הגזענות כפי שלימדה אותי בתי

לרגל מותו של נלסון מנדלה הוצבה תמונתו על שולחן קטן בבית הספר של לילה. במפגש הביתספרי המכונה כאן Assembly שלושה מורים סיפרו לילדים על מנדלה שלהם: המנהלת סיפרה כיצד הפגינה למען שחרורו כשהיתה סטודנטית באוניברסיטה, המורה של כיתה א' סיפרה על הביקור שלה בתא הכלא שלו (אחרי, כמובן) והמורה של כיתה ג' סיפר כיצד ראיין את מנדלה כאשר היה כתב של סוכנות הידיעות אי-פי. כשסיפרתי על כך (די בגאווה) לחברים מקומיים, אמא של א' לא התרשמה במיוחד ואמרה לי: "אני בטוחה שזה מה שעשו בכל בתי הספר בעולם". לי היו ספקות משלי בקשר לבתי הספר בישראל, והן רק התגברו כששמעתי שביבי החליט להיות פתאום חסכן ולוותר על השתתפות בהלוויה של מנדלה. האמת, אני מבינה אותו. לייצג את ישראל וההפרדות שלה בנסיבות האלה באמת עלול להיות די מביך, אולי אפילו יותר מביך מלהיעדר בצורה כה הפגנתית.

אבל לא על זה רציתי לכתוב.

Image

לילה חזרה מבית הספר וסיפרה לי שמנדלה היה איש טוב מאוד, כי הוא רצה שיתייחסו לכולם באותה צורה. ואז היא סיפרה לי בטון מלא פליאה והשתאות על משהו אקזוטי מאוד ששייך לעבר הרחוק והקדמוני: "אמא, את יודעת שבימים עברו* – אפילו פה באנגליה!! – לא התייחסו לאנשים באותה צורה רק בגלל שהם נראים אחרת או שיש להם צבע עור שונה!!". ולפני שהספקתי להאיר את עיניה בנוגע לעובדות המרות, היא אמרה: "How stupid is that! הרי אין בעולם אפילו שני אנשים שהם אותו דבר..".

* היא אמרה את זה באנגלית והשתמשה בביטוי הסנטימנטלי והמעורפל In the olden days.

בגיל שש, לכליל יש עדיין עיוורון צבעים בריא. מבחינתה צבע עור או דת הם מאפיינים ניטרליים. יש לה חברות ממבחר דתות, כולל הינדואיזם, נצרות, איסלאם, יהדות ועוד כמה. יש לה חברות וחברים ממבחר גדול יחסית של צבעים וארצות. הרבה יותר גדול מהמבחר שעמד לרשותי בתור ילדה וגם גדול יותר מהמבחר שעמד לרשות תלמידי במרכז תל אביב. במערכת החינוך של לידס (ובמידה מסוימת באנגליה בכלל), חינוך לסובלנות ונגד גזענות הוא הלחם והחמאה וגם כוס התה. הנה, רק אתמול קיבלתי מכתב ממשטרת לידס (!!!) שמבשר על פתיחתו של פרויקט חדש: המשטרה תכשיר בני נוער בדיווח ומאבק בפשעי שנאה וגזענות. המשטרה, כן? מדהים. או תראו למשל את הסרטון הזה:

 Image

לא היה לי לב לגלות לכליל יותר מדי על האמת בנוגע לגזענות והסתפקתי באמירה שגם היום וגם באנגליה מפלים אנשים לרעה בגלל צבע העור שלהם. הסכמתי איתה שזה ממש טיפשי ולא התאפקתי ואמרתי לה גם שלא כל האנשים מבינים את מה שהיא מבינה.

כמה ימים לאחר מכן הנושא עלה מחדש באופן אחר, כאשר חברתי ש' רטנה שבתה בת ה-6 חיה בבועה. שאלו אותה בשיעור מה היא היתה משנה בעולם כדי להפוך אותו למקום טוב יותר, והיא ענתה שהיתה הופכת את האוטו שלהם לקרוואן. אני לא התרגשתי והצבתי לכליל את אותה השאלה. היא חשבה כמה שניות לפני שענתה: לא הייתי משנה כלום.

באמת??

כן, העולם טוב כמו שהוא.

