ובינתיים, הרחק בדרום…

בזמן שאנחנו מתלבטים אם לנסוע לביקור בישראל או לא, הבנתי שבחרתי אתמול בשיר הלא מתאים.
לפני כמה חודשים שמעתי פה יהודי סופר ציוני אחד מסביר לקווייקרים שהם צריכים להבין שיחסי הכוחות בין הישראלים לפלסטינים לא שווים; הפלסטינים מוכנים לעשות הכל ולכן הם הרבה יותר מסוכנים…
אז חשבתי ששחמט הוא שיר קצת סימטרי מדי ונזכרתי בשיר שלילה למדה בבית הספר:

Way down south were the bananas grow,
A grass hopper jumped on a elephants toe.
'Oh', said the elephant with tears in his eyes,
'pick on someone your own size.'

הקוזק הנגזל

שלג בין עזה לירושלים

לפני שבוע שמעתי הרצאה על המצב בעזה, מפעילת שלום שנסעה לבקר שם אחרי מאמצי תיאום אינסופיים, כפי שאפשר לדמיין מכניסה לאזור הנצור. קהל השומעים הזדעזע מהתמונות והסיפורים ואני התכווצתי בכסאי. תמיד זה מביך להיות הישראלית בחדר כשהנושא עולה.

בהזדמנויות כאלה תמיד שואלים אותי לדעתי ואני מנסה להסביר להם שלא הייתי בעזה כבר מיליון שנה, כי לישראלים מותר להיכנס רק עם נשק או עם אישורים סופר-מיוחדים שלא ייאמנו. מה, באמת? רוב האנשים שאני פוגשת לא יודעים כמעט כלום על הכיבוש ויחסי ישראל-פלסטין ודי נדהמים לגלות פרטים שאני בכלל שכחתי שהם חשובים, כמו עד כמה ישראל ופלסטין הן פיסות אדמה פיציות בסטנדרטים המקובלים בעולם; עד כמה נחרצת ההפרדה בין חיי היומיום בתל אביב לחיי היומיום בשטחים; את העובדה שרוב הישראלים פשוט מעדיפים להתכחש למצב.

שלג במזרח ירושלים. מגבלות תנועה

ועכשיו כל הישראלים מקטרים על המצב בירושלים. מזעזע – אין חשמל! מזעזע – הגבלות בחופש התנועה! בלי טיפה של מודעות עצמית הישראלים מקוננים על אזלת היד של הממשלה ועל מר גורלם. וזה מגעיל אותי. לא כי הירושלמים לא מסכנים. הם כן, מאוד. אחרי חוויות החורף האחרון שלנו, לבי עם כל מי שסובל מחורף מוגזם. גם כשאנחנו נאלצנו לבוסס פה בשלג והכל קפא ובתי הספר נסגרו היה מעיק וגם מסוכן לנסוע על הכבישים הקפואים.

אבל בישראל, כמו בישראל, המצב המחריד הזה מגיע לכותרות כשסובלים ממנו יהודים. אף אחד לא מתרגש מהסיפורים על האמבולנס שנתקע במקומות אחרים ובנסיבות אחרות, על היולדת במחסום, על ימי העבודה שנעלמו ועל הגנרטורים בבתי החולים. השלג מכסה על הכל.

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

כבר כתבתי פה באריכות על הקשיים הכרוכים בהשגת נעליים שיעמדו בכל התנאים המגוחכים שלי. וכבר הסתכלתי במראה וגיליתי שאני מתחסדת חסרת תקנה. אבל מה לעשות, הסלידה שלי מרכישת בגדים חדשים בכלל ונעליים חדשות בפרט כבר האמירה לדרגות חסרות תקדים. בשבועות האחרונים האובססיה הזאת הובילה אותי למסע הזוי במיוחד, שאני הראשונה שתעיד שהוא דבילי ואידיוטי. הנה זה מגיע: המסע לרכישת נעלי בית ספר חדשות לכליל.

בבית הספר של לילה, כמו ברוב המכריע של בתי ספר אנגלים, נהוגה תלבושת אחידה הכוללת נעליים שחורות, ובימים שאינם גשומים מאוד או קפואים מאוד (או בימים שהם עד כדי כך קפואים עד שבאים במגפי גומי מרופדים ובכיתה מחליפים לנעליים רגילות), הילדות נועלות נעלי בובה שחורות. למה? ככה.

לפני תחילת השנה רכשתי לה נעליים שחורות מיד שנייה במצב מעולה, והן החזיקו מעמד יפה עד שנשחקו כדרכן של נעלי ילדות. היא גם גדלה, שתהיה בריאה. למראה הבלוי משהו של הנעליים, אצתי רצתי לאיביי לחפש לה נעליים חדשות. על הנעליים שלה אין מידה, אז הסתכלתי על נעלי החורף שלה ורכשתי נעליים גדולות בחצי מידה, שיהיה. אלו היו נעליים בעיצוב שמוצא חן במיוחד בעיני כליל, עם לשונית באמצע. אני אפילו לא מנסה להתווכח איתה כשיש לה העדפות בענייני אופנה.

אלא שהנעליים האלה היו גדולות להחריד. הן פשוט נפלו לה מהרגליים במידה כזאת שאפילו לא שקלתי לנסות לגרוב לה עוד זוג גרביים – מה שהגיוני בכל מקרה בעונה הזאת, שבה אמור להיות אביב אבל למעשה עד לפני שבועיים עוד ירד פה שלג…

בקיצור, החלטתי לאפסן את הנעליים האלה לשנה הבאה ולרכוש זוג נוסף. אתם כבר מבינים שמה שמוביל אותי בהתעקשות לרכוש נעליים מיד שנייה הוא לא קמצנות חולנית אלא הזוועה שאני חשה כלפי 1) רכישת נעליים  מעור 2) רכישת נעליים שיוצרו על ידי עבדים 3) צריכה מיותרת שמזהמת את העולם 4) חומרנות וחינוך ילדים לקנייה בחנויות.

מקץ כמה ימים מצאתי באיביי את זוג מספר שתיים, הפעם במידה אחת יותר קטנה.

הן הגיעו די מהר, והן היו גדולות מדי. וואאהה! זה כבר באמת נעשה מגוחך: המידה המסומנת עליהן קטנה בחצי מידה מנעלי החורף שעליהן הסתמכתי בהרפתקה הזאת. מה זה אמור להיות?

בשלב הזה התחלתי לברר מה המחיר המלא של נעליים חדשות. יקר, ולא רק בכסף (אם כי גם בכסף. נעליים מחברה נחשבת, שאני גם יודעת שיחזיקו מעמד ויהיו טובות, עולות כמה מאות שקלים). כתבתי לכמה חברות שאני יודעת שמייצרות נעליים טובות, וכולן השיבו שהן מייצרות בסין, או בהודו (חוץ מאחת, שיש לה גם מפעלים בספרד ובפורטוגל, כלומר בפיקוח תנאי העבודה של האיחוד האירופי). בכל מקרה, המחשבה על קניית נעלי עור די דחתה אותי – אפילו אם זה קורבן למען בתי הקטנה. לא מצאתי נעלי ביתספר אתיות וצמחוניות – אולי לא השתדלתי מספיק, ואולי גם בעיני יצרני הנעליים יש סתירה בין אתיקה לבתי ספר, ולו מבחינת השיק. אז אחרי שגמרתי להתעצבן משירות הלקוחות בחברות שהתחמקו מהשאלות שלי על זכויות עובדים (למשל קלארקס וקיקרס), חזרתי לנבור באיביי.

