כך (כמעט) התחתנתי

בישראל לא העלינו על דעתנו להתחתן. גם כי אנחנו לא אנשים של טקסים וגם בגלל הרבנות. אבל בזמן שנאנקנו תחת עול מסמכי הוויזה ואחרי שמאסתי בניירת האינסופית שנדרשת כדי להוכיח שאנחנו בני זוג (רק כדי לקבל עוד ניירת), גמרתי אומר בלבי להרכין את ראשי ולהירשם כדין (אם כי לפחות לא כדת) כזוג נשוי. כפי שניסחה זאת חברתי ה', שהתחתנה בעל כורחה ובחירוק שיניים לפני כמה חודשים – עוד סידורים בעירייה.

קבענו פגישה, שילמנו מראש (נור שאל אותי למה הם גובים כסף, וכשהסברתי לו שהמדינה לא מחמיצה הזדמנות לקחת כסף מאנשים, הוא אמר בפליאה "אבל חשבתי שאנגליה היא מדינת רווחה!") והגענו בזמן עם כל המסמכים. או כך חשבנו.

על מדרגות בניין העירייה (אבי מרוטש)

מתברר שלא הבאנו את מסמכי הגירושין של אבי מלפני 15 שנה בערך, והסתפקנו בתדפיס של מרשם האוכלוסין שבו מצוין שהוא גרוש. הפקידה בחנה את הטפסים, הלכה להתיעץ וחזרה עם מסמך שמפרט מה בדיוק צריכים ישראלים להציג. מסמכים מהרבנות, כמובן. הם פשוט רודפים אחרינו לכל מקום, ולא ייאמן שהבריטים משתפים איתם פעולה ודורשים מאתנו להציג מסמך כל כך דתי כמו גט. מיותר לציין שהפקידה אפילו לא יודעת מה המלה הזאת אומרת. ניסינו להגיד לה שאלו מסמכים רשמיים של המדינה, ואם כתוב פה מה מצבו המשפחתי, זה כנראה מוסמך ורשמי. שריר אחד לא זז בפניה הקפואים.

לרגע אחד אבי ניסה לדבר עם הפקידה כדבר אדם אל חברו, ואמר "אבל הרי הסיבה היחידה שאת בכל יודעת שפעם הייתי נשוי היא בגלל שהרגע אמרתי לך את זה. בלי הרצון הטוב שלי היינו ממשיכים הלאה בלי שום סיבוכים ותעודות". הפקידה לא התרשמה מהאזרחות הטובה שגילינו עד כה, והסבירה לו בקרירות שזה לא חוקי לשקר לגופים רשמיים. למעשה, זאת עבירה שאזהרה מפניה מופיעה על שלט קטן שמוצב על השולחן שלה.

שידלנו אותה לקבוע לנו פגישה נוספת בלי תשלום נוסף ויצאנו משם, פחות מתוסכלים ממה שהיה אפשר לצפות.

ביוצאנו אל הרחוב הקריר הרהרתי בכך שהחיים בעולם מלא ניירת מקיאים מתוכם אנשים שחיים בצורה לא נורמטיבית (מי אמר "לעולם לא-עולם"?). אף אחד לא יגיד לך כלום בזמן שתעבוד בלי קבלות, או תביא ילדים לעולם בלי להתחתן, או תעבוד בלי תעודה. אבל ברגע שבו תנסה לצאת מהארץ עם הילדים הלא רשומים שלך, או לבקש ויזה בלי הבטחת הכנסה או תלוש משכורת, או לקבל זכויות של בני זוג בלי תעודת נישואין, או סתם לקבל יחס חיובי בלי לנהל חשבונות מסודרים… או אז, חצוף שכמוך, תחוש בנחת זרועה של הבירוקרטיה.

