לא מתייאשים

יש אנשים שפשוט לא מתייאשים. אני לא יודעת איך הם עושים את זה; אולי מהצד אפשר לחשוב שגם אני לא מתייאשת כל כך בקלות (תמיד אני עסוקה באיזו פעילות). אני לא יודעת איך אנשים יכולים להיות פעילים פוליטית במשך שנים כשהמצב הולך מדחי אל דחי, בעיקר במקום מייאש כמו ישראל. אבל בעקבות הפוסט התבוסתני שלי מלפני כמה ימים, נזכרתי שבשנה שעברה ניצלתי את הלימודים שלי כדי להתמודד עם השאלה הזאת באופן קצת יותר מובנה והלכתי לראיין ארבעה אנשים מלידס שהצליחו להישאר אקטיביסטים לאורך עשרות שנים. מכיוון שכתבתי על זה עבודה לקורס בשיטות מחקר איכותניות, נשארו לי המון ציטוטים מעוררי השראה שאולי יביאו תועלת גם לאנשים אחרים. הנה כמה מהם.

אחד הדברים שהתבררו לי די מהר הוא שהאנשים האלה, שבחרו באקטיביזם כדרך חיים, אימצו יחס מאוד מעניין לעתיד. מצד אחד הם כמובן מאמינים שהטובים ינצחו בסופו של דבר ושבסך הכל העתיד לצדם, אבל מצד שני הם אפילו לא מנסים לחזות את תוצאות המעשים שלהם. מה שנראה מועיל עלול להתברר בדיעבד כמזיק, ופעולה שנראית ככישלון בטווח הקצר עשויה להתגלות כהצלחה בטווח הארוך. ופעולה שנראית קטנה יכולה להפוך לאפקט פרפר מטורף. אולי זה משהו שבא עם הגיל (המרואיין הכי צעיר שלי הוא בן 62). אחד מהם אמר לי: "למעשה אין לך דרך לדעת בוודאות… במובן הישן, הניוטוני של המילה, פעולה מובילה לתוצאה; אבל בעולם הממשי, מי יודע מה תהיה התוצאה של הפעולה הקטנה והמקומית שלך?" יש בזה משהו יפה, שמצד אחד את רק טיפה בים, ומצד שני – יש לך כוח בל יאומן.

mosquito_making a difference מישהו אחר אמר לי שעם הזמן הוא מבין שאי אפשר באמת לדעת מה נחשב הצלחה. "הכוונות הנכונות זה עניין אחד, אבל להצליח לעשות משהו מועיל זה כבר עניין אחר. אבל את יכולה להשליך אבן לאגם. את לא יודעת לאן האדוות יגיעו ואת אפילו לא יודעת לאן בדיוק האבן צוללת בקרקעית, אבל את מנסה להשליך את האבן הכי טובה שיש לך למקום הנכון. לפעמים דברים טובים וארוכי טווח צומחים ממה שבהתחלה נראה ככישלון".

הנחישות שלהם להמשיך הזכירה לי איך פעם נעצרתי בהפגנה ולכמה מאתנו היתה תחושה מעיקה שזה היה לחינם. התקשורת לא התעניינה, הפעולה הצבאית שקיווינו לעכב לא ממש ניזוקה ואנחנו העברנו לילה במעצר (ועוד שנה וחצי בביקורים בבית המשפט). אבל א' שנעצרה איתנו אמרה: "לא הלכנו להפגין בשביל התקשורת, אלא בגלל שזה היה הדבר הנכון לעשות עכשיו". היה בזה משהו טמיר בעיני, אבל לקח לי שנים להבין את עומק החכמה שבאמירה הזאת. ואני עדיין לומדת אותה, כשאני חסרת סבלנות ורוצה תוצאות ולא רק כוונות.

