ובינתיים, הרחק בדרום…

בזמן שאנחנו מתלבטים אם לנסוע לביקור בישראל או לא, הבנתי שבחרתי אתמול בשיר הלא מתאים.
לפני כמה חודשים שמעתי פה יהודי סופר ציוני אחד מסביר לקווייקרים שהם צריכים להבין שיחסי הכוחות בין הישראלים לפלסטינים לא שווים; הפלסטינים מוכנים לעשות הכל ולכן הם הרבה יותר מסוכנים…
אז חשבתי ששחמט הוא שיר קצת סימטרי מדי ונזכרתי בשיר שלילה למדה בבית הספר:

Way down south were the bananas grow,
A grass hopper jumped on a elephants toe.
'Oh', said the elephant with tears in his eyes,
'pick on someone your own size.'

הקוזק הנגזל

הקוזק הנגזל

שלג בין עזה לירושלים

לפני שבוע שמעתי הרצאה על המצב בעזה, מפעילת שלום שנסעה לבקר שם אחרי מאמצי תיאום אינסופיים, כפי שאפשר לדמיין מכניסה לאזור הנצור. קהל השומעים הזדעזע מהתמונות והסיפורים ואני התכווצתי בכסאי. תמיד זה מביך להיות הישראלית בחדר כשהנושא עולה.

בהזדמנויות כאלה תמיד שואלים אותי לדעתי ואני מנסה להסביר להם שלא הייתי בעזה כבר מיליון שנה, כי לישראלים מותר להיכנס רק עם נשק או עם אישורים סופר-מיוחדים שלא ייאמנו. מה, באמת? רוב האנשים שאני פוגשת לא יודעים כמעט כלום על הכיבוש ויחסי ישראל-פלסטין ודי נדהמים לגלות פרטים שאני בכלל שכחתי שהם חשובים, כמו עד כמה ישראל ופלסטין הן פיסות אדמה פיציות בסטנדרטים המקובלים בעולם; עד כמה נחרצת ההפרדה בין חיי היומיום בתל אביב לחיי היומיום בשטחים; את העובדה שרוב הישראלים פשוט מעדיפים להתכחש למצב.

שלג במזרח ירושלים. מגבלות תנועה

שלג במזרח ירושלים. מגבלות תנועה

ועכשיו כל הישראלים מקטרים על המצב בירושלים. מזעזע – אין חשמל! מזעזע – הגבלות בחופש התנועה! בלי טיפה של מודעות עצמית הישראלים מקוננים על אזלת היד של הממשלה ועל מר גורלם. וזה מגעיל אותי. לא כי הירושלמים לא מסכנים. הם כן, מאוד. אחרי חוויות החורף האחרון שלנו, לבי עם כל מי שסובל מחורף מוגזם. גם כשאנחנו נאלצנו לבוסס פה בשלג והכל קפא ובתי הספר נסגרו היה מעיק וגם מסוכן לנסוע על הכבישים הקפואים.

אבל בישראל, כמו בישראל, המצב המחריד הזה מגיע לכותרות כשסובלים ממנו יהודים. אף אחד לא מתרגש מהסיפורים על האמבולנס שנתקע במקומות אחרים ובנסיבות אחרות, על היולדת במחסום, על ימי העבודה שנעלמו ועל הגנרטורים בבתי החולים. השלג מכסה על הכל.

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

כבר כתבתי פה באריכות על הקשיים הכרוכים בהשגת נעליים שיעמדו בכל התנאים המגוחכים שלי. וכבר הסתכלתי במראה וגיליתי שאני מתחסדת חסרת תקנה. אבל מה לעשות, הסלידה שלי מרכישת בגדים חדשים בכלל ונעליים חדשות בפרט כבר האמירה לדרגות חסרות תקדים. בשבועות האחרונים האובססיה הזאת הובילה אותי למסע הזוי במיוחד, שאני הראשונה שתעיד שהוא דבילי ואידיוטי. הנה זה מגיע: המסע לרכישת נעלי בית ספר חדשות לכליל.

