כבר שנים שבאופן הפגנתי אני בוחרת להיות לא זמינה. מעולם לא היה לי טלפון נייד, אני לא בפייסבוק, לא מצייצת ולא מעלה תמונות באינסטגרם. אני אוהבת לחשוב על עצמי כטיפוס שחי בכאן ועכשיו – אם אני לא בבית, למה שאדבר בטלפון? אני מן הסתם עסוקה במשהו אחר. טלפונים ניידים נראים לי מגוחכים, ועל אחת כמה וכמה טלפונים ניידים שהם למעשה מחשבים ניידים קטנים ולא נוחים, מצלמות לא משהו ונגני מוזיקה עם רמקולים לא משהו. אפשר להגיד שיש בהחלטה הזאת שלי משהו מאוד מיושן. אבל היא נובעת ממשהו שעד כה לא חשפתי לציבור. אם יהיה לי טלפון גורלי נחרץ. למה? כי אני מכורה לבדיקת אימייל.
זאת לא הפתעה גדולה למי שמכיר אותי. לרוב אני עונה לאימיילים בתוך כמה דקות מרגע שראיתי אותם. אני בודקת אימיילים בצורה כפייתית. מכיוון שאני ממילא עובדת ליד מחשב רוב היום ויש לנו מחשב בכל אחד מחדרי הבית (אבל לא טלוויזיה! השקרים הקטנים שאנחנו מספרים לעצמנו…), אין סיכוי שיצוץ אימייל בתיבת הדואר שלי ואני לא אפתח אותו מיד ואכתוב תגובה. הרבה יותר נוח לי לתקשר בכתב מאשר בעל פה. אני שונאת לדבר בטלפון. תמיד ידעתי שאני מכורה, אבל המצב רק מחמיר עם הזמן ומה שנראה לי סוג של גיק-שיק עם סוג של חן, נראה לי היום כמו סכנה של ממש.
לקח לי זמן להבין את גודל הצרה, כי בדרך כלל אני דווקא לא טיפוס מתמכר, לפחות לא לדברים הרגילים. בתור סטודנטית שתיתי המון המון המון קפה. ואז מישהי אמרה לי שזה לא טוב לעור הפנים, והפסקתי מיד ולא הבטתי לאחור. אני אפילו לא שותה תה עם קפאין. היתה תקופה שעישנתי, ואז נהיה לי חבר אסטמתי והפסקתי בלי עניינים. בתיכון עישנו גראס בכמויות מסחריות, אבל אז החלטתי שזה הרגל גרוע, והמנהג נעלם מחיי. פעם אכלתי ערימות של שוקולד, אבל אז החלטתי לעבור לאוכל בריא. וכמובן, אני טבעונית, מה שאומר שבאופן כללי אני לא יכולה סתם להתנפל על דברים לפני שקראתי את האותיות הקטנות. קל לי להימנע. עד שזה מגיע לבדיקת אימייל.
רגע ההתפכחות הגיע בחופשת חג המולד / השנה האזרחית החדשה. כמה מכורות לעבודה המשיכו לשלוח אימיילים עם התנצלויות והצטדקויות, ואחת מהן חתמה את המכתב שלה בשורה: also not at work but is a card-carrying member of Emailers Anonymous. שנון, כאילו. אבל אני כבר הרגשתי שאני לגמרי באותה סירה, ושזה לא מצחיק אותי. השלב הראשון בגמילה הוא להבין שאת מכורה. השלב השני הוא כנראה להבין שזה גרוע.
ואז לפני יומיים ישבתי ליד לילה בזמן שהיא גמרה בעצלתיים את ארוחת הערב שלה. אני כבר מזמן גמרתי את שלי והתחלתי לחוש חוסר נחת גובר. מה עם האימייל??? לא בדקתי כבר איזה חצי שעה. ואולי משהו ממש חשוב או מעניין או דחוף או מלחיץ או משמח נחת שם בינתיים? לילה המשיכה לאכול ולפטפט ואני קלטתי שאני בכלל לא מקשיבה לה. הדבר היחיד שעניין אותי הוא להשיג את המנה הבאה. הסתכלתי על עצמי מהצד – אמא שמעדיפה ריצה אל המחשב על פני שיחה נינוחה עם הבת שלה. אמא שלא מחכה שכולם יגמרו לאכול לפני שהיא הולכת לבדוק אימייל. מזעזע.
אז היום החלטתי בכלל לא לפתוח את ג'ימייל בזמן העבודה. נראה לכם שהצלחתי להתרכז בעריכה? תסמיני גמילה סטנדרטיים לגמרי, כנראה. אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר. המחשבה הטורדנית על כך שמישהו רוצה להגיד לי משהו ועכשיו נאלץ לחכות מונעת ממני להבין מה אני קוראת בכלל. אני מנסה להבין מה יש בתיבת הדואר שכל כך מושך אותי. הרצון להיות בסדר עם כולם, שלא יחכו לי. המסירות שלי לעבודה. המפלט הנוח מעבודה משעממת. כל אלה נראים לי חלקיים. אולי אנסה לכתוב עוד פוסט על זה בהמשך.
ואם בא לכם לדבר איתי על זה, אולי לשם שינוי תרימו טלפון?
גולה מרצון 