סוסיא חביבתי

בריוני תג מחיר זועמים על ההחלטה לפנות כמה בתים בבית אל והפעם פנו לבית המשפט, כנראה בבחינת עין תחת עין. אז המינהל הוציא שישה צווי הריסה מידיים להריסת סוסיא הפלסטינית. מדיווחי תעאיוש וקבוצת הכפרים עולה שהצווים המקוריים חלו על מבנים בודדים, אבל החדשים כוללים את רוב הכפר סוסיא, כולל גן ילדים, מרפאה ומערכות ליצור חשמל מאנרגיה סולארית. בערך 200 בני אדם ומאות בעלי חיים יישארו בחום היוקד בלי בית ורכוש. בעצם, גם היום אין להם בתים. צווי ההריסה האימתניים מכוונים כלפי אוהלים. האם יש צורך לציין את המובן מאליו – שכרגיל בישראל ובשטחים הכבושים שלה, כל תוכניות התכנון שהוגשו לא אושרו, ולכן הכפר נאלץ להיות "לא חוקי"?

זאת לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה שמגרשים את אנשי סוסיא והורסים את בתיהם. אבל על ההיסטוריה העצובה של סוסיא תוכלו לקרוא במספיק מקומות אחרים. אני רוצה לספר על האנשים שאני אוהבת בסוסיא.

הגעתי לסוסיא כדי ללמד עברית. מאז שאסור לגברים לעבוד בישראל, אין להרבה צעירים הזדמנות ללמוד עברית. הנשים והילדים לא יכולים להבין את שפת הכוח והכיבוש, את שפתם של השכנים המתנחלים שמתנכלים להם שוב ושוב או את שפתם של החיילים ששומרים על הכיבוש. ע' ואני נסענו לסוסיא פעם בשבוע ולימדנו תלמידים מכל הגילים, בנות ובנים, נערות ומבוגרים. ע' מסוסיא, שדובר עברית משובחת, עזר לנו כשנתקענו עם הערבית. הילדים שלו היו מהטובים שבתלמידים.

היהודים באים

יום אחד, לפני השיעור, ישבתי באוהל המשותף עם א', ילד מתוק להדהים בדיוק בגיל של כליל, ששיחק איתה באהבה בכל ביקור שלה בכפר. פטפטנו ושיחקנו באבנים כשלפתע הוא קפא והשתופף. "יהוד!", הוא לחש, ונתן לי יד. מעבר לגבעה ראיתי שני מתנחלים מתקרבים. אח, איזו תערובת רגשות געשה בי בזמן שישבנו באוהל וקיווינו ששום דבר רע לא יקרה. התביישתי, כי בכל זאת גם אני יהודייה. ופחדתי, כי הניסיון שלי במפגשים עם מתנחלים ביישובים פלסטיניים דומה כנראה לזה של א'. כלומר, אלים או מסוכן או מפחיד. הפעם השניים צעדו בחזרה בלי פרובוקציות, ואנחנו נשמנו לרווחה. המבוגרים התאספו לאורך הגבעה, ואחרי כמה דקות הופיעו התלמידים והתלמידות שלנו, והשיעור התחיל כרגיל. בהזדמנות אחרת, באמצע שיעור, כל הראשים הופנו לחבורה גדולה שצעדה דרך הכפר ושרה בקולי קולות בעברית. גם בפעם ההיא הם הסתפקו בהפגנת אדנות ולא באלימות.

אבל בפעם אחרת הגענו אחרי ששתי ילדות בנות 12 בערך הוכו בזמן שרעו את הצאן. נ', אבא של הילד מהסיפור הקודם שגם עובד בבצלם, הלך לצלם את האירוע וחטף מכות נוראיות. הפנים שלו התנפחו וצלע נשברה. אישור הכניסה שלו לישראל נשלל ממנו (כי לפלסטינים אסור לחטוף מכות).

היצירתיות תנצח את הכיבוש?

יום אחד חגגנו שנה למרכז הלמידה והיצירה שחברי האהוב ד' הקים בסוסיא עם כמה מצעירי הכפר. ר', תלמידנו מבית הספר קהילה, הציג במסיבה את הסרט שצילמנו והוא ערך – הסרט שבו רואים את תלמידי העברית של סוסיא מציגים את עצמם בעברית, ותלמידי הערבית התל אביבים של קהילה מספרים על עצמם בערבית. היה מרגש. א' שמחה לגלות שר' חתך בעריכה את שבעים הניסיונות שלה להציג את עצמה בעברית.

הילדים שלמדו דבקה במרכז, ביוזמתו של המנהל הצעיר והחמוד של המרכז א', רקדו. וגם הנערים. וגם המבוגרים. המתופפים והליצנים הידועים תופפו והתבדחו. כל האורחים הוזמנו לסייר בכל האוהלים ולהכיר את המשפחות, וגם להתארח באוהל שבו נמכרו במשותף רקמות טטריז ושאר חפצי אמנות מקומיים.

בסוף האירוע קיבלתי במתנה ארנק רקום מאחת התלמידות המקסימות והמוכשרות ביותר שלי. ישבנו ושתינו תה בבית החדש שלה: אוהל שאפתני עם רצפת אבן (ולא יציקת בטון עירומה, כמו של כל האוהלים האחרים). זה היה אוהל גדול, עם מחיצת בד באמצע ומטבחון באוהל נפרד. בירכתי אותם על הבית היפה, באמת ליגה אחרת בהשוואה למה שהולך בשאר הכפר. אבל בלב בכיתי. אראלה קוראת לסוסיא "כבשת הרש של כבשת הרש". אפילו האוהלים הדלים שלהם, שבחורף מכוסים בברזט ושקיות כדי לבודד מפני הקור הצורב של המדבר, נמצאים תמיד בסכנה.

תינוק נולד, האווזים רצים

יום קר אחד נולד לע' תינוק. כמה קטנטן הוא היה, עטוף בחמש שמיכות.

כשלילה באה איתי לסוסיא היה לה מנהג לרוץ עם הילדים על הטרשים בעקבות משפחת האווזים. הילדים רצו בכפכפים במורדות התלולים בקלילות של עזים. לילה העירונית עשתה כמיטב יכולתה.

לפעמים ע' ואני כעסנו לנוכח חוסר הצדק המשווע. אבל האנשים שפגשנו בסוסיא שמרו על רוח איתנה וגישה פרקטית להדהים בנוגע לחיי היומיום. אוסף כזה של אנשים מכניסי אורחים, נעימים, חכמים וטובי לב לא פגשתי בהרבה מקומות. הלוואי שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.  מגיע להם.

האם אני מגדלת את קורבן האונס הבאה?

לילה שונאת נשיקות. לדאבונה, אני מתה על נשיקות, ובפרט נשיקות שמיועדות לה. אז היא מעווה את הפרצוף וממאנת, ואני לא מצליחה להתאפק ומנשקת אותה בעל כורחה, או מתחננת, או מנהלת משא ומתן.

