לאכול עם טבעונים ושאר יפי נפש

אתם יודעים איך זה שקורים המון דברים מעניינים אבל יותר קל להיטפל לזוטות? אז הנה, כבר בסוף ינואר עברנו דירה והצטרפנו לקואופרטיב דיור, ואני סוף סוף חוזרת לבלוג הנטוש שלי כדי לכתוב על אוכל.אבל לא סתם אוכל. בזמן האחרון יצא לי להשתתף בכמה אירועי מזון מהממים בזכות האידיאלים הקצת תמוהים שלי. אז חזרתי לדווח.

1. קאפקייקס טבעוניים משתלטים על העולם #1

לפני שבועיים ליאת ואני הלכנו לשפוט בתחרות אפייה טבעונית. מממ….

תמונה

איך ייתכן שהעוגה היפהפייה הזאת עם הקרם החלומי לא זכתה בשום פרס?!

שוב מתברר שמאחורי החזות המנומנמת של לידס קורים בה המון דברים מרתקים ומגניבים. למשל, פעם בחודש מתקיימת באחד הפאבים בעיר תחרות אפיית קאפקייקס. החודש התמה היתה אפייה טבעונית, והאופים והאופות (בעיקר אופות) פשוט התעלו על עצמם. קיבלנו טבלה עם שלושה פרמטרים לשיפוט: טעם, מראה וסגנון. הסתובבנו, טעמנו, סימנו והתלבטנו. בינתיים האופים הלחוצים ישבו בפינה ונשנשו עוגות טבעוניות בלי להקשיב לדברים המגעילים או המחמיאים שנאמרים לאורך שולחנות התצוגה.

אכלתי שבע (!!) קאפקייקס ורובן היו מעולות. אבל ממש מעולות. אחת מהן העלתה דמעות התרגשות בעיני – היא היתה למעשה בראוני חמאת בוטנים עם קרם חמאת בוטנים אוורירי וקל כפלומת אפרוח וגם צהוב כמוהו, ולמעלה היה ממתק תוצרת בית של שוקולד מריר ממולא בחמאת בוטנים, וכל הדבר היה פשוט מדהים לחלוטין. מקום ראשון בלי היסוסים בכלל, ולא בגלל שהשאר היו גרועים.
בסוף, כשליאת ואני רצנו להתחנף לאופה ולבקש את המתכון, התברר שהוא גם נטול גלוטן. מדהים.

גם מהממת, גם טבעונית וגם נטולת גלוטן

גם מהממת, גם טבעונית וגם נטולת גלוטן

הלאה. לאט לאט מתברר שרוב האופים אינם טבעונים בעצמם, מה שהפך את זה איכשהו לעוד יותר מגניב. ומכיוון שהם בריטים, ומכיוון שמדובר בקאפקייקס, לא היה זה כלל וכלל אירוע של מזון בריאות. למעשה, המחשבה על כמות השומנים המוקשים שאכלתי באותו יום מעבירה בי חלחלה. מצד שני, תראו איזה יופי של קאפקייק בצורת חמנייה, עם מרקם אוורירי שאין כדוגמתו ונקודות של זרעי פרג, פשוט תענוג לעין ולחך, ואפילו יש מתכון:

זאת העוגית שזכתה במקום הראשון בסגנון. ממש בצדק, לא?

זאת העוגית שזכתה במקום הראשון בסגנון. ממש בצדק, לא?

הדבר היחיד שלא ברור לי הוא למה הבריטים הביזארים האלה הצביעו למקום הראשון בתחרות המראה לעוגה שללא ספק היתה הכי מכוערת בתחרות, וגם לא טעימה ברמות שהיא פשוט בלתי אכילה. מזעזע ממש, לא יודעת מה קרה להם. אולי זה ההומור המעוות שלהם. באמת, תראו בעצמכם:

potty cupcakeאבל מספיק עם ההשמצות. בואו נעבור לאירוע השני.

2. יין סחר הוגן

האירוע השני היה שונה לגמרי, אם כי גם הוא כלל שתיית אלכוהול (בכל זאת, אנגליה). היה מצחיק וביזארי. לרגל השבועיים של סחר הוגן בעיר (לידס הוכרזה כעיר סחר הוגן לפני כמה שנים), התקיימו פה מגוון אירועים ובהם אירוע טעימת יינות סחר הוגן. אנחנו הגענו לשם כי אבי מעורב בחנות סחר הוגן שהעמידה דוכן בחדר הסמוך.
גם שאר הלוגמים היו אנשים שהגיעו בעיקר כי הם תומכים בעקרונות הסחר ההוגן ולא ממש מעורים בתרבות היין, אם לומר זאת בעדינות. מה שהיה מצחיק הוא הפער בין הסגנון הקצת מהוה של הקהל לסגנון המלוטש והמהוקצע של מגישי היין ומעל הכל, לסגנון השנון, המתוחכם, הידעני והאנין של המנחה. היא דיברה איתנו על גוף ועל טאנינים, על שגיאות נפוצות בשילוב יינות עם מנות מסוגים שונים ("אנשים רבים חושבים שבתור יין קינוח כדאי לבחור ביין מתוק, אבל זו לאו דווקא הבחירה הנכונה. כדי להדגיש את טעמו של השוקולד, כדאי דווקא לבחור ביין עשיר ומעט יבש, כמו למשל…" ואז היא הפליגה בהבדלים הדקים-לכאורה אך המשמעותיים למעשה בין היין הצרפתי בכוס שהחזקנו ביד ימין ליין האוסטרלי שהחזקנו ביד שמאל.

האם מיותר לציין שאף אחד מהנוכחים לא התלבט מעולם בשאלה איזה יין מתאים לאיזו מנה? הטועמים החליפו ביניהם מבטים נבוכים וניסו להשתתף כמיטב יכולתם. היה הורס, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיינות שטעמנו היו יינות די רגילים, שאפשר למצוא בחנויות של הקואופ במחירים שווים לכל נפש, שלא לומר פשוט בזול. כמה כבר אפשר לדבר על יין בחמישה פאונד?!

זה הזכיר לי את הרגע שבו הבנתי למה עושים כזה עניין מיין. זה היה כשהלכנו לבקר את טל בפירנצה, שבה הוא למד בישול. התלמידים ירקו לכיורים יינות בשווי עשרות יורו, ואני טעמתי את השאריות מהכוסות שהם הותירו אחריהם. בחיי, רמזים של חבית אלון ואדמה. ניחוח פירות יער. ארומת דבש. הכל נכון, אם יש לכם כסף.

(אגב, אח"כ הלכתי לברר מה הסיפור של הייננית הזאת וגיליתי שיש לה סיפור חיים מדהים. למשל, שעד לפני עשר שנים היא היתה כומר. יש אנשים אמיצים בעולם).

3. בית קפה סחר הוגן, קאפקייקס טבעוניות משתלטות על העולם #2
והכי בלתי צפוי, אולי, הוא שהזמינו אותי לתרום עוגות טבעוניות לקפה הסחר הוגן השנתי בעיר. אתם מבינים, הם רצו להתחשב בכל הדיאטות האפשריות, כולל בלי אגוזים-בלי גלוטן-בלי חלב-לטבעונים בלבד ועוד ועוד. האתגר היה להכין את העוגות מרכיבי סחר הוגן בלבד. באנגליה זה די קל, כי יש מהכל, כולל וניל סחר הוגן. אגב, רק לפני שנה נודע לי שהסיפור מאחורי פולי הווניל מזעזע וכולל, כמו הרבה מתעשיית המותרות שלנו, עבודת ילדים. בעצם אולי זה מזל שרוב האנשים לא משתמשים בווניל אמיתי.

אז הכנתי קאפקייקס בננה וחמאת בוטנים עם זיגוג שהעתקתי מהקאפקייק המצטיינת שאכלתי בתחרות (לא התקרבתי אפילו למרקם והטעם המדהים שלה!). ואז הכנתי גם קאפקייק שוקולד עם קצפת וניל. וזה מדהים שהקמח אורגני, והסוכר הוגן, והשוקולד הוגן, והבננות הוגנות והווניל הוגן והתפוחים לרסק שנותן לעוגה לתפוח גדלים פה בחווה לא רחוק מהבית, והשמן מקואופרטיב מקומי (ובכבישה קרה!) ובאופן כללי אפשר להכין כאן עוגות כאלה חסודות ומוסריות שאפשר כמעט לשכוח שהעוגות האלה הן, בסופו של דבר, כמות אדירה של ג'אנק-פוד…

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אגיש עוגות עם קצפת, לא הייתי מאמינה

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אגיש עוגות עם קצפת, לא הייתי מאמינה

תיירות קולינרית בלונדון

לפני שבוע רטנתי איך העדפתי את החברים שלי על פני תיירות קולינרית בתל אביב הטבעונית. כשחזרתי דיברתי עם ליאת על כמה קשה לאכול במסעדה ממוצעת כשרגילים לאכול בבית אוכל ממש טעים, ואיך מצפים לחוויה מהממת ובסוף פשוט אוכלים אוכל טעים (במקרה הטוב). אבל אז, כמה ימים אחרי ששבתי לאנגליה, הלכתי לפגוש את אחי ומשפחתו בלונדון. הו!!