בשלב הזה כבר הרגשתי ממש, אבל ממש, אהבלה. הבטחתי לעצמי ולבני המשפחה שזאת הפעם האחרונה. ורכשתי את הנעליים שכליל הכי אהבה, שנראו במצב מעולה ואכן היו כאלה כשהגיעו אלינו בחבילה ארוזה היטב.

נחשו מה? הן היו קטנות מדי. ממש בקצת, אבל לוחצות במידה שאי אפשר לנעול. אלהים ישמור. ועוד הבטחתי להפסיק. כתבתי לעוד כמה חברות, שוטטתי באינטרנט, אבל האמת היא שידעתי מה הולך לקרות עכשיו. כן, ניחשתם נכון.

חזרתי לאיביי.

רכשתי נעליים גדולות בחצי מידה. היום הלכנו לקחת אותן (כן, במקרה המוכרת מלידס), והן מתאימות. המוכרת, שאולי הרגישה שמשהו מטורף עבר עלינו עד שהגענו אליה, נתנה לנו עוד זוג במתנה, במצב קצת פחות מחדש שאי אפשר באמת למכור באיביי, אך בהחלט אפשר לגלגל הלאה.

אבל אתם יודעים מה? אני חושבת שהן ממש ממש בדיוק. (ט-ט-ט-דההההה!)

איך להביא את השלום בלי להתחסד

כבר סיפרתי פה על חיבתי לקווייקרים, שמעסיקה אותי די הרבה בחודשים האחרונים. אחד העקרונות החשובים לקוויקרים הוא השלום. רובם פציפיסטים ובעיקרון אמורים לבטא את השליחות שלהם לשלום בהיבטים שונים בחיי היומיום שלהם, ולא רק בהיבט הפוליטי.

והנה לפני שבוע קראתי את הפסקה הבאה, מתוך ספרון קטן על השליחות הקוויקרית לשלום (מה שמכונה באנגלית The Peace Testimony). בדרכם הישירה, התמציתית והלא מתחכמת הם מציגים חמש נקודות עיקריות על קוויקרים ושלום, על פחות מעמוד 4A אחד. סעיף 3 נכתב ממש בשבילי. שימו לב, בתרגום חופשי:

העניין בעדות השלום של הקוויקרים הוא לא להיות אדם טהור, להתרחק מאלימות, לנקות את הידיים של עצמכם ולשכוח מהצרות של כל השאר. האלימות היא חלק מאתנו בכל פעם שאנחנו שותים מכוס פלסטיק וזורקים אותה למטמנה. הידיים שלנו כבר מלוכלכות. ניקוי זוג ידיים אחד מועיל רק במעט אלא אם הוא עוזר לנקות את הידיים של כולם.

במלים אחרות, מה את עושה כזה עניין מנעלי בית הספר של הבת שלך כשמסביב העולם עולה בלהבות. תשקיעי אנרגיה במה שחשוב ותפסיקי להתחסד. תכלס, צודקים. אבל למרבה הצער אני פשוט לא מצליחה. טוב, אני לא תמיד עד כדי כך דפוקה. רק לפני חודש קנינו לה מגפיים חדשים בחנות הכי זולה וזהו – כי היינו זקוקים להם מהר ואחרי שחיפשנו בעשר חנויות יד שנייה ולא מצאנו, פשוט נסענו לסופר. אין בכלל ספק שהמגפיים האלה הגיעו מסין ואין לי תקוות רבות מדי בנוגע למחויבות של טסקו לזכויות עובדים. אבל נעליים – נעליים קל להשיג מיד שנייה אם רק מתאמצים קצת.

שאלון העבדות

אחד הדברים שמעסיקים אותי סביב עניין הצריכה האתית הוא המיתוס על ביטול העבדות. המאבק בעבדות נחשב אחד השיאים של התנועה לזכויות האדם – איך אנשים מכל העולם הצליחו למגר את העבדות בדרכים יצירתיות ובאלימות, בהקרבה ומסירות וטוב לב ובמאמרים נוקבים. לפעמים מזכירים שגם אחרי מיגור העבדות סבלו השחורים בארה"ב מאפליה זוועתית ממש, ולמעשה בחלק מארצות הדרום המשיכו לעבוד כמשרתים בשכר מגוחך עוד עשרות שנים אחרי הביטול הרשמי של העבדות. אבל לעתים נדירות מזכירים את העובדה המחרידה שהעבדות פשוט לא פסה מן העולם בכלל. קוראים לה משום מה "עבדות מודרנית", כאילו שזה משהו אחר, או כאילו שיש משהו מודרני במלאכת כפיים נוראית בשדות ובמכרות ובמפעלים חשוכים. נכון, העבדות כבר אינה חוקית בהרבה מדינות. אבל היא עדיין חיה ובועטת (בעיקר בנשים ובילדים, אבל גם בגברים ובאסירים פוליטיים). ודי ברור שעד שלא תהיה חקיקה בינלאומית שאוסרת על חברות להעסיק עבדים גם דרך קבלני משנה, כלום לא ישתנה. כי מה זה עוזר שאסור להעסיק עבדים במערב, אבל חלק עצום  מהסחורות שנמכרות במערב יוצרו על ידי עבדים?

אז אני לא ממש רוחצת בניקיון כפי בעניין הנעליים של כליל, כי אני יודעת שזאת סתם נוירוזה קטנה שלי ואין לי שום אשליות שהצלתי עכשיו את העולם. כי יש עוד די הרבה מוצרים אחרים שאינם עומדים באור הזרקורים בדרך כלל. וגם כי עבדות היא לא רק עניין למדינות עניות ונחשלות. לא צריך לחזור שוב על הסיפור של ישראל והעובדים הזרים, כי ישראל הרי ידועה ברגישות העל שלה לזכויות אדם. הנה, גם באנגליה הצדקנית יש עבדים (בחקלאות, תעשייה זעירה ומה לא), ובעיקר שפחות (בדיוק מה שנדמה לכם). אז אל תתעצלו, מלאו את השאלון הזה כדי לגלות כמה עבדים עבדו בשבילכם לאחרונה. קדימה, היכנסו עכשיו.

הערות קצרות על הבחירות

כי אני לא יכולה להתאפק.

חשבתי שאצליח להתעלות על עצמי, אבל בכל זאת רצתי לבדוק אתמול כמה וכמה פעמים מה אומרים המדגמים  ובאמת שנדהמתי מהשטות הזאת עם לפיד. מה זה אמור להיות? נדמה לי שאני מסכימה עם מה שגדעון לוי כתב: לישראלים נשבר מהטירוף של ישראל, והם רוצים שיעזבו אותם בשקט.