תן נשיקה לאמא, תן נשיקה לדודה

היום, תוך כדי ניהול משא ומתן ("אז רק נשיקה אחת"), חזרו אלי תמונות מימי נעורי הפרועים בקרבתם של בחורים וגברים חצופים וחרמנים ("אז רק נשיקה אחת"). האם אני למעשה מחנכת את לילה להתרגל לדינמיקה המחליאה הזאת (מה שנקרא בעילגות אקדמית אופיינית "עושה לה סוציאליזציה")?

תני נשיקה לדוד

ומאידך גיסא, היא הבת שלי! נכון, יש לה זכות על גופה והיא אדם שלם בעל זכויות, אבל היא אפילו עוד לא בת ארבע, והיא מתוקה כמו סילאן (כמו שאומרים אצלנו בבית). אז מה עושים? מתאפקים, אני מניחה.

אוף.

המחשבות על חינוך לקורבנוּת ולקבלת דין החזקים והחצופים הזכיר לי משהו שקרה לנו ימים אחדים לפני שעזבנו את ישראל.

מכיוון שאת הדירה שלנו נאלצנו, כזכור, לעזוב חודש לפני הנסיעה, השתכנו באותו ערב אצל אמי בעיר השינה כפר סבא – העיר שבה גדלתי. אז יצאנו למין ערב עלק-נוסטלגי ברחבי העיר, קנינו בירה בפיצוצייה ולגמנו ממנה במדרחוב השומם למדי, שפעם היה מעוז הפריקים העירוני ונקרא בשם הרומנטי "נרניה" (המהדרין קראו לזה "הנרניה"). בתום אותו ערב משעשע ועצל על הדשא שליד קרית ספיר הלכנו ברחוב הראשי לכיוון בית אמי ובהחלטה נועזת ופתאומית החלטנו ללכת עם ההמון ולאכול פיצה. כן, כן, אחד הדילים האלה של שתי פיצות גרועות במחיר אחת, עם מיליארד מתבגרים מסביב.

הזמנו פיצה (הם התמודדו בקלות מפתיעה עם הדרישה לפיצה בלי גבינה) ואני פניתי לחדר השירותים, הצמוד למטבח. בעודי עסוקה בענייני, הבחנתי מלמעלה בחלון קטן, וממנו מציצה יד האוחזת בטלפון! קמתי בזריזות והבטתי למעלה, אך היד חמקה לה אל הצללים. "פתטי!" קראתי בקול, והוספתי משהו מעליב ותוקפני בסגנון "שום בחורה לא תיתן לך להתקרב יותר מזה".

הרגעים הקסומים של נערים ללא חיי מין

מיהרתי החוצה וראיתי בחור זוחל ממחסן במעלה המטבח. הוא אחז, כמובן, בטלפון מאותו דגם בדיוק. נכנסתי למטבח בלי לבקש רשות ותבעתי לראות את הטלפון. האשמתי אותו בהצצה, דרשתי לדבר עם אחראי המשמרת (בחור צעיר להכאיב, שאחריות כנראה ממנו והלאה) ובקיצור – עשיתי סצינה.

ה"אחראי" הבטיח לבדוק, והעלה ש… לא קרה כלום. "מה??" אמרתי באי אמון. "הרי אמרתי לך שזה מה שקרה הרגע. למה לי להמציא כזה דבר?" דרשתי בדיקה רצינית יותר והתנצלות. אחראי המשמרת הדביל סירב להתנצל באמת ואמר שהוא מצטער, אבל למיטב ידיעתו לא קרה כלום (האם הוא כבר היה בצבא? אולי הוא היה בדובר צה"ל?). העובדים נתנו לי להציץ בטלפון ולוודא שאין שם תמונות כאלה בכלל. ואז זה קרה. שני העובדים החליפו ביניהם מין חיוך כזה של שותפים לפשע. וזה היה הרגע המטריד מכולם.

באמת, אני לא כזאת פוריטנית והמחשבה שאיזה מתבגר שואב סיפוק מתמונות מציצנות עלובות כאלה מעוררת בי בעיקר התנשאות וזלזול. אז זה לא עצם הצילום שפגע בי, אלא הקשר שקשרו שם, בפיצרייה העלובה הזאת, להטריד את הקונות.

אז מה היתה עושה במצבי נערה צעירה, מהסוג שגודש את המקום העלוב הזה, שלו רק זכרתי את שמו הייתי מזהירה אתכם מפניו (לא שיש סיכוי שתגיעו לפיצרייה עלובה בכפר סבא, לא?) האם היתה בורחת מהמקום בדמעות, בלוויית חברתה הטובה? האם היתה צורחת? האם היתה שותקת? נדמה לי שמעטות הנערות שהיו עושות משהו פומבי בעניין, אבל לעומת זאת מעטות הנערות שלא היו חשות שכבודן חולל, ושהתמונה החושפנית שלהן תפורסם תיכף בכל הרשתות החברתיות שבהן נקבע מעמדן בכיתה.

אשרי שבגרתי ולמדתי לא לעשות עניין משטויות וכן לעשות עניין מדברים רציניים.

אבל האם זה יציל את לילה מנשיקות? מסופקתני.

מאפלה לאור גדול

פועה בת מיסכה כרעה בפתח אוהלה והקישה צור באבן חזור והקש. מלאכת הדלקת האש היתה שנואה עליה, ולבה התאווה לנס שידליק את האבוקה במהרה. ולפתע, כמענה לתפילתה החרישית, התגשמה באוויר ברייה בעלת דמות משונה. היה זה גבר נטול זקן. הוא עטה מלבוש מבריק וכל מראיתו מפליאה. הוא הושיט את ידו, ובטרם ידעה פועה מימינה ומשמאלה, מלאו עיניה תוהו ובוהו וראשה סחרחר, וכאשר שבה ופקחה את עיניה, היתה כחולמת. ותעמוד בבית מידות שקירותיו מבהיקים, ואור נוגה מכל עבר. "נורת חשמל", דיבר הגבר שלידה. "מאירה בלחיצת כפתור". ויושיט את ידו וילחץ על הקיר והנה נגוז האור ואיננו, ויושיט ידו בשנית, והנה שב האור כשהיה. "חכי בסבלנות", אמר האיש בחיוך (מרושע? חומל?). "זה יגיע גם אליך".