טוב, ברור שלא גיליתי את אמריקה (ממילא בטח לא היו נותנים לי ויזה לאמריקה). אבל זה מעלה את התהייה מי עשוי להיחשב אדם נורמטיבי. האומנם העולם שוקק ביושבי פרברים עם עבודה קבועה, ילד וחצי וחתול? לי דווקא נדמה שלרוב המוחץ של אוכלוסיית העולם בכלל אין סיכוי לקבל ויזה, או אישור עבודה (אל תגידו לי "מהגרי עבודה". אני מתכוונת עכשיו לעבודה – לא לעבדות).

שלטון המסמכים לא רק מונע מאנשים לפתוח דף חדש, אלא גם כופה על האנשים לקיים זהות קונסיסטנטית ולא להתנער מהעבר לעולם. על הקשיים בקיום סט אחד של פרצופים לכל שימוש מעניין לקרוא בדיון שהתפתח עם פתיחת +google, כשנשאלה השאלה איפה אפשר לספר פה בדיחות גלעד שליט? אוי, כמה קלים יכולים להיות החיים בעולם שטרם תעודת הזהות (שלא לדבר על המאגר הביומטרי). צריך רק חוש למשחק ויצר הרפתקנות, ועוד כמה דברים, כמובן, אבל תנו לי להיות רומנטית לרגע.

תחתמי פה, ופה ופה (ארנו דו טיל לא מופיע במאגר הביומטרי)

בימינו הקודרים ואפופי המסמכים והתיעוד הביומטרי, לא רק שכמעט בלתי אפשרי להחליף או לשנות זהות, גם כמעט בלתי אפשרי לפתוח דף חדש (אספר על זה בהרחבה בהמשך, מבטיחה). וכאשר התיק האישי שלך, שבו תמיד איימו עלינו בבית הספר, פתאום נעשה ממשי ומופיע על כל מסוף של פקיד או שוטר, לך תסביר שאתה אמנם עבריין תנועה מועד, אבל גם פילנטרופ שחביב על כל שכניו (האחרונים לא ממש זוכים לתיעוד אלקטרוני. עדיין). וכאשר אנחנו כבר עומדים מול הפקיד ויודעים אילו נתונים חשופים אליו ואלו אינם, וכאשר אנחנו במדינה זרה, ומנושלים משיעור נכבד מההון התרבותי שלנו, אין לנו אלה להיזכר בשירה של שימבורסקה ולזכור שאמנם מול הפקידה ידינו כבולות, אבל העולם גדול ורחב וחופשי.

ומתכון לסיום

איבדנו תירוץ לארוחה חגיגית, אבל לפחות לא את הארוחה עצמה, כי כמה ימים אחרי כן הזמנו חברים לאכול איתנו סושי, ואני לא התאפקתי והכנתי עוד דבר או שניים. או שלושה. למי שמכיר אותנו מיותר לספר שכל הסושי שהכנו (18 רולים) נאכל, וכך גם רוב הספרינג-רולס ואפונת השלג המתוקה להדהים שמוכרים פה, שהוקפצה עם גרד לימון, זנגביל מגורר וקצת רוטב סויה.

אבל הכי כיף, לדעתי, היה מרק הסובה, המכונה אצלנו "מרק שובע"

כרגיל אני גונבת תמונות מהרשת. כמו שאתם רואים, אפשר גם עם בצל ירוק

מרק סובה (לסיר גדול באמת)

מה צריך?

1 חבילת אטריות סובה (מכוסמת. בדקו ברכיבים שהן לא מכילות בעיקר חיטה!)

2 כפות מיסו אדום

2 כפות זנגביל מגורר דק

2-3 חופני אצות (וואקמה, או מין סוג של נורי שמוכרים פה בגרסת רצועות דקיקות. אפשר גם קומבו)

2-3 כפות רוטב סויה

6-7 כוסות ציר מרק ירקות מסונן (אני הכנתי ציר מבצל, כרוב, קישוא וגזר עם קצת מלח)

טופו (בקוביות לפי הטעם)

גזר (קצוץ לגפרורים)

קישוא  (קצוץ לגפרורים)

נבטים

פטריות פרוסות גדול (פורטובלו ו/או שיטאקי. אני שמתי משתיהן אבל לא חייבים)

מה עושים?

