חתונה מאוחרת

זהו, התחתנו! ועוד קיבלנו לגמרי במקרה יום מיוחד למדי, שחל רק אחת לארבע שנים: 29 בפברואר. מלווין ציין שכך נוכל לחגוג את יום הנישואין שלנו רק לעתים רחוקות, ולי נראה שזה רק מוכיח שבכל זאת יש מידה של צדק בעולם. בדרך לעירייה התברר לנו שהיום הזה אפילו מיוחד יותר מכפי שחשבנו, כי באנגליה נהוג שביום הזה, גם אשה יכולה לשאת גבר, ולא רק להיפך כפי שנהוג בכל שאר ימות השנה. מתאים לנו.

בתור צעד שהיה אמור לחלץ אותנו מעיסוק יתר בבירוקרטיה, השקענו בזה טיפה יותר ממה שהתכוונו. אחרי שבניסיון הקודם גורשנו בבושת פנים, נאלצתי לתרגם לאנגלית תעודת גירושין (ההזרה שיוצר התרגום הופכת את הטקסט השוביניסטי בארמית לנורא במיוחד), ובזכות פקידה שיודעת קומבינה מהי, אישרו לנו את התרגום אף על פי שאני עשיתי אותו ולא צד שלישי נטול אינטרסים. אז עכשיו אנחנו נשואים, ובחיי שלא פגשנו שום רב (אם כי בעקיפין אפשר לומר שהם שלחו את ידם הארוכה גם לחתונה החילונית הזאת). יופי. לא עוד הוכחות זוגיות שדורשות עשרים חשבונות ארנונה מחמש השנים האחרונות.

נסענו העירה עם עדינו הנאמנים – ליאת וסיימון, ובתם השקטה להחשיד שלא הפריעה אפילו פעם אחת חרף גילה השערורייתי (שנתיים ורבע!). לפני שנכנסו לפקידים רצנו לחפש "מתנות חתונה", שנוכל להחליף בשלב הטבעות. חשבו שיהיה מצחיק להחליף ממתקים, ואמנם בפיצוצייה הקרובה ביותר לעירייה התגלו חטיפי שוקולד אורגניים סחר הוגן (מריר ולבן), שעוררו רושם אדיר באשה הלבבית שהנחתה את הטקס (היא התפעלה מהבחירה בקול רם כמה וכמה פעמים. האם זו דרכה האנגלית להגיד שזה משונה?).

תכלס, יכולנו לשלוח מישהו אחר. אפילו לא ביקשו מאתנו תעודה מזהה. אבל היה משעשע. במיוחד נהניתי לראות את הזוג שנכנס אחרינו – פרק ב' מובהק, הוא בחליפה שחורה והיא בשמלה סגולה, חייכנים ומלווים בעדים שהתלבשו ממש יפה. אני לבשתי את המכנסיים הנוחים שלבשתי בתור פיג'מה…

למראית הדז'וו

העדים שלנו לאו דווקא רצו לבוא בקז'ואל. ליאת התקשרה אלי יומיים לפני האירוע והציעה להשאיל לי שמלה. אני חושבת שקצת איכזבתי אותה כשהופעתי בג'ינס והפקעתי ממנה את ההזדמנות להתגנדר. עובדה: היא באמת היתה לבושה הרבה יותר יפה ממני לאירוע הנוצץ.

מה שמצחיק הוא, שבישראל אין כמעט אנשים שמתחתנים רק במשרדי הרבנות, אבל בצירוף מקרים די מדהים אנחנו פגשנו בדרך את שתי השכנות שלנו, ושתיהן איחלו לנו את מיטב האיחולים והודו שגם הן התחתנו ככה, בעירייה ובלי מהומה. זה נורא יקר לעשות טקס…
האירוע עצמו היה מצחיק להדהים. בחדרון פקידי עירייה קלאסי היו גבר ואשה לבושים בבגדי חג שחורים ועוטים מבטים נרגשים (במיוחד האשה, שהיתה במצב אקסטטי ורגשני להדאיג). ברחבי המשרדון היו כמה זרים של פרחי פלסטיק, ששיוו נופך נוגע ללב לכל המעמד.

הכרזנו על נישואינו בפני העדים. כולנו חתמנו. בתוך 4 דקות זה נגמר.

פרחי פלסטיק על ארונית תיוק. ככה זה כשפקידים נדרשים להיות מעצבי פנים

לקראת סיום: פינתנו "רק באנגליה"

כשגמרנו להתחתן וגם לשתות שוקו על חלב סויה (וקפה לגדולים) עלעלנו בשעשוע בצהובון סלבריטאים נחות במיוחד שמצאנו בבית הקפה. הוא באמת היה נחות במיוחד, תאמינו לי. והיה בו גם מדור מתכונים. הוא כלל עוגת גבינה טופו עם לימונצ'לו. טופו? לרגע קצר שקלתי לתת לצהובון כמה נקודות זכות, עד שנפלו עיני על הכותרת "אולי אחזור ללבוש בגדי עור!" (לא, זה לא על כוכבנית שעברה לטבעונות).

וזה מזכיר לי מעשה שהיה במסעדה סינית משפחתית בברדפורד לפני שבוע. הילדים כבר מותשים ומזמינים מהתפריט האנגלי צ'יפס. אני רוצה את המנה שלי עם טופו. בתפריט המלה הזאת לא מופיעה. עם זאת, יש הצעה לפריט אקזוטי שאפשר להוסיף למנה בתשלום סמלי ממש. Bean curd. אני מחליטה להיות הרפתקנית, ומגלה שזה… טופו. איך לא זכרתי שגם סויה היא סוג של bean.

ומתכון לסיום: שמחת עניים

מתאים לאכילה כשמחכים לגודו וגם סתם כך

מכיוון שאי אפשר לסיים בלי מתכון, ומכיוון ששום חתונה אינה שלמה בלי אוכל טעים, הנה מתכון מפתיע מהצנוע שבירקות – הלפת. נכון, לפת הוא כנראה ירק השורש הכי פחות סקסי בעולם, עם מוניטין של מזון בהמות או אוכל לפולנים עניים. במשך שנים הצידוק היחיד לקיומו בעיני היה הופעתו המזהירה ב"מחכים לגודו". אבל הגיע הזמן לומר: הלפת היא קורבן לאי צדק משווע. הנה מתכון לא הכי בריאותי אבל כזה שמוציע מהלפת את המיטב: בניגוד לחזותה הדוחה, ללפת יש טעם עדין ומיוחד, והצלייה הזאת מוציאה אותו והופכת את הלפת למעדן נימוח.