(אני מתנצלת בפני מכרי הלשונאים על כל המלים והניסוחים הלא מקראיים בעליל. התעצלתי)

תקופת הברונזה. כמה עבודה! (וגם מעמד האשה כנראה לא משהו)

***וווווש…. קולותיה של מנהרת הזמן מסחררים את ראשכם….. ***

2004

שפחתכם הנאמנה מקישה את ראשה בקיר חזור והקש. מערכת החינוך הישראלית כל כך קשה ומייגעת, המתודות הנהוגות בבתי הספר משמימות, עלובות ואוטוריטריות. חוברות עבודה והוראה פרונטלית מושלות בכיפה, מספר הילדים בכיתה נושק ל-40 ומספר המורות בכיתה הוא… אחת (אם לא מדובר בחינוך מיוחד). נושאי הלימוד טבולים במנות גדושות של ציונות ומיליטריזם. האינטלגנציה המטופלת ביותר היא הקוגניטיבית. שיתוף פעולה בין התלמידים מתקיים בעיקר במחתרת, נגד המורים. מעורבות ההורים מתאפיינת באיומים על מורים. העיסוק העיקרי: ציונים (בחולם מלא ובשורוק גם יחד).

בחדרי חדרים מתרקמת מזימה לפתוח בית ספר דמוקרטי-הומניסטי-פרוגרסיבי בתל אביב, ובאמתחתנו רעיון חדשני ומיוחד: מרכזי למידה! הילדים לא ילמדו בכיתות לימוד סתם, אלא בחדרים שמותאמים לתחום שבו הם עוסקים, ויש בו חומרים מתאימים ורעיונות מעוררי השראה לעבודה עצמאית ובקבוצות קטנות, בליווי המורה. הילדים יבחרו במשימה המתאימה להם ויווסתו את הלמידה שלהם לפי ראות עיניהם. התצוגות בחדרים יהיו אינטראקטיביות והילדים יוזמנו לנוע במרחב לכל הכיוונים, ולא רק לצעוד למקומם הקבוע בשורת השולחנות הפונים אל המורה.

2006

אני נהפכת לאחראית מרכז שפה בבית הספר. אבל איך הופכים את המרכז (שהוא למעשה הספרייה והמרכז לאוריינות עברית) למקום מעניין, כיפי ואסתטי? איך יוצרים סביבה מאפשרת, מאתגרת, מגרה? חברתי א' ואני שוברות את הראש על הנושא. בשנה הקודמת הכנתי דפי עבודה (!!) והכנסנו אותם לכיסים. אתם מוזמנים לנחש כמה ילדים שלפו מיוזמתם דפי עבודה. (התשובה היא: 0). לאט לאט למדנו. א' היא אשפית אמיתית בעיצוב בכלל ובעיצוב סביבות למידה בפרט, והעבודה המשותפת שלנו היתה מענגת בשבילי אולי יותר מאשר בשביל הילדים.

2010

הימים חולפים, אני מקבלת השראה מספרים ואתרי אינטרנט ובעיקר מהניסיון עם הילדים, ומתחילה להעביר מפעם לפעם סדנאות על "מרכזי למידה". אל המרכז באות מורות מבתי ספר אחרים שרוצות להתרשם מהרעיון החדש והמעניין והיישום הבלתי שגרתי שלו. המרכז מתפתח ומתרחב, אבל יש עוד כל כך הרבה מה לפתח, לחשוב, לשפר. לא קל להשתחרר ממה שהורגלנו לראות כ"למידה".

בינתיים נפתח בית א-ב בבית הספר. מרחב גדול שבו ילדים צעירים יכולים לעשות כל מיני דברים, כאשר הם לא בשיעורים הרשמיים. במאמצים אדירים מגייסים שני אנשי צוות שישהו במרחב הגדול, ומציידים אותו בכמה חומרים ושולחנות. הוא יפה ורועש להדהים. "מה הם עושים פה? למה הם לא בשיעורים?", חושבים בלבם הורים ומבקרים. "למה המקום הזה כל כך מטונף?", גונחים אנשי הצוות בעודם גוררים ילדים אל שיעור בחדר אחר בבית הספר.

2011

בית ספר שכונתי ציבורי בשכונה של דיור ציבורי בצפון לידס. אני מחפשת בית ספר לכליל לשנה הבאה (הם מאורגנים מראש, האנגלים האלה!), אחרי שקצה נפשי בבית הספר הדתי שאותו היא פוקדת היום, לטובת ההתמודדות עם מחסום השפה. זה לא שהם לא נחמדים (המנהל מקסים, והוא פדגוג בכל רמ"ח ושס"ה). אנחנו פשוט חילונים.

ובכן, צועדים במסדרון בית הספר השכונתי. על כל דלת מופיעות תמונות של ילדים, עם הכיתוב "שפות שמדברים בהן בכיתה הזאת". על כל דלת יש אזכור לחמש שפות לפחות. המגוון כולל אורדו, ערבית, השפה ההיא שמדברים בקוסובו, סינית,  יפנית, ספרדית, ניגרית ועוד ועוד. הם מאוד רגישים לרב תרבותיות.

נכנסים לכיתה א' (למעשה, זו לא בדיוק כיתה א' אלא כיתת reception, כלומר לפני כיתה א'). נשימתי נעתקת. אני הולכת כבחלום. בחדר יש כמה עשרות ילדים, אך הוא מלא בהמייה הנפלאה הזאת של ילדים שעסוקים מאוד במשהו שמעניין אותם מאוד. יש שם ארבע (!!!) נשות צוות. החדר עצום בגודלו, ומחולק לפינות שמקיפות את כל האינטליגנציות. עם המורות הם עובדים בקבוצות של חמישה-שישה לכל היותר (בזמן שהייתי שם ישבו שתי קבוצות קטנות:  אוריינות ואמנות. כך מתבצעת פה ההקניה. שאלתי). ובפינות האחרות הם עובדים עם ילדים אחרים בזוגות או שלשות. יש להם שני מחשבים עם מקרן ומסך מגע גדול, שאפשר לשחק בו משחקים דידקטיים באנימציה. אשת הצוות שעורכת את הסיור מבקשת מאחת הילדות להסביר איך משחקים. חברתה מסבירה במקומה. אף על פי ששתיהן לא שולטות ברזי המשחק במאה אחוזים, נותנים להן להתנסות באין מפריע.

הנה הכיתה שהייתי בה, באמצע יום לימודים

בחוץ יש חצר משחקים פרטית לשכבת הגיל הזאת. היא גדולה להדהים. ילדים שרוצים יכולים לשחק שם, בהשגחת שתי נשות צוות (בנוסף לשתיים שבפנים, כן?). המורה שמציגה לנו את בית הספר מדברת על האווירה, על האפשרויות שניתנות לילדים, על פיתוח יכולות. היא לא מדברת על ציונים, או על הישגים, או על הקניה מכל סוג (בסוף שאלתי, כאחרונת האמהות הלחוצות. אני חייבת להבין איך זה מתנהל פה!). רגע, זה מזכיר לי משהו. זה מזכיר לי את מה שבית הספר הדמוקרטי, המתקדם, הייחודי והחלוצי שלנו ניסה להשיג בדרכו הגמלונית, החיוורת ומעוררת הרחמים. אני מרגישה כמו מישהי שניסתה במשך שנים להצית אש באבן צור, ולפתע הציגו בפניה נורה חשמלית.