מכינים ציר ירקות (או משתמשים באחד מוכן. אני שמרתי את הקישואים מהציר והכנסתי למרק).

מרתיחים את הציר המוכן עם ג'ינג'ר וסויה

מוסיפים מיסו ובוחשים

מוסיפים גפרורי ירקות לפי הטעם (גזר, קישוא, פטריות פרוסות)

מבשלים עד שהגפרורים נגיסים אך רכים

מוסיפים קוביות טופו באיזה גודל שאוהבים

בינתיים מבשלים את האטריות לדרגת אל-דנטה

מוסיפים אטריות ונבטים למרק,

ומגישים. אם רוצים, אפשר להוסיף עכשיו כמה טיפות שמן שומשום.

זה טעים.

תנאי עבודה שאפילו אני לא מוכנה לעבוד בהם

אחרי כמה שבועות של מתכונים ויידישקייט, הפעם אני רוצה לכתוב על משהו בעל חשיבות ציבורית רחבה יותר, אני חושבת (אם כי בעצם, חיי היומיום הם דבר בעל חשיבות ציבורית מאוד רחבה. לא?).

רמז לבאות

מאז שהחלטנו לעקור לאנגליה אני מתפרנסת בדוחק מעבודות תרגום פרילאנס. יש מעט  מדי מהן, והשכר גם כך אינו גבוה, ואני מוצאת את עצמי שולחת את קורות חיי בכל הזדמנות קלושה להשיג קצת עבודה (אגב, אם יש לכם הצעת עבודה הגונה בשבילי, אל תהססו לפנות אלי).

אחת מחברות התרגום שנרשמתי אליהן היא חונכים פלוס. לא שהיו לי תקוות גדולות מדי, וכבר התרגלתי שיש פער גדול, גדול להכאיב, בין התעריפים ה"רשמיים" לעבודת תרגום לבין מה שמשתולל בשטח. אלא ש"חונכים פלוס" הגדילו לעשות ושמו את האמת המכוערת על השולחן, בצורה שלדעתי שוברת את הכלים.

הנה, תראו את המכתב שקיבלתי מהם לאחר שנרשמתי למאגר שלהם, כאחרונת העובדים הזרים העומדים בתור ומקווים שמישהו ייקח אותם ליום עבודה בשכר מעליב.

לחצו להגדלה כדי שלא תחמיצו שום פרט מהשעשועון נושא הפרסים

אני מודה שבתחילה חשבתי להרכין את הראש ולנסות להשיג כמה שקלים, ולכן עם טעם מר בפה שלחתי הצעה שנראתה לי תחרותית. אבל ככל שהפכתי בדבר, הבנתי שבצעד הזה נהפכתי לחלק מהבעיה במקום לחלק מהפתרון. הרי המכתב הזה משסה את המתרגמים זה בזה ומאלץ אותנו להוריד בעצמנו את השכר על העבודה שלנו, במקום שנגלה סולידריות ובמאמץ משותף נרים את השכר שאנחנו דורשים. הפרד ומשול.

עם ההבנה הזאת החלטתי שהמשחק הזה לא בשבילי, ואבן נגולה מעל לבי. לאחר שהכבוד העצמי שלי שוקם, במקום לשלוח עוד הצעה בלתי אפשרית, שפירושה עבודה בשכר נמוך משכר מינימום, שלחתי להם את המכתב הבא:

לחצו להגדלה כדי לראות כמה אני נאיבית

וחשבתי לי שחברה כזאת, לא מגיע לה להרוויח כסף בכלל. ולכן אני פונה אליכם בבקשה להפיץ את הטרוניות שלי, ואם מישהו רוצה לתרגם משהו – שלא יפנה לחברה נצלנית וחמדנית כמו חונכים פלוס.

אחרי ששלחתי את המכתב תהיתי מה אפשר לעשות עכשיו. הרי אני זקוקה לעבודה, והשוק אכן נתון לגחמות הקפיטליזם התחרותי, ויש יותר מתרגמים מעבודות תרגום, ובכלל, אולי אני צריכה כבר למצוא לי עבודה נורמלית.