מה צריך
פרוסות דקות וארוכות של לפת (נגיד, שני מילימטר עובי ו-3 ס"מ אורך לפחות).
שמן
אבקת קארי
זרעי כוסברה טחונים
מלח

מה עושים
בסיר עם כמות נדיבה של שמן (נגיד, עומק של חצי סנטימטר) וחצי כפית מלח מטגנים את הלפת.
(כן, זה עולה לי בבריאות רק לכתוב את זה, אבל זה מה שעשיתי)
כשהיא משחימה ומתרככת, מוסיפים קצת מים, שלא יכסו אותה.
מוסיפים מעט קארי ואבקת זרעי כוסברה – לא להגזים עם התיבול!
להמשיך לבשל עד שהשמן מקבל צבע של קארי והלפת רכה לגמרי.
לאכול ככה, או לפזר מעל פירה רך ואוורירי עם הרבה שמן זית ומעט מלח.

בתיאבון ומזל טוב!

אורז אדום, סלט ירוק, ספר צבעוני

ושוב אנחנו מעלעלות בספרי פעוטות באנגלית בסיסית (החדשות הטובות: סוף סוף התחלנו לקרוא את פו הדב!). בשבועיים האחרונים יש לכליל אהבה חדשה: טופסי וטים. מתברר שזאת קלאסיקה מאז שנות החמישים, ושבאחרונה איירו את הספרים מחדש כדי לקרוץ לקהל הצעיר (לא ברור למה. לשמחתנו הבשורה לא הגיעה לגן של כליל, שממנו שאלנו כמה מספרי הסדרה באיורים ה"מיושנים". בחיי, מה הדחף הזה "לחדש"?! נו, לפחות לא ניסו לאייר מחדש את פיטר ארנבון).

בכל מקרה, הפעם מדובר בסדרת ספרים ארוכה למדי ונטולת עניין, אבל בעולם שמצטייר בעדו – יש ויש עניין (לפחות בשבילי). העלילה היא כזאת: התאומים טופסי וטים קמים בבוקר ומנופפים למיילדת שצועדת מול ביתם. "אני קצת ממהרת", היא אומרת ונכנסת לבית השכנים. לאחר מכן אמא שלהם נעלמת באופן מסתורי, ואבא לוקח אותם לקבוצת המשחק. כשהם חוזרים, אמא לוקחת אותם להציץ בשכן החדש – התינוק שנולד לשכנה היום בבוקר.

הפתעה: אמא שלנו היא דולה!

ובכן, מדובר כאמור בסדרה נורמטיבית, דידקטית ופופולרית ביותר. אבל המציאות המתוארת פה בנונשלנט כוללת אמא שהולכת לסייע לשכנה ללדת, לידת בית, ילדים שמכירים מיילדת, חינוך ביתי ומשחק בבוץ עם תולעים (בסצינה הכי חמודה בספר, שבה טופסי ממציאה שיר לתולעת שמצאה בגינה).

בישראל זה היה נחשב ספר היפי והזוי. באנגליה זה רב מכר היסטרי כבר שנים.
מה זה אומר? היום בדיוק פגשתי מיילדת, שאמרה לי שלידות הבית באנגליה לא נפוצות במיוחד – רק 3% בערך (בוויילס 4%), אבל הממשלה – שימו לב!! – מנסה לעודד נשים ללדת בבית. זה כל כך קל פה, שזה מביך. כדי ללדת בבית את צריכה פחות או יותר רק להיות בריאה ולהגיד למיילדת שמלווה אותך שאת רוצה ללדת בבית. הנה, תראו.

האם מיותר לציין שישראל מתעקשת להקשות גם פה, ודווקא מחמירה את התנאים ללידת בית, שגם כך חמורים, וכוללים בין השאר עונשים ליולדות בית. אני, למשל, לא קיבלתי מענק לידה כי ילדתי בבית ולא רצתי אחר כך לבית חולים (אחרי הלידה? השתגעתי?). אם זה מרגיז גם אתכן, אתן מוזמנות להיכנס לפה ולחתום על עצומה בעניין.

הלאה. חינוך ביתי. פה זה מאוד נפוץ שילדים נשארים בבית לפחות עד הגיל המופלג 3, שבישראל כבר מעורר תהיות כבדות בנוגע ליכולת של ההורים "לשחרר".

באתר ההרשמה לבתי ספר בלידס כתוב כך:

Your child must be in school the term following their fifth birthday. This is unless you decide to educate them at home, in which case you must contact the Admissions Team who will advise you on what to do.

זהו. פשוט, לא? ועל פי השמועה אפילו משלמים להורים קצבה אם הם מחנכים בבית. איפה זה ואיפה ישראל. (שלא לומר, איפה זה ואיפה אני, שיושבת פה ליד המחשב שעוווות ואיפה הייתי בלי הביביסיטר בחינם הזה, מה גם שילדתי הקונפורמיסטית פשוט אוהבת את זה. >אנחה< אבל זה נושא לפוסט נפרד).

ובכן, אחרי שהילדים גומרים לשחק בקבוצת המשחק ומשחקים בבוץ ומגלים שאמא שלהם היא תומכת לידה במובן הכי טבעי ונינוח של המילה, הם מנופפים מהחלון לשכן החדש.

הלוואי שחיי היומיום היו נראים ככה באמת. אבל נחמד לגור במקום שבו לפחות יוצאים כאלה ספרים.

אורז אדום עם חצילים

אבי אוהב אורז רטוב. אני אוהבת אותו אחד-אחד, די יבש.

והפעם הרי בכלל תיכננתי להכין תבשיל רטוב שילווה את עלי הגפן של ארוחת הערב (זה שוס בפני עצמו: דווקא באנגליה הכנתי עלי גפן ממולאים בפריקה. זה טעים!! איפה לעזאזל מצאתי פריקה באנגליה? בסופר הכשר של המוסלמים בברדפורד, כמובן).