ביומנו הראשון בבירה הלכנו לבקר את חברתנו האהובה מ' בביתה הנאה של קרובתה בנוטינג היל. הלכנו אליה דרך הייד פארק, שם התפעלנו מהמזרקה לזכרה של הנסיכה דיאנה, שקצת מוזר לקרוא לה מזרקה כי היא למעשה מיצב יפהפה וחווייתי שבו המבקרים מוזמנים לטבול את הרגליים במים. מדובר במעגל גדול שבו זורמים מים בעוצמה משתנה וקרקעיתו חצובה בדגמים משתנים. ההליכה במעגל הזה בטוח תרטיב לכם את המכנסיים אבל היא מין סוג של פרפורמנס זיכרון מדיטטיבי – או לפחות עשוי להיות כזה לולא המקום היה מלא בילדים צווחים ובאמהות שרודפות אחריהם בניסיון נואש למנוע מהם להרטיב את המכנסיים…

לאחר שחצינו את הייד פארק, חשבנו לתומנו שבתוך כמה דקות נגיע לבית, אז למה שלא נקפוץ למעדנייה המהוללת של יותם אוטולנגי, השף הפופולרי שאת ספר הבישול הצמחוני שלו, Plenty, אני קוראת כמו שקוראים ברומן פורנוגרפי – עם דופק מואץ וסומק בלחיים. אז קפצנו. זה לקח חצי שעה, הקפיצה הזאת, ואחרי שחצינו את כל הייד פארק עם לילה, היא היתה מתישה במיוחד. מזל שהצטיידנו בג'יפיאס שקיבלנו מד'!

בסופו של דבר ההחלטה להמשיך ללכת למעדנייה למרות השעה המאוחרת התגלתה כהשקעה משתלמת. אמנם היינו מותשים, אבל האוכל היה מהמם ואפילו יותר חשוב, זכינו ללכת בשכונת מגורים ולא רק באזורים לתיירים.

וכעת אני יכולה ללכת בדרכו של ההומו הטבעוני השמן שהזכרתי בערגה בפוסט הקודם, ולספר לכם באריכות מה אכלנו.

ארוחה מלכותית

מהמעדנייה הבאנו ארבעה סלטים, פוקצ'ה מהממת עם זיתים שחורים ושני קינוחים שלילה בחרה. כשהגענו גילינו שמ' לא טמנה את ידה בצלחת (או דווקא כן. זה לא ביטוי שמתאים לתחרות בין טבחים), והכינה כמה וכמה מאכלים מופלאים ביותר.

ממטבחה של מ' זכינו לאכול:

סלט גזר וסלק טרי עם שמן זית וחומץ, שהיה יפהפה ופלואורסנטי.

פירה אפונה צהובה, נימוח ומנחם, שאין סיכוי שאוותר עליו בחורף המתקרב אלינו. בחיים לא אכלתי שום דבר מאפונה צהובה, ומרחוק חשבתי שזה חומוס. אבל הטעם…

סלט לוביה עם עגבניות ועשבי תיבול

וקינואה עם תרד, שמ' טענה שהיא מבושלת מדי אבל היה טעים נורא.

ממטבחו של אוטולנגי אכלנו:

סלט של תפוחי אדמה קטנים צלויים עם ממרח זיתים, כרישה, משהו שנראה כמו אספרגוס אבל קטן יותר, עלי חמציצים, צנוניות, עולש ולימון משומר בקוביות קטנטנות, ואולי גם חתיכות זעירות של קליפת לימון..?

סלט כרובית סגולה וצהובה עם שקדים, גרעיני רימון ורוטב הדרים

סלט שעועית ירוקה וצהובה עם אפונה, גרידת לימון, שום, עשבי תיבול ונבטי אפונה

ברוקולי בגריל עם צ'ילי ושום, שהיה קצת חריף מדי לי ולכליל, אבל אבי ממש אהב.

וגם, כאמור, פוקצ'ה מהממת עם זיתים שחורים ותבלינים,

ולקינוח לילה בחרה שני קינוחים לא טבעוניים לטובת שאר הסועדים: עוגיית שוקולד צ'יפס שמנמנה ועוגת שוקולד, שאוהבי עוגות השוקולד אמרו שהיא מעולה.

אבל לא נשארתי נטולת קינוח, כי מ' המדהימה הכינה לנו במקום את הקינוח האולטימטיבי: סורבה אננס ותות מקושט בפטל טרי ועלה נענע, שהיא טחנה בבלנדר שנייה לפני ההגשה. איך עושים? טוחנים בבלנדר אננס קפוא ותות קפוא עם חלב קוקוס (רק החלק הלבן, בלי המים. אם יש לכם קרם, השתמשו בקרם). יאם!!!

lila and puddings

לילה, שמדגימה עדיין שיזוף ישראלי, עושה פרצופים למצלמה ליד סורבה מושלם וחלקה בעוגות

בשלב הקינוח כולם כבר היו מעולפים (לילה נרדמה שנייה אחרי שצילמנו אותה) ואני עדיין המשכתי לנבור בקרקעית הצלחות בחיפוש אחר שבריר אחרון של טעם. הארוחה הזאת היא כנראה פתרון חלקי לבעיית התיירות התל אביבית שלי: להיפגש בבית אבל לאכול אוכל מדהים מבחוץ. הא!

(ונכון שזה מצחיק שהאוכל שאכלתי בלונדון הוא דווקא אוכל די ישראלי של שף ישראלי, אבל איזה אוכל, בחיי!)

למחרת פגשנו את אחי ואשתו בבית של אמא של לורה לארוחת בוקר, שכללה לחם נהדר שהם הביאו מפאריז, שם ביקרו יום קודם. איזה לחם! שוטטנו בפארק עם הילדים ובילינו יום משפחתי נפלא שעורר געגועים עזים, וסיימנו את היום בארוחה. לא כולנו, לצערי הרב: לילה הטילה וטו על שינה בבית של סבתא של רועי ואבי הסכים, באצילות, ללכת איתה לאכסנייה בזמן שאני יוצאת לארוחה עם עודד ולורה ואחיה, א'. ואיזו ארוחה זו היתה!

קודם כל, המסעדה עצמה. היא מהסוג שכמעט אף פעם לא יוצא לי לפקוד, ולולא אחיה המעודכן של לורה גם לא היה יוצא לי. זאת מסעדה אופנתית ויקרה של שף נחשב, ושמה Grain Store. מקומות כאלה מעוררים בי אי נחת ומבוכה. אנשים אוכלים שם ארוחה אחת בתקציב שמספיק לאוכל ביתי טוב לשבוע. זאת חוויה מענגת, אבל גם הדוניסטית וחסרת אחריות, איכשהו. אבל יצאתי במטרה לתייר דרך החך, ואפילו שהציעו לי במקומה מסעדה יפנית סטנדרטית (בסטנדרטים לונדוניים), לא יכולתי לסרב כשהבטיחו לי שהמסעדה הזאת היא חוויה.

והם צדקו. היא מסודרת, במפתיע, עם שולחנות מרכזיים גדולים שבהם זרים מוחלטים יושבים זה לצד זה, כמו בחומוסייה. מול הסועדים – מטבח פתוח, שבו צוות נינוח ואלגנטי מלהטט עשרות מנות בקצב מסחרר בקור רוח בלתי נתפס ועם חיוך על הפנים. הם אפילו לא הולכים מהר, יש משהו כל כך נינוח בסגנון העבודה שלהם שאפשר לחשוב שהם רק סטטיסטים ומישהו אחר בעצם מנהל את המקום העצום הזה. יש משהו מקסים במיומנות. כשמישהו ממש טוב במה שהוא עושה, אני יכולה להסתכל עליו ולא לשבוע, לא משנה בכלל מה הדבר שהוא עושה (טוב, אולי להסתכל במתמטיקאי או מתכנת זה קצת משעמם, אבל לעומת זאת קדר, חשמלאי, גרפיקאי, צבע או טבח…). אחי ואני צפינו בהם והעלינו זכרונות מסביבות עבודה מלחיצות שעבדנו בהם: חדרי מיון, דסק חדשות.. נראה שאחרי כמה זמן העבודה מפסיקה להיות מלחיצה ופשוט זורמים עם מה שצריך לעשות במין תענוג של מקצוענים.

והאוכל… יפה, טעים, מפתיע. אבל הצוות ידידותי לצמחונים וטבעונים ובתפריט מסומנות בבירור מנות צמחוניות וטבעוניות, והם גם מוכנים לטבען מנות אם אפשר – כל עוד אתם לא מבקשים ארוחת טעימות טבעונית בלי להזמין מקום מראש.

פתחנו במנות ראשונות. לורה ואחיה אכלו סלקים צלויים עם בצלים מוחמצים ולבנה וגנחו מרוב אושר. אני הזמנתי סלט רוקפור בלי הרוקפור (כי מנת הפתיחה הטבעונית הרשמית היא פוקצ'ה עם שמן זית ומטבלים. נו באמת…).

brunos salad

סלט רוקפור אמנם בלי בלי הרוקפור, אבל עם: אנדיב, אגס, שעועית ירוקה, ריבת פלפל מעושן (וואו!!!), אגוזי לוז קלוייים (מהמם!). מה רע? ריבת הפלפלים הזאת והאגוזים הקלויים הפכו את הסלט הכביכול פשוט הזה ליצירת אמנות.

אחי החמוד בחר במנת פתיחה ממנות היום המיוחדות: ריזוטו עם פטריות כמהין וכמהין מגורר מעל. טבעוני, אם לא מגישים אותו עם פרמזן מלמעלה. וטעים כמו מעט דברים שאכלתי מימי. אני לא יודעת אם אוכל לשחזר משהו שאפילו מתקרב לזה, אבל מכיוון שבאנגליה שמן כמהין נמכר במחיר שווה לכל נפש, אני בהחלט מתכוונת לנסות.

brunos rissotto

בזמן שחברי לשולחן אכלו מנות מהממות אבל לא טבעוניות (אז לא טרחתי לצלם אותן…) אני הזמנתי למנה עיקרית את האפשרות הטבעונית היחידה בתפריט: צ'ילי ירקות עם אורז חום. אוי, נשמע משעמם. אבל מה יכולתי לעשות?
brunos chilli1

ואז הופיעה על השולחן קדרת אמייל כתומה קטנה ולצדה קדירת אורז. אני לא מאמינה שהם תיארו את המנה הזאת בצורה כל כך יבשושית בתפריט. ה"אורז חום" היה למעשה אורז בשלושה צבעים – לבן, מלא ופרא, כולל עשבי תיבול עדינים. והצ'ילי היא מתקתק ואוורירי, לא יציקת השעועית החריפה שאני רגילה לחשוב עליה בתור צ'ילי. השעועית היתה כנראה מיניאטורית, או מבושלת מאוד. אני לא יודעת מה הם עשו לצ'ילי הזה, אבל הוא היה ללא ספק הצ'ילי הכי טעים שאכלתי מימי.

brunos chilli2לקינוח אכלנו סורבה מוצלח בשלושה טעמים (מנגו, פסיפלורה ואננס).