אז הצצתי באתר של איגוד המתרגמים, וזה נראה כל כך אצילי וחשוב, שתהיתי אם מישהו באמת הצטרף לארגון הזה. הלוואי שכן.

בברכה חברית ניפרד להפעם.

Rosh Hashana

החגים תמיד איכשהו מסתערים על הציבור התמים מוקדם מהצפוי – במיוחד אם הציבור הזה חילוני (או פלסטיני בסגר לרגל החגים). השנה, לעומת זאת, קיבלנו חודש מראש (כלומר, בערך דקה אחרי שירדנו מהמטוס) הזמנה לחגוג את ראש השנה אצל בתו של המארח שלנו. האירוע כלל פולחנים יהודיים וקריאה מסורתית בסידור, וזה כבר יותר ממה שאנחנו נוהגים לעשות לטובת ראש השנה היהודי כאשר ארץ הקודש משרה עלינו מקדושתה. אלא שהשנה הגדלנו לעשות והתארחנו בשלושה (!!) אירועי ראש שנה.

לשמחתנו, האירוע היה די דומה למה שמקובל בבית שלי (פרט לברכות, הכיפות והצ'יפס בתור נשנוש אירוח) ואפשר בהחלט לומר שהרגשנו בבית. למשל, איך שהנערים גמרו לאכול הם רצו למעלה לצפות בכדורגל… נמנענו משיחות על פוליטיקה והאזנו לרכילות החמה – מי עשתה בוטוקס (כולן) ואיך זה נראה עליהן (נורא).

למחרת התארחנו בשתי ארוחות חג. ארוחת הצהריים היתה כה יוצאת דופן שאני לא מסוגלת לספר עליה כעת. אסתפק בכך שאומר שהאנשים היו חביבים ומסבירי פנים, אך אבי היה אחד הגברים היחידים שלא ענב עניבה, ושניים מהאחרים ההם היו המלצרים. אתם יכולים לתאר לכם שחשנו שזה לא המקום הטבעי לנו.

למרבה ההקלה, קינחנו באירוע נעים מאין כמוהו שבו פגשנו מבחר גדול של יהודים רפורמים או אורתודוקסים-למען-שוויון-האשה (היתה שם עלמה עם כיפה, ואת האירוע ניהלה אשה מקסימה ושובת לב, שהתגלתה בהמשך כחוקרת היסטוריה של ימה"ב). האירוע היה בלתי מעונב (וגם הגברים), בלתי פורמלי ולבבי עד מאוד, ואני מודה במבוכה שהיה ממש כיף. אפילו הילדים התרוצצו שם בין שאר הצעירים ולא הרגשנו שום צורך להגיד להם לא להתגולל על הרצפה או לא ללכלך (כמו באירוע המכובד, כה מכובד, שבו השתתפנו בצהרים).

אחרי שהתפטמנו כדבעי הקרואים התכנסו כדי לשיר יחד את ברכת המזון (וכך גיליתי, גויה שכמותי, שמברכים על המזון גם אחרי שאוכלים אותו). התברר שנור זוכר את כל השירים בעל פה, בזכות בית הספר שלו. כבר ראיתי אותו מברך "המוציא" על כל מיני מאכלים שהוא אוכל בבית, אבל לשליטה כזאת לא ציפיתי. ובעצם, למה לא? הרי מזה שבועיים וחצי אני מבלה שלוש שעות בבקרים בפינת המעילים בגן של לילה, שבו שרים כל יום שלושה שירי יהדות בעברית שאי אפשר להבין מפאת המבטא המקומי. ולילה כמובן זוכרת אותם בעל פה, ואפילו עושה לנו בושות כשהיא מסתובבת בתחנת הרכבת ושרה להנאתה "תורה, תורה תורה תורה!!"

