קייטרינג טבעוני במקומות בלתי צפויים

רשומה נבחרת

היום (אל תאמינו לוורדפרס, זה בשבוע הראשון של מאי 2016) שוב הלכתי להפגין מול בית מעצר לפליטים (הפעם עם לילה, שהצליחה להעיף עפיפון מעבר לגדרות התיל הגבוהות!). והיה שם המון אוכל טעים של וג'י קייטרינג. ונזכרתי שפעם לפני כמה חודשים כתבתי איזו טיוטה לבלוג ורצתי לשלוף אותה מתהום הנשייה. אז הפעם אני מתחילה מהסוף ואז תיכנסו למנהרת הזמן ותנחתו בשבוע גשום וגועלי בנובמבר. כי ככה זה.

ההפגנה היום היתה חלק ממפעל מדהים של שיתוף פעולה בין פעילים ברחבי העולם. בממלכה המאוחדת הפגינו בכל רחבי האי וגם באירלנד, וחוץ מזה היו הפגנות בעשר ארצות אחרות, מארה"ב ועד איסלנד. מרגש ומלהיב להיות חלק מתנועה כזאת (אם אתם בטוויטר, חפשו ShutThemDown#). (הנה תראו כאן)

לילה באה ברצון להפגנה, אם כי קצת התאכזבה כשהתברר שאנחנו סתם בועטים בגדר כדי שהעצורים בפנים ישמעו אותנו ולא בניסיון להפיל אותה ולשחרר אותם. "מה הטעם?", היא אמרה בעצב. המחשבה שאנשים כלואים בפנים היתה לה קשה מאוד, אבל העפיפון שחדר מעבר לגדר הגבוהה הצהיל את רוחנו, וכשהקפנו את בית המעצר העצום וצעקנו, שמענו קריאות מבפנים. שמעו אותנו. הצלחנו. חזרנו עייפות אך מרוצות אבל אז לא הצלחתי להיכנס לאימייל הקבוצתי כדי לשלוח את ההודעה לעיתונות. אידיוטי ברמות.

morton halllila kite

===

וווש, מנהרת הזמן

===

נובמבר 2015. בימים האחרונים בקושי הייתי בבית. ביום שישי נסעתי עם כמה מחברי הקואופ לכנס הארצי של רשת הקוהאוזינג הבריטית, שבו נזכרנו עד כמה הפרויקט שלנו יוצא דופן בנוף הארצי; רוב המשתתפים היו בריטים לבנים ומבוגרים מהמעמד הבינוני עם כסף לקנות בית ועם השכלה אקדמית. אני בטח אכתוב על זה עוד הרבה בעתיד הקרוב, אבל לא עכשיו. היום אני רוצה לדבר על אוכל. לפני שנסענו (שלוש שעות נהיגה לכל כיוון!!) ארזתי משהו לאכול ליתר ביטחון, אבל לשמחתי האשה החביבה שעמדה בעמדת ההרשמה שאלה אותי "את הטבעונית?", ושלחה אותי לפטפט עם השף החמוד, שהכין לי מנה של אורז עם ירקות וגם סנדויץ' טבעוני עם חומוס. למה צריך להכין במיוחד סנדויץ' חומוס? ובכן למרבה הזוועה מתברר שאת שאר כריכי החומוס הוא מרח קודם בחמאה!! טוב לדעת, זה באמת משהו שלא העליתי בדעתי קודם. עכשיו אהיה יותר זהירה בפעמים הבאות. בכל מקרה, די שמחתי שהתחשבו בי, כי טבעונות היא לא דבר מאוד נפוץ באנגליה (חומוס עם חמאה, כן?!)

לאירוע שאליו נסעתי למחרת הכנתי ערמות של אוכל. גם הפעם נסענו שלוש שעות לכל כיוון, אבל לא לכנס של בורגנים עם שיק בוהמייני אלא להפגנה מול בית מעצר לנשים (וילדים!!) שמיועדות לגירוש. רובן מבקשות מקלט שלא הצליחו לשכנע את הרשויות שהן לא ייעלמו או שהטענות שלהן מוצדקות. חלקן בכל מיני סיטואציות בעייתיות אחרות עם רשויות ההגירה (נגיד, סטודנטיות שנגמרה להן הוויזה לפני שנגמרו להן הלימודים, או נשים מארץ אחרת שנישאו לבריטי ואז משהו השתבש להן – לפני חודש התקשר לטלפון התמיכה שלנו מישהו שאחיו בכלא ועכשיו גיסתו הפקיסטנית בסכנת גירוש, כי הם "לא חיים כבעל ואשה" כפי שדורשים תנאי הוויזה שלה. הזוי). אבל נחשו מה? גם כאן היה קייטרינג טבעוני. יותר שווה.