איזה כיף!

אז נכון, היו בלונדון עוד דבר או שניים ראויים לציון, והיא עוררה בי מחשבות רבות, אבל עליהן אספר לכם אולי בפעם אחרת.

להיות תיירת בישראל (ושני סלטים מדהימים)

חזרתי הביתה אחרי ביקור מולדת של שבועיים וחצי. חשבתי שלא אחזור על הטירוף של השנה שעברה, שבה ניסיתי לפגוש את כולם בשבוע והגעתי לימים האחרונים באפיסת כוחות ועצבנית להדהים מהניסיון לתאם את כל המפגשים האלה (ועוד בלי טלפון סלולרי או רישיון נהיגה). אז חשבתי.

הביקור הזה היה, במובנים מסוימים, מודל מוקטן של החיים שלי בכלל: תמיד מנסה לתפוס את המרובה וגומרת עם הלשון בחוץ. כי למרות הטבלה המוקפדת שלי, שהצחיקה נורא את חברי הישראלים (לקבוע שעה לפגישה שבועיים מראש??? נו, באמת) והצחיקה נורא חברי האנגלים (לקבוע תוכנית רק שבועיים מראש? נו, באמת), לחיים היו תוכניות משלהם. אחרות.

התוצאה העגומה היתה שלמרות הלו"ז המוקפד עדיין לא הצלחתי לראות כמעט אף אחד מחברי למספיק זמן. ואולי שום מפגש לא היה משביע אותי? הצלחתי לגרד כמה מפגשים ממש טובים, אבל התשוקה שלי לשיחות נפש היתה גדולה יותר ממש שהנסיבות יכלו לספק. יש אנשים אהובים שלא הצלחתי לפגוש בכלל, ואני בטוחה שהביקור הזה לא רק תסכל אותי אלא גם העליב כמה אנשים שלבי נחמץ מהמחשבה על זה שלא ראיתי הפעם. את חברי האהוב א' הצלחתי לפגוש לשעתיים וגם זה בדוחק. מה כבר אפשר להפסיק בשעתיים??

תכנון ביקורי מולדת הוא אמנות שטרם רכשתי. אבל ברור לי שאת הביקורים הבאים שלי אני חייבת לתכנן בגישה שונה לגמרי. בגילי אני כבר אמורה להבין שאי אפשר הכל. כמו שאמרה לי בתבונה נ', אי אפשר לפגוש את כולם, אבל חברות טובה היא כזאת שלא מחייבת מפגש בכל הזדמנות. היא יכולה לחכות. מה, באמת? ימים יגידו.

אחת המסקנות המדהימות מהביקור הזה הוא שחרף הדימוי העצמי שלי כאדם ביישן, מסוגר ונטול חברים, העובדה היא שיש בישראל מספר גדול להדהים של אנשים שיקרים ללבי מאוד ואני מחשיבה כחברים טובים ממש. וקבלת הפנים החמה של החברים שלי חיממה את לבי וגרמה לי להפוך לאדם טוב יותר – כי אם אנשים כל כך מופלאים הם החברים שלי, ברור שיש איזה חסד בעולם. אין שיעור להכרת התודה שלי לכל מי שאירח אותי והאכיל אותי וסיפר לי והקשיב לי. תודה!

תל אביב, העיר הטבעונית
הנקודה החלשה בעושר האנושי המרהיב הזה היא שהוא גרם לי להחמיץ את הרנסנס הטבעוני שעובר על תל אביב. אני קוראת בלוגים טבעוניים מישראל והבנתי שמשהו מדהים קרה בדיוק כשעזבתי את העיר, אבל לא שיערתי את גודל המהפכה. א' ניסה לתאר לי קווים לדמותה בעיניים בורקות והדגימות הקטנות שלי אישרו את הפלא. בגלידריה הסיציליאנית העובד הטבעוני ממש שמח לשמוע שגם אני טבעונית (הוא אפילו נתן לי מין כִּיף כזה של טבעונים, מה שלא קרה לי בחיים עד אז) והתגאה שרוב העובדים בגלידריה המושלמת הזאת הם טבעונים. ואני, בפרץ סנובי שמזמן לא גאה בי, חשבתי לעצמי "אה, גם אתה טבעוני… חמוד מאוד. אני בטח טבעונית מאז שאתה בגן". אתם מבינים את האבסורד? ברור ששמחתי שסוף סוף משהו זז, אבל במקום להתלהב מהסולידריות שהבחור החמוד הזה הפגין, התחלתי לתפוס עליו תחת בגלל הפז"ם הטבעוני שלי. אני הייתי שם לפני הטרנד. איפה הייתם ב-48'?? מזעזעת.

ולמרות זאת, היתה בי תשוקה אדירה לתיירות קולינרית בתל אביב הטבעונית. כמו ההומו הטבעוני השמן מלונדון, שאת הבלוג שלו אני קוראת בדבקות, אחד הדברים שהכי רציתי לעשות הוא להסתובב בעיר ולאכול אוכל טבעוני טעים שמישהו אחר הכין. בסופו של דבר העדפתי לדבר ולא לאכול. וכאשר כן הצלחתי לדגום משהו מההמלצות המשתפכות של הבלוגים, קצת התאכזבתי. למשל, במזה המקסימה מגישים מזה שנים אוכל צמחוני טעים ויפה באווירה נהדרת. כששמעתי שמגישים שם גם ארוחת בוקר טבעונית, שכנעתי את אמא שלי ולילה להצטרף אלי בדרך חזרה לכפר סבא. מה אומר לכם? זה דומה מאוד, דומה מדי לארוחות הבוקר שאני אוכלת כל הזמן בבית (אם כי הלחם יותר טעים). זה לא דבר רע – ארוחות הבוקר המאוחרות שלנו הן לפעמים גורמה אמיתי, כך שזה אפילו סוג של מחמאה. אבל זה לא מה שרציתי.

קראתי פעם מומחית לפרסום שקבלה על הרדיפה אחר דברים שיהממו אותנו. משהו יכול להיות מעולה, אבל… "לא נפלתי". למה צריך ליפול? לא ברור. אבל אחרי ארוחת הבוקר המצוינת ההיא, הרגשתי שלא נפלתי. עכשיו אני שוקעת בהרהורים על הביקור הבא שלי, שבחלומי יהיה קצר ויתמקד באכילה ולא בניסיון נואש לפגוש את כולם. בטח.

לפגוש את תל אביב מחדש, או: להרגיש בבית
בשנה שעברה כשבאתי לתל אביב הרגשתי שחזרתי הביתה, וגם נדהמתי מהעליבות הנוראית של העיר המוזנחת והמלוכלכת הזאת, שחושבת שהיא ניו יורק וברלין גם יחד. תל אביב היא ניצחון הרוח על החומר. גרים במזרח התיכון המיוזע ומרגישים כמו בירה תרבותית. היצירתיות והאנרגיה של העיר הזאת גבוהים פי שמונים מאלו של לידס המנומנמת והנקייה. תל אביב היא זעה ובתים מתקלפים ולכלוך, כפכפים עם שמלות מעצבים, חומוס וקפוצ'ינו, שדרות אופנתיות עם עצים אפריקאים, בתי קפה, תנועה, אנשים ברחוב כל שעות היום, עיר כל כך חדשה שדברים בני מאה הם בשבילה עתיקות, עיר מספיק קטנה שמי שגר במרכזה מזהה את הפנים של כולם. וזאת העיר שאהבתי ובה גרתי מגיל 18 ועד לא מזמן, ובכל זאת, באופן משונה, לא הרגשתי בבית. הלכתי ברחובות שבכל אחד מהם הכרתי בניין אחד מבפנים – כי גרתי בו, או כי הכרתי מישהו שגר. עברתי ליד בתי קפה שישבתי בהם ובשדרות שהלכתי בהן עם לילה התינוקת ועם חברים, ובמקומות שהיו לי בהם שיחות דרמטיות נורא. והרגשתי "זה מקום שאני מכירה ממש טוב", אבל כמעט לא הרגשתי בבית. וזה אפילו לא העציב אותי.

מה שדווקא היה עצוב הוא שהרגעים שבהם הרגשתי בבית היו דווקא עם זרים: נהגי מונית, מגישי גלידות. איתם הרגשתי שאי אפשר לנחש שאני לא מפה. כי אני כל כך שייכת שאני יודעת להגיד בדיוק את הדבר הנכון, במבטא הנכון ובמשלב הנכון ובנימה הנכונה. שאני יודעת למה הם מצפים ומותר לי להפתיע אותם – כי אני מקומית, אז ברור שאני יודעת את הכללים ומפרה אותם מעמדת שליטה ולא מתוך בורות. הנינוחות הזאת של הטקסטים הקלילים, היומיומיים, הלא מחייבים שחושפים את הזהות שלי כמהגרת בכל משפט בלידס – אלו המשפטים שגרמו לי להרגיש בבית בתל אביב. וכשהחלקתי כיפים עם מוכר הגלידה, לרגע הרגשתי שאולי יהיה דווקא כיף לגור שוב בתל אביב.

אבל די מהר נזכרתי למה רצינו לעזוב.

כשנסענו לצפון ברכבת לילה נראתה מוטרדת מאוד ולחשה לי משהו (באנגלית, כי זה היה אחד הימים הראשונים שלנו והיא עדיין לא עברה לעברית. לשמחתי, די מהר היא חזרה לגמרי לעברית. איזו הקלה!). היא אמרה "אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הרובה הזה". כי בכיסא שמעבר למעבר ישב חייל חמוש. בשביל לילה זה היה מפחיד ומטריד, כי היא גדלה בסביבה נורמלית שבה אנשים לא מסתובבים חמושים סתם ככה.