המחזה הזה נמשך לאורך כל בית הספר. יש להם מטבח, וגינת ירק (הם מבשלים את מה שהם מגדלים). באולם תלויים דגלים של עשרות מדינות, ויש תצוגה של נושא מרכזי בבית הספר: קנו סחר הוגן! (אולי אני חולמת?). רגע, היא אמרה משהו שעשוי לנפץ את האידיליה. משהו על תפילה…? (הרי לא בשביל זה אני נמלטת מבית הספר היהודי). אני חוקרת אותה ומגלה שהתפילה "מאוד כללית, לא לדת מסוימת. אנחנו מכבדים את כל הדתות וגם חסרי דת, וילדים שהוריהם לא מעוניינים בכך לא חייבים להשתתף בתפילה".

אני מנסה להרים את הלסת הניאנדרטלית שלי מהרצפה הממורקת וכושלת אחריה אל אולם הכניסה לבית הספר, שבו יש לצד כורסאות ההמתנה הגדולות גם כורסאות קטנות לילדים, ושלט: "זהו אזור ידידותי להנקה". מה זה אמור להיות???

הסיור נמשך, והמורה המטיילת מספרת לנו שבכל כיתה יש הורים שמתנדבים לבוא ולסייע (כי באמת, צוות של חמש זה מעט מדי, לא?). הם מאוד מחשיבים את נושא הקהילה.

למרבה הזוועה והקנאה, בית הספר החמוד והמקסים שביקרתי בו אינו מזכיר בקידום המכירות שלו אפילו פעם אחת ביטויים כמו "פרוגרסיבי" או "מתקדם" או "קשוב". הם פשוט עושים את עבודתם. והם לא היחידים. אפילו בכיתה ו' בבית הספר היהודי יש שתי מורות והוראה בקבוצות קטנות. עמיתתי וחברתי א', שגדלה באנגליה ולימדה איתי, כבר אמרה לי מזמן שזה ככה. מה שאנחנו חוצבים בכפית מתוך גרניט פשוט זורם בקלילות באנגליה, שזכתה למוניטין כל כך מפוקפק בתחום החינוך בגלל פינק פלויד והחומה הגועלית שלהם.

נו טוב, אומרים הקוראים הספקנים (ומפגינים שוב את נימוסיהם הטובים של אנשי המיינסטרים הישראלי): כל הגישה המתקדמת הזאת לא תוביל את הילדים להצטיינות במובן המכובד של המילה. בואו לא נתחסד ונושיב את הילדים מוקדם ככל האפשר "ללמוד ברצינות", כלומר להתכונן למבחנים הבינלאומיים ולבחינות המיצ"ב (ההצלחה במבחן הזה היא יעד רשמי של משרד החינוך. מישהו הזכיר בלבול בין אמצעים למטרות?). כל המשחקים הלא רציניים האלה הרי לא יובילו את הילדים לשום מקום חשוב. אלא שהם טועים, ובענק. לא רק שהאווירה בכיתה נעימה ואנושית, התלמידים באנגליה גם מגיעים לתוצאות שבישראל רק חולמים עליהן. מה לעשות, יהודים מבינים רק כוח.

יצאתי מהסיור המומה ומזועזעת.

נכון, לא כל בתי הספר באנגליה הם כאלה. ראיתי בהחלט גם בתי ספר שבראש אתר הבית שלהם מוצגים הגרפים של מדדי ההצלחה בבחינות הארציות. ויש ויש פה הסללה, ומערכת ענפה של חינוך פרטי אליטיסטי ויקר אימים (הרבה, הרבה יותר יקר והרבה, הרבה יותר סנובי מאשר בישראל), ותלבושת אחידה אפרורית למראה, ובריונות בין תלמידים, ועוד אלף אתגרים. אבל איזו גישה חינוכית!

הממציא

היה פעם ספר שנורא אהבתי, ופתאום שכחתי מי כתב אותו (השארתי אותו בישראל, כמובן). זה היה ספר ילדים למבוגרים (כמו כל הספרים הטובים באמת), מאת סופר גרמני גאוני ממש. אחד הסיפורים עסק בממציא, שישב ספון בביתו, ניתק את קשריו עם הציוויליזציה והמציא. יום אחד הוא המציא משהו ממש יפה וחשוב ומיוחד. הוא בדק שהשרטוטים נכונים, גלגל אותם תחת בית שחיו ויצא לעיר.

היא קצת השתנתה מאז שהיה בה פעם אחרונה, אבל בגלל שהיה ממציא הבין מהר מאוד כל דבר שראה. הוא הסתכל במכוניות ואמר "אההה". הסתכל ברמזור וחשב "אהה…". הוא הבין איך עולים במדרגות נעות, אבל בגלל שלא ראה אנשים המון זמן לא הבין איך להתנהג עם אנשים. הוא פרש את התוכניות שלו על המדרכה ואמר "המצאתי המצאה!", אבל האנשים צחקו.

עצוב, הוא נכנס למסעדה חצי ריקה ושאל את בעל המסעדה מה לעשות. הוא המציא המצאה נהדרת ומיוחדת, שבעזרתה אפשר לראות דברים שנמצאים במקום אחר. "כבר המציאו את זה. קוראים לזה טלוויזיה. רוצה לראות?" והוא הפעיל את הטלוויזיה במסעדה, אבל הממציא אמר "אני לא רוצה לראות את זה", והשאיר את התוכניות שלו במסעדה.

כשהוא חזר הביתה הוא שרטט את כל הדברים שראה – מכוניות, מדרגות נעות וכל השאר – ולאחר שהמציא אותן מחדש (כי הוא באמת היה ממציא), הוא קימט את השרטוטים וזרק אותם באמרו "לא צריך, כבר המציאו את זה!".

אבל הוא עדיין היה ממציא אמיתי. או לפחות כך נגמר הסיפור, שהוא בכל זאת סיפור קצת אופטימי שמיועד גם לילדים.

הערה מאוחרת:

אחרי שבועיים ביקרתי בעוד בית ספר. זה לא היה מאוד שונה, והפעם גם התרשמתי מכך שמי שניהל את הסיור היו שני תלמידי כיתה ו' (כמו בקהילה, רק בלי הפוזה של "אצלנו ילדים הם שותפים")…

כך (כמעט) התחתנתי

בישראל לא העלינו על דעתנו להתחתן. גם כי אנחנו לא אנשים של טקסים וגם בגלל הרבנות. אבל בזמן שנאנקנו תחת עול מסמכי הוויזה ואחרי שמאסתי בניירת האינסופית שנדרשת כדי להוכיח שאנחנו בני זוג (רק כדי לקבל עוד ניירת), גמרתי אומר בלבי להרכין את ראשי ולהירשם כדין (אם כי לפחות לא כדת) כזוג נשוי. כפי שניסחה זאת חברתי ה', שהתחתנה בעל כורחה ובחירוק שיניים לפני כמה חודשים – עוד סידורים בעירייה.

