לפני כמה חודשים יצאתי מהמרתף שבו כתבתי עבודות לאוניברסיטה במשך רוב השנה והלכתי עם אבי לראות סרט (כמה חבל שזה היה הסרט הדוקומנטרי המעפן על הזמרת המדהימה איימי ויינהאוס). עד שחזרנו מצב הרוח הקליל שלי התחלף בהלך רוח אפוקליפטי ומדוכדך מאין כמוהו. משום מה היום שבו יצאנו לראות סרט היה שבת בערב, יום היציאות הפרוע שבו העיר מתמלאת בבליינים ודי מהר גם בשיכורים וניידות משטרה שאמורות לנהל אותם ולהרים אותם מהרצפה (בכל זאת, אנגליה). משום מה גם ראינו את הסרט בקולנוע רגיל כזה, עם די הרבה אולמות וכמה עמדות למכירת חטיפים (מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי שאוותר על פופקורן, גם במחיר מופקע). אבל השילוב של העיר והקולנוע היה דקדנטי באופן שלא יכולתי בכלל לסבול. כמויות הזבל שהקולנע הזה מייצר בלתי נתפסות בכלל; ובשביל מה?! חוסר אחריות בכאלה ממדים והתרכזות כזאת נרקיסיסטית בתענוגות על חשבון שאר העולם תפח לממדים מבהילים כשראיתי את הגודל והכמות של שקיות הזבל שהעובדים פינו. ואז התחילו הפרסומות. אנשים עם טלוויזיה לא מתרגשים מכאלה דברים, אבל אני לא ראיתי פרסומת שלמה כבר יובלות והחיסון שלי פג. הבוטות האידיוטית שלהן היתה בלתי נתפסת בעיני. מה, זה כאילו פוסטמודרני? מה נסגר אתכם? כשהגיעה הפרסומת הזאת למים עם ויטמינים, כבר הבנתי שהאנושות יצאה מדעתה באופן שלא שיערתי בכלל במעגלים הקטנים והחמימים שלי. באמת, אם אתה עובד בעבודה בלתי נסבלת שמוציאה אותך מדעתך, הדבר הנכון לעשות הוא… לקחת כדור סומה לשתות מי ויטמינים שיאפשרו לך להמשיך לעבוד ביעילות. ברור.
כשיצאנו מהסרט העצוב על איימי המתוקה, האנשים השתויים בחוץ נראו בבירור כמו אנשים שמנסים להתנתק מהמציאות. הרגשתי שאני לכודה בסיוט שהחיים המוגנים שלי לא הראו לי עד כה; זוהי בבל השוקעת. שכחתי, או העדפתי לשכוח, עד כמה החברה שלנו חולה. וקיבלתי תזכורת בוטה ישר לפנים. משום מה, זה נראה לי הרבה יותר אקוטי מסוגיות מחרידות שאני עוסקת בהן ביומיום, כמו למשל היחס המחפיר לפליטים ומבקשי מקלט או אפילו הכיבוש בשטחים. כאן הרוע הוא לא מדיניות של אנשים בחליפות, אלא מחלה שמקננת בכל אדם תמים שבא לו לצאת לבלות. ניל פוסטמן הסביר את זה טוב ממני, אז אסתפק בשתי מלים: האקסלי צדק.
החיים קשים? קח קצת סומה ותרגיש יותר טוב!
לפעמים אני דווקא מאוד אופטימית, אבל מהחוויה הזאת לקח לי ימים ארוכים להתאושש. הרגשתי דחף אדיר לעזוב הכל ולעשות משהו גדול וחזק בעקבות ההארה שלי. ואז, כרגיל, המציאות סחפה אותי איתה. עד שהיום צפיתי בסרט החדש של נעמי קליין, "זה משנה הכל".