ועכשיו היא באה לישראל בתור מקום עם שמש שהולכים בו לבריכה כל יום ואוכלו בו גלידה, מקום לפגוש בו את סבא וסבתא לימי כיף משוגעים ולהתפנק. את הבית שבו נולדה היא לא מזהה, אבל את רחבת הבימה – כן. אני לא יודעת מה אני מרגישה בקשר לזה.

ויש עוד המון מה לומר, אבל הפוסט הזה כבר מתארך נורא. אז אספר לכם שאמנם לא יצאתי למסע קולינרי במסעדות, אבל אכלתי שני סלטים מהממים שאני מוכנה לחלוק עם קוראי הנאמנים (וגם עם המזדמנים):

סלט שכולו מפרי הגן של לורה ועודד

הסלט הזה נוצר כאלתור כשהחלטנו לארגן פתאום ארוחה גדולה בבית של אחי.

לורה מטפחת גן ירק מקסים שהניב השנה כמות דמיונית של עגבניות מתוקות, אדומות, טעימות להדהים, מגודל של עגבניית שרי ועד עגבנייה גדולה כמו אגרוף. מתקפת העגבניות כבר הובילה אותם להכין כל מה שאפשר והשיחים עדיין כורעים תחת השפע. המקרר שלהם כבר כולל צ'טני עגבניות, עגבניות מיובשות, סלט עגבניות, רוטב עגבניות קפוא ופשטידת עגבניות ועוד היד נטויה. במלים אחרות, לא היה צריך להתלבט בנוגע למרכיב העיקרי בסלט הזה.

בקדמת הבית צומחים שיחי תבלין עצומים בגודלם, שמציעים כמות פראית של ניחוחות לכל תה וסלט.  לפני שמגיעים לבית עוברים בבוסתן של עצי פרי, שממנו הגיע הלימון לסלט, ומאחור גדלים עצי זית, שהניבו השנה את השמן הראשון שאחי ומשפחתו כבשו בעצמם בבית בד. די מדהים שכל השפע הזה הוא תוצאה של מעין תחביב לשעות הפנאי למשפחה העסוקה הזאת, ששני המבוגרים בה עובדים מעלות החמה עד אמצע הלילה.

זה כנראה המטבח שהכי כיף לבשל בו, כי כל מה שרוצים אפשר פשוט לקטוף מהחצר, מרחבי הבישול עצומים והכלים יפהפיים. ואפילו יצא טעים (בטמטומי הוספתי לסלט בורגול אח"כ, אבל תעזבו את זה. אין צורך. הוא הכי מוצלח ככה). אז תודות למשפחת ארבל וקדימה למתכון.

צילום: ירון

צילום: ירון

עגבניות שרי חצויות

נענע טרייה קצוצה

כוסברה טרייה קצוצה

אורגנו טרי

זוטא טרייה

שמן זית (מהעצים שבגן!)

קצת מלח

לימון

הגרסה שלי לסלט של לורה

אותה ארוחה שחרגה מכל פרופורציה התחילה בסלט מעולה שהכינה לורה. זה למעשה סלט שהוא ארוחה בפני עצמו, וכעבור כמה ימים ניסיתי לשחזר אותו בגרסה משלי בבית של אמא.

סלט עם אדממה

מה צריך

אדממה מבושלים ומצוננים

לקט עלי בייבי (עם רוקט!!)

פיסטוקים

צנוברים

גרעיני דלעת

חמוציות

חצי בצל סגול

לרוטב:

שמן זית

מייפל או אגבה

חרדל דיז'ון

מלח

לימון

המרכיב הסודי והחשוב בסלט הוא שומשום שמטוגן בשמן עד שלשמן יש טעם של שומשום. אני מניחה שאפשר פשוט להשתמש בשמן שומשום ולפזר מלמעלה שומשום לא מחומם, אבל בעניין הזה הלכתי בעקבות לורה ויצא מעולה, אז למה לשנות?

פשטות מרצון ולזניה טבעונית לעצלנים

לפעמים אני נעשית סנטימנטלית לכל מיני דברים שבישראל היה לי קל לעשות ופה קשה לי. למשל – הלחם. בשנתיים האחרונות שלנו בישראל לא אכלתי כמעט בכלל לחם קנוי, וכמעט תמיד היה בבית לחם שלי (בעיקר סביב הימים של הגן הורים). נכון, לא אכלתי הרבה לחם. וחוץ מזה, בישראל חם. הבצק תופח מהר ובקלות, וגם אפשר ללוש בצק ללחם עשר דקות והוא כבר נעשה גמיש ונוח למדי.
באנגליה הכל שונה. הקמח שונה, קשה יותר. וקר; כדי להגיע לבצק במרקם מתקבל על הדעת צריך ללוש בנחישות במשך חצי שעה לפחות, אבל בעצם רצוי ארבעים דקות ומעלה. היו ימים שאמרתי בלבי "אמנם לא תרגלתי יוגה הבוקר, אבל לפחות אני עושה פעילות גופנית מאומצת!"
וכדי להחמיר את המצב, הלחם בחנויות באנגליה מזעזע. במכולת נורמלית בתל אביב אפשר להשיג כמה סוגים טובים מאוד של לחם שיפון רוסי או לחם מלא עם דגנים והפתעות, שלא לדבר על מאפיות הגורמה שהיו במרחק הליכה מהבית שלי או שוק הכרמל. פה גם הלחם המלא ספוגי ורכרוכי ונטול טעם, אני בכלל לא מסוגלת לאכול אותו לפני שהוא קופץ מהטוסטר. אני לא רוצה לדבר בכלל על רשימת הרכיבים שמופיעה על שקית הניילון הבלתי מתמחזרת שהלחם האנגלי עטוף בו.

אז לפני כמה חודשים גמרתי אומר בלבי להפסיק עם התירוצים ולחזור ללחם ביתי. אני מרגישה טוב יותר כשאני אוכלת לחם שאני יודעת מה יש בו, איך הכינו אותו וגם גאווה על זה שאני עושה בעצמי את מה שאני יכולה. אני אוהבת להיות עצמאית. אני אוהבת דברים שעשיתי לבד, אפילו הם קצת מצ'וקמקים כמו כריות הינשופים שתפרתי באחרונה. בגלל שהם עבודת יד, זה נחשב חינני. באמת. וכשאני אוכלת אוכל ביתי, לובשת משהו שסבתא שלי תפרה או רוכבת על אופניים שאבי הרכיב משלושה זוגות שונים, אני מרגישה שיש בחיים שלי משהו אותנטי, מיוחד, משמעותי. שהדברים שסביבי הם חלק ממרקם של אהבה ותשומת לב. שהם שלי, ולא איזה מוצר מדף אוטומטי שהגו באיקאה. מה גם שלחם ביתי הוא לא רק יותר כיפי ושוויצרי, אלא באמת באמת הרבה יותר טעים ואין לי ספק שגם יותר בריא.

כדי ליצור מקדם פדיחה שימנע ממני לסגת, הודעתי למשפחה שמעתה אכין לחם לכולם. אפיתי לחם לבן לאבי ונור ולחם מלא לי ולכליל. השתדלתי מאוד ולשתי המון זמן וגם התפחתי כל הלילה. את הלחם הלבן הכנתי מבצק הפיצה העילאי של "לחמים" וכדררתי ללחמניות, שאת חלקן הטמנתי מיד בפריזר. התוצאה היתה מענגת, אך מחרידה. מכיוון שקשה מאוד לעמוד בפני לחם טרי מהתנור, צריכת הלחם שלנו ביום ההוא גדלה פי שבעה, ורוב הלחם שאפיתי חוסל. הלחמניות מהפריזר נעלמו כעבור יומיים. ההחלטה הדרמטית שלי החזיקה מעמד בערך שבועיים.

אז מה עושים?
נזכרתי שכמה פעמים אכלתי לחם ממש טעים ממכונת לחם. ואז עלתה השאלה הטורדנית והטהרנית: האם מכונת לחם היא צעצוע שמתאים כמתנת חתונה, או פתרון אמיתי לאנשים שרוצים לחם תוצרת בית אבל לא מוכנים ללוש שעה בכל יום? והאם כל הקטע של לחם ביתי הוא לא המרכיבים אלא העבודה שהושקעה בו? למזלנו, ביקרנו בשוק יד שנייה ומצאנו מכונת לחם חדשה במחיר מציאה מגוחך ממש ופטרנו את עצמנו מהצורך להתלבט.

אלא שעל הלחם הראשון שיצא נור אמר: "הלחם שאת מכינה בעצמך הרבה יותר טעים". מה, את זה לא הכנתי בעצמי..? כנראה שלא. והוא באמת לא היה משהו.
אחרי כמה וכמה ניסיונות הגעתי לכמה מסקנות. למשל, שקמח חיטה מלאה הוא קמח מעפן שמכביד על הלחם ולא ממש טעים. בלחמניות שהכנו לגן הורים היה תמיד קמח מלא והן היו מעולות. אבל באנגליה, כאמור, הכל אחרת. ואז ו' המליצה לי להשתמש בקמח קמוט, ומאז לא הבטתי לאחור. זה קמח מלא עם טעם מוצלח ומרקם אבקתי וצבע צהבהב כך שכאשר מכינים איתו דברים, הסועדים טועמים משהו קליל ובהיר לא קולטים שהלחם למעשה מקמח מלא. הא!

אז התחלנו להכין לחם במכונה והגעתי למתכון מוצלח למדי, ואפילו שזה דורש חמש דקות עבודה, אני עדיין מתעצלת להשקיע את הזמן המועט הזה. קנינו את המכונה לפני חודש בערך, אבל הכנו בערך 5 כיכרות לחם. למה? לא יודעת. אולי צריך להתרגל.