קבענו פגישה, שילמנו מראש (נור שאל אותי למה הם גובים כסף, וכשהסברתי לו שהמדינה לא מחמיצה הזדמנות לקחת כסף מאנשים, הוא אמר בפליאה "אבל חשבתי שאנגליה היא מדינת רווחה!") והגענו בזמן עם כל המסמכים. או כך חשבנו.

על מדרגות בניין העירייה (אבי מרוטש)

מתברר שלא הבאנו את מסמכי הגירושין של אבי מלפני 15 שנה בערך, והסתפקנו בתדפיס של מרשם האוכלוסין שבו מצוין שהוא גרוש. הפקידה בחנה את הטפסים, הלכה להתיעץ וחזרה עם מסמך שמפרט מה בדיוק צריכים ישראלים להציג. מסמכים מהרבנות, כמובן. הם פשוט רודפים אחרינו לכל מקום, ולא ייאמן שהבריטים משתפים איתם פעולה ודורשים מאתנו להציג מסמך כל כך דתי כמו גט. מיותר לציין שהפקידה אפילו לא יודעת מה המלה הזאת אומרת. ניסינו להגיד לה שאלו מסמכים רשמיים של המדינה, ואם כתוב פה מה מצבו המשפחתי, זה כנראה מוסמך ורשמי. שריר אחד לא זז בפניה הקפואים.

לרגע אחד אבי ניסה לדבר עם הפקידה כדבר אדם אל חברו, ואמר "אבל הרי הסיבה היחידה שאת בכל יודעת שפעם הייתי נשוי היא בגלל שהרגע אמרתי לך את זה. בלי הרצון הטוב שלי היינו ממשיכים הלאה בלי שום סיבוכים ותעודות". הפקידה לא התרשמה מהאזרחות הטובה שגילינו עד כה, והסבירה לו בקרירות שזה לא חוקי לשקר לגופים רשמיים. למעשה, זאת עבירה שאזהרה מפניה מופיעה על שלט קטן שמוצב על השולחן שלה.

שידלנו אותה לקבוע לנו פגישה נוספת בלי תשלום נוסף ויצאנו משם, פחות מתוסכלים ממה שהיה אפשר לצפות.

ביוצאנו אל הרחוב הקריר הרהרתי בכך שהחיים בעולם מלא ניירת מקיאים מתוכם אנשים שחיים בצורה לא נורמטיבית (מי אמר "לעולם לא-עולם"?). אף אחד לא יגיד לך כלום בזמן שתעבוד בלי קבלות, או תביא ילדים לעולם בלי להתחתן, או תעבוד בלי תעודה. אבל ברגע שבו תנסה לצאת מהארץ עם הילדים הלא רשומים שלך, או לבקש ויזה בלי הבטחת הכנסה או תלוש משכורת, או לקבל זכויות של בני זוג בלי תעודת נישואין, או סתם לקבל יחס חיובי בלי לנהל חשבונות מסודרים… או אז, חצוף שכמוך, תחוש בנחת זרועה של הבירוקרטיה.

טוב, ברור שלא גיליתי את אמריקה (ממילא בטח לא היו נותנים לי ויזה לאמריקה). אבל זה מעלה את התהייה מי עשוי להיחשב אדם נורמטיבי. האומנם העולם שוקק ביושבי פרברים עם עבודה קבועה, ילד וחצי וחתול? לי דווקא נדמה שלרוב המוחץ של אוכלוסיית העולם בכלל אין סיכוי לקבל ויזה, או אישור עבודה (אל תגידו לי "מהגרי עבודה". אני מתכוונת עכשיו לעבודה – לא לעבדות).

שלטון המסמכים לא רק מונע מאנשים לפתוח דף חדש, אלא גם כופה על האנשים לקיים זהות קונסיסטנטית ולא להתנער מהעבר לעולם. על הקשיים בקיום סט אחד של פרצופים לכל שימוש מעניין לקרוא בדיון שהתפתח עם פתיחת +google, כשנשאלה השאלה איפה אפשר לספר פה בדיחות גלעד שליט? אוי, כמה קלים יכולים להיות החיים בעולם שטרם תעודת הזהות (שלא לדבר על המאגר הביומטרי). צריך רק חוש למשחק ויצר הרפתקנות, ועוד כמה דברים, כמובן, אבל תנו לי להיות רומנטית לרגע.

תחתמי פה, ופה ופה (ארנו דו טיל לא מופיע במאגר הביומטרי)

בימינו הקודרים ואפופי המסמכים והתיעוד הביומטרי, לא רק שכמעט בלתי אפשרי להחליף או לשנות זהות, גם כמעט בלתי אפשרי לפתוח דף חדש (אספר על זה בהרחבה בהמשך, מבטיחה). וכאשר התיק האישי שלך, שבו תמיד איימו עלינו בבית הספר, פתאום נעשה ממשי ומופיע על כל מסוף של פקיד או שוטר, לך תסביר שאתה אמנם עבריין תנועה מועד, אבל גם פילנטרופ שחביב על כל שכניו (האחרונים לא ממש זוכים לתיעוד אלקטרוני. עדיין). וכאשר אנחנו כבר עומדים מול הפקיד ויודעים אילו נתונים חשופים אליו ואלו אינם, וכאשר אנחנו במדינה זרה, ומנושלים משיעור נכבד מההון התרבותי שלנו, אין לנו אלה להיזכר בשירה של שימבורסקה ולזכור שאמנם מול הפקידה ידינו כבולות, אבל העולם גדול ורחב וחופשי.

ומתכון לסיום

איבדנו תירוץ לארוחה חגיגית, אבל לפחות לא את הארוחה עצמה, כי כמה ימים אחרי כן הזמנו חברים לאכול איתנו סושי, ואני לא התאפקתי והכנתי עוד דבר או שניים. או שלושה. למי שמכיר אותנו מיותר לספר שכל הסושי שהכנו (18 רולים) נאכל, וכך גם רוב הספרינג-רולס ואפונת השלג המתוקה להדהים שמוכרים פה, שהוקפצה עם גרד לימון, זנגביל מגורר וקצת רוטב סויה.

אבל הכי כיף, לדעתי, היה מרק הסובה, המכונה אצלנו "מרק שובע"

כרגיל אני גונבת תמונות מהרשת. כמו שאתם רואים, אפשר גם עם בצל ירוק

מרק סובה (לסיר גדול באמת)

מה צריך?

1 חבילת אטריות סובה (מכוסמת. בדקו ברכיבים שהן לא מכילות בעיקר חיטה!)

2 כפות מיסו אדום

2 כפות זנגביל מגורר דק

2-3 חופני אצות (וואקמה, או מין סוג של נורי שמוכרים פה בגרסת רצועות דקיקות. אפשר גם קומבו)

2-3 כפות רוטב סויה

6-7 כוסות ציר מרק ירקות מסונן (אני הכנתי ציר מבצל, כרוב, קישוא וגזר עם קצת מלח)

טופו (בקוביות לפי הטעם)

גזר (קצוץ לגפרורים)

קישוא  (קצוץ לגפרורים)

נבטים

פטריות פרוסות גדול (פורטובלו ו/או שיטאקי. אני שמתי משתיהן אבל לא חייבים)

מה עושים?