אז כמו שקורה כשמבשלים בלי תכנונים, קודם כל הזהבתי בצל ושקעתי בהרהורים. ואז הוספתי קוביות חצילים וטיגנתי אותם (כן כן) עד שהתרככו וקצת הזהיבו, ובזמן הזה שלפתי גזר וקצצתי לקוביות קטנטנות (מילימטר רבוע), והתחלתי להרהר בתיבול. מתישהו בתהליך הבישול של הקדירה עלה בדעתי שהיא תלך טוב על מצע של אורז לבן. ובעצם, למה לא לערבב? זה יצא טעים לאללה, וזה הולך ככה (זה לא בדיוק מתכון מדויק, אלא יותר תיאור של מה שקרה במטבח):

מה צריך?
1 בצל קצוץ
1 חציל בקוביות
2 שיני שום קצוצות
1 גזר בינוני קצוץ דק-דק
כוסברה טרייה לפי הטעם
קצת שמיר
אורז בסמטי (כמה שרוצים. אני הלכתי על כוס גדולה אחת)
1 קופסת עגבניות חלוטות וקלופות עם מיץ
(האמת היא שאני די נבוכה מזה, אבל באנגליה העגבניות יקרות למדי, אז במקום לאכול מקומי הידרדרתי שוב לשימוש בשימורים…)

בהרט
כורכום
פפריקה (בנדיבות)
מלח

מה עושים
בסיר בינוני, להזהיב-להשקיף בצל (אני מוסיפה מלח כבר בשלב הזה, כי הוא מוציא את הנוזלים מהבצל יותר מהר)
להוסיף קוביות חציל
כשהן די רכות, להוסיף קוביות גזר
להוסיף שום
להוסיף מעט מים
לבשל זמן מה
להוסיף עגבניות
לתבל
לבשל זמן מה
להוסיף אורז
לצקת מים שיכסו את האורז היטב, בכמות שלא תאפשר לאורז לספוח את כל הנוזלים.
אפשר לפתוח את המכסה ולהוסיף מים באמצע הבישול.
לבשל עד שהאורז רך ונגיס, וחלק מנוזלים לא נספחו לתוכו עדיין.

זהו. בתיאבון.

>אפילו כליל סרבנית החצילים אכלה מזה בהתלהבות<

אגב, אני חושבת שזה עשוי ללכת טוב עם סלט אחר שהתהווה פה בבוקר אחד בלי מלפפונים, שהולך ככה:

סלט ירוק מאוד
מה צריך?
הרבה כוסברה קצוצה דק מאוד
הרבה פטרוזיליה קצוצה דק מאוד
הרבה נענע קצוצה דק מאוד
מעט עגבניות טריות קצוצות דק
מעט עגבניות מיובשות
בצל סגול (כן, קצוץ דק)
שמן זית
מלח
לימון (אפשר להוסיף מעט מהקליפה. קצוצה דק, כמובן…)

* אפשר להוסיף את שאריות הפריקה שנשארו מעלי הגפן. זה מוסיף להכל את הטעם המעושן המופלא הזה, וגם הופך את הסלט ליותר משביע. אפשר גם זיתים שחורים.

והפעם בפינתנו "רק ביורקשיר"

בין הבתים יש מעברים קטנים, שמובילים לפעמים למקומות נסתרים וקסומים (למשל, מהכביש המהיר לפארק קטן עם פלג קטנטן). הייתם בטח קוראים לזה Alley. אבל לא, פה ביורקשיר קוראים לזה ginnel.

רגעי קסם

יש לפעמים רגעים קסומים. הנה, לפני שבועיים. שלג יורד, נושר בעדינות, והפתיתים הולכים וגדלים, ולילה אומרת בלחיים לוהטות ועיניים זורחות "את חייבת לצאת החוצה!!"

דימוי

לילה מתאמנת בכתיבה. "תראי! האות b נראית כמו אמא עם תינוק בבטן!"

סנטה בסיינסבורי

מה מתאים יותר ליום חורף מאשר סיר חמין מהביל? יום אחד לפני כשבוע שוטטה לה חברתי ליאת (שהעניקה לי אישור לפטור אותה מאנונימיות בבלוג) בסופר השכונתי, והנה – קדירת חרס לבנה במחיר מבצע מגוחך ניצבת לה על המדף. ברור שהיא קנתה. אלא שממש כשיצאה מפתח החנות והובילה את העגלה על מהמורות הכביש, רעדה העגלה, והקדירה החדשה נפלה והתנפצה על הכביש. אבוי!
מיד הקיפו אותה זקנות טובות לב וניחמו אותה. "רק רציתי להכין קדירה", אמרה ליאת בחוסר אונים, מביטה בצער בשברים המנופצים על הכביש השחור. והנה, מבין הזקנים והזקנות מגיח זקן באפודה אדומה וזקן לבן, ושיער תלתלים לבן, והבעה חביבה. "חזרי לחנות, אולי הם יתנו לך חדש. אחרי הכל, זהו חג המולד!" (חג המולד הוא תקופה די ממושכת פה, מתברר). הוא חייך בחום כזה, שליאת החליטה לראות בכך אות משמים, ושבה לחנות נבוכה. בעומדה תוהה מול עמדת שירות הלקוחות, תפסה אותה אחת העובדות ושאלה כיצד תוכל לעזור. ליאת מלמלה משהו על הקדירה השבורה, וההיא – בצעד מרהיב של נדיבות על חשבון המעביד – לקחה אותה מיד למדף המתאים והעניקה לה בו במקום מכסה חדש במקום זה שנשבר.
ליאת, שידעה שהעובדת היא למעשה יהודייה, סחה לה בחום "אולי את תביני אותי. רציתי להכין למשפחה שלי חמין לשבת". "הו!", קפצה המוכרת בשמחה יתרה, "לא ידעתי שאת יהודייה!"
בצאתה, נופף סנטה קלאוס לליאת ואיחל לה חג מולד שמח. הוא כנראה מחלק נסים גם לאתאיסטים ממוצא יהודי.

התקליט השבור תוקן
ובאותו סופרמרקט, ביום אחר, ליאת ואני עומדות בקופה. לקופאים יש כובעים מצחיקים וברקע מתנגנים שירי כריסטמס בלי הפסקה. אחד מהם הוא השיר היפה של ג'ון לנון, אליל נעורי. אבל רגע, משהו פה ממש משונה…
המשהו קשור לתקליט ששמעתי אינספור פעמים בנעורי (וגם הוקלט על קסטה שנטחנה עד דק, פשוטו כמשמעו, בתוך הווקמן שהוצמד לאוזני בגיל 12 ולא הוסר מהן עד גיל 17 בערך). הוא היה שרוט בדיוק בקטע המרגש של המודולציה בפזמון עם מקהלת הילדים של הרלם, ואז במין אנטיקליימקס חזר על עצמו שוב ושוב עד שהתעשתתי והזזתי את המחט, אבל זה כבר הוקלט ככה.

