישית, בחירת זהות – לי אישית חשוב להמשיך לראות את עצמי כ"ישראלית שגרה באנגליה", להמשיך להציג את עצמי כישראלית, ולא לנסות להפוך לאחת מהם. אבל מצד שני, אני כן משתדלת במידת הסביר להתאים את עצמי לסביבה, וזה הדבר שהופך קל יותר עם הזמן ואני בטוחה שלבת שלך זה יהיה מאד מאד קל – היא בגיל שבו קל יותר להסתגל.

        בעניין אנגליה/בריטניה – אני מוצאת שזה מאד משתנה בהתאם להקשר, יש ניואנסים דקים מאד שאני לא בטוחה שהבנתי אותם לחלוטין למרות שאני גרה פה כבר המון זמן. בדיבור נורמלי באנגלית הייתי אומרת שאני גרה in the UK, כשאני מדברת על חיי בקרב האנשים המוזרים האלה אני קוראת להם בחיבה the Brits אבל כשאני מדברת על בעלי אני אומרת he's English וכך גם הוא יגיד על עצמו, אני לא חושבת שהזהות British אומרת לו משהו. מצד שני/שלישי (מי סופר) כשגרתי אצל חברות בוויילס הן לימדו אותי להגיד British ולא English כי מן הסתם לוולשים זה משמעותי מאד.

        בקיצור – מסובך :)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s