לפני כמה חודשים יצאתי מהמרתף שבו כתבתי עבודות לאוניברסיטה במשך רוב השנה והלכתי עם אבי לראות סרט (כמה חבל שזה היה הסרט הדוקומנטרי המעפן על הזמרת המדהימה איימי ויינהאוס). עד שחזרנו מצב הרוח הקליל שלי התחלף בהלך רוח אפוקליפטי ומדוכדך מאין כמוהו. משום מה היום שבו יצאנו לראות סרט היה שבת בערב, יום היציאות הפרוע שבו העיר מתמלאת בבליינים ודי מהר גם בשיכורים וניידות משטרה שאמורות לנהל אותם ולהרים אותם מהרצפה (בכל זאת, אנגליה). משום מה גם ראינו את הסרט בקולנוע רגיל כזה, עם די הרבה אולמות וכמה עמדות למכירת חטיפים (מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי שאוותר על פופקורן, גם במחיר מופקע). אבל השילוב של העיר והקולנוע היה דקדנטי באופן שלא יכולתי בכלל לסבול. כמויות הזבל שהקולנע הזה מייצר בלתי נתפסות בכלל; ובשביל מה?! חוסר אחריות בכאלה ממדים והתרכזות כזאת נרקיסיסטית בתענוגות על חשבון שאר העולם תפח לממדים מבהילים כשראיתי את הגודל והכמות של שקיות הזבל שהעובדים פינו. ואז התחילו הפרסומות. אנשים עם טלוויזיה לא מתרגשים מכאלה דברים, אבל אני לא ראיתי פרסומת שלמה כבר יובלות והחיסון שלי פג. הבוטות האידיוטית שלהן היתה בלתי נתפסת בעיני. מה, זה כאילו פוסטמודרני? מה נסגר אתכם? כשהגיעה הפרסומת הזאת למים עם ויטמינים, כבר הבנתי שהאנושות יצאה מדעתה באופן שלא שיערתי בכלל במעגלים הקטנים והחמימים שלי. באמת, אם אתה עובד בעבודה בלתי נסבלת שמוציאה אותך מדעתך, הדבר הנכון לעשות הוא… לקחת כדור סומה לשתות מי ויטמינים שיאפשרו לך להמשיך לעבוד ביעילות. ברור.
כשיצאנו מהסרט העצוב על איימי המתוקה, האנשים השתויים בחוץ נראו בבירור כמו אנשים שמנסים להתנתק מהמציאות. הרגשתי שאני לכודה בסיוט שהחיים המוגנים שלי לא הראו לי עד כה; זוהי בבל השוקעת. שכחתי, או העדפתי לשכוח, עד כמה החברה שלנו חולה. וקיבלתי תזכורת בוטה ישר לפנים. משום מה, זה נראה לי הרבה יותר אקוטי מסוגיות מחרידות שאני עוסקת בהן ביומיום, כמו למשל היחס המחפיר לפליטים ומבקשי מקלט או אפילו הכיבוש בשטחים. כאן הרוע הוא לא מדיניות של אנשים בחליפות, אלא מחלה שמקננת בכל אדם תמים שבא לו לצאת לבלות. ניל פוסטמן הסביר את זה טוב ממני, אז אסתפק בשתי מלים: האקסלי צדק.
החיים קשים? קח קצת סומה ותרגיש יותר טוב!
לפעמים אני דווקא מאוד אופטימית, אבל מהחוויה הזאת לקח לי ימים ארוכים להתאושש. הרגשתי דחף אדיר לעזוב הכל ולעשות משהו גדול וחזק בעקבות ההארה שלי. ואז, כרגיל, המציאות סחפה אותי איתה. עד שהיום צפיתי בסרט החדש של נעמי קליין, "זה משנה הכל".
הסיפור, אומרת קליין, הוא פשוט: המהפכה המדעית שכנעה את האנושות שהעולם הוא מכונה ואנחנו מפעילים אותה, ולכן הפסקנו לראות את עצמנו כחלק מהטבע ובזה גזרנו על עצמנו כיליון – אלא אם נשנה את הסיפור וניזכר שאנחנו חייבים לעבוד עם הטבע. אז אמנם הצילומים מרהיבים ולמדתי מהסרט על מאבקים שלא שמעתי עליהם ברחבי העולם, אבל השורה התחתונה היא שאין שום דבר חדש: המין האנושי צועד במהירות ובהתלהבות אל הכחדתו מתוך חמדנות. וזה כל כך מייאש, אף על פי שהסרט מסתיים בנימה אופטימית, על איך מאבקים כן מובילים לשינויים ואיך ביחד נדכאי העולם מתארגנים כדי להסיר מגרונם את לפיתת הקפיטליזם החזירי. אבל היום אני לא מוצאת בזה נחמה. אני רואה איך העשירים צוחקים והעניים נורים בהפגנות נואשות. היום אני חושבת איזה עולם אני משאירה לכליל, האם כדאי להשקיע חלק ניכר בזמני בשיעורי הישרדות לקראת האסון המתקרב, ואיך זה מתיישב עם החדווה שלי מלימודי הדוקטורט שרק התחלתי. העולם על סף תהום ואני מעבירה את זמני בקריאת מאמרים, שזה תכלס קצת כמו כדור סומה. משהו בהחלט לקוי בסדר העדיפויות שלי.
שנת 2015 היא, כנראה, השנה הכי חמה בהיסטוריה (לא הפתעה גדולה למי שגר בישראל, נכון?). מה עושה האדם הסביר? משאיר את המזגן פועל כל הקיץ. זה, כמובן, מעלה את הסיכוי ש-2016 תהיה אפילו עוד יותר חמה – אבל מי יכול לחשוב על העתיד בטמפרטורות כאלה?! זה כבר כאן, אבל סיפורים גדולים קשה לתפוס, ושינויים בסגנון החיים קשה לעשות. אז אנחנו למעשה בוחרים בעתיד של עולם גווע על פני הווה ללא מוצרים עטופים בניילון מהסופרמרקט הממוזג. אני כותבת את הפוסט הזה ואוכלת שוקולד טבעוני באריזת ניילון. אני לא יודעת איך להתמודד עם הסתירות האלה. בא לי לצעוק שכולנו אידיוטים. אני מנסה לדמיין איך נסביר את זה לדור הבא ואין לי תשובות. אני מתביישת ומפחדת כל כך שברור לי שמשהו דרמטי צריך להשתנות. אבל מה, ואיך?
גולה מרצון 