אז התרגלתי לשמוע את השיר תקוע, וככה הוא נשאר לי. ומכיוון שבישראל זה לא שיר שמשמיעים ברדיו, ומכיוון שבכל מקרה בתחנות הרדיו שאני כבר שומעת לא משמיעים כאלה שירים (106 FM?!), פשוט לא יצא לי לשמוע את השיר הזה בגרסה תקינה. והנה – נס קטן.


חג שמח ודי למלחמות

השיר עצמו דווקא נראה לי די אופטימי, אבל לא יכולתי להתאפק כאשר מצאתי את הקליפ הסופר מדכא ואירוני הזה, ונזכרתי במשהו שקרה לנו לפני שבועיים, במסיבת הכריסטמס התמוהה להדהים של אנשי רוטרי, בכנסייה האוניטרית בלידס.
היתה זו מסיבה שהזכירה יותר מכל התכנסות של בית אבות. רוב הקרואים היו מעל גיל 70, ורובם היו בני המעמד הבינוני שהסתדרו כלכלית ורוצים לתרום לחברה. החבורה הזאת, עם סוודרים וסיכות רוטרי, נראית כמו האחרונים שהייתי מתארת לי שיתעניינו בבניית מרפאה ניידת בקונגו (ההתרמה האחרונה שלהם עד כה). למעשה, לו הייתי פוגשת אותם רק באירוע הזה, הייתי מתארת לי שהם יתעניינו בעיקר בשתיית תה. התוכנית האמנותית של הערב כללה זמרת אופרה ששרה להיטי איסט-אנד וברודווי קלילים בסגנון אופראי. במחרוזת הפתיחה שלה היא הזמינה את הקהל להצטרף, והקהל נענה בהתלהבות. אני פרצתי בבכי. היא שרה את My Favortite Things, שהתקלקל אצלי לעד כנראה בגלל הרשע שבבמאים, לארס פון טרייר. אני משתתפת בצערה של כל אחת מכן (וגם בצערם של הבחורים) שישבה כמוני באולם קולנוע מלא בצופים מתייפחים. הנה מה שנשאר לי מהנזירה החיובית מריה:


מה עשית לי, לארס פון טרייר!

ואם כבר נוצרים, נסיים במשהו קצת יותר חיובי ומשעשע, כי בכל זאת שוב חגים. אתמול בא אלינו מלווין ונתן לנו חנוכייה (וגם נרות!). לילה ואני העמדנו אותה על אדן החלון (כי זה מה שעושים עם חנוכיות, לא?). שעה לאחר מכן הופיעו אבי ונור עם עץ אשוח קטן מפלסטיק (אחרי שהוציאו אותו מהקופסה התברר גם שהוא בגוון כסף). שמנו גם אותו על אדן החלון. הילדים קישטו את החדר. את החנוכייה, כצפוי, לא הדלקנו (וכך גם לא שרנו את השיר צמא הדם "מעוז צור", שבדרך זוועתית ובלתי נמנעת נדבק לברכת הדלקת הנרות). אבל עכשיו גם לנו יש עץ חג מולד. סליחה, "חנוכה בּוּש".

היהודים מקנאים בשכנים

שיח חנוכה ושיח חג המולד בעצם די דומים: בשניהם הסיפור הוא על דתות קטנות שנרדפות על ידי האימפריה השלטת

ולסיום סיומי באמת
באמת מזמן כבר לא חילקתי פה מתכונים, אבל היום אכלנו ארוחה מעוררת השראה לחלוטין במסעדה הודית שרוב התפריט שלה טבעוני – ובכל זאת היא זכתה בתחרות הארצית של המסעדות ההודיות באנגליה. אז נכון, היה חריף לאללה, אבל הקינוח היה עוגה טבעונית עם גלידה טבעונית.
אני חושבת שהעוגה הזאת הולכת ככה:

עוגת חג מולד מהמסעדה ההודית
מה צריך?
1 כוס אגוז פקאן קצוץ גס
2 כוסות קמח מלא
1 1/2 כוסות קמח לבן
1 כפית מלח
1 כפית קינמון
4 כפות אבקת קקאו (פה אפשר להשיג אותן סחר הוגן בכל סופר!)
1 כף אבקת אפייה
1 כף חומץ (עדיף תפוחים)
1 כוס שמן
3/4 כוס מייפל (אפשר דבש או סילאן)
1/2 כוס חלב סויה או מים
4 כוסות גזר מגורד
1 כוס שבבי שוקולד מריר (אפשר קצת יותר)

מה עושים?
לחתם תנור ל 180
לערבב חומרים יבשים ואגוזים
להוסיף חומרים רטובים ושוקולד.
לערבב רק עד איחוד (לא יותר מדי)
לשמן תבנית גדולה (20על 30)
הבלילה צריכה להיות בגובה 4-3 ס"מ
לאפות 45-60 דקות.
לחכות שהעוגה תתייצב, ולהגיש עם גלידה וניל טבעונית.

כך (כמעט) התחתנתי

בישראל לא העלינו על דעתנו להתחתן. גם כי אנחנו לא אנשים של טקסים וגם בגלל הרבנות. אבל בזמן שנאנקנו תחת עול מסמכי הוויזה ואחרי שמאסתי בניירת האינסופית שנדרשת כדי להוכיח שאנחנו בני זוג (רק כדי לקבל עוד ניירת), גמרתי אומר בלבי להרכין את ראשי ולהירשם כדין (אם כי לפחות לא כדת) כזוג נשוי. כפי שניסחה זאת חברתי ה', שהתחתנה בעל כורחה ובחירוק שיניים לפני כמה חודשים – עוד סידורים בעירייה.

קבענו פגישה, שילמנו מראש (נור שאל אותי למה הם גובים כסף, וכשהסברתי לו שהמדינה לא מחמיצה הזדמנות לקחת כסף מאנשים, הוא אמר בפליאה "אבל חשבתי שאנגליה היא מדינת רווחה!") והגענו בזמן עם כל המסמכים. או כך חשבנו.