מכינים ציר ירקות (או משתמשים באחד מוכן. אני שמרתי את הקישואים מהציר והכנסתי למרק).

מרתיחים את הציר המוכן עם ג'ינג'ר וסויה

מוסיפים מיסו ובוחשים

מוסיפים גפרורי ירקות לפי הטעם (גזר, קישוא, פטריות פרוסות)

מבשלים עד שהגפרורים נגיסים אך רכים

מוסיפים קוביות טופו באיזה גודל שאוהבים

בינתיים מבשלים את האטריות לדרגת אל-דנטה

מוסיפים אטריות ונבטים למרק,

ומגישים. אם רוצים, אפשר להוסיף עכשיו כמה טיפות שמן שומשום.

זה טעים.

תנאי עבודה שאפילו אני לא מוכנה לעבוד בהם

אחרי כמה שבועות של מתכונים ויידישקייט, הפעם אני רוצה לכתוב על משהו בעל חשיבות ציבורית רחבה יותר, אני חושבת (אם כי בעצם, חיי היומיום הם דבר בעל חשיבות ציבורית מאוד רחבה. לא?).

רמז לבאות

מאז שהחלטנו לעקור לאנגליה אני מתפרנסת בדוחק מעבודות תרגום פרילאנס. יש מעט  מדי מהן, והשכר גם כך אינו גבוה, ואני מוצאת את עצמי שולחת את קורות חיי בכל הזדמנות קלושה להשיג קצת עבודה (אגב, אם יש לכם הצעת עבודה הגונה בשבילי, אל תהססו לפנות אלי).

אחת מחברות התרגום שנרשמתי אליהן היא חונכים פלוס. לא שהיו לי תקוות גדולות מדי, וכבר התרגלתי שיש פער גדול, גדול להכאיב, בין התעריפים ה"רשמיים" לעבודת תרגום לבין מה שמשתולל בשטח. אלא ש"חונכים פלוס" הגדילו לעשות ושמו את האמת המכוערת על השולחן, בצורה שלדעתי שוברת את הכלים.

הנה, תראו את המכתב שקיבלתי מהם לאחר שנרשמתי למאגר שלהם, כאחרונת העובדים הזרים העומדים בתור ומקווים שמישהו ייקח אותם ליום עבודה בשכר מעליב.

לחצו להגדלה כדי שלא תחמיצו שום פרט מהשעשועון נושא הפרסים

אני מודה שבתחילה חשבתי להרכין את הראש ולנסות להשיג כמה שקלים, ולכן עם טעם מר בפה שלחתי הצעה שנראתה לי תחרותית. אבל ככל שהפכתי בדבר, הבנתי שבצעד הזה נהפכתי לחלק מהבעיה במקום לחלק מהפתרון. הרי המכתב הזה משסה את המתרגמים זה בזה ומאלץ אותנו להוריד בעצמנו את השכר על העבודה שלנו, במקום שנגלה סולידריות ובמאמץ משותף נרים את השכר שאנחנו דורשים. הפרד ומשול.

עם ההבנה הזאת החלטתי שהמשחק הזה לא בשבילי, ואבן נגולה מעל לבי. לאחר שהכבוד העצמי שלי שוקם, במקום לשלוח עוד הצעה בלתי אפשרית, שפירושה עבודה בשכר נמוך משכר מינימום, שלחתי להם את המכתב הבא:

לחצו להגדלה כדי לראות כמה אני נאיבית

וחשבתי לי שחברה כזאת, לא מגיע לה להרוויח כסף בכלל. ולכן אני פונה אליכם בבקשה להפיץ את הטרוניות שלי, ואם מישהו רוצה לתרגם משהו – שלא יפנה לחברה נצלנית וחמדנית כמו חונכים פלוס.

אחרי ששלחתי את המכתב תהיתי מה אפשר לעשות עכשיו. הרי אני זקוקה לעבודה, והשוק אכן נתון לגחמות הקפיטליזם התחרותי, ויש יותר מתרגמים מעבודות תרגום, ובכלל, אולי אני צריכה כבר למצוא לי עבודה נורמלית.

אז הצצתי באתר של איגוד המתרגמים, וזה נראה כל כך אצילי וחשוב, שתהיתי אם מישהו באמת הצטרף לארגון הזה. הלוואי שכן.

בברכה חברית ניפרד להפעם.

Rosh Hashana

החגים תמיד איכשהו מסתערים על הציבור התמים מוקדם מהצפוי – במיוחד אם הציבור הזה חילוני (או פלסטיני בסגר לרגל החגים). השנה, לעומת זאת, קיבלנו חודש מראש (כלומר, בערך דקה אחרי שירדנו מהמטוס) הזמנה לחגוג את ראש השנה אצל בתו של המארח שלנו. האירוע כלל פולחנים יהודיים וקריאה מסורתית בסידור, וזה כבר יותר ממה שאנחנו נוהגים לעשות לטובת ראש השנה היהודי כאשר ארץ הקודש משרה עלינו מקדושתה. אלא שהשנה הגדלנו לעשות והתארחנו בשלושה (!!) אירועי ראש שנה.

לשמחתנו, האירוע היה די דומה למה שמקובל בבית שלי (פרט לברכות, הכיפות והצ'יפס בתור נשנוש אירוח) ואפשר בהחלט לומר שהרגשנו בבית. למשל, איך שהנערים גמרו לאכול הם רצו למעלה לצפות בכדורגל… נמנענו משיחות על פוליטיקה והאזנו לרכילות החמה – מי עשתה בוטוקס (כולן) ואיך זה נראה עליהן (נורא).

למחרת התארחנו בשתי ארוחות חג. ארוחת הצהריים היתה כה יוצאת דופן שאני לא מסוגלת לספר עליה כעת. אסתפק בכך שאומר שהאנשים היו חביבים ומסבירי פנים, אך אבי היה אחד הגברים היחידים שלא ענב עניבה, ושניים מהאחרים ההם היו המלצרים. אתם יכולים לתאר לכם שחשנו שזה לא המקום הטבעי לנו.

למרבה ההקלה, קינחנו באירוע נעים מאין כמוהו שבו פגשנו מבחר גדול של יהודים רפורמים או אורתודוקסים-למען-שוויון-האשה (היתה שם עלמה עם כיפה, ואת האירוע ניהלה אשה מקסימה ושובת לב, שהתגלתה בהמשך כחוקרת היסטוריה של ימה"ב). האירוע היה בלתי מעונב (וגם הגברים), בלתי פורמלי ולבבי עד מאוד, ואני מודה במבוכה שהיה ממש כיף. אפילו הילדים התרוצצו שם בין שאר הצעירים ולא הרגשנו שום צורך להגיד להם לא להתגולל על הרצפה או לא ללכלך (כמו באירוע המכובד, כה מכובד, שבו השתתפנו בצהרים).