בבית הספר של לילה, כמו ברוב המכריע של בתי ספר אנגלים, נהוגה תלבושת אחידה הכוללת נעליים שחורות, ובימים שאינם גשומים מאוד או קפואים מאוד (או בימים שהם עד כדי כך קפואים עד שבאים במגפי גומי מרופדים ובכיתה מחליפים לנעליים רגילות), הילדות נועלות נעלי בובה שחורות. למה? ככה.

לפני תחילת השנה רכשתי לה נעליים שחורות מיד שנייה במצב מעולה, והן החזיקו מעמד יפה עד שנשחקו כדרכן של נעלי ילדות. היא גם גדלה, שתהיה בריאה. למראה הבלוי משהו של הנעליים, אצתי רצתי לאיביי לחפש לה נעליים חדשות. על הנעליים שלה אין מידה, אז הסתכלתי על נעלי החורף שלה ורכשתי נעליים גדולות בחצי מידה, שיהיה. אלו היו נעליים בעיצוב שמוצא חן במיוחד בעיני כליל, עם לשונית באמצע. אני אפילו לא מנסה להתווכח איתה כשיש לה העדפות בענייני אופנה.

אלא שהנעליים האלה היו גדולות להחריד. הן פשוט נפלו לה מהרגליים במידה כזאת שאפילו לא שקלתי לנסות לגרוב לה עוד זוג גרביים – מה שהגיוני בכל מקרה בעונה הזאת, שבה אמור להיות אביב אבל למעשה עד לפני שבועיים עוד ירד פה שלג…

בקיצור, החלטתי לאפסן את הנעליים האלה לשנה הבאה ולרכוש זוג נוסף. אתם כבר מבינים שמה שמוביל אותי בהתעקשות לרכוש נעליים מיד שנייה הוא לא קמצנות חולנית אלא הזוועה שאני חשה כלפי 1) רכישת נעליים  מעור 2) רכישת נעליים שיוצרו על ידי עבדים 3) צריכה מיותרת שמזהמת את העולם 4) חומרנות וחינוך ילדים לקנייה בחנויות.

מקץ כמה ימים מצאתי באיביי את זוג מספר שתיים, הפעם במידה אחת יותר קטנה.

הן הגיעו די מהר, והן היו גדולות מדי. וואאהה! זה כבר באמת נעשה מגוחך: המידה המסומנת עליהן קטנה בחצי מידה מנעלי החורף שעליהן הסתמכתי בהרפתקה הזאת. מה זה אמור להיות?

בשלב הזה התחלתי לברר מה המחיר המלא של נעליים חדשות. יקר, ולא רק בכסף (אם כי גם בכסף. נעליים מחברה נחשבת, שאני גם יודעת שיחזיקו מעמד ויהיו טובות, עולות כמה מאות שקלים). כתבתי לכמה חברות שאני יודעת שמייצרות נעליים טובות, וכולן השיבו שהן מייצרות בסין, או בהודו (חוץ מאחת, שיש לה גם מפעלים בספרד ובפורטוגל, כלומר בפיקוח תנאי העבודה של האיחוד האירופי). בכל מקרה, המחשבה על קניית נעלי עור די דחתה אותי – אפילו אם זה קורבן למען בתי הקטנה. לא מצאתי נעלי ביתספר אתיות וצמחוניות – אולי לא השתדלתי מספיק, ואולי גם בעיני יצרני הנעליים יש סתירה בין אתיקה לבתי ספר, ולו מבחינת השיק. אז אחרי שגמרתי להתעצבן משירות הלקוחות בחברות שהתחמקו מהשאלות שלי על זכויות עובדים (למשל קלארקס וקיקרס), חזרתי לנבור באיביי.

בשלב הזה כבר הרגשתי ממש, אבל ממש, אהבלה. הבטחתי לעצמי ולבני המשפחה שזאת הפעם האחרונה. ורכשתי את הנעליים שכליל הכי אהבה, שנראו במצב מעולה ואכן היו כאלה כשהגיעו אלינו בחבילה ארוזה היטב.

נחשו מה? הן היו קטנות מדי. ממש בקצת, אבל לוחצות במידה שאי אפשר לנעול. אלהים ישמור. ועוד הבטחתי להפסיק. כתבתי לעוד כמה חברות, שוטטתי באינטרנט, אבל האמת היא שידעתי מה הולך לקרות עכשיו. כן, ניחשתם נכון.

חזרתי לאיביי.