על מדרגות בניין העירייה (אבי מרוטש)

מתברר שלא הבאנו את מסמכי הגירושין של אבי מלפני 15 שנה בערך, והסתפקנו בתדפיס של מרשם האוכלוסין שבו מצוין שהוא גרוש. הפקידה בחנה את הטפסים, הלכה להתיעץ וחזרה עם מסמך שמפרט מה בדיוק צריכים ישראלים להציג. מסמכים מהרבנות, כמובן. הם פשוט רודפים אחרינו לכל מקום, ולא ייאמן שהבריטים משתפים איתם פעולה ודורשים מאתנו להציג מסמך כל כך דתי כמו גט. מיותר לציין שהפקידה אפילו לא יודעת מה המלה הזאת אומרת. ניסינו להגיד לה שאלו מסמכים רשמיים של המדינה, ואם כתוב פה מה מצבו המשפחתי, זה כנראה מוסמך ורשמי. שריר אחד לא זז בפניה הקפואים.

לרגע אחד אבי ניסה לדבר עם הפקידה כדבר אדם אל חברו, ואמר "אבל הרי הסיבה היחידה שאת בכל יודעת שפעם הייתי נשוי היא בגלל שהרגע אמרתי לך את זה. בלי הרצון הטוב שלי היינו ממשיכים הלאה בלי שום סיבוכים ותעודות". הפקידה לא התרשמה מהאזרחות הטובה שגילינו עד כה, והסבירה לו בקרירות שזה לא חוקי לשקר לגופים רשמיים. למעשה, זאת עבירה שאזהרה מפניה מופיעה על שלט קטן שמוצב על השולחן שלה.

שידלנו אותה לקבוע לנו פגישה נוספת בלי תשלום נוסף ויצאנו משם, פחות מתוסכלים ממה שהיה אפשר לצפות.

ביוצאנו אל הרחוב הקריר הרהרתי בכך שהחיים בעולם מלא ניירת מקיאים מתוכם אנשים שחיים בצורה לא נורמטיבית (מי אמר "לעולם לא-עולם"?). אף אחד לא יגיד לך כלום בזמן שתעבוד בלי קבלות, או תביא ילדים לעולם בלי להתחתן, או תעבוד בלי תעודה. אבל ברגע שבו תנסה לצאת מהארץ עם הילדים הלא רשומים שלך, או לבקש ויזה בלי הבטחת הכנסה או תלוש משכורת, או לקבל זכויות של בני זוג בלי תעודת נישואין, או סתם לקבל יחס חיובי בלי לנהל חשבונות מסודרים… או אז, חצוף שכמוך, תחוש בנחת זרועה של הבירוקרטיה.

טוב, ברור שלא גיליתי את אמריקה (ממילא בטח לא היו נותנים לי ויזה לאמריקה). אבל זה מעלה את התהייה מי עשוי להיחשב אדם נורמטיבי. האומנם העולם שוקק ביושבי פרברים עם עבודה קבועה, ילד וחצי וחתול? לי דווקא נדמה שלרוב המוחץ של אוכלוסיית העולם בכלל אין סיכוי לקבל ויזה, או אישור עבודה (אל תגידו לי "מהגרי עבודה". אני מתכוונת עכשיו לעבודה – לא לעבדות).

שלטון המסמכים לא רק מונע מאנשים לפתוח דף חדש, אלא גם כופה על האנשים לקיים זהות קונסיסטנטית ולא להתנער מהעבר לעולם. על הקשיים בקיום סט אחד של פרצופים לכל שימוש מעניין לקרוא בדיון שהתפתח עם פתיחת +google, כשנשאלה השאלה איפה אפשר לספר פה בדיחות גלעד שליט? אוי, כמה קלים יכולים להיות החיים בעולם שטרם תעודת הזהות (שלא לדבר על המאגר הביומטרי). צריך רק חוש למשחק ויצר הרפתקנות, ועוד כמה דברים, כמובן, אבל תנו לי להיות רומנטית לרגע.

תחתמי פה, ופה ופה (ארנו דו טיל לא מופיע במאגר הביומטרי)

בימינו הקודרים ואפופי המסמכים והתיעוד הביומטרי, לא רק שכמעט בלתי אפשרי להחליף או לשנות זהות, גם כמעט בלתי אפשרי לפתוח דף חדש (אספר על זה בהרחבה בהמשך, מבטיחה). וכאשר התיק האישי שלך, שבו תמיד איימו עלינו בבית הספר, פתאום נעשה ממשי ומופיע על כל מסוף של פקיד או שוטר, לך תסביר שאתה אמנם עבריין תנועה מועד, אבל גם פילנטרופ שחביב על כל שכניו (האחרונים לא ממש זוכים לתיעוד אלקטרוני. עדיין). וכאשר אנחנו כבר עומדים מול הפקיד ויודעים אילו נתונים חשופים אליו ואלו אינם, וכאשר אנחנו במדינה זרה, ומנושלים משיעור נכבד מההון התרבותי שלנו, אין לנו אלה להיזכר בשירה של שימבורסקה ולזכור שאמנם מול הפקידה ידינו כבולות, אבל העולם גדול ורחב וחופשי.

ומתכון לסיום

איבדנו תירוץ לארוחה חגיגית, אבל לפחות לא את הארוחה עצמה, כי כמה ימים אחרי כן הזמנו חברים לאכול איתנו סושי, ואני לא התאפקתי והכנתי עוד דבר או שניים. או שלושה. למי שמכיר אותנו מיותר לספר שכל הסושי שהכנו (18 רולים) נאכל, וכך גם רוב הספרינג-רולס ואפונת השלג המתוקה להדהים שמוכרים פה, שהוקפצה עם גרד לימון, זנגביל מגורר וקצת רוטב סויה.

אבל הכי כיף, לדעתי, היה מרק הסובה, המכונה אצלנו "מרק שובע"

כרגיל אני גונבת תמונות מהרשת. כמו שאתם רואים, אפשר גם עם בצל ירוק

מרק סובה (לסיר גדול באמת)

מה צריך?

1 חבילת אטריות סובה (מכוסמת. בדקו ברכיבים שהן לא מכילות בעיקר חיטה!)

2 כפות מיסו אדום

2 כפות זנגביל מגורר דק

2-3 חופני אצות (וואקמה, או מין סוג של נורי שמוכרים פה בגרסת רצועות דקיקות. אפשר גם קומבו)

2-3 כפות רוטב סויה

6-7 כוסות ציר מרק ירקות מסונן (אני הכנתי ציר מבצל, כרוב, קישוא וגזר עם קצת מלח)

טופו (בקוביות לפי הטעם)

גזר (קצוץ לגפרורים)

קישוא  (קצוץ לגפרורים)

נבטים

פטריות פרוסות גדול (פורטובלו ו/או שיטאקי. אני שמתי משתיהן אבל לא חייבים)

מה עושים?