חוב ישן: הנעליים של לילה

אם כבר בענייני פשטות מרצון, כבר סיפרתי פה על הסאגה של רכישת נעלי בית ספר לכליל. בסוף, מאוחר מדי, התברר לי שאני לא המופרעת היחידה באנגליה עם ההפרעה הזאת, ומצאתי את הבלוג הזה שעוסק בסוגיית נעלי בית ספר אתיות להורים טרחנים כמוני.

טוב, זה נחמד. אבל אתם הרי יודעים שאין, פשוט אין על חנויות יד שנייה. זה ללא ספק הדבר האמיתי.

ולקינוח: לזניה לטבעונים עצלנים
OLYMPUS DIGITAL CAMERA
לפעמים מתחשק אוכל מדהים ומושקע עם ים של טעמים ומרקמים והמון ירקות וויטמינים. אבל לפעמים רוצים פשוט אוכל משביע וכיפי שהילדים יאכלו בלי תלונות. למקרה הראשון יש לי את המתכון של ג' ללזניה טבעונית עם שכבות של חצילים קלויים, קישואים קלויים, פלפלים קלויים, פסטו ומה לא. למקרה השני המצאתי את לזניית הבטטה.

מה צריך?
1 חבילת דפי לזניה בלי ביצים
800 ג' עגבניות מרוסקות
גזר בינוני, קצוץ דק מאוד
בצל בינוני, קצוץ דק
שמן זית
קצת מיורן
בטטה בינונית
תפוח אדמה בינוני
זיתים
סירופ אגבה

מה עושים
למילוי:
בעזרת קולפן, מקלפים את הבטטה ותפוח האדמה ואז ממשיכים לקלף סרטים רחבים עד שלא נשאר כלום.

לרוטב:
משקיפים את הבצל
מוסיפים גזר ומקפיצים קלות.
מוסיפים מלח, עגבניות, אגבה ומיורן
מבשלים עד שהגזר הקטנטן די רך

בזמן שהרוטב מתבשל:
משמנים תבנית פיירקס בשמן זית
מורחים את עלי הלזניה בשמן ומסדרים בשורה.

מורחים שכבת רוטב עגבניות.
מסדרים שכבה של סרטי בטטה על הרוטב.
מסדרים עוד עלי לזניה משוחים בשמן.
מסדרים שכבה של רוטב עגבניות ועליה תפוחי אדמה.
ואז שוב, עם שכבת זיתים.
ואז ממשיכים עד שנגמרים הרכיבים או המקום בתבנית.
מסדרים יפה רוטב וקישוטים מלמעלה.
אפשר להשפריץ קצת רסק עגבניות פושטי בצדדים, אם רוצים. פה הוא מגיע בשפופרת אז זה ממש מתבקש.

מוסיפים מים מהצדדים שיגיעו עד למעלה.

מכסים בנייר כסף ואופים על חום בינוני-גבוה עד שמזלג ננעץ עד הקצה די בקלות, כלומר עד שהפסטה רכה.

מורידים את נייר הכסף ומחזירים לתנור למכת חום שתהפוך את הציפוי לקריספי.

מגישים חם, או קר (אם נשאר משהו. לרוב לא נשאר).
בתיאבון.

כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים

השכונה שלנו היא קלישאה של שיכונים. חלק ניכר מהתושבים גרים בדיור בר השגה (כן, יש פה דבר כזה!) ובעצם העירייה משלמת להם את דמי השכירות. אחרים מקבלים קצבאות מסוג אחר, או שסתם אין להם כסף לעבור לשכונה טובה יותר, או שהם כבר גרים פה כל כך הרבה זמן שהם רגילים. וזאת שכונה מאוד מגוונת מבחינה אתנית, אבל יש לה אווירה מובהקת של שכונה לבנה ממעמד הפועלים (או המובטלים). והנה, לפני חצי שנה נודע לנו שעמותה מוסלמית מתכוונת להקים מרכז קהילתי על חורבות הפאב הישן והריק (הו, האירוניה!). 

השכונה געשה. המרכז הקהילתי נסגר לפני שנה אחרי ערימה של תככים בין התושבים (פוליטיקה בפ' קטנה, כמו שהסבירו לי כאן); ומה פתאום מרכז למוסלמים באמצע שכונה כל כך נוצרית? תכלס, צודקים. אבל מה לעשות שהפאב היה רכוש פרטי והוא נמכר בלי לשאול אף אחד. העירייה היתה חייבת לאשר את הסבת הייעוד, והתעלמה מתחינות התושבים ומהאזהרות שלמעשה זו מזימה להקים מסגד בניגוד לתקנות, ושזה לא פייר להקים מרכז קהילתי שלא משרת את הקהילה כשדווקא יש פה צורך דוחק במרכז קהילתי לכולם. בינתיים העמותה כבר התחילה לשפץ את הגדר בלי אישורים – מה שלא תרם למוניטין שלה בקרב התושבים. חלק מהתושבים פתחו במאבק חסר תועלת בעירייה.

ואז אחד השכנים המיליטנטיים התקשר ל-EDL והזמין אותם להפגין. EDL, ובשמה המלא English Defence League, היא הליגה הגזענית המזעזעת של אנגליה. בדיוק מה שאתם מדמיינים, עם בריונים לבנים בראשים מגולחים ושנאה יוקדת למוסלמים, יהודים וכל מי שלא דומה להם. בתגובה הודיעה הליגה האנטי פשיסטית שתבוא להפגין את התנגדותה לביקור הפרובוקטיבי של הגזענים. השכונה המנומנמת שלנו לא האמינה שכזאת דרמה יכולה להתחולל פה.

שכנתי ק' היא אנגלייה לבנה ממוצא נוצרי שנישאה למוסלמי ממוצא קשמירי ומגדלת פה את ארבעת ילדיהם וחצי מהזמן גם את כליל, שמבקרת אצלם בכל רגע פנוי. ק' צעירה, מקסימה ונאיבית. היא לא מתעניינת בפוליטיקה ופשוט לא מבינה איך אנשים יכולים להיות גזענים. "ואם הם ירצו פעם לעבור לארץ אחרת, הם ירצו שיתייחסו אליהם ככה? זה פשוט דבילי!". לקראת ההפגנה שקלנו את צעדינו והחלטנו לחלק פליירים בשם תושבי השכונה, שקוראים לפתרון בדרכי שלום לדרמה הזאת. חשבנו שיהיה נחמד אם העמותה תקיים את הבטחתה לפתוח את המרכז לכל התושבים, ואם התושבים יואילו להיות מנומסים.

אז הכנתי פליירים, אבל ברגע האחרון ק' השתפנה ולא הסכימה לצאת להפגנה. בעלה ע' (בן אדם ממש מקסים אבל גם סוג של פטריארך מהסוג הישן), אמר שנראה לו מסוכן לנשים לצאת לשם, ובטח לנשים כמונו, ועל אחת כמה וכמה עם פליירים. כשציינתי שיהיו שם גם האנטי פשיסטים הוא צחק: הם תמיד עוקבים אחד אחרי השני. המשטרה חשבה כמוהו, ושלחה לקהילה היהודית ולדיירים בקשה לא לצאת לרחובות אלא אם אתם מתכוונים להשתתף בהפגנה בעצמכם. בבוקר הרחוב השומם כבר נמלא בשוטרים. לילה ואני יצאנו להדביק פליירים לאורך כל הרחוב הראשי של השכונה.

כמה ימים לפני ההפגנה נפגשתי עם הכומר בכנסייה האנגליקנית בשכונה שלנו, שחבר בפורום הבין-דתי של העיר. חברי הפורום החליטו לקיים מצעד שקט באזור, כולל תחנות במסגד, בית כנסת וכנסייה. הם לא רוצים לעורר מהומה, כמובן. רק לקרוא למסר של שלום ודיאלוג ולהציע תמיכה ואוזן קשבת לתושבים מודאגים ביום ההפגנה (אלהים ישמור מהפטרונות של הכמרים האלה!). הכומר (עם צווארון לבן כזה, אמיתי!) פשוט היה בעננים כשבא לבקר בביתי שבשיכון – הנה מקומית אמיתית שמדברת כמו יפי הנפש מהפורום הבין-דתי! הוא היה ממש נרגש ושנינו הסכמנו שנמשיך לשתף פעולה בעתיד.

עכשיו הבנתי את סיפור ההפגנות בשכונת שפירא מהזווית של התושבים. בתור שוחרת זכויות אדם בהחלט יכולתי להשתתף בהפגנה האנטי פשיסטית נגד הגזענים. אבל בתור תושבת הרגשתי שהגישה האוטומטית של הפעילים המקצועיים ממהרת לצבוע את המאבק השכונתי בצבעים של מאבק גזעני, בעוד שהשכונה שלנו ממש לא כזאת. אם לנקוט בלשון גישורית, יותר משיש כאן מאבק בין דתי או בינתרבותי יש פה מאבק על משאבים ואינטרסים. התושבים רוצים מרכז קהילתי לכולם ולא מרכז למוסלמים משכונה אחרת. מה כל כך קשה להבין פה?

אז התרעמתי על הנטייה האוטומטית להניח שהעניים בשיכונים הם גזענים ושונאי זרים, ועל הרצון הטוב המתייפיף של המפגינים מהשכונות המכובדות להתגייס נגד המפגינים הגזענים, שרובם הגיעו בכלל מערים אחרות. אתם מבינים? פעילים פוליטיים מכל האזור הגיעו לשכונה הפיצית שלי כדי להמשיך את המאבק שהם מנהלים בכל מקרה, בלי לתת לסיפורים הקטנים והאישיים לשנות את התמונה שלהם, על משיחות המכחול הרחבות שלה. מובן שיש גם מידה של גזענות ושנאת זרים בסיפור, אבל מי שגר פה יודע שזה רק תבלין דק ומזדמן מעל בסיס מוצק של הזנחה, מחסור וצורך ופוליטיקה שכונתית פנימית כמו שיש בכל מקום שבו אנשים חיים יחד. 