אחרי שהתפטמנו כדבעי הקרואים התכנסו כדי לשיר יחד את ברכת המזון (וכך גיליתי, גויה שכמותי, שמברכים על המזון גם אחרי שאוכלים אותו). התברר שנור זוכר את כל השירים בעל פה, בזכות בית הספר שלו. כבר ראיתי אותו מברך "המוציא" על כל מיני מאכלים שהוא אוכל בבית, אבל לשליטה כזאת לא ציפיתי. ובעצם, למה לא? הרי מזה שבועיים וחצי אני מבלה שלוש שעות בבקרים בפינת המעילים בגן של לילה, שבו שרים כל יום שלושה שירי יהדות בעברית שאי אפשר להבין מפאת המבטא המקומי. ולילה כמובן זוכרת אותם בעל פה, ואפילו עושה לנו בושות כשהיא מסתובבת בתחנת הרכבת ושרה להנאתה "תורה, תורה תורה תורה!!"

האמת היא, שאני שמחה שבשביל השנה הראשונה בחרנו בבית ספר יהודי, שבו יש ילדים ומורים שיכולים לעזור לילדים שלנו ללמוד אנגלית ולהיקלט יותר בנוחות. אבל לפעמים אני שמחה שנור עובר לתיכון חילוני בשנה הבאה. למשל ברגעים כמו זה שלילה זימנה לנו בתחנת הרכבת. כמה זה מוזר ונורא? אתם מוזמנים להתרשם בעצמכם. הבלוג מציע פרס למי שיפענח את המלים – הן בעברית (אני כבר גיליתי, אבל זה עלה לי בשבועיים של ישיבה בגן ליד המעילים. החדשות המשמחות: מהשבוע הבא לילה רוצה להישאר שם בלעדי למשך כל שלוש השעות!!).

 

לטובת הכופרים רכי הלבב, אני מצרפת גם גרסה נוספת, בעיבוד אלטרנטיבי.

עוגה לחג

מכיוון שהוזמנו למספר בלתי מתקבל על הדעת של ארוחות חג,

ומכיוון שאין לנו מושג מה נותנים פה במתנה

ומכיוון שגם לו היה לנו מושג, בטח לא היה לנו מקור מימון כדי לממש את המושג הזה,

ומכיוון שבעיני המתנה הכי יפה היא משהו שעשיתי בעצמי,

ומכיוון שזה מסורתי

החלטתי להכין עוגת דבש ועוגות דבש קטנות למארחים שלנו.

זה בעצם שילוב של עוגת הפירות האלהית של לילי ועוגת הפירות האלהית של סתיו (אמא של נור, בשבילכם), עם אלתורים נחוצים ומה שהיה לי במטבח (כי אני הרי לא יכולה לבשל לפי מתכון).

עוגה לראש השנה (הדבש אינו חובה)

לו היתה לי תבנית כזאת יפה...

מה צריך?

15 תמרים קצוצים
1 תפוח מגורר
2 גזרים מגוררים
1 כוס מים רותחים
1 כפית אבקת סודה לשתיה
1/2 כוס מייפל או סילאן (או כמות קצת יותר גדולה של דבש, למי שאוכל דבש ורוצה עוגה מסורתית)
1/2 כוס שמן
2 כוסות קמח מלא
3 כפות מיץ לימון (אם יש, אפשר גם מיץ תפוזים)
(גיוון: אם יש בבית, כדי להוסיף פקאנים קצוצים, משמשים קצוצים, גרד קליפת תפוז וכו')
מה עושים?
לחמם תנור ל- 180 מעלות (בינוני)
לערבב בקערה קטנה את המים הרותחים עם הסודה.
בקערה גדולה לערבב את כל שאר החומרים.
אל תשכחו להוסיף את המים בהדרגה, עד שמגיעים למרקם הנכון
(אני מדגישה את זה באופן בלתי-בריטי בעליל כי אני דווקא שכחתי הפעם, והייתי צריכה להוסיף ולשנות כדי לחפות על הפדיחה. אתם יודעים כמה פעמים אמרתי לכליל "מים מוסיפים בהדרגה!"?).
לאפות כ- 30 דקות, או לפי מבחן הקיסם.

עונת המרק מתקרבת
בזמן שהתרוצצנו פה בטרפת החגים, ל' חברתי נחה לה בביתה האתאיסטי ובישלה מרק דלעת מנחם ומשובח. אחרי שגמרנו לתרגל יוגה יחד (עשינו את זה שני בקרים ברציפות!!), ואחרי שעבדתי בזמן שלילה התרוצצה עם הבנות ושיחקה, חזרתי כמו תמיד למטבח, שבו ניצב הסיר המהביל. ל' הציעה, כמובן. שאני לא אטעם? טעמתי ועוד איך, וגם ביקשתי את המתכון.
אני כבר מתכוננת לסאגה רצינית של מרקים ותבשילי קדרה, כי אמנם בימים האחרונים חם ממש (אתמול היה היום הכי חם שאי פעם תועד בספטמבר באנגליה. 28 מעלות!), אבל כולם מדברים על הכפור שצפוי בעוד חודש, והשלג. אז הנה אחד לדרך:

מרק דלעת של ליאת

תמונת המרק הזאת נגנבה מהבלוג של זיו: http://colaholic1972.wordpress.com/2011/01/05/tomatosoup/

1 דלורית (או כמות דומה של דלעת)

1-2 גזרים (או 1 גזר ו-1 בטטה)

1 בצל

2 גבעולי סלרי (רצוי עם העלים)

1 קובייה של אבקת מרק אורגנית (ליאת נשבעת שהיא מעולה, ומי שלא רוצה, שיבשל בציר ירקות)

1 וחצי כוס עגבניות קצוצות (רצוי מקולפות, אפשר מקופסה)

מה עושים?

מאדים בצל עד שנעשה שקוף

מוסיפים את כל הירקות הקצוצים פרט לסלרי

להוסיף עגבניות

לתבל:

פפריקה

כורכום

מלח

פלפל

לכסות במים רותחים

אחרי 15 דקות: להוסיף את הסלרי!

לבשל עד ריכוך.

להוציא את הסלרי!

ולטחון את הכל.

וזה טעים מאוד מאוד מאוד.

חג שמייח!