הסיפור, אומרת קליין, הוא פשוט: המהפכה המדעית שכנעה את האנושות שהעולם הוא מכונה ואנחנו מפעילים אותה, ולכן הפסקנו לראות את עצמנו כחלק מהטבע ובזה גזרנו על עצמנו כיליון – אלא אם נשנה את הסיפור וניזכר שאנחנו חייבים לעבוד עם הטבע. אז אמנם הצילומים מרהיבים ולמדתי מהסרט על מאבקים שלא שמעתי עליהם ברחבי העולם, אבל השורה התחתונה היא שאין שום דבר חדש: המין האנושי צועד במהירות ובהתלהבות אל הכחדתו מתוך חמדנות. וזה כל כך מייאש, אף על פי שהסרט מסתיים בנימה אופטימית, על איך מאבקים כן מובילים לשינויים ואיך ביחד נדכאי העולם מתארגנים כדי להסיר מגרונם את לפיתת הקפיטליזם החזירי. אבל היום אני לא מוצאת בזה נחמה. אני רואה איך העשירים צוחקים והעניים נורים בהפגנות נואשות. היום אני חושבת איזה עולם אני משאירה לכליל, האם כדאי להשקיע חלק ניכר בזמני בשיעורי הישרדות לקראת האסון המתקרב, ואיך זה מתיישב עם החדווה שלי מלימודי הדוקטורט שרק התחלתי. העולם על סף תהום ואני מעבירה את זמני בקריאת מאמרים, שזה תכלס קצת כמו כדור סומה. משהו בהחלט לקוי בסדר העדיפויות שלי.
שנת 2015 היא, כנראה, השנה הכי חמה בהיסטוריה (לא הפתעה גדולה למי שגר בישראל, נכון?). מה עושה האדם הסביר? משאיר את המזגן פועל כל הקיץ. זה, כמובן, מעלה את הסיכוי ש-2016 תהיה אפילו עוד יותר חמה – אבל מי יכול לחשוב על העתיד בטמפרטורות כאלה?! זה כבר כאן, אבל סיפורים גדולים קשה לתפוס, ושינויים בסגנון החיים קשה לעשות. אז אנחנו למעשה בוחרים בעתיד של עולם גווע על פני הווה ללא מוצרים עטופים בניילון מהסופרמרקט הממוזג. אני כותבת את הפוסט הזה ואוכלת שוקולד טבעוני באריזת ניילון. אני לא יודעת איך להתמודד עם הסתירות האלה. בא לי לצעוק שכולנו אידיוטים. אני מנסה לדמיין איך נסביר את זה לדור הבא ואין לי תשובות. אני מתביישת ומפחדת כל כך שברור לי שמשהו דרמטי צריך להשתנות. אבל מה, ואיך?
גולה מרצון 
מאוד מאוד שמחה למצוא אצלך פוסט חדש.
סיכמת יפה את תחושותיי בשנים האחרונות. לעיתים אני חשה כמו הפרא מ"עולם חדש מופלא" שמזדעזע מאנשי הפלסטיק והמרדף אחר תענוגות מסיחי דעת, חוגגים כי עוד אפשר בגלל שעוד מעט לא יתאפשר עקב אותן חגיגות בדיוק, מתפטמים בסומא ובמין ובצווחנות מהבהבת בלתי פוסקת שתפקידה להסיח את הדעת מכל הסחות הדעת.
ומאידך, כמו שכתבת- כולנו אידיוטים. וכולנו שותפים בדרך זו או אחרת. בין אם זה בקניית חטיף באריזת פלסטיק, או חימום/קירור מלאכותי כשלא נחוץ, או סתם שופינג מיותר. אבל גם- לא בטוחה שאפשר להמנע ב100% כשחיים בעיר (למשל מקניית מזון ארוז. לפעמים אין ברירה).
כשזה נהיה קשה אני מוצאת מפלט בצפייה חוזרת (וחוזרת. וחוזרת) ב into the wild ומבטיחה לעצמי שיום אחד…
תודה (:
היי יקירתי
איזה כיף לשוב ולשמוע ממך. מלנכוליה עדינה ומדויקת ליום שבת סתווי בארץ הקודש.
על מה הדוקטורט שלך?
האמת היא שדיברתי עלייך לפני כמה ימים, כשעוד מישהו מחבריי הודיע שהוא עוזב וקיבלתי את זה בשוויון נפש יחסי, טענו כנגדי שיש לי קרח בלב. הסברתי להם שאחרי שלילי ויעל ארבל עזבו, הכל קטן עליי….