מה המסקנה? אולי פעילים צריכים להקפיד תמיד לעבוד עם הקהילות ולא לכפות את האג'נדה האידיאולוגית שלהם בלי להבין את ההקשר הקטן והמקומי. זה פחות זוהר ופחות מלהיב למי שאוהב הפגנות גדולות וסיפורים בשחור לבן. זה תהליך, לא אירוע משולהב. אבל אידיאולוגיה אמורה להיות נקודת מוצא לפעילות פוליטית, לא נקודת הסיום. מתוך אידיאולוגיה הומניסטית אפשר לעבוד עם הקהילה ולנסות להגיע לפתרון של הבעיה הזאת. מתוך צדקנות ודחף שיווקי (כלומר, שהיעד הוא קידום אידיאולוגיה ולא קידום האנשים), אפשר להגיע להפגנה אחת סוערת וללכת, מבסוטים ושאננים. 

בסופו של דבר החמצנו את ההפגנה (לכליל היו תוכניות משלה לאותו יום), אבל שמענו עליה מהשכנים (למשל, שהגזענים לא הצליחו למצוא מישהו מהתושבים שיסכים לשאת דברים, ושהיו די מעט אנשים, ואפילו שחלקם העדיפו להישאר בפאב שבו נפגשו לתחילת הצעדה…). אח"כ כמובן קראנו את החדשות. פה ושם.

ולעניין אחר לגמרי:

מה טבעונים אוכלים עם פירה

פירה עם תוספות טבעוניות

בעניין אחר לגמרי, לפני כמה ימים אכלנו ארוחה נורא טעימה שנבעה מכך שהתעצלתי לבשל, ובסוף יצא שהכנתי המון דברים פשוטים. ראשית הכנתי פירה, כי מה יותר פשוט ומשביע מפירה.

אבל מה נאכל ליד הפירה? אני לא משתמשת בסייטן (סתם, כי לא יוצא לי), ולא היה לי תבשיל עדשים או שעועית טוב ומהביל שילווה את הפירה עם רוטב. גם לא היה לי חשק להכין יותר מדי.

אז הקפצתי קצת פטריות בשמן זית, שום, טימין, פלפל שחור וחומץ בלסמי.
וטיגנתי טופו בשמן עם מעט רוטב סויה עד שהוא נעשה פריך ושחום.
ובישלתי אפונה מהשקית בפריזר.
ופרסתי חצילים, מרחתי עליהם שמן זית, שום כתוש ופטרוזיליה מיובשת (שאני אקצוץ??) וזרקתי לתבנית בתנור.
חיממתי שעועית אפויה (baked beans) מקופסת שימורים, כי בכל זאת אנחנו באנגליה
וגם את שאריות התבשיל מאתמול, שמי זוכר כבר מה הוא היה. 

בסופו של דבר, בלי יותר מדי טרחה, יצאה ארוחה ממש מגניבה אז לא התאפקתי וצילמתי:

פירה עם תוספות - ארוחה טבעונית שלמה

מטבח יומיומי של טבעונית

לקח לי כמה חודשים להבין את זה, אבל למעשה מאז ינואר אפשר לומר שאני טבעונית רוב החיים (כלומר, יותר מחצי). נעשיתי טבעונית בגיל 16, ועם השנים אני מבינה עד כמה חוויית הטבעונות שלי שונה משל חלק ניכר מהטבעונים שאני פוגשת. למשל, אין לי הרגלי בישול לא טבעוניים. מצטערת, אבל לא ממש נהגתי לבשל לפני גיל 16. אף פעם לא הכנתי עוגה עם ביצה, ובחיים לא אכלתי סטייק או המבורגר (אולי זה המקום לציין שלפני שנעשיתי טבעונית הייתי ילדה חצימחונית ואז ילדה ונערה צמחונית). תארו לכם שמבחינתי, חומץ הוא מרכיב לגמרי נורמלי בעוגה.

גם החך שלי שונה. טעם הוא עניין נרכש, ואחרי שנים של טבעונות אני פשוט לא זוכרת איזה טעם יש לקציצות בשר או ליוגורט או לשוקולד חלב, ולעומת זאת אני ממש נהנית לאכול גזרים טריים בתור חטיף. זה גם אומר שאין לי מושג אם המנה שלטעמי היא ממש מוצלחת תעבור את מבחן המשפחה הלא טבעונית. למשל – כמעט אף פעם אני לא מכינה פשטידות, שיושבות חזק בזיכרון הלא טבעוני שלי ושל בני המשפחה. את הקציצות הטבעוניות שלי אני אוכלת בדרך כלל בעצמי – אלא אם הן מטוגנות, מה שגורם לכולם להתלהב ולחסל הכל מיד. לצערם, זה קורה רק פעם ביובל, כי אני שונאת טיגון ועוד יותר סולדת מריח של טיגון. לא קל לחיות איתי (ולא רק בגלל הטבעונות).

מה, טבעונית? אז את אוכלת רק חסה?

מה פתאום, גם גזר!

כל מיני הרגלים של טבעונים הם כבר טבע שני בשבילי. אני לא קונה אוכל בלי להסתכל על רשימת הרכיבים, וככל שנוקפות השנים אני גם קונה פחות ופחות מוצרים שיש להם רשימת רכיבים עם יותר מארבעה פריטים. כבר הראיתי לכמה טבעונים ותיקים את התנועה הזאת, של סיבוב פרק יד ימין ב-90 מעלות לכיוון הפנים (כאילו מחזיקים קופסה ומסובבים אותה כדי לראות את רשימת הרכיבים) – הם הבינו מיד במה מדובר וגם הם חשבו שזה די מצחיק.

דוגמה קטנה לאוכל טבעוני שאין סיכוי שאני קונה

כשהבנתי שתפיסת המציאות שלי מאוד מושפעת משנים של טבעונות ומן הסתם יש המון הרגלים משונים שלי שאני לא ערה להם בדיוק מכיוון שהם כבר טבע שני, חשבתי שמן הראוי לפנות למישהו קצת יותר אובייקטיבי, ופניתי לראיין את אבי. "האם יש לי הרגלים משונים שנובעים מזה שאני טבעונית?". אבי ענה די מהר "קשה לדעת, כי את באופן כללי בן אדם די משונה". לא בדיוק התשובה שציפיתי לה, אבל בהמשך קיבלתי פירוט: בגללי אי אפשר לקנות אוכל קפוא, כי בהכל יש משהו לא טבעוני. מה שבעיני הוא טונות של מוצרי חלב בביתנו הצמחוני הוא למעשה מעט שבזעיר (מספיק חלב בשביל הקפה של אבי, חבילת גבינת צ'דר וחבילת חמאה). באמת?? התפלצתי. ואבי השיב "ראית איזה מבחר יש בסופר". טוב, השבתי. ברור שבסופר יש המון, אבל אף אחד לא קונה את כל מה שיש בסופר! אבל הוא לא יצא חייב: הנה, תראי. כמה דגנים יש בסופר? כולם אצלנו בבית. כמה קטניות? רובן אצלנו. כמה פירות? וכמה אצלנו? טוב, נכנעתי.

הרגל מועיל אחר שרכשתי לי הוא לקרוא מתכונים באופן מאוד משוחרר – גם בגלל האופי החפפני והמרדני שלי, אבל גם בגלל שלרוב יש במתכונים לפחות מרכיב אחד שצריך להתעלם ממנו או לטבען אותו. בכלל, ספקנות בריאה ביחס לסמכות אופיינית לדי הרבה טבעונים שפגשתי, ולא רק בתחום המתכונים. אז לפעמים כתוב במתכון להוסיף ביצה, והוא עובד מעולה גם בלי ביצה. מאכלים שמוגשים בתוספת יוגורט אפשר להגיש גם ליד [שימו לב: הנה מתכון קטן!] טחינה ירוקה של נענע וכוסברה, טחונה בבלנדר עם הרבה לימון, מים ושום. חמאה אני קוראת אוטומטית כשמן זית או קוקוס. חלב הוא כמובן חלב סויה, או שקדים, או שיבולת שועל (אגב, מילקשייק וניל לילדה הוא חלב סויה עם בננה טחון בבלנדר עם טיפונת תמצית וניל. לפעמים הוא רק בננה ומים עם מעט וניל). [אופס, עוד מתכון].

אז חשבתי שלרגל המועד המיוחד הזה, אלקט כמה מתכונים טבעוניים שנהפכו למתכוני הבית.

אלה מתכונים פשוטים ויומיומיים בלי יומרות, של מי שהטבעונות בשבילה היא דרך חיים. מהנה, הרפתקנית, מלאת הפתעות – אבל בדרך כלל פשוט עניין שבשגרה. אז לא תמצאו פה שום דבר מסובך, אלא בעיקר דברים שאין להם מתכון מסודר ואני מכינה כשאני רוצה לאכול מהר ובלי להסתבך, מדברים שבדרך כלל יש לי במקרר ובארון. מתכוני גורמה או מתכונים שדורשים יותר מחצי שעה חפשו אצל הבלוגריות הטבעוניות החביבות עליכן (המלצות בסוף). אני אשתדל להוסיף תמונות של המנות בפעם הבאה שאכין משהו מהמתכונים הבאים. זה בטח יהיה בקרוב, ובינתיים תקראו.

טוסטבעוני

לפני שנעשיתי טבעונית הבישול שלי התמצה פחות או יותר בהכנת טוסט במיקרוגל בבית ההורים. זה היה טוסט מושחת ביותר, שכלל תועפות של זיתים ירוקים מקופסת שימורים וגבינה צהובה. פלא שהיה לי כאב ראש כל הזמן? עד היום אני לא יודעת אם המיגרנות שלי נגמרו הודות לעובדה שנפרדתי מגבינה צהובה או בזכות הפרידה המוקדמת שלי מהתיכון, שנעשתה פחות או יותר באותה תקופה. היתה לי אלרגיה נוראית לבית הספר. ממש משעשע שנעשיתי מורה בסופו של דבר.