האמת היא, שאני שמחה שבשביל השנה הראשונה בחרנו בבית ספר יהודי, שבו יש ילדים ומורים שיכולים לעזור לילדים שלנו ללמוד אנגלית ולהיקלט יותר בנוחות. אבל לפעמים אני שמחה שנור עובר לתיכון חילוני בשנה הבאה. למשל ברגעים כמו זה שלילה זימנה לנו בתחנת הרכבת. כמה זה מוזר ונורא? אתם מוזמנים להתרשם בעצמכם. הבלוג מציע פרס למי שיפענח את המלים – הן בעברית (אני כבר גיליתי, אבל זה עלה לי בשבועיים של ישיבה בגן ליד המעילים. החדשות המשמחות: מהשבוע הבא לילה רוצה להישאר שם בלעדי למשך כל שלוש השעות!!).

 

לטובת הכופרים רכי הלבב, אני מצרפת גם גרסה נוספת, בעיבוד אלטרנטיבי.

עוגה לחג

מכיוון שהוזמנו למספר בלתי מתקבל על הדעת של ארוחות חג,

ומכיוון שאין לנו מושג מה נותנים פה במתנה

ומכיוון שגם לו היה לנו מושג, בטח לא היה לנו מקור מימון כדי לממש את המושג הזה,

ומכיוון שבעיני המתנה הכי יפה היא משהו שעשיתי בעצמי,

ומכיוון שזה מסורתי

החלטתי להכין עוגת דבש ועוגות דבש קטנות למארחים שלנו.

זה בעצם שילוב של עוגת הפירות האלהית של לילי ועוגת הפירות האלהית של סתיו (אמא של נור, בשבילכם), עם אלתורים נחוצים ומה שהיה לי במטבח (כי אני הרי לא יכולה לבשל לפי מתכון).

עוגה לראש השנה (הדבש אינו חובה)

לו היתה לי תבנית כזאת יפה...

מה צריך?

15 תמרים קצוצים
1 תפוח מגורר
2 גזרים מגוררים
1 כוס מים רותחים
1 כפית אבקת סודה לשתיה
1/2 כוס מייפל או סילאן (או כמות קצת יותר גדולה של דבש, למי שאוכל דבש ורוצה עוגה מסורתית)
1/2 כוס שמן
2 כוסות קמח מלא
3 כפות מיץ לימון (אם יש, אפשר גם מיץ תפוזים)
(גיוון: אם יש בבית, כדי להוסיף פקאנים קצוצים, משמשים קצוצים, גרד קליפת תפוז וכו')
מה עושים?
לחמם תנור ל- 180 מעלות (בינוני)
לערבב בקערה קטנה את המים הרותחים עם הסודה.
בקערה גדולה לערבב את כל שאר החומרים.
אל תשכחו להוסיף את המים בהדרגה, עד שמגיעים למרקם הנכון
(אני מדגישה את זה באופן בלתי-בריטי בעליל כי אני דווקא שכחתי הפעם, והייתי צריכה להוסיף ולשנות כדי לחפות על הפדיחה. אתם יודעים כמה פעמים אמרתי לכליל "מים מוסיפים בהדרגה!"?).
לאפות כ- 30 דקות, או לפי מבחן הקיסם.

עונת המרק מתקרבת
בזמן שהתרוצצנו פה בטרפת החגים, ל' חברתי נחה לה בביתה האתאיסטי ובישלה מרק דלעת מנחם ומשובח. אחרי שגמרנו לתרגל יוגה יחד (עשינו את זה שני בקרים ברציפות!!), ואחרי שעבדתי בזמן שלילה התרוצצה עם הבנות ושיחקה, חזרתי כמו תמיד למטבח, שבו ניצב הסיר המהביל. ל' הציעה, כמובן. שאני לא אטעם? טעמתי ועוד איך, וגם ביקשתי את המתכון.
אני כבר מתכוננת לסאגה רצינית של מרקים ותבשילי קדרה, כי אמנם בימים האחרונים חם ממש (אתמול היה היום הכי חם שאי פעם תועד בספטמבר באנגליה. 28 מעלות!), אבל כולם מדברים על הכפור שצפוי בעוד חודש, והשלג. אז הנה אחד לדרך:

מרק דלעת של ליאת

תמונת המרק הזאת נגנבה מהבלוג של זיו: http://colaholic1972.wordpress.com/2011/01/05/tomatosoup/

1 דלורית (או כמות דומה של דלעת)

1-2 גזרים (או 1 גזר ו-1 בטטה)

1 בצל

2 גבעולי סלרי (רצוי עם העלים)

1 קובייה של אבקת מרק אורגנית (ליאת נשבעת שהיא מעולה, ומי שלא רוצה, שיבשל בציר ירקות)

1 וחצי כוס עגבניות קצוצות (רצוי מקולפות, אפשר מקופסה)

מה עושים?

מאדים בצל עד שנעשה שקוף

מוסיפים את כל הירקות הקצוצים פרט לסלרי

להוסיף עגבניות

לתבל:

פפריקה

כורכום

מלח

פלפל

לכסות במים רותחים

אחרי 15 דקות: להוסיף את הסלרי!

לבשל עד ריכוך.

להוציא את הסלרי!

ולטחון את הכל.

וזה טעים מאוד מאוד מאוד.

חג שמייח!

איך הקונסוליה הבריטית גרמה לי להרגיש כמו פלסטינית

סוף סוף קיבלנו ויזה!
כמה טפסים מילאנו. עם כמה מומחים ובעלי מקצועות הזויים (מישהו אמר נוטריון?) נפגשנו. כמה פעמים תכננתי לשרוף את בניין הקונסוליה והתאפקתי. כמה שרירות, אבסורד וחוסר אונים מול בירוקרטיה אימתנית וקשיחה. אבל בסוף הצלחנו להוכיח את מה שהיה צריך – שאנחנו באמת בני זוג ובאמת מתכוונים לעבור לאנגליה יחד. זה דרש רק שלושים מסמכים, עשר תמונות משפחתיות, פגישה עם עו"ד מומחית לוויזה והגירה (וכמה וכמה התכתבויות ושיחות טלפון איתה), מפגש עם נוטריון (אדם עם משלח יד מדהים, אבל גם איש ממש נחמד), התכתבות אימייל עם חברת הייעוץ לענייני ויזה (גם בבריטניה מפריטים. למה שעובדי הציבור יענו על שאלות הציבור?), תרגום סיטונאי לאנגלית של כל הניירת הרשמית שלנו (למדתי המון מושגים) והגשה אחת, מאוחרת ונרגשת, של הטפסים שלנו. שנשלחו לטורקיה (העונש הקולקטיבי הקטן שהבריטים נוקטים אחרי שישראל השתמשה בדרכון בריטי כדי לרצוח את אל מבחוח. טורקיה! באמת יש להם הומור מושחז, הבריטים האלה). ובמרוצת כל התהליך המתיש הזה לא יכולתי שלא לחשוב: אם שועלי ניירת מיומנים כמונו נתקלים בכאלה צרות בהליך פשוט כמו בקשת ויזה, מה יגידו אזובי הקיר (או, נאמר, מהגרי עבודה עניים שאינם דוברי אנגלית?)

מצטער, אדוני, לא מילאת טופס ב/12

העיסוק המתיש בבקשת רשיון מעבר ושהייה העביר אותי באבחה חדה ממעמדי כבעלת פריבילגיות – בת לעם האדונים במדינת אפרטהייד – למעמד של אזרחית זרה בלי ניירות, שצריכה להתחנן כדי לעבור בגבול, או סתם לדבר עם איזה פקיד שיסביר לי מה לעשות. או במלים אחרות, החוויה היומיומית של פלסטיני.