רכשתי נעליים גדולות בחצי מידה. היום הלכנו לקחת אותן (כן, במקרה המוכרת מלידס), והן מתאימות. המוכרת, שאולי הרגישה שמשהו מטורף עבר עלינו עד שהגענו אליה, נתנה לנו עוד זוג במתנה, במצב קצת פחות מחדש שאי אפשר באמת למכור באיביי, אך בהחלט אפשר לגלגל הלאה.

אבל אתם יודעים מה? אני חושבת שהן ממש ממש בדיוק. (ט-ט-ט-דההההה!)

איך להביא את השלום בלי להתחסד

כבר סיפרתי פה על חיבתי לקווייקרים, שמעסיקה אותי די הרבה בחודשים האחרונים. אחד העקרונות החשובים לקוויקרים הוא השלום. רובם פציפיסטים ובעיקרון אמורים לבטא את השליחות שלהם לשלום בהיבטים שונים בחיי היומיום שלהם, ולא רק בהיבט הפוליטי.

והנה לפני שבוע קראתי את הפסקה הבאה, מתוך ספרון קטן על השליחות הקוויקרית לשלום (מה שמכונה באנגלית The Peace Testimony). בדרכם הישירה, התמציתית והלא מתחכמת הם מציגים חמש נקודות עיקריות על קוויקרים ושלום, על פחות מעמוד 4A אחד. סעיף 3 נכתב ממש בשבילי. שימו לב, בתרגום חופשי:

העניין בעדות השלום של הקוויקרים הוא לא להיות אדם טהור, להתרחק מאלימות, לנקות את הידיים של עצמכם ולשכוח מהצרות של כל השאר. האלימות היא חלק מאתנו בכל פעם שאנחנו שותים מכוס פלסטיק וזורקים אותה למטמנה. הידיים שלנו כבר מלוכלכות. ניקוי זוג ידיים אחד מועיל רק במעט אלא אם הוא עוזר לנקות את הידיים של כולם.

במלים אחרות, מה את עושה כזה עניין מנעלי בית הספר של הבת שלך כשמסביב העולם עולה בלהבות. תשקיעי אנרגיה במה שחשוב ותפסיקי להתחסד. תכלס, צודקים. אבל למרבה הצער אני פשוט לא מצליחה. טוב, אני לא תמיד עד כדי כך דפוקה. רק לפני חודש קנינו לה מגפיים חדשים בחנות הכי זולה וזהו – כי היינו זקוקים להם מהר ואחרי שחיפשנו בעשר חנויות יד שנייה ולא מצאנו, פשוט נסענו לסופר. אין בכלל ספק שהמגפיים האלה הגיעו מסין ואין לי תקוות רבות מדי בנוגע למחויבות של טסקו לזכויות עובדים. אבל נעליים – נעליים קל להשיג מיד שנייה אם רק מתאמצים קצת.

שאלון העבדות

אחד הדברים שמעסיקים אותי סביב עניין הצריכה האתית הוא המיתוס על ביטול העבדות. המאבק בעבדות נחשב אחד השיאים של התנועה לזכויות האדם – איך אנשים מכל העולם הצליחו למגר את העבדות בדרכים יצירתיות ובאלימות, בהקרבה ומסירות וטוב לב ובמאמרים נוקבים. לפעמים מזכירים שגם אחרי מיגור העבדות סבלו השחורים בארה"ב מאפליה זוועתית ממש, ולמעשה בחלק מארצות הדרום המשיכו לעבוד כמשרתים בשכר מגוחך עוד עשרות שנים אחרי הביטול הרשמי של העבדות. אבל לעתים נדירות מזכירים את העובדה המחרידה שהעבדות פשוט לא פסה מן העולם בכלל. קוראים לה משום מה "עבדות מודרנית", כאילו שזה משהו אחר, או כאילו שיש משהו מודרני במלאכת כפיים נוראית בשדות ובמכרות ובמפעלים חשוכים. נכון, העבדות כבר אינה חוקית בהרבה מדינות. אבל היא עדיין חיה ובועטת (בעיקר בנשים ובילדים, אבל גם בגברים ובאסירים פוליטיים). ודי ברור שעד שלא תהיה חקיקה בינלאומית שאוסרת על חברות להעסיק עבדים גם דרך קבלני משנה, כלום לא ישתנה. כי מה זה עוזר שאסור להעסיק עבדים במערב, אבל חלק עצום  מהסחורות שנמכרות במערב יוצרו על ידי עבדים?