נראה לי שאחד החסמים הכי גדולים לעשות שינוי ברמה אישית הוא שאנחנו מאוד לבד. רק אני, לבדי, משפיטה את הילדות שלי ומונעת מהן מזגן כל הקיץ (הקיץ האחרון, למרבה האבסורד, כבר לא. נמאס לי גם בעצמי מהחום). זה לא פייר לסבול לבד ושינוי סגנון חיים כרוך במאמץ ואף בסבל. אם את חלק מקבוצה שבונה את היוקרה שלה על זה שהיא נמנעת מתענוג זה או אחר (או רבים אחרים) כדי לעשות שינוי סביבתי, חברתי, פוליטי או כולם ביחד, זה הרבה יותר פשוט.
מצד שני, להיות חלק מקבוצה זה אף פעם לא פשוט.
אני מנסה לנחם את עצמי בזה שאם נגדל דור קצת פחות אינדיבידואליסט, הם יוכלו להתארגן בקבוצות ולעשות שינוי. אבל זו נחמת עניים עצומת עיניים.
את כל כך צודקת שלבד זה קשה. וגם הפער בין מה שנדרש למה שאפשר לעשות בצעדים קטנים. אחד הרגעים בסרט החדש שהיו אמורים להיות מעוררי השראה ועוררו אצלי בעיקר חרדה וייאוש הוא הסוף, שבו מישהי אומרת "יש רגעים שבהם צריך ללכת בצעדים קטנים ויש מקרים שבהם צריך לרוץ כמו בפלו. עכשיו זה הזמן לרוץ כמו בפלו". אבל אני לא רואה את זה קורה, אין לי אנרגיה לרוץ ובעצם גם לא חשק עז לעזוב את החיים הנוחים שלי עכשיו ולרוץ למקום אחר. וזה נוסך בי יאוש.
הפוסט הזה, כמו גם זה שאחריו, מהדהדים שיחות שהיו אצלנו בבית לאחרונה, באופן שקשה לי להעביר כאן. למשל, גור נזכר איך כנער, הכין עבודה על התחממות כדור הארץ – היה שם משפט שהוא כתב על פלקט- ׳אם לא ינקטו הצעדים, בעוד 20 שנה יתחמם כדור הארץ במעלה אחת! – (את המעלה הוא מירקר באדום זוהר ובסוגריים וסימן קריאה כפי שלמד לעשות). והנה, עברו להן עשרים שנה, וזה פשוט קרה. ההנחה התממשה. זה העלה אצלו שאלות לגבי מה שמספרים לנו שעתיד לקרות עוד כ 10 שנים, למשל, שבנסיכויות המפרץ (השכנים שלנו) לא ניתן יהיה לצאת מהבית מחמת החום, ואנשים יחיו שם רק במזגנים ובחללים סגורים. ומה לגבי הטוענים שגם אם הכל היה נעצר היום, גזי החממה, התעשייה, וכו׳- לא ניתן להחזיר את הגלגל ולעצור את ההתחממות? משוללי תשובה מעשית, הרהרנו בעמדה הזו של מתקן העולם – הממחזר- העומד מיואש מול העולם ומנסה לעצור את הסכר באצבעותיו- כסוג של מישטור עצמי פרוטסטנטי, עמדה שמופנית יותר פנימה מאשר החוצה. אולי חוסר הרצון לעזוב את המקום הנוח ולרוץ הוא לא כזה נורא.
הנקודה הזאת שבין החוץ לפנים מעוררת גם בי שאלות. ברור שצריך להתחיל מכאן, אבל לא ברור בכלל אם זה ממשיך לאנשהו; עד כמה הממחזר רוחץ בניקיון כפיו ועד כמה הוא באמת מביא תועלת (גם על זה כתבתי כאן מתישהו). בבית שלנו אני בהחלט בעמדה הכי פסימית: נור מפגין אופטימיזם טכנולוגי עצום ביחס לעתיד, ואני חוזרת ואומרת שבדור הבא ישחקו באבנים ומחשבים יהיו משהו שישמעו עליו באגדות.