סיפורים ששמאלנים מספרים לעצמם

בבחירות הקודמות, אחרי התבוסה המוחצת של השמאל, דב חנין אמר שחד"ש היא עכשיו מפלגת השמאל הגדולה בישראל. הוא צדק, אבל זה לא נראה לי אז כמו סיבה לצהלה מיוחדת. עכשיו בעיתון "הארץ" מנסים לעודד את השמאל באמצעי מביך לא פחות. הם לא בוחלים בשום אמצעי כדי לקדם את הגוש החוסם לימין. הנה, תראו את חלוקת הגושים שלהם: 

לא צריך להיות חד עין במיוחד בשביל להבחין ש:

1) כדי לא להביך את גוש השמאל המצומק, אין בטבלה הזאת "גוש שמאל" אלא "שמאל-מרכז".

2) ה"מרכז" כולל מפלגות ימין כמו קדימה ו"התנועה", שאת שורותיהן ממלאים ליכודניקים לשעבר.

3) על מידת השמאלנות של "העבודה" אין לי חשק להכביר מלים.

4) חד"ש, לעומת זאת, לא מופיעה בגוש השמאל אלא בגוש ה"ערבים" (כי הרי ידוע שלכל הערבים יש אותן עמדות פוליטיות).

מה זה אומר על מה נחשב שמאל בישראל ומה זה אומר על שאריות האינטגריטי של "הארץ" אתם כבר מבינים לבד.

הקולות ש"הלכו לפח"

"הארץ" גם העתיק מוויינט את הכותרת האידיוטית לידיעה על 9 המנדטים שהלכו למפלגת שלא עברו את אחוז החסימה. אבל למה הן הלכו לפח? במדינה עם תרבות דמוקרטית, הצבעה היא סוג של דיאלוג, לא רק תחרות. אז אנשים הצביעו והם אמנם לא מיוצגים בכנסת, אבל הנבחרים יודעים כמה אנשים תומכים בהם, וכולנו יודעים למה לצפות. לא שזה ממש משנה, כי האינטרסים של רוב המצביעים אינם מיוצגים בכנסת בכל מקרה.

צרפו את 9 המנדטים האלה לקצת יותר משליש מהאזרחים שלא טרחו להצביע, ותגלו ששיעור נכבד מהאזרחים לא מיוצג בכנסת. אם תחשבו על כל התושבים והנתינים של מדינת ישראל שאינם יכולים להצביע יתברר שמדובר בדמוקרטיה אתונאית של ממש. כמו רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם, המנגנון הטכני של הצבעה לא מציע מי יודע ייצוג. ובעצם, גם ייצוג זה לא רעיון כזה מדהים. הרעיון הטוב ביותר שעלה בבחירות האלה הוא של מפלגת הפיראטים, שהתחייבה להצביע בהתאם להצבעה המקוונת של בוחריה. במהרה בימינו, אמן.

הלו, תפסיקו כבר עם המלחמה הזאת!

אני לא קוראת הרבה חדשות מישראל בזמן האחרון. ולכן, כאשר לפני כמה ימים אבי שאל אותי אם שמעתי מה קורה, עניתי שלא. הוא הציע לי לנחש. אז ניחשתי שלרגל הבחירות, ביברק מלבים איזו מלחמה.

כמה הצטערתי לגלות שצדקתי. כמה נורא שהאמירה הכי צינית וגועלית שלי היא המציאות הישראלית.

בחיים, כמו בטלנובלה, אין חדש תחת השמש

החדשות הטרגיות בישראל הן כמו טלנובלה – לא משנה לכמה פרקים עזבת את הסדרה, אם תחזרי לצפות עדיין תמצאי את אותו זוג מתלבט אם להתחתן או לא, ואת אותה חותנת זוממת מזימות מאותו סוג. לפעמים נכנסת איזו דמות חדשה, או ששחקן ותיק עוזב ושחקן חדש ממלא את תפקידו. קצת מוזר, אבל ככה זה בפוליטיקה וגם בטלנובלה – יש משבצות שחייבים לאייש. אלא שהפעם מדובר באנשים אמיתיים, ותחושת החוסר נמנעות הנוראית הזאת פשוט נוסכת בי ייאוש.

חשבתי שברחתי מספיק רחוק. חשבתי שלפחות הילדים שלנו יהיו בטוחים, ואמצא בזה נחמה. אבל מה זה עוזר לי כשסבתא שלי גרה באשקלון ואפילו בתל אביב יש אזעקות? אז הלכתי לשוחח על זה באינטרנט עם בלוגרים שאינם בשמאל האוטומטי, ונחרדתי לגלות שהרעיון של פתרון סכסוכים במשא ומתן רחוק מלהתקבל על דעתם. אפילו ציטטתי את החייל האחרון שנשאר בחיים אחרי מלחמת העולם הראשונה (!!), ומת לפני כמה שנים בגיל 111. הוא כתב: "בשביל מה נלחמנו? המלחמה נגמרה סביב שולחן המשא ומתן. למה לעזאזל לא יכלו לנהל את השיחות מראש לפני שמיליונים אבדו?". לחרדתי, את קהל הקוראים הישראלי שלי זה לא הרשים. איכשהו ממקום רחוק ובטוח זה נראה אפילו יותר מטורף.

ומעניין לעניין באותו עניין – לרגל יום הזיכרון הבריטי, מתענגים פה על שנות השלום הארוכות. איזה חסד. כמה נפלא שאומות שהסתערו זו על צווארה של האחרת מסוגלות היום לשתף פעולה באיחוד אירופי, שלא היה עולה על הדעת לפני שבעים שנה. המבוגרים מתבשמים בשלום שלהם בהכרת תודה אמיתית. לצעירים זה כנראה מובן מאליו.

ואני? מנסה למצוא נחמה והשראה במה שקרה לאירופה, אבל לא מצליחה להצטרף לחגיגת הנחת מהשלום המקומי. במקום שממנו באתי לפה עדיין יש מלחמה, ועוד איך. כמה עצוב.

הנייר שיהפוך אותך לנורמטיבי וייצור את מדינת הלאום

זהו, עכשיו* זה רשמי: בני המשפחה שלי אוחזים בתעודת תושב. אני, שבורכתי בדרכון אירופי, לא צריכה להתחנן יותר מדי, אבל בשביל בני המשפחה נאלצנו לעבור עוד מסלול בירוקרטי מתיש, אחרי שכבר קיבלנו ויזה על סמך המורשת האירופית שלי.

כרטיס התושב הוא מסמך שהומצא, כנראה, כדי להיכנס לספר "מלכוד 22". באתר סוכנות הגבול הבריטית כתוב שלמעשה אין בו צורך (!), אבל מומלץ מאוד מאוד להוציא אותו. בפועל, אם אין לך מסמך כזה אתה בצרות, כי לך תוכיח שלמעשה מותר לך להישאר בזכות קשריך הקרובים עם אזרח אירופי.