מכינים ציר ירקות (או משתמשים באחד מוכן. אני שמרתי את הקישואים מהציר והכנסתי למרק).

מרתיחים את הציר המוכן עם ג'ינג'ר וסויה

מוסיפים מיסו ובוחשים

מוסיפים גפרורי ירקות לפי הטעם (גזר, קישוא, פטריות פרוסות)

מבשלים עד שהגפרורים נגיסים אך רכים

מוסיפים קוביות טופו באיזה גודל שאוהבים

בינתיים מבשלים את האטריות לדרגת אל-דנטה

מוסיפים אטריות ונבטים למרק,

ומגישים. אם רוצים, אפשר להוסיף עכשיו כמה טיפות שמן שומשום.

זה טעים.

טבעונית בארץ זבת חלב ושומן חזיר או: איך נהפכתי לרחל טל-שיר

התנצלות: כשיהיה לי חיבור אינטרנט נורמלי אוסיף פה קצת תמונות וקישורים. בינתיים פשוט תקראו.

זאת באמת חכמה קטנה מאוד לרדת על הקולינריה הבריטית, ובכל זאת – אני בהלם תרבות. התדהמה אחזה בי לראשונה כאשר בסיור בשוק של לידס עצרנו (מתוך התחשבות בילדים המורעבים) במעין דיינר עממי. הם קוראים לכל מזללות הפיש אנד צ'יפס שלהם "בתי קפה", והיתרון הגדול של המזללה המסויימת ההיא היה שלט גדול שבו נכתב "אנחנו מטגנים בשמן צמחי". הם מטגנים פחות או יותר את כל התפריט שלהם, אז זו כנראה הקלה די גדולה לחזירי אנגליה.

התפריט כלל אלפיים דרכים לאכול צ'יפס, כולל כריך צ'יפס, שזה מין לחמנייה ספוגית ולבנה עם המון צ'יפס. המקומיים מטביעים את זה ב"רוטב חום" (אין צורך לקרוא לזה בשם של אוכל, כנראה, אף על פי של' דווקא טוענת שזה טעים וגם טבעוני). הצצות בצלחות של אחרים לא הניבו מנות מעודנות יותר, אם כי היו שם כמה אנשים שאכלו פירה אפונה עם הצ'יפס והבשר נוטף הרוטב החום, וזה דווקא די חמוד ונוגע ללב בעיני. השוק מלא בדוכנים ומזללות של אוכל מטוגן ונטול ערך תזונתי (או טעם) כמעט לגמרי. די שמחתי לגלות שמשרד הבריאות, באקט של פטרונות מתבקשת, הקים בתוך השוק מרכז תזונה גדול, עם קורסים לבישול למבוגרים ולילדים מעל גיל 12, עם הנחיות לתזונה מאוזנת ובריאה.

מצד שני, השוק מלא בירקות יפים וזולים ובחנויות תבלינים נהדרות, ובדוכנים של אוכל אפריקאי וקריבי, עם מבחר אדיר של צמחים ואבקות שמעולם לא שמעתי עליהם (אני בהחלט מתכוונת לנצל את אופיין הידידותי של שכנותי האפריקאיות ולרדת לעומקו של העניין). איזה כיף! אנגליה מלאה ירקות נהדרים!

איפה הטופו?

מה רבה היתה הפתעתי כאשר סוף סוף הזדמנתי לסופרמרקט פה בשכונה. בימים האחרונים קנינו בעיקר בקואופרטיב המזון שנמצא במרחק חמש דקות הליכה מהבית, ואמנם מציע מבחר די מצומצם של מוצרים, אבל חלק אדיר מהם הם מוצרי סחר הוגן, ולא מעט מהם יוצרו במיוחד בשביל הקואופרטיב. זה נחמד, וכבר הציעו לנו לקנות מניה ולהפוך לחברים. אבל בקואופרטיב קשה להשיג דברים שנראים לי טריוויאלים לבישול, ולכן היום אזרתי עוז וצעדתי עוד חמש דקות תמימות עד הסניף של מרקס אנד ספנסר – סניף קטן יחסית, שמוכר "פשוט אוכל". טוב, אולי בשביל אנגלים המלה "פשוט" אומרת משהו אחר. ואולי המלה "אוכל" כאן היא לא מה שאני רגילה אליו.

חשבתי שבסופרמרקט ענק כזה בטח אפשר למצוא טופו, או רוטב סויה, או טריאקי. מיותר לציין שחשבתי שאמצא בסופרמרקט ענק כזה אוכל. למעשה יש בו בעיקר טורים על טורים של מקררים עם מנות מוכנות לחימום במיקרוגל, ומדפים עם רטבים מוכנים. "טופו?", חזרה אחרי המוכרת בפליאה מסוימת. "לא, מותק. הדבר הכי קרוב שיש לנו זה… זה", והיא לקחה אותי למקרר שבו ניצבה לזנייה צמחונית קפואה בקופסה. "זה עם טופו, מותק", אמרה בהשתדלות (בלידס כל הזמן קוראים לכולם מותק, כלומר Love).

לרגע חשבתי שאולי אני פשוט חווה חוויית סופרמרקטים רגילה, כי הרי גם בישראל אני מגיעה לסופר אמיתי פעם בשנתיים בערך, ואולי בימינו גם בישראל מוכרים רק אוכל מוכן, קפוא? לא, התנערתי. זה לא יכול להיות. סופרמרקט נורמלי בישראל מכיל בערך פי 5 יותר סוגי ירקות טריים מאשר המקום שביקרתי בו היום. אפילו תחום הירקות הקפואים בישראל מציע יותר מבחר. כאן הם בכלל לא טרחו להציע ללקוחות ירקות קפואים לא מעובדים – היו אפונה, תפוח אדמה קפוא (??!!), כרוב ניצנים, פול ותירס עם אפונה. נדמה לי שזהו. מה הקטע עם האנשים האלה, הם לא מבשלים?

במאמצים לא מעטים הצלחתי לחשוב על ארוחה טעימה מהמוצרים שיש שם. איתרתי את הבקבוק היחיד של חומץ בלסמי שהיה שם (אני די בטוחה שבסופר בארץ יש חמישה סוגים שונים), פטריות יפות וכרוב ניצנים טרי. הפטריות יצאו ממש טעימות, והרוטב שלהן השתלב מעולה עם הפירה בשמן זית (מתכון בסוף).