ישנן צרות גדולות יותר

ולי עוד היה מזל. הרי בזכות ההחלטה האסטרטגית המשפחתית לתבוע זכות שיבה להונגריה ולהחזיר לנו את האזרחות שנגזלה בידי הצורר הנאצי, יכולתי להרעיף על אבי ושני ילדינו את הסטטוס שלי כאזרחית האיחוד האירופי (אמנם מדרג ב'), וכך חסכנו אלפי שקלים בבקשת הוויזה שלנו. כן, כן, למשפחה של חברי המועדון זה בחינם. לסטודנט ישראלי עולה 1500 שקל רק להגיש את המסמכים לבקשת ויזה (וזה לפני תשלום על חתימות נוטריון לכל התרגומים).

אחרי שהגשנו את כל הניירת הבריטית וישבנו להמתין בחופשה נטולת טרדות, היה לי עוד עניין קטן להסדיר – להנפיק דרכון הונגרי לבתי ולחסוך ממנה השפלות נוספות בעתיד וממני טרדות בירוקרטיות. שלוש פעמים כבר הלכתי לשגרירות, ובכל פעם הסבירו לי מה צריך לעשות. אמא שלי, צדקת שכמוה, נסעה בשבילנו לירושלים להחתים את תעודת הלידה של כליל בחותמת אפוסטיל (חותמת מיוחדת שאפשר למצוא רק במשרד החוץ בירושלים, שמטביעים על מסמכים רשמיים כדי להפוך אותם, כנראה, לעוד יותר רשמיים). סבתא שלי עזרה לי למלא טופס תעודת לידה בשבילה. חברה של אמא שלי תרגמה את התעודות שלה להונגרית. הבאתי את ההונגרייה הקטנה לשגרירות וחשבתי שסוף סוף למדתי משהו, והפעם הכל יהיה בסדר. לא היה.

הר נבו של הבירוקרטיה

כשלילה נולדה לא היה לנו שם בשבילה, ורשמנו אותה בשם זמני עד שנחליט. כעבור כמה חודשים רשמתי אותה בשם כליל. טרחתי והבאתי להונגרים גם את תעודת שינוי השם שלה. מממ… חייכו הפקידים בהנאה מרושעת, והטילו לחיקי טופס נוסף. מצטערים, אי אפשר להנפיק לך דרכון. היא צריכה לעבור תהליך שינוי שם בהונגריה. זה תהליך ארוווך.
"אבל", מחיתי בחוצפה (עם הבריטים המפחידים לא הייתי מעזה, אבל אלה – מזרח אירופאים שכמותם – פחות מאיימים). "אבל היא הרי בכלל לא רשומה בהונגריה. מה יש לשנות? פשוט תרשמו אותה עם השם הנוכחי!"
"אלה התקנות", פסקו שני הפקידים, ושילחו אותי ואת לילה נטולות דרכון (ואפילו יותר גרוע – בלי צילום פספורט, שהיה בעצם גולת הכותרת מבחינת לילה). פרצתי בבכי. לילה חיבקה אותי ואמרה "אמא, תני לי לנחם אותך".

כשרטנתי אצל לורה את תסכולי הבירוקרטיה שלי, היא אמרה כלמודת ניסיון שזו החוויה הבסיסית של מהגר (היא יודעת על זה כמה דברים. האוניברסיטה העברית מאוד התחבטה לפני שהואילה להכיר בתואר שרכשה בעיר השדה הנחשלת והאלמונית לונדון). לעולם את בגדר חשודה, לא מכירה את הז'רגון המקצועי ולא את הנורמות הנהוגות עם הפקידים, ותמיד צריכה להוכיח שאין לך אחות. המרדף הזה אחר התעודה הנכונה הזכיר לי מה קורה לאתיופים שרוצים אזרחות ישראלית והכרה ביהדותם). הגזענות, פנים רבות לה. אבל זו לא רק גזענות (כמו שמוכיח סיפורה של גיסתי הבלונדינית). זו גם ההתנהלות הבלתי אישית עד כאב שאופיינית למערכת הבירוקרטית (אני בהחלט מתכוונת לכתוב על זה עוד בהמשך).