על הקייטרינג האקטיביסטי הזה מנוטינגהם שמעתי אגדות, אבל עד כה לא נתקלתי בו. זה מרגש להיות חלק מתמונה שדמיינת ולגלות שזה באמת מדהים כמו בסיפורים, ושאת בתוך התמונה! והם היו כאלה חמודים שהלב נמס. הם סיפרו לי שהם עסק חברתי שמגיש אוכל טבעוני בפסטיבלים ואירועים, אבל את הכסף שהם מרוויחים הם משקיעים בחלוקת אוכל בחינם (או בתרומה) בהפגנות. והם מפגינים בעד כל הדברים שאני אוהבת ומפיצים את בשורת הטבעונות באופן הכי סולידרי שאפשר לדמיין. והם גם אורגנים, וקונים מוצרי סחר הוגן איפה שרק אפשר, ומוצרים מקומיים איפה שרק אפשר, ובכלל האתיקה שלהם והגישה שלהם מעוררות הערצה. כי מי לא שמח לקבל מרק עדשים ובטטה באמצע הפגנה ביום חורף גשום? מישהו יכול להגיד לא למאפה תרד וטופו ענקי, ועוד בחינם? מישהו יכול לסרב לתה עם חלב סויה? ועוגת השוקולד שלהם היתה פרוסה לפרוסות ענקיות. כשחתכתי אחת לחצי הפעילים שעמדו בדוכן הסתכלו עלי כמו שתי אמהות פולניות (אע"פי שאחד היה ממוצא הודי והשני היה שחור) ואמרו שאני עוד אחזור לחצי השני (הם טעו. זאת היתה עוגה ענקית. טעימה בטירוף, אבל ענקית).

ולקינוח הנה תמונות מההפגנה ההיא.

 

 

מודעות פרסומת

לא מתייאשים

יש אנשים שפשוט לא מתייאשים. אני לא יודעת איך הם עושים את זה; אולי מהצד אפשר לחשוב שגם אני לא מתייאשת כל כך בקלות (תמיד אני עסוקה באיזו פעילות). אני לא יודעת איך אנשים יכולים להיות פעילים פוליטית במשך שנים כשהמצב הולך מדחי אל דחי, בעיקר במקום מייאש כמו ישראל. אבל בעקבות הפוסט התבוסתני שלי מלפני כמה ימים, נזכרתי שבשנה שעברה ניצלתי את הלימודים שלי כדי להתמודד עם השאלה הזאת באופן קצת יותר מובנה והלכתי לראיין ארבעה אנשים מלידס שהצליחו להישאר אקטיביסטים לאורך עשרות שנים. מכיוון שכתבתי על זה עבודה לקורס בשיטות מחקר איכותניות, נשארו לי המון ציטוטים מעוררי השראה שאולי יביאו תועלת גם לאנשים אחרים. הנה כמה מהם.

אחד הדברים שהתבררו לי די מהר הוא שהאנשים האלה, שבחרו באקטיביזם כדרך חיים, אימצו יחס מאוד מעניין לעתיד. מצד אחד הם כמובן מאמינים שהטובים ינצחו בסופו של דבר ושבסך הכל העתיד לצדם, אבל מצד שני הם אפילו לא מנסים לחזות את תוצאות המעשים שלהם. מה שנראה מועיל עלול להתברר בדיעבד כמזיק, ופעולה שנראית ככישלון בטווח הקצר עשויה להתגלות כהצלחה בטווח הארוך. ופעולה שנראית קטנה יכולה להפוך לאפקט פרפר מטורף. אולי זה משהו שבא עם הגיל (המרואיין הכי צעיר שלי הוא בן 62). אחד מהם אמר לי: "למעשה אין לך דרך לדעת בוודאות… במובן הישן, הניוטוני של המילה, פעולה מובילה לתוצאה; אבל בעולם הממשי, מי יודע מה תהיה התוצאה של הפעולה הקטנה והמקומית שלך?" יש בזה משהו יפה, שמצד אחד את רק טיפה בים, ומצד שני – יש לך כוח בל יאומן.