איתרע מזלנו ונור יצא לביקור בישראל לפני שמסמכי התושבות שלנו אושרו, וכך קרה שנאלצנו להתקשר ולבקש שיחזירו לו את הדרכון לפני סיום ההליכים (כי בלי החוברת הזאת הרי אי אפשר לטוס מכאן), ואז אחרי שלושה שבועות של מרדפים מייגעים ומעצבנים (פקידה אחת הבטיחה לשלוח, אבל אחרי שבועיים זה עוד לא הגיע. הם לא עונים לאימיילים. אחרי שהצלחנו במאמצים רבים להגיע לפקידה אחרת, היא אמרה שבכלל לא נרשמה שום בקשה למשלוח הדרכונים, והיא בכלל לא בטוחה שנוכל לקבל אותם. היינו מזועזעים לחלוטין, אבל למחרת בכל זאת קיבלנו את הדרכונים במעטפה רגילה – ולא במעטפה היקרה של הדואר הרשום ששלחנו להם כדי לשלוח לנו בתוכה את המסמכים היקרים מפז האלה. הדרכון הגיע עם מכתב שבו נור התבקש לבקש מחדש ויזה ברגע שיגיע לישראל כדי שיוכל לחזור לפה. אתם אולי זוכרים כמה מסובך להנפיק ויזה. הצילו! הכנו מהר מהר את כל מיליוני המסמכים, מילאנו את הטופס הארוך והמייגע והזמנו פגישה. ואז, רגע לפני הפגישה, התברר לנו שאין בזה צורך. בסופו של דבר האישור הגיע לפני שובו של נור והוא חזר כתושב שלא צריך להתחנן. איזו הקלה!

אבל זה רק סיבוב קטן ומורט עצבים בסאגה הגדולה הזאת של רכישת מסמכים רשמיים. ככל שאני שומעת יותר על אנשים שכל חייהם תלויים במסמך מגורמים רשמיים כך גואה בי הכעס והמרמור על חוסר הצדק שבמנגנון הלאומי. גם בלידס יש אנשים רעבים שישנים בבתים הרוסים בגלל שלא אישרו להם מעמד של פליטים. לא קל לעמוד בקריטריונים של האו"ם לקבלת מעמד פליטות, אבל כל כך קל להגיע למצב שבו החיים במדינת המקור שלך נעשים בלתי נסבלים.

– רגע ילד, יש לך ויזה למעבר בנהר?

איך התגלגלו העניינים לכדי כך שדבר פשוט כמו לנוע בעולם הוא מהלך שדורש ממך להיות אדם מהוגן (כלומר, בורגני), מצויד במסמכים, בכסף, באישורים בטחוניים ובסבלנות של ברזל? כמו חלק עצום מהבעיות בימינו, גם כאן מרימה את ראשה המכוער מדינת הלאום. אם חושבים על זה, בלי הניירת הזאת אין לה קיום.

אצל דוברי עברית קיים הביטוי המעניין "פרוטקשן", שפירושו בערך "הגנה שנכפית על אדם בלי רצונו באמצעים אלימים, לעתים קרובות מפני גחמותיו של המגונן-לכאורה" (בניגוד לתרגום המילולי, "הגנה", שהיא דבר די נאצל בעצם). תמיד כאשר מדובר בבירוקרטיה, המחשבות שלי שבות ונודדות אל המושג הזה. כמה אנשים עם כוח עודף הגדירו גבולות של מדינות לאום, ועכשיו הם מעמידים בגבולות האלה אנשים חמושים ולא נותנים לאף אחד לעבור בלי אישורם. להגנתנו, כמובן.

בעניין הבריונות הלאומית הזאת מעניין לקרוא את ספרו של ג'ון טורפי: בניגוד למה שנהוג לחשוב (קודם הקימו מדינה ואז החלו להנפיק ניירות כאילו אין מחר) טורפי ומציג היפוך מבריק: הניירת היא היא שמאפשרת למדינה להתקיים ולהגדיר את עצמה (לטובת העצלנים והעסוקים, התזה שלו מסוכמת בקצרה כאן).

ישראלים שגדלו בקסרקטין המכונה מדינת ישראל רגילים שמחטטים להם בתיקים ומבקשים מהם להציג תעודה בכל מקום. פה המצב קצת שונה. תעודת הזהות הבריטית הומצאה בזמן מלחמת העולם השנייה, כאמצעי לזיהוי זרים. ב-1951 נקבע שאסור לשוטרים לבקש מאזרחים להציג תעודת זהות, כי לא לשם כך המציאו אותה (הנה הציטוט מפסק הדין:)

in times when the war is past, except that technically a state of war exists, tends to turn law-abiding subjects into lawbreakers, which is a most undesirable state of affairs.

כל זה לא אומר שלא מפקחים עליכם בכל אשר תלכו. כדי להוציא את הילד מהגן צריך כרטיס עם תמונה, ואם מבקרים בבית הספר צריך להירשם ולהסתובב בבית הספר עם תג שם וכרטיס שמציין את מטרת הביקור. כן, כן.

התיק האישי

אחרי שמתרגלים להתחנף לפקידים ולהציג את החיים בצורה הכי נורמטיבית ומכובדת שאפשר, קשה להפסיק לחשוב על האיום התמידי בחשיפת העבר. עניין נוסף שהטריד אותי מאז שהתחלנו במאמצים לקבל ויזה הוא סיפור ז'ן ולז'ן, שרק רצה לפתוח דף חדש ומצא את עצמו מוחזר בעל כורחו לזהות הקודמת, המסמכית שלו. אחד הדברים הבלתי נסבלים ביותר בבירוקרטיה הוא הגישה הבלתי אישית שלה. מבחינת הפקידים אדם הוא תיקיית מסמכים, מספר זהות, מצב משפחתי, רישום פלילי. זה מזכיר לי את המעשה המצמרר באבי, שנמלט באישון ליל מבעל כלב תוקפני שעקב אחריו. הוא התקשר למשטרה, אבל כאשר השוטר שבא לסייע ביקש ממנו את הפרטים הגלגל התהפך ואבי קיבל מהשוטר יחס השמור לעבריין, כי במסוף כתוב שפעם בימיו האקטיביסטיים אבי העז להסתבך עם שוטרים.

– אבל פתחתי דף חדש
– מצטער, רק הממשלה רשאית להוסיף דפים לתעודות רשמיות

ג'יב אל האווייה

פעם הרבה אנשים יכלו להנפיק מכתבי המלצה לאנשים שיצאו לדרכים. היום יש רק אחד – ארגון האלימות הממוסדת הבינלאומי שמכונה מדינות לאום. חיטוטי אחר מקורו של הפספורט מצאתי כל מיני דברים מעניינים, ובין השאר גיליתי שהאזכור הכתוב הראשון לתעודת מעבר מופיע בתנ"ך, כמובן. שימו לב איך נחמיה מקבל ויזה ממלך פרס (נחמיה ב, 7):

וָאוֹמַר, לַמֶּלֶךְ–אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ-לִי עַל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר: אֲשֶׁר, יַעֲבִירוּנִי, עַד אֲשֶׁר-אָבוֹא, אֶל-יְהוּדָה. וְאִגֶּרֶת אֶל-אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִתֶּן-לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת-שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר-לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר, וְלַבַּיִת, אֲשֶׁר-אָבוֹא אֵלָיו; וַיִּתֶּן-לִי הַמֶּלֶךְ, כְּיַד-אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי. וָאָבוֹא, אֶל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר, וָאֶתְּנָה לָהֶם, אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ, שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים.