אז אני לא ממש רוחצת בניקיון כפי בעניין הנעליים של כליל, כי אני יודעת שזאת סתם נוירוזה קטנה שלי ואין לי שום אשליות שהצלתי עכשיו את העולם. כי יש עוד די הרבה מוצרים אחרים שאינם עומדים באור הזרקורים בדרך כלל. וגם כי עבדות היא לא רק עניין למדינות עניות ונחשלות. לא צריך לחזור שוב על הסיפור של ישראל והעובדים הזרים, כי ישראל הרי ידועה ברגישות העל שלה לזכויות אדם. הנה, גם באנגליה הצדקנית יש עבדים (בחקלאות, תעשייה זעירה ומה לא), ובעיקר שפחות (בדיוק מה שנדמה לכם). אז אל תתעצלו, מלאו את השאלון הזה כדי לגלות כמה עבדים עבדו בשבילכם לאחרונה. קדימה, היכנסו עכשיו.

הערות קצרות על הבחירות

כי אני לא יכולה להתאפק.

חשבתי שאצליח להתעלות על עצמי, אבל בכל זאת רצתי לבדוק אתמול כמה וכמה פעמים מה אומרים המדגמים  ובאמת שנדהמתי מהשטות הזאת עם לפיד. מה זה אמור להיות? נדמה לי שאני מסכימה עם מה שגדעון לוי כתב: לישראלים נשבר מהטירוף של ישראל, והם רוצים שיעזבו אותם בשקט.

סיפורים ששמאלנים מספרים לעצמם

בבחירות הקודמות, אחרי התבוסה המוחצת של השמאל, דב חנין אמר שחד"ש היא עכשיו מפלגת השמאל הגדולה בישראל. הוא צדק, אבל זה לא נראה לי אז כמו סיבה לצהלה מיוחדת. עכשיו בעיתון "הארץ" מנסים לעודד את השמאל באמצעי מביך לא פחות. הם לא בוחלים בשום אמצעי כדי לקדם את הגוש החוסם לימין. הנה, תראו את חלוקת הגושים שלהם: תמונה

לא צריך להיות חד עין במיוחד בשביל להבחין ש:

1) כדי לא להביך את גוש השמאל המצומק, אין בטבלה הזאת "גוש שמאל" אלא "שמאל-מרכז".

2) ה"מרכז" כולל מפלגות ימין כמו קדימה ו"התנועה", שאת שורותיהן ממלאים ליכודניקים לשעבר.

3) על מידת השמאלנות של "העבודה" אין לי חשק להכביר מלים.

4) חד"ש, לעומת זאת, לא מופיעה בגוש השמאל אלא בגוש ה"ערבים" (כי הרי ידוע שלכל הערבים יש אותן עמדות פוליטיות).

מה זה אומר על מה נחשב שמאל בישראל ומה זה אומר על שאריות האינטגריטי של "הארץ" אתם כבר מבינים לבד.

הקולות ש"הלכו לפח"

"הארץ" גם העתיק מוויינט את הכותרת האידיוטית לידיעה על 9 המנדטים שהלכו למפלגת שלא עברו את אחוז החסימה. אבל למה הן הלכו לפח? במדינה עם תרבות דמוקרטית, הצבעה היא סוג של דיאלוג, לא רק תחרות. אז אנשים הצביעו והם אמנם לא מיוצגים בכנסת, אבל הנבחרים יודעים כמה אנשים תומכים בהם, וכולנו יודעים למה לצפות. לא שזה ממש משנה, כי האינטרסים של רוב המצביעים אינם מיוצגים בכנסת בכל מקרה.

צרפו את 9 המנדטים האלה לקצת יותר משליש מהאזרחים שלא טרחו להצביע, ותגלו ששיעור נכבד מהאזרחים לא מיוצג בכנסת. אם תחשבו על כל התושבים והנתינים של מדינת ישראל שאינם יכולים להצביע יתברר שמדובר בדמוקרטיה אתונאית של ממש. כמו רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם, המנגנון הטכני של הצבעה לא מציע מי יודע ייצוג. ובעצם, גם ייצוג זה לא רעיון כזה מדהים. הרעיון הטוב ביותר שעלה בבחירות האלה הוא של מפלגת הפיראטים, שהתחייבה להצביע בהתאם להצבעה המקוונת של בוחריה. במהרה בימינו, אמן.