אבל אל תתנו לפוסט הקוטרי הזה להטעות אתכם. עכשיו, כשאני בחופשה שכמוה לא ידעתי מאז גיל 17 בערך, אני מרחפת בחיים כמו פיה. כלום לא מרגיז אותי למשך יותר מדקה. אני מאושרת וקלילה ונטולת דאגות. טרדות היומיום מחליקות מעלי כמו שהיגיון בריא נסוג מפני משרדים ממשלתיים. ובכל זאת, כאשר הלכתי ברחוב עם הדרכון ההונגרי היקר מפז שלי, שהוא המפתח לכל הנסיעה שלנו, הייתי ממש מודאגת מהמחשבה שאאבד אותו. בכלל לא רציתי להוציא אותו מהבית, את האוצר המגיארי שלי. ואז נזכרתי שגם למלכת אנגליה אין דרכון. בעצם, אולי היא במצב קצת שונה משלי.

עולה למטוס בלי דרכון


					

הפיראטים

במשך חודשים התכוננו לפרידה, שנעשתה פחות ופחות מרגשת ככל שהתקרבה.

הזמנו כרטיסי טיסה, בניגוד לעצתם של חכמים ומנוסים מאתנו (כלומר, כל השאר).

נפגשנו מפגשי פרידה אחרונים בהחלט עם מיטב חברינו (כולל מסיבת פיג'מות עם לזניה טבעונית שהכנתי בעצמי וצפייה לילית באזור הדמדומים!).

אפילו ארגנו מסיבת פרידה, עם כיבוד שהעסיק אותי יותר במידה קצת מופרזת (למעשה, עד שיונתן לא הזכיר לי שאני זכאית גם לשבת ולפטפט עם האורחים ולא רק להאכיל אותם, לא הבנתי שזאת באמת אפשרות).

ארזנו. חילקנו חפצים לכל דכפין. מצאנו שוכרים לדירה והבטחנו לעזוב כבר יום לפני הטיסה.

אבל לא אישרו לנו ויזה.

"הוא לא הציג טופס שמוכיח שהוא הוביט. זה נראה לי חשוד. בוא נטרוף אותו"

ואז נזכרתי באיזו עוצמה אני סולדת מגבולות של מדינות ומדינות בכלל, ובפרט ממנגנונים בירוקרטיים שנועדו להתיש את האדם הסביר בשם הפיראטים שהשתלטו על הגבולות ומחליטים מי ינוע בחופשיות ומי לא. פיראטים – או corsairs, כלומר פיראטים בחסות החוק, שגונבים רק ממי שהממלכה מאשרת, ומפרישים חלק מהביזה לטובת המלכה?

מילא אם היתה לנו איזו עילה פוליטית מרגשת לסירוב, איזה עבר פלילי מרהיב והרפתקני שהופך אותנו ל"אישיות לא חיובית", כמו שמציעים לממלאי הטפסים להגדיר את עצמם (כמעט התפתיתי).

אבל סתם, בגלל שלא שילמנו כסף למונופול המסמכים כדי להתחתן – לא האמינו לנו שאנחנו בני זוג. ומסיבה שבאמת קשה לי להבין, לא האמינו שאני בכלל מתכוונת לצאת לאנגליה.

עכשיו לך תוכיח שאין לך אחות.

התחלנו מחדש.

אספנו מסמכים מכל מקום אפשרי.

אפילו התייעצנו עם עורכת דין, שיעצה לי לסגת מתוכניתי המקורית להיכנס עם כליל ועם אמא שלי לאנגליה ולהציג את כליל כתיירת תמימה. מתברר שגם באנגליה ילדי זרים (עם כרטיס חזור!) הם סכנה לציבור.

אולי בכל זאת הייתי צריך לבקש ויזה...

ואחרי שמילאנו את כל הבקשות (את של אבי ונור – פעמיים!) וארזנו את כל הטפסים ובדקנו בשבע עיניים, ורצתי לנוטריון (המעמד ההזוי בתבל), והטרחנו את עורכת הדין להציץ בדקה התשעים במכתבים שלנו…

התברר שאיחרנו את המועד. הפגישה היתה שלשום.

לא נורא. קבענו פגישה גם ליום שני.