נחמיה לא מתחנף לשום פקיד ולא מגיש שום טופס. הוויזה שלו היא טובה אישית מהמלך, אמצעי דיפלומטי. איפה נחמיה ואיפה אנחנו, שכדי לקבל טובה מאוד בלתי אישית חופרים לך בחיים עד שבא לך למות.

— * אני כותבת "עכשיו" אבל התחלתי לכתוב כבר לפני חודשיים, כאשר עוד לא ידעתי שאהיה טרודה מכדי לכתוב פוסטים לא רגשניים…

עוד משהו קטן בקשר לסוסיא

עכשיו יש גם אתר מחאה שאינשאללה יבלום את איום ההריסה.

היכנסו והציצו.

סוסיא חביבתי

בריוני תג מחיר זועמים על ההחלטה לפנות כמה בתים בבית אל והפעם פנו לבית המשפט, כנראה בבחינת עין תחת עין. אז המינהל הוציא שישה צווי הריסה מידיים להריסת סוסיא הפלסטינית. מדיווחי תעאיוש וקבוצת הכפרים עולה שהצווים המקוריים חלו על מבנים בודדים, אבל החדשים כוללים את רוב הכפר סוסיא, כולל גן ילדים, מרפאה ומערכות ליצור חשמל מאנרגיה סולארית. בערך 200 בני אדם ומאות בעלי חיים יישארו בחום היוקד בלי בית ורכוש. בעצם, גם היום אין להם בתים. צווי ההריסה האימתניים מכוונים כלפי אוהלים. האם יש צורך לציין את המובן מאליו – שכרגיל בישראל ובשטחים הכבושים שלה, כל תוכניות התכנון שהוגשו לא אושרו, ולכן הכפר נאלץ להיות "לא חוקי"?

זאת לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה שמגרשים את אנשי סוסיא והורסים את בתיהם. אבל על ההיסטוריה העצובה של סוסיא תוכלו לקרוא במספיק מקומות אחרים. אני רוצה לספר על האנשים שאני אוהבת בסוסיא.

הגעתי לסוסיא כדי ללמד עברית. מאז שאסור לגברים לעבוד בישראל, אין להרבה צעירים הזדמנות ללמוד עברית. הנשים והילדים לא יכולים להבין את שפת הכוח והכיבוש, את שפתם של השכנים המתנחלים שמתנכלים להם שוב ושוב או את שפתם של החיילים ששומרים על הכיבוש. ע' ואני נסענו לסוסיא פעם בשבוע ולימדנו תלמידים מכל הגילים, בנות ובנים, נערות ומבוגרים. ע' מסוסיא, שדובר עברית משובחת, עזר לנו כשנתקענו עם הערבית. הילדים שלו היו מהטובים שבתלמידים.

היהודים באים

יום אחד, לפני השיעור, ישבתי באוהל המשותף עם א', ילד מתוק להדהים בדיוק בגיל של כליל, ששיחק איתה באהבה בכל ביקור שלה בכפר. פטפטנו ושיחקנו באבנים כשלפתע הוא קפא והשתופף. "יהוד!", הוא לחש, ונתן לי יד. מעבר לגבעה ראיתי שני מתנחלים מתקרבים. אח, איזו תערובת רגשות געשה בי בזמן שישבנו באוהל וקיווינו ששום דבר רע לא יקרה. התביישתי, כי בכל זאת גם אני יהודייה. ופחדתי, כי הניסיון שלי במפגשים עם מתנחלים ביישובים פלסטיניים דומה כנראה לזה של א'. כלומר, אלים או מסוכן או מפחיד. הפעם השניים צעדו בחזרה בלי פרובוקציות, ואנחנו נשמנו לרווחה. המבוגרים התאספו לאורך הגבעה, ואחרי כמה דקות הופיעו התלמידים והתלמידות שלנו, והשיעור התחיל כרגיל. בהזדמנות אחרת, באמצע שיעור, כל הראשים הופנו לחבורה גדולה שצעדה דרך הכפר ושרה בקולי קולות בעברית. גם בפעם ההיא הם הסתפקו בהפגנת אדנות ולא באלימות.

אבל בפעם אחרת הגענו אחרי ששתי ילדות בנות 12 בערך הוכו בזמן שרעו את הצאן. נ', אבא של הילד מהסיפור הקודם שגם עובד בבצלם, הלך לצלם את האירוע וחטף מכות נוראיות. הפנים שלו התנפחו וצלע נשברה. אישור הכניסה שלו לישראל נשלל ממנו (כי לפלסטינים אסור לחטוף מכות).

היצירתיות תנצח את הכיבוש?

יום אחד חגגנו שנה למרכז הלמידה והיצירה שחברי האהוב ד' הקים בסוסיא עם כמה מצעירי הכפר. ר', תלמידנו מבית הספר קהילה, הציג במסיבה את הסרט שצילמנו והוא ערך – הסרט שבו רואים את תלמידי העברית של סוסיא מציגים את עצמם בעברית, ותלמידי הערבית התל אביבים של קהילה מספרים על עצמם בערבית. היה מרגש. א' שמחה לגלות שר' חתך בעריכה את שבעים הניסיונות שלה להציג את עצמה בעברית.

הילדים שלמדו דבקה במרכז, ביוזמתו של המנהל הצעיר והחמוד של המרכז א', רקדו. וגם הנערים. וגם המבוגרים. המתופפים והליצנים הידועים תופפו והתבדחו. כל האורחים הוזמנו לסייר בכל האוהלים ולהכיר את המשפחות, וגם להתארח באוהל שבו נמכרו במשותף רקמות טטריז ושאר חפצי אמנות מקומיים.

בסוף האירוע קיבלתי במתנה ארנק רקום מאחת התלמידות המקסימות והמוכשרות ביותר שלי. ישבנו ושתינו תה בבית החדש שלה: אוהל שאפתני עם רצפת אבן (ולא יציקת בטון עירומה, כמו של כל האוהלים האחרים). זה היה אוהל גדול, עם מחיצת בד באמצע ומטבחון באוהל נפרד. בירכתי אותם על הבית היפה, באמת ליגה אחרת בהשוואה למה שהולך בשאר הכפר. אבל בלב בכיתי. אראלה קוראת לסוסיא "כבשת הרש של כבשת הרש". אפילו האוהלים הדלים שלהם, שבחורף מכוסים בברזט ושקיות כדי לבודד מפני הקור הצורב של המדבר, נמצאים תמיד בסכנה.