הלו, תפסיקו כבר עם המלחמה הזאת!

אני לא קוראת הרבה חדשות מישראל בזמן האחרון. ולכן, כאשר לפני כמה ימים אבי שאל אותי אם שמעתי מה קורה, עניתי שלא. הוא הציע לי לנחש. אז ניחשתי שלרגל הבחירות, ביברק מלבים איזו מלחמה.

כמה הצטערתי לגלות שצדקתי. כמה נורא שהאמירה הכי צינית וגועלית שלי היא המציאות הישראלית.

היפים והאמיצים, עם רון מוס במרכז

בחיים, כמו בטלנובלה, אין חדש תחת השמש

החדשות הטרגיות בישראל הן כמו טלנובלה – לא משנה לכמה פרקים עזבת את הסדרה, אם תחזרי לצפות עדיין תמצאי את אותו זוג מתלבט אם להתחתן או לא, ואת אותה חותנת זוממת מזימות מאותו סוג. לפעמים נכנסת איזו דמות חדשה, או ששחקן ותיק עוזב ושחקן חדש ממלא את תפקידו. קצת מוזר, אבל ככה זה בפוליטיקה וגם בטלנובלה – יש משבצות שחייבים לאייש. אלא שהפעם מדובר באנשים אמיתיים, ותחושת החוסר נמנעות הנוראית הזאת פשוט נוסכת בי ייאוש.

חשבתי שברחתי מספיק רחוק. חשבתי שלפחות הילדים שלנו יהיו בטוחים, ואמצא בזה נחמה. אבל מה זה עוזר לי כשסבתא שלי גרה באשקלון ואפילו בתל אביב יש אזעקות? אז הלכתי לשוחח על זה באינטרנט עם בלוגרים שאינם בשמאל האוטומטי, ונחרדתי לגלות שהרעיון של פתרון סכסוכים במשא ומתן רחוק מלהתקבל על דעתם. אפילו ציטטתי את החייל האחרון שנשאר בחיים אחרי מלחמת העולם הראשונה (!!), ומת לפני כמה שנים בגיל 111. הוא כתב: "בשביל מה נלחמנו? המלחמה נגמרה סביב שולחן המשא ומתן. למה לעזאזל לא יכלו לנהל את השיחות מראש לפני שמיליונים אבדו?". לחרדתי, את קהל הקוראים הישראלי שלי זה לא הרשים. איכשהו ממקום רחוק ובטוח זה נראה אפילו יותר מטורף.

ומעניין לעניין באותו עניין – לרגל יום הזיכרון הבריטי, מתענגים פה על שנות השלום הארוכות. איזה חסד. כמה נפלא שאומות שהסתערו זו על צווארה של האחרת מסוגלות היום לשתף פעולה באיחוד אירופי, שלא היה עולה על הדעת לפני שבעים שנה. המבוגרים מתבשמים בשלום שלהם בהכרת תודה אמיתית. לצעירים זה כנראה מובן מאליו.

ואני? מנסה למצוא נחמה והשראה במה שקרה לאירופה, אבל לא מצליחה להצטרף לחגיגת הנחת מהשלום המקומי. במקום שממנו באתי לפה עדיין יש מלחמה, ועוד איך. כמה עצוב.

הנייר שיהפוך אותך לנורמטיבי וייצור את מדינת הלאום

זהו, עכשיו* זה רשמי: בני המשפחה שלי אוחזים בתעודת תושב. אני, שבורכתי בדרכון אירופי, לא צריכה להתחנן יותר מדי, אבל בשביל בני המשפחה נאלצנו לעבור עוד מסלול בירוקרטי מתיש, אחרי שכבר קיבלנו ויזה על סמך המורשת האירופית שלי.