איך הקונסוליה הבריטית גרמה לי להרגיש כמו פלסטינית

סוף סוף קיבלנו ויזה!
כמה טפסים מילאנו. עם כמה מומחים ובעלי מקצועות הזויים (מישהו אמר נוטריון?) נפגשנו. כמה פעמים תכננתי לשרוף את בניין הקונסוליה והתאפקתי. כמה שרירות, אבסורד וחוסר אונים מול בירוקרטיה אימתנית וקשיחה. אבל בסוף הצלחנו להוכיח את מה שהיה צריך – שאנחנו באמת בני זוג ובאמת מתכוונים לעבור לאנגליה יחד. זה דרש רק שלושים מסמכים, עשר תמונות משפחתיות, פגישה עם עו"ד מומחית לוויזה והגירה (וכמה וכמה התכתבויות ושיחות טלפון איתה), מפגש עם נוטריון (אדם עם משלח יד מדהים, אבל גם איש ממש נחמד), התכתבות אימייל עם חברת הייעוץ לענייני ויזה (גם בבריטניה מפריטים. למה שעובדי הציבור יענו על שאלות הציבור?), תרגום סיטונאי לאנגלית של כל הניירת הרשמית שלנו (למדתי המון מושגים) והגשה אחת, מאוחרת ונרגשת, של הטפסים שלנו. שנשלחו לטורקיה (העונש הקולקטיבי הקטן שהבריטים נוקטים אחרי שישראל השתמשה בדרכון בריטי כדי לרצוח את אל מבחוח. טורקיה! באמת יש להם הומור מושחז, הבריטים האלה). ובמרוצת כל התהליך המתיש הזה לא יכולתי שלא לחשוב: אם שועלי ניירת מיומנים כמונו נתקלים בכאלה צרות בהליך פשוט כמו בקשת ויזה, מה יגידו אזובי הקיר (או, נאמר, מהגרי עבודה עניים שאינם דוברי אנגלית?)

מצטער, אדוני, לא מילאת טופס ב/12

העיסוק המתיש בבקשת רשיון מעבר ושהייה העביר אותי באבחה חדה ממעמדי כבעלת פריבילגיות – בת לעם האדונים במדינת אפרטהייד – למעמד של אזרחית זרה בלי ניירות, שצריכה להתחנן כדי לעבור בגבול, או סתם לדבר עם איזה פקיד שיסביר לי מה לעשות. או במלים אחרות, החוויה היומיומית של פלסטיני.

ישנן צרות גדולות יותר

ולי עוד היה מזל. הרי בזכות ההחלטה האסטרטגית המשפחתית לתבוע זכות שיבה להונגריה ולהחזיר לנו את האזרחות שנגזלה בידי הצורר הנאצי, יכולתי להרעיף על אבי ושני ילדינו את הסטטוס שלי כאזרחית האיחוד האירופי (אמנם מדרג ב'), וכך חסכנו אלפי שקלים בבקשת הוויזה שלנו. כן, כן, למשפחה של חברי המועדון זה בחינם. לסטודנט ישראלי עולה 1500 שקל רק להגיש את המסמכים לבקשת ויזה (וזה לפני תשלום על חתימות נוטריון לכל התרגומים).

אחרי שהגשנו את כל הניירת הבריטית וישבנו להמתין בחופשה נטולת טרדות, היה לי עוד עניין קטן להסדיר – להנפיק דרכון הונגרי לבתי ולחסוך ממנה השפלות נוספות בעתיד וממני טרדות בירוקרטיות. שלוש פעמים כבר הלכתי לשגרירות, ובכל פעם הסבירו לי מה צריך לעשות. אמא שלי, צדקת שכמוה, נסעה בשבילנו לירושלים להחתים את תעודת הלידה של כליל בחותמת אפוסטיל (חותמת מיוחדת שאפשר למצוא רק במשרד החוץ בירושלים, שמטביעים על מסמכים רשמיים כדי להפוך אותם, כנראה, לעוד יותר רשמיים). סבתא שלי עזרה לי למלא טופס תעודת לידה בשבילה. חברה של אמא שלי תרגמה את התעודות שלה להונגרית. הבאתי את ההונגרייה הקטנה לשגרירות וחשבתי שסוף סוף למדתי משהו, והפעם הכל יהיה בסדר. לא היה.

הר נבו של הבירוקרטיה

כשלילה נולדה לא היה לנו שם בשבילה, ורשמנו אותה בשם זמני עד שנחליט. כעבור כמה חודשים רשמתי אותה בשם כליל. טרחתי והבאתי להונגרים גם את תעודת שינוי השם שלה. מממ… חייכו הפקידים בהנאה מרושעת, והטילו לחיקי טופס נוסף. מצטערים, אי אפשר להנפיק לך דרכון. היא צריכה לעבור תהליך שינוי שם בהונגריה. זה תהליך ארוווך.
"אבל", מחיתי בחוצפה (עם הבריטים המפחידים לא הייתי מעזה, אבל אלה – מזרח אירופאים שכמותם – פחות מאיימים). "אבל היא הרי בכלל לא רשומה בהונגריה. מה יש לשנות? פשוט תרשמו אותה עם השם הנוכחי!"
"אלה התקנות", פסקו שני הפקידים, ושילחו אותי ואת לילה נטולות דרכון (ואפילו יותר גרוע – בלי צילום פספורט, שהיה בעצם גולת הכותרת מבחינת לילה). פרצתי בבכי. לילה חיבקה אותי ואמרה "אמא, תני לי לנחם אותך".

כשרטנתי אצל לורה את תסכולי הבירוקרטיה שלי, היא אמרה כלמודת ניסיון שזו החוויה הבסיסית של מהגר (היא יודעת על זה כמה דברים. האוניברסיטה העברית מאוד התחבטה לפני שהואילה להכיר בתואר שרכשה בעיר השדה הנחשלת והאלמונית לונדון). לעולם את בגדר חשודה, לא מכירה את הז'רגון המקצועי ולא את הנורמות הנהוגות עם הפקידים, ותמיד צריכה להוכיח שאין לך אחות. המרדף הזה אחר התעודה הנכונה הזכיר לי מה קורה לאתיופים שרוצים אזרחות ישראלית והכרה ביהדותם). הגזענות, פנים רבות לה. אבל זו לא רק גזענות (כמו שמוכיח סיפורה של גיסתי הבלונדינית). זו גם ההתנהלות הבלתי אישית עד כאב שאופיינית למערכת הבירוקרטית (אני בהחלט מתכוונת לכתוב על זה עוד בהמשך).

אבל אל תתנו לפוסט הקוטרי הזה להטעות אתכם. עכשיו, כשאני בחופשה שכמוה לא ידעתי מאז גיל 17 בערך, אני מרחפת בחיים כמו פיה. כלום לא מרגיז אותי למשך יותר מדקה. אני מאושרת וקלילה ונטולת דאגות. טרדות היומיום מחליקות מעלי כמו שהיגיון בריא נסוג מפני משרדים ממשלתיים. ובכל זאת, כאשר הלכתי ברחוב עם הדרכון ההונגרי היקר מפז שלי, שהוא המפתח לכל הנסיעה שלנו, הייתי ממש מודאגת מהמחשבה שאאבד אותו. בכלל לא רציתי להוציא אותו מהבית, את האוצר המגיארי שלי. ואז נזכרתי שגם למלכת אנגליה אין דרכון. בעצם, אולי היא במצב קצת שונה משלי.

עולה למטוס בלי דרכון