תינוק נולד, האווזים רצים

יום קר אחד נולד לע' תינוק. כמה קטנטן הוא היה, עטוף בחמש שמיכות.

כשלילה באה איתי לסוסיא היה לה מנהג לרוץ עם הילדים על הטרשים בעקבות משפחת האווזים. הילדים רצו בכפכפים במורדות התלולים בקלילות של עזים. לילה העירונית עשתה כמיטב יכולתה.

לפעמים ע' ואני כעסנו לנוכח חוסר הצדק המשווע. אבל האנשים שפגשנו בסוסיא שמרו על רוח איתנה וגישה פרקטית להדהים בנוגע לחיי היומיום. אוסף כזה של אנשים מכניסי אורחים, נעימים, חכמים וטובי לב לא פגשתי בהרבה מקומות. הלוואי שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.  מגיע להם.

האם אני מגדלת את קורבן האונס הבאה?

לילה שונאת נשיקות. לדאבונה, אני מתה על נשיקות, ובפרט נשיקות שמיועדות לה. אז היא מעווה את הפרצוף וממאנת, ואני לא מצליחה להתאפק ומנשקת אותה בעל כורחה, או מתחננת, או מנהלת משא ומתן.

תן נשיקה לאמא, תן נשיקה לדודה

היום, תוך כדי ניהול משא ומתן ("אז רק נשיקה אחת"), חזרו אלי תמונות מימי נעורי הפרועים בקרבתם של בחורים וגברים חצופים וחרמנים ("אז רק נשיקה אחת"). האם אני למעשה מחנכת את לילה להתרגל לדינמיקה המחליאה הזאת (מה שנקרא בעילגות אקדמית אופיינית "עושה לה סוציאליזציה")?

תני נשיקה לדוד

ומאידך גיסא, היא הבת שלי! נכון, יש לה זכות על גופה והיא אדם שלם בעל זכויות, אבל היא אפילו עוד לא בת ארבע, והיא מתוקה כמו סילאן (כמו שאומרים אצלנו בבית). אז מה עושים? מתאפקים, אני מניחה.

אוף.

המחשבות על חינוך לקורבנוּת ולקבלת דין החזקים והחצופים הזכיר לי משהו שקרה לנו ימים אחדים לפני שעזבנו את ישראל.

מכיוון שאת הדירה שלנו נאלצנו, כזכור, לעזוב חודש לפני הנסיעה, השתכנו באותו ערב אצל אמי בעיר השינה כפר סבא – העיר שבה גדלתי. אז יצאנו למין ערב עלק-נוסטלגי ברחבי העיר, קנינו בירה בפיצוצייה ולגמנו ממנה במדרחוב השומם למדי, שפעם היה מעוז הפריקים העירוני ונקרא בשם הרומנטי "נרניה" (המהדרין קראו לזה "הנרניה"). בתום אותו ערב משעשע ועצל על הדשא שליד קרית ספיר הלכנו ברחוב הראשי לכיוון בית אמי ובהחלטה נועזת ופתאומית החלטנו ללכת עם ההמון ולאכול פיצה. כן, כן, אחד הדילים האלה של שתי פיצות גרועות במחיר אחת, עם מיליארד מתבגרים מסביב.

הזמנו פיצה (הם התמודדו בקלות מפתיעה עם הדרישה לפיצה בלי גבינה) ואני פניתי לחדר השירותים, הצמוד למטבח. בעודי עסוקה בענייני, הבחנתי מלמעלה בחלון קטן, וממנו מציצה יד האוחזת בטלפון! קמתי בזריזות והבטתי למעלה, אך היד חמקה לה אל הצללים. "פתטי!" קראתי בקול, והוספתי משהו מעליב ותוקפני בסגנון "שום בחורה לא תיתן לך להתקרב יותר מזה".

הרגעים הקסומים של נערים ללא חיי מין

מיהרתי החוצה וראיתי בחור זוחל ממחסן במעלה המטבח. הוא אחז, כמובן, בטלפון מאותו דגם בדיוק. נכנסתי למטבח בלי לבקש רשות ותבעתי לראות את הטלפון. האשמתי אותו בהצצה, דרשתי לדבר עם אחראי המשמרת (בחור צעיר להכאיב, שאחריות כנראה ממנו והלאה) ובקיצור – עשיתי סצינה.

ה"אחראי" הבטיח לבדוק, והעלה ש… לא קרה כלום. "מה??" אמרתי באי אמון. "הרי אמרתי לך שזה מה שקרה הרגע. למה לי להמציא כזה דבר?" דרשתי בדיקה רצינית יותר והתנצלות. אחראי המשמרת הדביל סירב להתנצל באמת ואמר שהוא מצטער, אבל למיטב ידיעתו לא קרה כלום (האם הוא כבר היה בצבא? אולי הוא היה בדובר צה"ל?). העובדים נתנו לי להציץ בטלפון ולוודא שאין שם תמונות כאלה בכלל. ואז זה קרה. שני העובדים החליפו ביניהם מין חיוך כזה של שותפים לפשע. וזה היה הרגע המטריד מכולם.

באמת, אני לא כזאת פוריטנית והמחשבה שאיזה מתבגר שואב סיפוק מתמונות מציצנות עלובות כאלה מעוררת בי בעיקר התנשאות וזלזול. אז זה לא עצם הצילום שפגע בי, אלא הקשר שקשרו שם, בפיצרייה העלובה הזאת, להטריד את הקונות.

אז מה היתה עושה במצבי נערה צעירה, מהסוג שגודש את המקום העלוב הזה, שלו רק זכרתי את שמו הייתי מזהירה אתכם מפניו (לא שיש סיכוי שתגיעו לפיצרייה עלובה בכפר סבא, לא?) האם היתה בורחת מהמקום בדמעות, בלוויית חברתה הטובה? האם היתה צורחת? האם היתה שותקת? נדמה לי שמעטות הנערות שהיו עושות משהו פומבי בעניין, אבל לעומת זאת מעטות הנערות שלא היו חשות שכבודן חולל, ושהתמונה החושפנית שלהן תפורסם תיכף בכל הרשתות החברתיות שבהן נקבע מעמדן בכיתה.

אשרי שבגרתי ולמדתי לא לעשות עניין משטויות וכן לעשות עניין מדברים רציניים.

אבל האם זה יציל את לילה מנשיקות? מסופקתני.

מאפלה לאור גדול

פועה בת מיסכה כרעה בפתח אוהלה והקישה צור באבן חזור והקש. מלאכת הדלקת האש היתה שנואה עליה, ולבה התאווה לנס שידליק את האבוקה במהרה. ולפתע, כמענה לתפילתה החרישית, התגשמה באוויר ברייה בעלת דמות משונה. היה זה גבר נטול זקן. הוא עטה מלבוש מבריק וכל מראיתו מפליאה. הוא הושיט את ידו, ובטרם ידעה פועה מימינה ומשמאלה, מלאו עיניה תוהו ובוהו וראשה סחרחר, וכאשר שבה ופקחה את עיניה, היתה כחולמת. ותעמוד בבית מידות שקירותיו מבהיקים, ואור נוגה מכל עבר. "נורת חשמל", דיבר הגבר שלידה. "מאירה בלחיצת כפתור". ויושיט את ידו וילחץ על הקיר והנה נגוז האור ואיננו, ויושיט ידו בשנית, והנה שב האור כשהיה. "חכי בסבלנות", אמר האיש בחיוך (מרושע? חומל?). "זה יגיע גם אליך".