חלפו השנים, ואני לא השתמשתי במיקרו או בגבינה כבר זמן רב, אבל שמרתי על חיבתי לטוסטים פריכים. בימים שגרתי ליד שוק הכרמל הייתי מכינה טוסטים מלחוח תימני מקופל לחצי ומכניסה לטוסטר אובן. זה הדבר הכי טעים שיש בעולם, בזכות יכולת ספיגת הטעמים המהממת של הצד הרך עם הבועות, ויכולת ההתפרכות (כלומר, היכולת להיעשות פריך ומושלם) של הצד התחתון. כאן אני נאלצת להסתפק בלחם, מקסימום פיתה מעפנה של אנגלים. אבל כמו שאמרה פעם דמות בסרט מצויר – הכל תלוי בטיב המילוי (אני חושבת שבסרט זה היה קשור איכשהו לבובות פרווה).

אז יאללה, לעבודה.

מה צריך?

בצל

שום

עגבניות

בזיליקום (או פסטו, אם הכנתם ונשאר. לא חובה)

זיתים שחורים (או ממרח. תמיד יש לנו בבית ממרח. לא חובה)

ממרח עגבניות (אם יש. ממש לא חובה)

חציל  / פלפל  / קישוא (אפשר לקלות מראש, אבל ממש לא חובה)

שמן זית

מלח

חומץ בלסמי

מעט טבסקו (לא חובה)

מה עושים?

מחממים טוסטר לחיץ

פורסים את הירקות לטבעות דקיקות

מורחים על הטוסט את הממרחים, אם יש.

קולים את הירקות שרוצים לקלות, או פשוט פורסים אותם דק ומניחים בתוך הטוסט.

מסדרים את הירקות על הלחם. חשוב שהעגבניות יהיו מעל, כדי שיגירו את מיציהן הטעימים על הכל.

מתבלים.

זולפים שמן זית בנדיבות, והמהדרין מזליפים גם על הצד החיצוני של הפיתה, כדי שיהיה פריך.

סוגרים היטב ושולחים לטוסטר למעיכה רצינית. אני אוהבת את הטוסטים שלי ממש פריכים מבחוץ, עד שהם משחימים.

אם רוצים אפשר כמובן להוסיף איזו גבינת טופו צהובה בסגנון מוצרלה, אבל לדעתי אין צורך – זה סתם הורס את הרעננות של הטוסט אנטיפסטי המהמם הזה.

אחרי שאוכלים את זה, קשה להאמין למה אנשים לא מבינים מה כבר אפשר לשים בטוסט אם אין בו גבינה צהובה. כבר יצא לי להזמין את הטוסט הזה בסנדוויצ'יות ידידותיות לטבעונים (למשל דוכן הסנדוויצ'ים ליד גן מאיר), להשתאותם של הזבנים. לדעתי זה ממש מאכל גורמה והוא הולך נהדר עם בירה בשעת לילה אחרי שהילדים הואילו בטובם ללכת לישון ולהניח לנו לשוחח בנחת.

סושי

עוד מאכל שפעם חשבתי שהוא ממש מסובך ואז גיליתי שהוא למעשה פשוט להדהים וקל נורא להכנה. אנחנו אוכלים סושי לעתים קרובות למדי ואם נחה עלי רוח של נדיבות אני נותנת לילדים לגלגל ולפרוס בעצמם. זה לא קורה לעתים קרובות מספיק לטעמם. לפעמים לילה לוקחת סושי כארוחת צהריים לבית הספר – אבל זה בתנאי שאני זוכרת להכין את האורז מראש ערב קודם (דרישה קצת מופרזת לטעמי, אבל לא לטעמה). היא לעולם לא תשכח לי את הפעם האחת שבה העמדתי את האורז מראש עם חומץ ושאר המרכיבים, והוא נעשה שמנוני ונוראי, או כמו שכליל סיכמה: slimy. מסקנה: לא להחזיק אורז עם חומץ למשך הלילה.

מה עושים?

טוב, פשוט מכינים סושי. אין פה יותר מדי מה להכביר מלים. למי שמתעקש:

מבשלים אורז ביחס של כוס אורז לכוס ורבע מים.

הוא צריך להיות רך אבל נגיס. אם הוא לא נראה דביק מספיק – אל דאגה. הוא ייעשה דביק כשתוסיפו לו את שאר המרכיבים (בישראל היה לנו סיר אורז חשמלי כמו בסין, והכל היה הרבה יותר פשוט. השקעה מומלצת למי שמכין הרבה סושי).

מצננים את האורז היטב. האמונה העממית גורסת שיש להרחיק את האורז ממתכת, ולכן בוחשים בכף עץ ושומרים בקערת פלסטיק.

על כל כוס אורז מוסיפים:

2 כפות חומץ אורז

כף סוכר

חצי כפית מלח

מעט מירין (לא חובה)

מערבבים היטב. רואים שנעשה דביק יותר?

מסדרים את האורז על הצד הלא מבריק של האצה.

מסדרים בפנים רצועות דקות של ירקות וטופו מטוגן בסויה בהירה (השילוב האהוב על ילדינו: טופו עם מלפפון או אבוקדו, המכונים בבית "מנת הילד"). אני אוהבת גזר בסושי. האחרים לא. אני אוהבת נבטים. הילדים לא. אבי ואני אוהבים פטריות מוקפצות קלות. הילדים לא. מסקנה: צריך להכין מספיק מהכל, ובסופו של דבר הילדים עדיין ישלפו מתוך הסושי איזו חתיכת פטרייה ויאכלו עד שלא יישאר כלום בצלחת.

מגלגלים היטב (אני מגלגלת עם הידיים בלי מחצלת, אלא אם החלטתי להשקיע ולהכין אינסייד אאוט).

חותכים לפרוסות. מגישים עם הרבה וסאבי, רוטב סויה וטריאקי.

זוללים.

בורקס

תמונה

המדריך לזיהוי בורקס אצלנו במשפחה: תפוחי אדמה ובצל מגלגלים לרולדה וחותכים למלבנים. פטריות מקפלים למשולשים, ופיצה ותרד מגלגלים לשבלולים. 

הבורקס החביב על משפחתי הוא בורקס פיצה. מצחיק, אבל ברוב הבורקסיות שמכינות בורקס פיצה בתל אביב, הוא לא כולל גבינה. לפעמים מפזרים עליו מלמעלה גבינה מגוררת והורסים את הכל, כי באמת אין צורך. מאז שהתוודעתי אל בצק הפילו אני מכינה בורקס אך ורק מפילו – ללא מרגרינה, עם מעט מאוד שומן ועם מרקם פריך ומתפצח וצורה נוחה לתפעול ובאופן כללי תענוג אמיתי.

מתחילים בלהפשיר את דפי הפילו מבעוד מועד.

מלית פיצה:

טוחנים בבלנדר מוט את הרכיבים הבאים:

עגבניות קלופות (קופסה אחת. בישראל אפשר להשתמש בעגבניות טריות. פה זה יקר מדי)

5 עגבניות מיובשות

שמן זית

2 שיני שום

2 כפיות אגבה (או מעט סוכר)

כפית טימין

מלח ופלפל לפי הטעם

כמה עלי בזיליקום (אם העציץ לא מת ואם זכרתם לקנות. במלים אחרות – לא חובה)

טוחנים הכל למרקם חלק, טועמים ומתקנים תיבול. אין צורך לבשל.

אפשר להוסיף זיתים שחורים קצוצים דק או ממרח זיתים טוב, אבל לא לטחון אותם עם המלית.

לבורקס:

פותחים את העלים המגולגלים בעדינות (בכלל, הכל צריך להיעשות בעדינות עם דפי פילו).

פורסים לרבעים.

מושחים רבע עלה בשמן, מניחים מעליו עוד עלה ומושחים גם אותו בשמן, ומוסיפים עוד עלה. אפשר גם להכין עם ארבע שכבות, אבל זה נראה לי ממש מוגזם.

מורחים בערך כף מהמלית על העלה. בשלב הזה אפשר להוסיף זיתים שחורים קצוצים דק.

מגלגלים לצינור מהודק, ואת הצינור מגלגלים לשבלול.

מורחים שמן מלמעלה ומניחים בתבנית.

אופים עד שנעשה שחום ופריך.

(וריאציה נוספת לארוחה מהירה: מלית תרד. מבשלים תרד מהפריזר עם כמה שיני שום פרוסות דק, מלח ופלפל. מסננים היטב מהנוזלים וממלאים בבורקס).

שעועית ברוטב עגבניות

לפני כמה זמן התחוור לי לחרדתי שלא כל האנשים בעולם מכינים אוכל מתוך מחשבה על שילוב של קטנייה ודגן וירקות (שילוב מושלם של חלבון מלא וויטמינים). המנה הזאת היא מנת ברירת המחדל כשאני רוצה שיהיה אוכל על השולחן בתוך חצי שעה בערך, כי היא מורכבת בעיקר מדברים ארוזים: קופסאות של עגבניות ואפונה או שעועית מהפריזר (כן כן, עוד משהו שבישראל לא חלמתי עליו וכאן הוא נעשה הרגל). כשמגישים אותה עם אורז, היא משביעה, טעימה ואהודה על בני כל הגילים.

מה צריך?

קופסת עגבניות מרוסקות

אפונה או שעועית קפואות

בצל

שום

שמיר (מיובש או טרי)

כוסברה (ממש עדיף שתהיה טרייה)

חווייג' למרק

כורכום

פפריקה

פלפל שחור

מלח

מעט אגבה או חצי כפית סוכר

מה עושים?

משקיפים את הבצל

מוסיפים תבלינים (אבל לא את הסוכר)

מוסיפים שום ואחרי רגע – את העגבניות

מוסיפים סוכר ומבשלים עד שהרוטב נראה מוכן.

מוסיפים את האפונה.

מבשלים עד ריכוך (אבל שלא ייהפך לסמרטוט!)