עוכרת שמחות (שלא לומר, קרנבלים)

זאת לא הפעם הראשונה שאני עושה פרצופים חמוצים לנוכח האוכל המקומי. שלשום, כמו שהזכרתי ברמז בפוסט הקודם, היינו בקרנבל של לידס. את המצעד הצלחנו להחמיץ, אבל הפארק היה מלא באנשים ששווה לראות – אנשים שלא נראים כמו תושבי הפרברים הדהויים שגרים בשכונה שלנו. הפארק היה מלא במוזיקת ריקודים ג'מאייקנית ובדוכני אוכל לאין קץ, ובהמשך, למרבה הזוועה, בדוכני קשקושים מהסוג שמוכרים כנראה בכל אירוע בימינו. צעצועי פלסטיק עלובים במחירים מופקעים, בלוני הליום ב-5 פאונד (!!) וג'אנק פוד שאין לו גבול. הילדים היו באקסטזת אמא-תקני-לי, ואני נעשיתי עצבנית יותר מרגע לרגע. לילה דרשה גלידה, או בלון, או צעצוע, או לעלות על מתקני השעשועים המותרים רק לילדים גדולים, או כל מיני דברים אחרים שאני לא מרשה כי הם לא בריאים, או יקרים מדי, או מסוכנים מדי. נור השתוקק לפטיש יום עצמאות ענק עם דגל ארצות הברית, ולתועפות של קשקושי ג'אנק פוד מהסוג הדוחה ביותר – בעיני.

עמדתי כחומה בצורה ביניהם לבין טרפת הקניות, אבל זה כמובן העכיר את האווירה עד מאוד, מה גם שעילת היציאה קצת השתבשה, כי אמנם היה שם רעש אדיר של מוזיקה משני מתחמים שונים, אבל ההיבט הקרנבלי של האירוע הממוסחר כבר יצא לצעוד ברחובות. אז כולנו היינו עצבניים, ולילה כבר נעשתה קצת מצוננת ועצבנית יותר מהרגיל, ובסופו של דבר אפילו לאבי נמאס ממני ומהפרצופים הצדקניים שלי. מה לעשות, לא כיף איתי. כל העקרונות שלי מעייפים נורא. הרבה יותר נחמד להיות במקום כזה עם מישהו שלא עושה חשבון, שלא מעיר הערות נבזיות על זיהום אוויר, חומרים בלתי מתכלים ואוכל בלתי בריא ואכזרי.

יצאנו מהפארק זועמים ובוכים (הילדים), עצבניים ומרירים (אנחנו). בדרך התעשתי והסכמתי לפשרה – נחזור לאזור יותר שלו של הפארק, ונור יקבל 3 פאונד לרכוש בהם מה שלבו חפץ, ואח"כ אני אצא עם לילה לחפש לה משהו שאני מוכנה לקנות לה. ולא ניסחב שוב כולנו ברחבי הפארק הגדול והרועש וההומה אדם. המצב השתפר פלאים, ואני נזכרתי בטור הראשון של רחל טל שיר ב"הארץ", שבו היא מספרת איך, לאסונו של בעלה, הם יצאו לחופשה זוגית בפריז ("פאריס", בכתיב הארץ) דווקא כשהיא החליטה להתנזר מ"האוכל הרע". כשקראתי את הטקסט לראשונה לא הייתי בטוחה אם זאת סאטירה מושחזת על בריאותנים או טקסט מעורר בחילה וחמלה. מאז גיליתי שרוב הסיכויים שמדובר באופציה ב', אבל אני מוכנה לתת לה ליהנות מהספק. בקיצור, טל-שיר מסתובבת בפריז כלוחמת קומנדו, דרוכה לכל פרור של חמאה או סוכר ("רעל מזוקק") שמתקרב אליה. בזמן שבעלה רוצה ליהנות משכיות החמדה של העיר, היא רק עסוקה בניסיון למצוא את המסעדה הבאה שבה יאכלו מזון בריאות טבעוני. משימה די מופרכת בהתחשב בלוקיישן. האם יש צורך לציין שהחופשה נהרסה בצורה חסרת תקנה? רגע, הסיפור הזה נראה לי מוכר. הוא עלי!

אלהים אדירים, איך להיות אדם נוח לבריות ולחיות בשלום עם המצפון שלי? אני מנסה להזכיר לעצמי שגם גנדי היה איש משפחה מזעזע שהעלה את משפחתו כקורבן על מזבח עקרונותיו, אבל זה לא מעודד אותי בכלל. אני אוהבת לראות בעצמי טבעונית נוחה לבריות. איך נהפכתי לכזה בן אדם מבאס? בשובנו לפארק נור רוכש קני סוכר (הוא כבר הבין לאן נושבת הרוח, כנראה), ובשביל לילה מצאנו ברד בצבע כחול מחריד, ואני לא אמרתי מילה (לפחות זה לא חלבי). קנינו מין צ'יפס מיוחד שעשוי מתפוח אדמה אחד, חתוך כספירלה ונעוץ על מקל. לא אכלתי מזה (לכי תדעי במה טיגנו את זה האנגלים המטורפים האלה), אבל גם לא אמרתי כלום לאחרים. ניצלנו מצעצועי פלסטיק, ובסופו של דבר, כשישבנו מותשים ושתינו סיידר ובירה, אפילו אנשי המצעד חזרו לפארק וזכינו לראות את התחפושות המרהיבות שלהם. למחרת הלכתי לחנות הכשרה וקניתי לה קופסה של גלידת וניל טעימה מסויה. מזל שאנחנו בשכונה יהודית.

ולקינוח – פטריות טעימות וקלות להכנה מדברים שאפשר להשיג בכל סופר

מה צריך?

פטריות פורטבלו יפות, גדולות ועסיסיות

שום

חומץ בלסמי

יין אדום

טימין

מלח

פלפל

שמן זית

מה עושים?

מחממים במחבת עמוקה קצת שמן זית עם מלח ופלפל.

מוסיפים שום קצוץ (בערך שן וחצי לפטרייה) ומטגנים טיפה.

מושיבים בתערובת את הפטריות בשלמותן ויוצקים עליהן עוד שמן מלמעלה.

מוסיפים ממש מעט יין אדום, חומץ בלסמי ומים, עד שהרוטב מתעבה.