(אני מתנצלת בפני מכרי הלשונאים על כל המלים והניסוחים הלא מקראיים בעליל. התעצלתי)

תקופת הברונזה. כמה עבודה! (וגם מעמד האשה כנראה לא משהו)

***וווווש…. קולותיה של מנהרת הזמן מסחררים את ראשכם….. ***

2004

שפחתכם הנאמנה מקישה את ראשה בקיר חזור והקש. מערכת החינוך הישראלית כל כך קשה ומייגעת, המתודות הנהוגות בבתי הספר משמימות, עלובות ואוטוריטריות. חוברות עבודה והוראה פרונטלית מושלות בכיפה, מספר הילדים בכיתה נושק ל-40 ומספר המורות בכיתה הוא… אחת (אם לא מדובר בחינוך מיוחד). נושאי הלימוד טבולים במנות גדושות של ציונות ומיליטריזם. האינטלגנציה המטופלת ביותר היא הקוגניטיבית. שיתוף פעולה בין התלמידים מתקיים בעיקר במחתרת, נגד המורים. מעורבות ההורים מתאפיינת באיומים על מורים. העיסוק העיקרי: ציונים (בחולם מלא ובשורוק גם יחד).

בחדרי חדרים מתרקמת מזימה לפתוח בית ספר דמוקרטי-הומניסטי-פרוגרסיבי בתל אביב, ובאמתחתנו רעיון חדשני ומיוחד: מרכזי למידה! הילדים לא ילמדו בכיתות לימוד סתם, אלא בחדרים שמותאמים לתחום שבו הם עוסקים, ויש בו חומרים מתאימים ורעיונות מעוררי השראה לעבודה עצמאית ובקבוצות קטנות, בליווי המורה. הילדים יבחרו במשימה המתאימה להם ויווסתו את הלמידה שלהם לפי ראות עיניהם. התצוגות בחדרים יהיו אינטראקטיביות והילדים יוזמנו לנוע במרחב לכל הכיוונים, ולא רק לצעוד למקומם הקבוע בשורת השולחנות הפונים אל המורה.

2006

אני נהפכת לאחראית מרכז שפה בבית הספר. אבל איך הופכים את המרכז (שהוא למעשה הספרייה והמרכז לאוריינות עברית) למקום מעניין, כיפי ואסתטי? איך יוצרים סביבה מאפשרת, מאתגרת, מגרה? חברתי א' ואני שוברות את הראש על הנושא. בשנה הקודמת הכנתי דפי עבודה (!!) והכנסנו אותם לכיסים. אתם מוזמנים לנחש כמה ילדים שלפו מיוזמתם דפי עבודה. (התשובה היא: 0). לאט לאט למדנו. א' היא אשפית אמיתית בעיצוב בכלל ובעיצוב סביבות למידה בפרט, והעבודה המשותפת שלנו היתה מענגת בשבילי אולי יותר מאשר בשביל הילדים.

2010

הימים חולפים, אני מקבלת השראה מספרים ואתרי אינטרנט ובעיקר מהניסיון עם הילדים, ומתחילה להעביר מפעם לפעם סדנאות על "מרכזי למידה". אל המרכז באות מורות מבתי ספר אחרים שרוצות להתרשם מהרעיון החדש והמעניין והיישום הבלתי שגרתי שלו. המרכז מתפתח ומתרחב, אבל יש עוד כל כך הרבה מה לפתח, לחשוב, לשפר. לא קל להשתחרר ממה שהורגלנו לראות כ"למידה".

בינתיים נפתח בית א-ב בבית הספר. מרחב גדול שבו ילדים צעירים יכולים לעשות כל מיני דברים, כאשר הם לא בשיעורים הרשמיים. במאמצים אדירים מגייסים שני אנשי צוות שישהו במרחב הגדול, ומציידים אותו בכמה חומרים ושולחנות. הוא יפה ורועש להדהים. "מה הם עושים פה? למה הם לא בשיעורים?", חושבים בלבם הורים ומבקרים. "למה המקום הזה כל כך מטונף?", גונחים אנשי הצוות בעודם גוררים ילדים אל שיעור בחדר אחר בבית הספר.

2011

בית ספר שכונתי ציבורי בשכונה של דיור ציבורי בצפון לידס. אני מחפשת בית ספר לכליל לשנה הבאה (הם מאורגנים מראש, האנגלים האלה!), אחרי שקצה נפשי בבית הספר הדתי שאותו היא פוקדת היום, לטובת ההתמודדות עם מחסום השפה. זה לא שהם לא נחמדים (המנהל מקסים, והוא פדגוג בכל רמ"ח ושס"ה). אנחנו פשוט חילונים.

ובכן, צועדים במסדרון בית הספר השכונתי. על כל דלת מופיעות תמונות של ילדים, עם הכיתוב "שפות שמדברים בהן בכיתה הזאת". על כל דלת יש אזכור לחמש שפות לפחות. המגוון כולל אורדו, ערבית, השפה ההיא שמדברים בקוסובו, סינית,  יפנית, ספרדית, ניגרית ועוד ועוד. הם מאוד רגישים לרב תרבותיות.

נכנסים לכיתה א' (למעשה, זו לא בדיוק כיתה א' אלא כיתת reception, כלומר לפני כיתה א'). נשימתי נעתקת. אני הולכת כבחלום. בחדר יש כמה עשרות ילדים, אך הוא מלא בהמייה הנפלאה הזאת של ילדים שעסוקים מאוד במשהו שמעניין אותם מאוד. יש שם ארבע (!!!) נשות צוות. החדר עצום בגודלו, ומחולק לפינות שמקיפות את כל האינטליגנציות. עם המורות הם עובדים בקבוצות של חמישה-שישה לכל היותר (בזמן שהייתי שם ישבו שתי קבוצות קטנות:  אוריינות ואמנות. כך מתבצעת פה ההקניה. שאלתי). ובפינות האחרות הם עובדים עם ילדים אחרים בזוגות או שלשות. יש להם שני מחשבים עם מקרן ומסך מגע גדול, שאפשר לשחק בו משחקים דידקטיים באנימציה. אשת הצוות שעורכת את הסיור מבקשת מאחת הילדות להסביר איך משחקים. חברתה מסבירה במקומה. אף על פי ששתיהן לא שולטות ברזי המשחק במאה אחוזים, נותנים להן להתנסות באין מפריע.