כרטיס התושב הוא מסמך שהומצא, כנראה, כדי להיכנס לספר "מלכוד 22". באתר סוכנות הגבול הבריטית כתוב שלמעשה אין בו צורך (!), אבל מומלץ מאוד מאוד להוציא אותו. בפועל, אם אין לך מסמך כזה אתה בצרות, כי לך תוכיח שלמעשה מותר לך להישאר בזכות קשריך הקרובים עם אזרח אירופי.

איתרע מזלנו ונור יצא לביקור בישראל לפני שמסמכי התושבות שלנו אושרו, וכך קרה שנאלצנו להתקשר ולבקש שיחזירו לו את הדרכון לפני סיום ההליכים (כי בלי החוברת הזאת הרי אי אפשר לטוס מכאן), ואז אחרי שלושה שבועות של מרדפים מייגעים ומעצבנים (פקידה אחת הבטיחה לשלוח, אבל אחרי שבועיים זה עוד לא הגיע. הם לא עונים לאימיילים. אחרי שהצלחנו במאמצים רבים להגיע לפקידה אחרת, היא אמרה שבכלל לא נרשמה שום בקשה למשלוח הדרכונים, והיא בכלל לא בטוחה שנוכל לקבל אותם. היינו מזועזעים לחלוטין, אבל למחרת בכל זאת קיבלנו את הדרכונים במעטפה רגילה – ולא במעטפה היקרה של הדואר הרשום ששלחנו להם כדי לשלוח לנו בתוכה את המסמכים היקרים מפז האלה. הדרכון הגיע עם מכתב שבו נור התבקש לבקש מחדש ויזה ברגע שיגיע לישראל כדי שיוכל לחזור לפה. אתם אולי זוכרים כמה מסובך להנפיק ויזה. הצילו! הכנו מהר מהר את כל מיליוני המסמכים, מילאנו את הטופס הארוך והמייגע והזמנו פגישה. ואז, רגע לפני הפגישה, התברר לנו שאין בזה צורך. בסופו של דבר האישור הגיע לפני שובו של נור והוא חזר כתושב שלא צריך להתחנן. איזו הקלה!

אבל זה רק סיבוב קטן ומורט עצבים בסאגה הגדולה הזאת של רכישת מסמכים רשמיים. ככל שאני שומעת יותר על אנשים שכל חייהם תלויים במסמך מגורמים רשמיים כך גואה בי הכעס והמרמור על חוסר הצדק שבמנגנון הלאומי. גם בלידס יש אנשים רעבים שישנים בבתים הרוסים בגלל שלא אישרו להם מעמד של פליטים. לא קל לעמוד בקריטריונים של האו"ם לקבלת מעמד פליטות, אבל כל כך קל להגיע למצב שבו החיים במדינת המקור שלך נעשים בלתי נסבלים.

– רגע ילד, יש לך ויזה למעבר בנהר?

איך התגלגלו העניינים לכדי כך שדבר פשוט כמו לנוע בעולם הוא מהלך שדורש ממך להיות אדם מהוגן (כלומר, בורגני), מצויד במסמכים, בכסף, באישורים בטחוניים ובסבלנות של ברזל? כמו חלק עצום מהבעיות בימינו, גם כאן מרימה את ראשה המכוער מדינת הלאום. אם חושבים על זה, בלי הניירת הזאת אין לה קיום.

אצל דוברי עברית קיים הביטוי המעניין "פרוטקשן", שפירושו בערך "הגנה שנכפית על אדם בלי רצונו באמצעים אלימים, לעתים קרובות מפני גחמותיו של המגונן-לכאורה" (בניגוד לתרגום המילולי, "הגנה", שהיא דבר די נאצל בעצם). תמיד כאשר מדובר בבירוקרטיה, המחשבות שלי שבות ונודדות אל המושג הזה. כמה אנשים עם כוח עודף הגדירו גבולות של מדינות לאום, ועכשיו הם מעמידים בגבולות האלה אנשים חמושים ולא נותנים לאף אחד לעבור בלי אישורם. להגנתנו, כמובן.

בעניין הבריונות הלאומית הזאת מעניין לקרוא את ספרו של ג'ון טורפי: בניגוד למה שנהוג לחשוב (קודם הקימו מדינה ואז החלו להנפיק ניירות כאילו אין מחר) טורפי ומציג היפוך מבריק: הניירת היא היא שמאפשרת למדינה להתקיים ולהגדיר את עצמה (לטובת העצלנים והעסוקים, התזה שלו מסוכמת בקצרה כאן).