מנמיכים את החום ומכסים.

מחכים, מוסיפים נוזלים לפי הצורך.

הפטריות מתכווצות קצת ומגירות את מיציהן הטעימים לרוטב.

מחכים, ומוסיפים עוד קצת שום טרי מלמעלה וטימין.

מחכים.

זהו, יוצקים רוטב על הפטריות ועל הפירה שבתוכו הן מונחות. זה טעים.

המורשת הקולינרית שלי, והמורשת הקולינרית שהיתה יכולה להיות לי

בעצם אני עדיין בענייני הגירה, אבל הפעם לא שלי, אלא של סבתא שלי.

לפני כמה חודשים ביקרתי את חברתי אסתר, בשלנית בחסד עם תודעה מזרחית ומשפחה ברוכת נשים שיודעות לנהל בתים כמו שאני בחיים לא אדע. דיברנו על המתכונים שהיא גדלה עליהם והיום מכינה בעצמה, ועל המסורת שנשמרת בבישול מדור לדור, מאם לבת.

אני חשבתי בעצב על סבתא שלי, שתמיד החשבתי כבשלנית מעולה, ולמעשה לימדה את עצמה לבשל אחרי שהגיעה לארץ כפליטה, בעזרת ספר בישול בהונגרית. את החוויה של גדילה לצד אמא שתסביר לה את הכל היא החמיצה כשפרצו מלחמת העולם והשואה, וסבתא שלי איבדה את נעוריה, משפחתה, התרבות שבה גדלה וגם (כאן אני נעשית אנוכית) את רוב הידע הנשי שהיה אצור במשפחה הזאת והיא לא הספיקה לרכוש עד גיל 15, כלומר עד שנת 1940.

מה הייתי עושה עכשיו בשביל צלוחית גומבוצים!

לפני כמה שנים ביקשתי מסבתא שלי שתסביר לי איך היא מכינה את תפוחי האדמה האדירים שלה, שמחת ילדותי, ואת המקרוני הידוע שלה ברוטב עגבניות. המפגש הקצר הזה ליד הכיריים גרם לי להלם די רציני ולהתפכחות כואבת מכמה מנכסי צאן ברזל של ילדותי. כדי לא לזרות מלח על הפצעים, אסתפק בכך שאומר שהמתכון הסודי כלל סוכר, קטשופ ובצל מטוגן עד צבע חום, כדי שיהיה טעים כמובן. במקרוני יש גם קטשופ וגם פטריות מקופסה.

תראו, סבתא שלי למדה לבשל בישראל בתקופת הצנע. מבחינתה, ארון מלא שימורים הוא אוצר. היא גם עקרת בית מעשית ולא מפונקת, ומעדיפה לא להקשות על החיים. ירקות קפואים מאוד מקלים על החיים. אבקת מרק היא תבלין חובה. היא מתבלת עם קטשופ. מיותר לציין שאין לה בבית שמן זית.

כשהיהודים עמדו בתור, הילידים הפלסטינים ידעו מה כדאי ללקט

ובכל זאת היא בשלנית מדהימה. הסופגניות שלה הן הסופגניות הכי טעימות בעולם, עם המרקם הכי אוורירי ופלאי שקיים. היא מכינה בלינצ'ס כיפיים ופשוטים למראה עם טעם עדין, שלעולם אינם נשרפים ותמיד שומרים על המרקם הנכון. היא הכינה את קציצות הבשר שהיו המאכל הבשרי האחרון שהמשכתי לאכול בתור ילדה שהופכת לצמחונית. הלצ'ו שלה משובח.

לפעמים כשאני קוראת על פלאי הבישול ההונגרי אני תוהה איך קרה שהמשפחה שלי הועתקה מגדות הדנובה ללבנט המאובק של אשקלון, עם פתיתים ואבקת המרק כאוכל לגיטימי. הפליאה הזאת תופסת אותי מפעם לפעם. למשל, כשביקרתי עם אודי את הדוד ששומר על רצף התיישבותי בברלין עוד מלפני מלחמת העולם (זה היה לפני שכל ההיפסטרים של תל אביב היגרו לשם). הוא שאל מאיפה המשפחה שלי, וחשבתי שבעצם בקונטקסט הזה המשפחה שלי במקור מהונגריה (לפחות הצד של אמא). זו רק סטייה קטנה של שני דורות בתוך רצף ארוך יותר עם היסטוריה אחרת לגמרי.

אז שוחחתי על כל זה עם מיכל, בת דודתי ובשלנית בחסד בעצמה. והיא חלקה עמי את המחשבה המעניינת שאמא שלי – לא רק שלא היתה לה מורשת מפוארת להנחיל לי, גם לא התעניינה במיוחד בהנחלה הזאת. מבחינתה, כאשה משוחררת שיוצאת מהמטבח לעבודה, הבישול הוא עול בלתי נעים וחסר השראה שצריך לגמור איתו מהר ככל האפשר – ורצוי בעזרת מזון קפוא כגון טבעול.

חשבנו איך זה מתקשר לשתינו לבחירה שלנו בהנקה ממושכת, בישול מחומרים טריים מתוך הנאה אמיתית, ובכלל תפישה קצת פחות דיכוטומית של המושג פמיניזם. מגיע לנו שוויון ויחס של כבוד גם אם אנחנו לא קרייריסטיות, וגם אם אנחנו נשים במובן הכי קמאי של המילה. יולדות, מבשלות, מכילות.

ועם השיחה נזכרנו בנוסטלגיה במתכונים של סבתא. הבלינצ'ס, הגומבוץ (מיכל טוענת שהיה גומבוץ גבינה ברפרטואר הסבתאי. אני, שכבר יותר מ-15 שנה לא אכלתי מוצרי חלב, לא זוכרת. אבל זה לא אומר כלום), הסופגניות, המרק הקר והמרענן ועוד פלאים.

הגומבוץ הביתי שלנו

אז ראיינתי את סבתא, והיא תיארה לי את שלבי ההכנה כמו שרק היא יודעת לתאר. כשהיא מסבירה זה נשמע כל כך פשוט, וכמובן שאין מה לדבר על כמויות, זמנים או תיאור מדוקדק של כל השלבים. כמו שבשלנית אמיתית מבשלת.

את המתכונים תוכלו לקרוא בפוסט הבא. כלומר – הקודם. (כלומר, זה שרואים אם ממשיכים לגלול, או לוחצים על previous).