הנה הכיתה שהייתי בה, באמצע יום לימודים

בחוץ יש חצר משחקים פרטית לשכבת הגיל הזאת. היא גדולה להדהים. ילדים שרוצים יכולים לשחק שם, בהשגחת שתי נשות צוות (בנוסף לשתיים שבפנים, כן?). המורה שמציגה לנו את בית הספר מדברת על האווירה, על האפשרויות שניתנות לילדים, על פיתוח יכולות. היא לא מדברת על ציונים, או על הישגים, או על הקניה מכל סוג (בסוף שאלתי, כאחרונת האמהות הלחוצות. אני חייבת להבין איך זה מתנהל פה!). רגע, זה מזכיר לי משהו. זה מזכיר לי את מה שבית הספר הדמוקרטי, המתקדם, הייחודי והחלוצי שלנו ניסה להשיג בדרכו הגמלונית, החיוורת ומעוררת הרחמים. אני מרגישה כמו מישהי שניסתה במשך שנים להצית אש באבן צור, ולפתע הציגו בפניה נורה חשמלית.

המחזה הזה נמשך לאורך כל בית הספר. יש להם מטבח, וגינת ירק (הם מבשלים את מה שהם מגדלים). באולם תלויים דגלים של עשרות מדינות, ויש תצוגה של נושא מרכזי בבית הספר: קנו סחר הוגן! (אולי אני חולמת?). רגע, היא אמרה משהו שעשוי לנפץ את האידיליה. משהו על תפילה…? (הרי לא בשביל זה אני נמלטת מבית הספר היהודי). אני חוקרת אותה ומגלה שהתפילה "מאוד כללית, לא לדת מסוימת. אנחנו מכבדים את כל הדתות וגם חסרי דת, וילדים שהוריהם לא מעוניינים בכך לא חייבים להשתתף בתפילה".

אני מנסה להרים את הלסת הניאנדרטלית שלי מהרצפה הממורקת וכושלת אחריה אל אולם הכניסה לבית הספר, שבו יש לצד כורסאות ההמתנה הגדולות גם כורסאות קטנות לילדים, ושלט: "זהו אזור ידידותי להנקה". מה זה אמור להיות???

הסיור נמשך, והמורה המטיילת מספרת לנו שבכל כיתה יש הורים שמתנדבים לבוא ולסייע (כי באמת, צוות של חמש זה מעט מדי, לא?). הם מאוד מחשיבים את נושא הקהילה.

למרבה הזוועה והקנאה, בית הספר החמוד והמקסים שביקרתי בו אינו מזכיר בקידום המכירות שלו אפילו פעם אחת ביטויים כמו "פרוגרסיבי" או "מתקדם" או "קשוב". הם פשוט עושים את עבודתם. והם לא היחידים. אפילו בכיתה ו' בבית הספר היהודי יש שתי מורות והוראה בקבוצות קטנות. עמיתתי וחברתי א', שגדלה באנגליה ולימדה איתי, כבר אמרה לי מזמן שזה ככה. מה שאנחנו חוצבים בכפית מתוך גרניט פשוט זורם בקלילות באנגליה, שזכתה למוניטין כל כך מפוקפק בתחום החינוך בגלל פינק פלויד והחומה הגועלית שלהם.

נו טוב, אומרים הקוראים הספקנים (ומפגינים שוב את נימוסיהם הטובים של אנשי המיינסטרים הישראלי): כל הגישה המתקדמת הזאת לא תוביל את הילדים להצטיינות במובן המכובד של המילה. בואו לא נתחסד ונושיב את הילדים מוקדם ככל האפשר "ללמוד ברצינות", כלומר להתכונן למבחנים הבינלאומיים ולבחינות המיצ"ב (ההצלחה במבחן הזה היא יעד רשמי של משרד החינוך. מישהו הזכיר בלבול בין אמצעים למטרות?). כל המשחקים הלא רציניים האלה הרי לא יובילו את הילדים לשום מקום חשוב. אלא שהם טועים, ובענק. לא רק שהאווירה בכיתה נעימה ואנושית, התלמידים באנגליה גם מגיעים לתוצאות שבישראל רק חולמים עליהן. מה לעשות, יהודים מבינים רק כוח.

יצאתי מהסיור המומה ומזועזעת.

נכון, לא כל בתי הספר באנגליה הם כאלה. ראיתי בהחלט גם בתי ספר שבראש אתר הבית שלהם מוצגים הגרפים של מדדי ההצלחה בבחינות הארציות. ויש ויש פה הסללה, ומערכת ענפה של חינוך פרטי אליטיסטי ויקר אימים (הרבה, הרבה יותר יקר והרבה, הרבה יותר סנובי מאשר בישראל), ותלבושת אחידה אפרורית למראה, ובריונות בין תלמידים, ועוד אלף אתגרים. אבל איזו גישה חינוכית!

הממציא

היה פעם ספר שנורא אהבתי, ופתאום שכחתי מי כתב אותו (השארתי אותו בישראל, כמובן). זה היה ספר ילדים למבוגרים (כמו כל הספרים הטובים באמת), מאת סופר גרמני גאוני ממש. אחד הסיפורים עסק בממציא, שישב ספון בביתו, ניתק את קשריו עם הציוויליזציה והמציא. יום אחד הוא המציא משהו ממש יפה וחשוב ומיוחד. הוא בדק שהשרטוטים נכונים, גלגל אותם תחת בית שחיו ויצא לעיר.

היא קצת השתנתה מאז שהיה בה פעם אחרונה, אבל בגלל שהיה ממציא הבין מהר מאוד כל דבר שראה. הוא הסתכל במכוניות ואמר "אההה". הסתכל ברמזור וחשב "אהה…". הוא הבין איך עולים במדרגות נעות, אבל בגלל שלא ראה אנשים המון זמן לא הבין איך להתנהג עם אנשים. הוא פרש את התוכניות שלו על המדרכה ואמר "המצאתי המצאה!", אבל האנשים צחקו.

עצוב, הוא נכנס למסעדה חצי ריקה ושאל את בעל המסעדה מה לעשות. הוא המציא המצאה נהדרת ומיוחדת, שבעזרתה אפשר לראות דברים שנמצאים במקום אחר. "כבר המציאו את זה. קוראים לזה טלוויזיה. רוצה לראות?" והוא הפעיל את הטלוויזיה במסעדה, אבל הממציא אמר "אני לא רוצה לראות את זה", והשאיר את התוכניות שלו במסעדה.

כשהוא חזר הביתה הוא שרטט את כל הדברים שראה – מכוניות, מדרגות נעות וכל השאר – ולאחר שהמציא אותן מחדש (כי הוא באמת היה ממציא), הוא קימט את השרטוטים וזרק אותם באמרו "לא צריך, כבר המציאו את זה!".

אבל הוא עדיין היה ממציא אמיתי. או לפחות כך נגמר הסיפור, שהוא בכל זאת סיפור קצת אופטימי שמיועד גם לילדים.

הערה מאוחרת:

אחרי שבועיים ביקרתי בעוד בית ספר. זה לא היה מאוד שונה, והפעם גם התרשמתי מכך שמי שניהל את הסיור היו שני תלמידי כיתה ו' (כמו בקהילה, רק בלי הפוזה של "אצלנו ילדים הם שותפים")…