ישראלים שגדלו בקסרקטין המכונה מדינת ישראל רגילים שמחטטים להם בתיקים ומבקשים מהם להציג תעודה בכל מקום. פה המצב קצת שונה. תעודת הזהות הבריטית הומצאה בזמן מלחמת העולם השנייה, כאמצעי לזיהוי זרים. ב-1951 נקבע שאסור לשוטרים לבקש מאזרחים להציג תעודת זהות, כי לא לשם כך המציאו אותה (הנה הציטוט מפסק הדין:)

in times when the war is past, except that technically a state of war exists, tends to turn law-abiding subjects into lawbreakers, which is a most undesirable state of affairs.

כל זה לא אומר שלא מפקחים עליכם בכל אשר תלכו. כדי להוציא את הילד מהגן צריך כרטיס עם תמונה, ואם מבקרים בבית הספר צריך להירשם ולהסתובב בבית הספר עם תג שם וכרטיס שמציין את מטרת הביקור. כן, כן.

התיק האישי

אחרי שמתרגלים להתחנף לפקידים ולהציג את החיים בצורה הכי נורמטיבית ומכובדת שאפשר, קשה להפסיק לחשוב על האיום התמידי בחשיפת העבר. עניין נוסף שהטריד אותי מאז שהתחלנו במאמצים לקבל ויזה הוא סיפור ז'ן ולז'ן, שרק רצה לפתוח דף חדש ומצא את עצמו מוחזר בעל כורחו לזהות הקודמת, המסמכית שלו. אחד הדברים הבלתי נסבלים ביותר בבירוקרטיה הוא הגישה הבלתי אישית שלה. מבחינת הפקידים אדם הוא תיקיית מסמכים, מספר זהות, מצב משפחתי, רישום פלילי. זה מזכיר לי את המעשה המצמרר באבי, שנמלט באישון ליל מבעל כלב תוקפני שעקב אחריו. הוא התקשר למשטרה, אבל כאשר השוטר שבא לסייע ביקש ממנו את הפרטים הגלגל התהפך ואבי קיבל מהשוטר יחס השמור לעבריין, כי במסוף כתוב שפעם בימיו האקטיביסטיים אבי העז להסתבך עם שוטרים.

– אבל פתחתי דף חדש
– מצטער, רק הממשלה רשאית להוסיף דפים לתעודות רשמיות

ג'יב אל האווייה

פעם הרבה אנשים יכלו להנפיק מכתבי המלצה לאנשים שיצאו לדרכים. היום יש רק אחד – ארגון האלימות הממוסדת הבינלאומי שמכונה מדינות לאום. חיטוטי אחר מקורו של הפספורט מצאתי כל מיני דברים מעניינים, ובין השאר גיליתי שהאזכור הכתוב הראשון לתעודת מעבר מופיע בתנ"ך, כמובן. שימו לב איך נחמיה מקבל ויזה ממלך פרס (נחמיה ב, 7):

וָאוֹמַר, לַמֶּלֶךְ–אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ-לִי עַל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר: אֲשֶׁר, יַעֲבִירוּנִי, עַד אֲשֶׁר-אָבוֹא, אֶל-יְהוּדָה. וְאִגֶּרֶת אֶל-אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִתֶּן-לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת-שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר-לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר, וְלַבַּיִת, אֲשֶׁר-אָבוֹא אֵלָיו; וַיִּתֶּן-לִי הַמֶּלֶךְ, כְּיַד-אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי. וָאָבוֹא, אֶל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר, וָאֶתְּנָה לָהֶם, אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ, שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים.

נחמיה לא מתחנף לשום פקיד ולא מגיש שום טופס. הוויזה שלו היא טובה אישית מהמלך, אמצעי דיפלומטי. איפה נחמיה ואיפה אנחנו, שכדי לקבל טובה מאוד בלתי אישית חופרים לך בחיים עד שבא לך למות.

— * אני כותבת "עכשיו" אבל התחלתי לכתוב כבר לפני חודשיים, כאשר עוד לא ידעתי שאהיה טרודה מכדי לכתוב פוסטים לא רגשניים…