mosquito_making a difference מישהו אחר אמר לי שעם הזמן הוא מבין שאי אפשר באמת לדעת מה נחשב הצלחה. "הכוונות הנכונות זה עניין אחד, אבל להצליח לעשות משהו מועיל זה כבר עניין אחר. אבל את יכולה להשליך אבן לאגם. את לא יודעת לאן האדוות יגיעו ואת אפילו לא יודעת לאן בדיוק האבן צוללת בקרקעית, אבל את מנסה להשליך את האבן הכי טובה שיש לך למקום הנכון. לפעמים דברים טובים וארוכי טווח צומחים ממה שבהתחלה נראה ככישלון".

הנחישות שלהם להמשיך הזכירה לי איך פעם נעצרתי בהפגנה ולכמה מאתנו היתה תחושה מעיקה שזה היה לחינם. התקשורת לא התעניינה, הפעולה הצבאית שקיווינו לעכב לא ממש ניזוקה ואנחנו העברנו לילה במעצר (ועוד שנה וחצי בביקורים בבית המשפט). אבל א' שנעצרה איתנו אמרה: "לא הלכנו להפגין בשביל התקשורת, אלא בגלל שזה היה הדבר הנכון לעשות עכשיו". היה בזה משהו טמיר בעיני, אבל לקח לי שנים להבין את עומק החכמה שבאמירה הזאת. ואני עדיין לומדת אותה, כשאני חסרת סבלנות ורוצה תוצאות ולא רק כוונות.

בשלב מסוים חשדתי ששלוות הנפש של האקטיביסטים הבריטים שדיברתי איתם נובעת מכך שלי ולהם יש רקע מאוד שונה. הם אמנם התמודדו עם דברים מעיקים ומייאשים כמו מרגרט תאצ'ר (או טוני בלייר) ואלימות משטרתית מחרידה, אבל בעיני זה לא דומה למישהו שהלך להפגין בשטחים וברח מגז מדמיע או ממתנחלים אלימים, שראה חברים מאבדים בית וחוטפים מכות נוראות. ואולי לא..? כמה מחברי הטובים נשארים פעילים פוליטית בישראל כבר עשרות שנים. כנראה לומדים להנמיך ציפיות, או לפחות להיפרד מהתחושה המתעתעת שהנה תיכף מגיע הניצחון: "את יכולה להשלות את עצמך, להיתפס לכל מאבק ולחשוב, את יודעת, 'זה הדבר האמיתי, זה באמת הולך לאחד את מעמד הפועלים ולדחוף את הכל קדימה'… אבל כנראה די מהר הבנו שזה לא הולך לקרות, בטח לא בתקופת תאצ'ר. אבל זה רק אמר שאת יכולה להמשיך ולהתנגד".

ואם מפסידים בקרב לניאו-ליברליזם אפשר לפחות להיות ציניים ולשמור על חוש הומור. גם זה משהו.

לא במפתיע, היכולת להתמודד עם חוסר השלמות היא עוד משהו שהיה משותף לכל האקטיביסטים שדיברתי איתם. "אני אנטי-קפיטליסט, אבל אם תסתכלי בחשבון הבנק שלי, אני 90% קפיטליסט, וככה זה, וזה בסדר בחוסר השלמות והסתירות שבתוכי. אני סותר את הדברים שאני פועל למענם – אבל זה לא סותר את האקטיביזם שלי".

כי מה שכולם אמרו לי, בדרכים שונות, הוא שמי שמחפש שלמות מפסיק להיות אדם עגול ושלם ונהפך לפלקט נטול אנושיות. "נייר הלקמוס לפעילות פוליטית הוא 'האם הפעילות הזאת מפתחת את האנושיות שבאנשים או שוללת מהם את האנושיות?'. נורא חשוב לפעול בצורה שמפתחת את האנושיות שלך בצורה עגולה ומלאה".

אז מה עכשיו? יש אמרה קווייקרית שאהובה עלי במיוחד, שקצת קשה לתרגם לעברית: Let your life speak. מעשים ולא דיבורים. אבל יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד, אני לא יודעת איך להכניס את כולם לחיים שלי. זה כנראה אומר שאני זקוקה לחיים גדולים מהחיים.