בשלב מסוים חשדתי ששלוות הנפש של האקטיביסטים הבריטים שדיברתי איתם נובעת מכך שלי ולהם יש רקע מאוד שונה. הם אמנם התמודדו עם דברים מעיקים ומייאשים כמו מרגרט תאצ'ר (או טוני בלייר) ואלימות משטרתית מחרידה, אבל בעיני זה לא דומה למישהו שהלך להפגין בשטחים וברח מגז מדמיע או ממתנחלים אלימים, שראה חברים מאבדים בית וחוטפים מכות נוראות. ואולי לא..? כמה מחברי הטובים נשארים פעילים פוליטית בישראל כבר עשרות שנים. כנראה לומדים להנמיך ציפיות, או לפחות להיפרד מהתחושה המתעתעת שהנה תיכף מגיע הניצחון: "את יכולה להשלות את עצמך, להיתפס לכל מאבק ולחשוב, את יודעת, 'זה הדבר האמיתי, זה באמת הולך לאחד את מעמד הפועלים ולדחוף את הכל קדימה'… אבל כנראה די מהר הבנו שזה לא הולך לקרות, בטח לא בתקופת תאצ'ר. אבל זה רק אמר שאת יכולה להמשיך ולהתנגד".

ואם מפסידים בקרב לניאו-ליברליזם אפשר לפחות להיות ציניים ולשמור על חוש הומור. גם זה משהו.

לא במפתיע, היכולת להתמודד עם חוסר השלמות היא עוד משהו שהיה משותף לכל האקטיביסטים שדיברתי איתם. "אני אנטי-קפיטליסט, אבל אם תסתכלי בחשבון הבנק שלי, אני 90% קפיטליסט, וככה זה, וזה בסדר בחוסר השלמות והסתירות שבתוכי. אני סותר את הדברים שאני פועל למענם – אבל זה לא סותר את האקטיביזם שלי".

כי מה שכולם אמרו לי, בדרכים שונות, הוא שמי שמחפש שלמות מפסיק להיות אדם עגול ושלם ונהפך לפלקט נטול אנושיות. "נייר הלקמוס לפעילות פוליטית הוא 'האם הפעילות הזאת מפתחת את האנושיות שבאנשים או שוללת מהם את האנושיות?'. נורא חשוב לפעול בצורה שמפתחת את האנושיות שלך בצורה עגולה ומלאה".

אז מה עכשיו? יש אמרה קווייקרית שאהובה עלי במיוחד, שקצת קשה לתרגם לעברית: Let your life speak. מעשים ולא דיבורים. אבל יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד, אני לא יודעת איך להכניס את כולם לחיים שלי. זה כנראה אומר שאני זקוקה לחיים גדולים מהחיים.

4 מחשבות על “לא מתייאשים

  1. משמח לשמוע אותך שוב, ותודה על הפוסט הזה.
    כל כך הזדהיתי עם הפוסט הקודם. אלו זמנים איומים ומייאשים מאד, ולשמוע אנשים שמצליחים לא להתייאש זה אכן מעורר השראה.
    (ד"ש לאבי)

      • איך אמר אדם שאני מאוד מעריך ומתעב בו זמנית, "בתקופה הנוכחית, כל מה שנשאר לנו לעשות הוא להמשיך את העבודה שלנו (חינוך ואקטיביזם) ולהתחבר לאמונה בניסים". באמת שנראה לי שזה מה שנשאר לנו. אם חושבים רציונלית, אז באמת שאפשר כבר לסגור את הבסטה, לקחת הלוואה ככל שהבנק יתן ואכול ושתו כי מחר נמות (נו, אולי בכל הגזמתי, אבל בכיוון). אין לנו ברירה אלא לפתח אופטימיות. אחרת באמת בשביל מה להמשיך?

      • תודה אדר, כיף לפגוש אותך כאן!
        לא יודעת בקשר לניסים, אבל מסכימה שכל אחד צריך לעשות את הדבר שלו – מה עוד אפשר?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s