מפזרים כוסברה ובוחשים עוד שתי דקות.

מגישים עם אורז.

ספגטי בונזונז (או "כמולונז")

מכירים את שבבי הסויה החומים שנראים כמו בונזו? אז אני משרה את השבבים הקטנים (אלה שנראים כמו נסורת) במעט מאוד מים עם כמות נדיבה של חווייג' למרק ופפריקה מעושנת ואז מבשלת עם קופסה אחת של עגבניות מרוסקות לקבלת הבולונז הטבעוני המושלם. כן, אל תתפשרו על פפריקה רגילה. פפריקה מעושנת היא משהו אחר לגמרי ולדעתי היא פשוט אוצר.

אז מה עושים?

משרים שבבי סויה במעט מים עם חווייג' למרק ופפריקה מעושנת (בנדיבות). השבבים צריכים לספוג את המים במהירות ולספוג הרבה מהתבלינים. אל תגזימו עם המים, הם אפילו לא חייבים לכסות את השבבים שבקערה.

מאדים מעט בצל וגזר קצוץ דק מאוד.

מוסיפים עגבניות מקופסה אחת (אני משתמשת בפסאטה, כלומר עגבניות קצוצות ומסוננות למיץ סמיך).

מוסיפים את שבבי הסויה ומבשלים כמה דקות, עד שהמנה מרגישה מוכנה.

מוסיפים מלח לפי הטעם.

מגישים עם ספגטי.

גיוון: אם יש לכן שאריות פירה, אפשר להכין בחמש דקות בונזונז, להכניס לתבניות קטנות של קאפקייקס או לתבנית גדולה, לסדר מעל את הפירה ולהכניס לתנור עד שהפירה משחים קלות מלמעלה. טדאם! קיבלתן פאי רועים בחמש דקות עבודה.

סלט עם המון ירוקים וטחינה גולמית

Picture of Middle Eastern Vegetable Salad Recipe

אתם לא באמת חושבים שאני אצלם את ארוחת הבוקר שלי עכשיו, נכון? אז הלכתי לאתר הזה ומצאתי שם תמונה של סלט החלומות שלי, פחות או יותר (אני מוותרת על הבצל הירוק ואם כבר קטניות הן לרוב לא חומוס. אבל למה להיות קטנוניים?). 

לקפה נח יש (או לפחות היה פעם) סלט ממש נהדר, שמוגש עם טחינה גולמית מלמעלה ושתי פרוסות לימון גדולות. המיוחד בסלט הזה הוא קוביות הגזר הקטנטנות (מילימטר רבוע) שנותנות לו טעם נהדר ופריכות נפלאה. פשוט לא ייאמן שרוב האנשים מרסקים את הגזר לסלט בפומפייה והורסים את כל הכיף שלו (לדעתי. אבי דווקא מעדיף אותו מרוסק וזה מקור למחלוקת נצחית על ארוחת הבוקר בביתנו). מרגע שנחשפתי לקונצפט הגזר החתוך, הוא נהפך לפריט חובה בסלט שלי.

כן, כן, ארוחת הבוקר הכי טעימה בעיני היא סלט עם הרבה טחינה ולחם טעים, רצוי קצת קלוי וחמים. אם נחה עלי הרוח אני אוכלת את הסלט עם שאריות קינואה או כוסמת או בורגול קרות מארוחת הערב של אתמול. ואם אפשר איזה סלק ליד עם קצת שום והמון כוסברה, מה טוב. במלים אחרות, אני בעצם טבעונית ממש קלישאית.

סלט החלומות שלי קצוץ דק דק וכולל המון כוסברה, פטרוזיליה ונענע קצוצות דק, מלפפון, עגבנייה, צנונית, חסה, נבטי חמנייה שלמים, מעט זיתים, מעט אבוקדו (בעונה, ולפעמים אני מוותרת למען הרעננות, כי די מהר הוא נמרח בסלט ומשתלט על הכל), ולפעמים קצת זרעים קלויים וצנוברים, אם יש לי. ליד זה אני שופכת טחינה בנדיבות (יש לנו תמיד מכל של 5 קילו בבית. בישראל היינו קונים מכל יותר גדול, אבל לכו תשיגו 17 ליטר טחינה בלידס), ותועפות של לימון וקצת שמן זית ומלח. ובקיץ הכי כיף לאכול את הסלט הזה בתוך עלה גדול של חסה, כמו פיתה ירוקה, רעננה ופריכה. מממ… ירקות!

הבלוגריות הטבעוניות האהובות עלי

וגאנסקי

משחקת באוכל

סיו-פוד

טבעוניות נהנות יותר

שני צמחוני (שהוא למעשה שני טבעוני)

ויש עוד כהנה וכהנה (בעיקר לענייני אפייה), אבל בסופו של דבר אם אני רוצה להכין אוכל בזריזות ולא רק לרייר על המקלדת (וגם את זה אני אוהבת לעשות לעתים קרובות מאוד), אלו הבלוגים שאני מקבלת מהם השראה. לא חושבת שהכנתי שום מתכון משם ממש ככתבו וכלשונו, אבל אלו הפרקטיים והאהובים שבאתרים. את חוברת המתכונים הכי מוצלחת והכי אהובה עלי – טבעונות: המהפכה מתחילה במטבח – לא הצלחתי למצוא ברשת, אבל אולי עוד אפשר למצוא אותה ברוגטקה. פרט למחברת המתכונים האישית שלי, החוברת הזאת היא ספר הבישול היחיד שהבאתי איתי מישראל. פריט חובה אמיתי.

קציצת עדשים טבעונית

בשבועיים האחרונים קרו כמה דברים שהרחיקו אותי מהמטבח. האחד הוא שנאלצתי לעבוד בפאניקה על כמות בלתי נתפסת של טקסט, השני הוא שבאותו זמן אבי עבד בפאניקה על התזה שלו, עד הדקה האחרונה של הדדליין (אבל עכשיו זה נגמר. הידד!), והשלישי הוא שהילדים בחופשה. במלים אחרות, לא היה לנו זמן לסדר את הבית, לנקות או להשקיע בחיי המשפחה ובחינוך הילדים. אבל יום אחד הלכנו למ' ושרצנו שם שעות כדי שאבי יוכל להתפנות לכתיבה. ואכלנו שם מרק עדשים כל כך טעים, שהייתי חייבת לקטוע את רצף הפסטה-אורז-קוסקוס לעצלנים שאיפיין את השבוע הקודם, ולנסות בבית (הסוד של מ' – היא עדינה עם התבלינים ומערבבת עדשים חומות עם עדשים כתומות, שנמסות ומעניקות למרק מרקם סמיך ומנחם. גאוני).

בכל מקרה, איך שנכנסתי למטבח הדדליין התחיל לשרוט את הדלת וליילל, ואני נעשיתי עצבנית ודעתי היתה מוסחת, וכך קרה שהכנסתי לסיר בערך פי שניים מכמות העדשים שיכולה להתנפח בתוכו בנחת ועוד להשאיר מקום לנוזלי מרק. במלים אחרות, היה לי סיר שעולה על גדותיו עם עדשים. הוצאתי מחצית מהעדשים לקערה וחשבתי לי שכבר אמצא מה לעשות בהן אחר כך (כי הרי לא זורקים אוכל). בסוף יצא אלתור ממש מהמם של קציצות עדשים, שהיה כנראה תוצאה בלתי נמנעת של מבול הקציצות והלביבות שמציף באחרונה את הבלוגוספירה הטבעונית והתודעה שלי (ובעיקר הטיפ הגאוני של נופר עם הלביבות הטבעוניות, ההמבורגר המהמם של נעה שהבטחתי לנסות מתישהו, והתובנה הגאונית של אורי שביט בנוגע לעדשים)

ומכיוון שהייתי עסוקה ולא היה לי כוח להיות יצירתית, ומכיוון שכעבור כמה ימים ביקר אצלנו חברנו האהוב ר', שידוע בסובלנותו למזון בריא וטבעוני, הכנתי שוב את הקציצות. אלא שכמקובל במקרים כאלה, גרסת האלתור יצאה הרבה יותר מוצלחת מהשידור החוזר. לא נורא, ר' טען שזה דווקא טעים ועובדה שעד סוף ארוחת הערב לא נותרה אפילו קציצה אחת על הצלחת. אגב, הן הלכו ממש טוב עם באבא-גנוש.

זה הולך ככה:
מה צריך?

בצל
גזר
עדשים חומות
עדשים כתומות
קמח חומוס
תפוחי אדמה
מלח
כמון
כורכום
פלפל שחור

מה עושים?
מטגנים בצל ומעט גזר ומלח,
מוסיפים עדשים חומות וכתומות ומבשלים במעט מים עד שיתרככו ויהיו נגיסות אבל לא ממש מבושלות.
מסננים היטב מהמים
טוחנים בבלנדר לקבלת עיסה חלקה

מניחים מסננת מעל קערה, ולתוכה מגררים בפומפייה דקה בערך 2 תפוחי אדמה (תלוי בכמות העדשים שיש לכם. אני מעריכה שצריך יחס של 1.5:1 לטובת העדשים).
סוחטים את הרסק טוב טוב לתוך הקערה שמתחת למסננת, עד שהתפוחים המרוסקים די יבשים.
שופכים בעדינות את המים מתוך הקערה, אבל שומרים על העמילן (כלומר הקצף הלבן וכל מה שהצטבר למטה ונראה כמו קורנפלור).
מוסיפים את תערובת העדשים לתפוחי האדמה והעמילן, מוסיפים בערך כף וחצי קמח חומוס.
מתבלים לפי הטעם,
מגלגלים בידיים קציצות ואופים בחום גבוה בערך 20 דקות.
לא לשכוח להפוך בשליש האחרון של האפייה, כדי שיהיו יפות ושחומות משני הצדדים.
הן מחזיקות כמו גדולות, טעימות לאללה ומזינות למדי.
בתיאבון!