וואו. באמת, זה מקסים. כי היא עוד קטנה כל כך שהעוולות והסבל פשוט לא חודרים לתודעה שלה. אמרתי לה שאני שמחה שהיא אוהבת את העולם שלה כפי שהוא. אבל הבועה הזאת הציקה לי, ולמחרת אמרתי לה שמי שממש טוב לו בעולם כפי שהוא, יכול עכשיו לעזור לאחרים שבשבילם העולם לא כל כך מוצלח. הזכרתי לה את העבודה שלי עם פליטים, לילה נזכרה שיש אנשים חסרי בית. היא הציעה שכשנעבור לבית החדש (זה יקרה בקרוב ואני מתכוונת לכתוב על זה כל הזמן ודוחה בלי סוף) ניתן להם את הדירה הזאת. או שאולי נבנה להם משהו במקום יפה בקאנטרי-סייד…? אולי ליד נהר? (זה ללא ספק בהשראת הספר שאני קוראת לה עכשיו, The Faraway Tree, שבו הגיבורים כל כך שמחים לעבור מהעיר לכפר). חשבנו אולי לארח מישהו בבית החדש, שיהיה בו חדר אורחים.

מבחינת התודעה הפוליטית שלה, הרגשתי שהשגנו איזו התקדמות. ממש קטנה. יותר חינוך לצדקה מאשר מודעות לאי צדק חברתי. אבל מבחינת התודעה הצחה והתמימה שלה אני לא בטוחה מה עדיף. יש לה חיים שלמים להתמודד עם עוולות העולם. וכמה מקסים להאמין שגזענות היא משהו בלתי נתפס שעבר מן העולם. בחינוך צריך לפעמים להתנהג כאילו האוטופיה כבר כאן. אולי מספיק לצייד אותה בתובנות האלה, וכשתגדל היא כבר תדע מה לעשות?

מודעות פרסומת

שלג בין עזה לירושלים

לפני שבוע שמעתי הרצאה על המצב בעזה, מפעילת שלום שנסעה לבקר שם אחרי מאמצי תיאום אינסופיים, כפי שאפשר לדמיין מכניסה לאזור הנצור. קהל השומעים הזדעזע מהתמונות והסיפורים ואני התכווצתי בכסאי. תמיד זה מביך להיות הישראלית בחדר כשהנושא עולה.

בהזדמנויות כאלה תמיד שואלים אותי לדעתי ואני מנסה להסביר להם שלא הייתי בעזה כבר מיליון שנה, כי לישראלים מותר להיכנס רק עם נשק או עם אישורים סופר-מיוחדים שלא ייאמנו. מה, באמת? רוב האנשים שאני פוגשת לא יודעים כמעט כלום על הכיבוש ויחסי ישראל-פלסטין ודי נדהמים לגלות פרטים שאני בכלל שכחתי שהם חשובים, כמו עד כמה ישראל ופלסטין הן פיסות אדמה פיציות בסטנדרטים המקובלים בעולם; עד כמה נחרצת ההפרדה בין חיי היומיום בתל אביב לחיי היומיום בשטחים; את העובדה שרוב הישראלים פשוט מעדיפים להתכחש למצב.

שלג במזרח ירושלים. מגבלות תנועה

שלג במזרח ירושלים. מגבלות תנועה

ועכשיו כל הישראלים מקטרים על המצב בירושלים. מזעזע – אין חשמל! מזעזע – הגבלות בחופש התנועה! בלי טיפה של מודעות עצמית הישראלים מקוננים על אזלת היד של הממשלה ועל מר גורלם. וזה מגעיל אותי. לא כי הירושלמים לא מסכנים. הם כן, מאוד. אחרי חוויות החורף האחרון שלנו, לבי עם כל מי שסובל מחורף מוגזם. גם כשאנחנו נאלצנו לבוסס פה בשלג והכל קפא ובתי הספר נסגרו היה מעיק וגם מסוכן לנסוע על הכבישים הקפואים.

אבל בישראל, כמו בישראל, המצב המחריד הזה מגיע לכותרות כשסובלים ממנו יהודים. אף אחד לא מתרגש מהסיפורים על האמבולנס שנתקע במקומות אחרים ובנסיבות אחרות, על היולדת במחסום, על ימי העבודה שנעלמו ועל הגנרטורים בבתי החולים. השלג מכסה על הכל.