שנתיים לבלוג

זהו, אנחנו פה כמעט שנתיים, אבל את הבלוג הרי פתחתי חודש לפני שנחתנו, ותיכף תיכף מגיע יום ההולדת השני שלו. הגיע הזמן לסיכומים.

השנה כתבתי משמעותית פחות מאשר בשנה שעברה. זה קשור בין השאר לעובדה שהשנה הייתי עסוקה יותר מאשר בשנה שעברה, גם בעבודה וגם בכל השאר. בשנה שעברה, כשרק הגענו הנה, חזרתי למשלח היד הקודם שלי כעורכת אחרי כמעט עשור בתור מורה. הקמתי עסק והתחלתי לעבוד וכדרכם של עסקים מתחילים, היה לי יחסית הרבה זמן פנוי. לשמחתי, השנה העניינים קיבלו תאוצה והגעתי למצב שאני נאלצת לסרב להצעות עבודה מעניינות כי אין לי פנאי.

חוץ מזה, בשנה שעברה הייתי חדשה באנגליה ולא התחלתי אפילו להשתלב בעיסוקים מקומיים חוץ מלאכול בלי הפסקה את המעדנים של ליאת, שגרה מעבר לכביש. מי שהציץ בבלוג הזה יודע שהשנה השנייה שלי פה התאפיינה במעורבות רבתי בעניינים מקומיים ועוד היד נטויה. אני מקווה לכתוב על זה בהרחבה בסיכום השנה השנייה שלנו, אבל לא מבטיחה (כי גם בסיכום השנה הקודמת התכוונתי לסכם את השנה הראשונה ובסופו של דבר לא עשיתי את זה).

וחוץ מזה ומזה, בשנה הראשונה הבטתי בהכל בפליאה ורצתי להשוות ולכתוב כדרך לעבד את כל מה שחדש. השנה הרגשתי כאן יותר בבית, והצורך הדוחק שלי להבין מה קורה קצת שכך וכך גם הצורך לרוץ לספר לחבר'ה.
אבל אני רוצה לסכם את הבלוג ולא את החיים באנגליה. אז נעבור למספרים.

חמשת הפוסטים הפופולריים ביותר השנה הם:

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

1. וידוי: אני קורבן אופנה (טיפים לקניית נעליים)
2. כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים
3. איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ב'
4. לדעת לוותר
5. למה שירי הילדים באנגליה כל כך מורבידיים?

מניתוח התוצאות עולה שהפוסט הכי פופולרי של השנה הוא בכלל פוסט משנה שעברה. זה מעודד, כי זה אומר שיש הרבה אנשים בישראל שמנסים להשיג נעליים טבעוניות – מלת החיפוש שממשיכה להוביל אנשים לפוסט הזה. וזה משמח, כי זה אומר שהפוסטים שלי לא נעלמים לפח האשפה של ההיסטוריה שבוע לאחר שנכתבו.

שניים מהפוסטים הפופולריים ביותר שלי עוסקים בשירי ילדים. וזה משמח, כי אני מאוד אוהבת שירי ילדים וספרי ילדים וכיף לדעת שהקוראים שלי חולקים איתי תחומי עניין. מה היה כל כך מוצלח בחלק ב' לעומת חלק א' וחברו, חלק ג'? אני מניחה שסוד קסמו, כמו הפוסט הפופולרי ביותר בבלוג הזה, הוא בפרקטיות שלו. יש בו רשימה ארוכה למדי של שירים עם קליפים מיו-טיוב, והוא עוסק בשאלה שמעסיקה הרבה מאוד הורים שלא יכולים יותר לשיר את נומי נומי והילדים שלהם מסרבים להירדם. האם זה אומר שאני צריכה להתמקד בפוסטים פרקטיים? מצטערת, זה לא עומד לקרות.

הפוסט השני בפופולריות שלו עוסק בשינוי זווית – אני רגילה להיות בצד של השמאלנים מהסוג שתמיד רואה גזענות בכל מקום, תמיד מסתכל על התמונה הגדולה ולפעמים מחמיץ את הסיפור האישי. המצעד הגזעני בשכונה שלי לימד אותי שיעור חשוב באמפתיה.

ובדיוק באמצע החמישייה הפותחת נמצא הפוסט הראשון שכתבתי בשנה החדשה הזאת, רגע אחרי סיכום השנה שעברה. בשבילי הוא בעצם פוסט מהשנה הקודמת. מה שלא מופיע בבלוג הזה הוא הדיכאון המצמית שנכנסתי אליו כשהגיע המועד המשוער של לידת התינוק שלא נולד וכמה היה קשה למשוך את עצמי מתוכו. אני מקווה לכתוב על זה מתישהו.

ועכשיו, על אף שהחמישייה הזאת לא רעה בכלל, אני רוצה לבחור חמישה משלי, כי חביבי הקהל הם לאו דווקא חביבי ההנהלה.
חמשת הפוסטים האהובים עלי הם
ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

הפוסט האנגלי הראשון שלי

מי חוגג את חנוכה?

עבדות מודרנית פה מעבר לפינה

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

הראשון הוא נושא לא פתור אצלי. לילה התחילה ללכת לבית הספר. לפעמים היא מתה על זה. לפעמים היא שונאת את זה. אני בדרך כלל שונאת את זה, ונראה לי שהיא קלטה אותי כבר. אבל מה לעשות עם זה? אני רוצה לחיות באופן שמבטא את האמונות שלי. אבל גם רוצה לחיות באופן שמאפשר לי להתפרנס ולכליל לפגוש כמה חברות שהיא רוצה. ואני נהנית מזה שהיא יודעת לקרוא ממש טוב, אבל לפעמים מרגישה שזה ממש מטופש בגילה הצעיר, והנה עובדה שבישראל יש המוני ילדים נבונים בני חמש שלא יודעים לקרוא ואף אחד לא מתרגש. ואני נהנית מזה שהיא מציצה אל התרבות הבריטית כמו שאני לעולם לא אוכל, ואפילו חושבת שזאת התנסות חשובה בשבילה. אבל אני גם מרגישה שבסופו של דבר הגיע הזמן להפסיק ללמוד על הבריטים ולהתחיל להיות אנחנו באנגליה.

וזה בדיוק הנושא של הפוסט השני, שאהוב עלי בגלל שהוא נקודת אור אופטימית בשנה שהיו בה הרבה ירידות. כי לפעמים אני מסתכלת על החיים שלי ומגלה שהמטרות שהצבתי לי בשנה שעברה הושגו. וזה נחמד. אלא שבינתיים יש כמה מטרות חדשות.

את מסע הנעליים ההזוי אני אוהבת כי הוא סוג של חשבון נפש. אני מרגישה שאני מתבגרת מההחרמה הגורפת שלי ומבינה את המשמעות הפוליטית והרוחנית של הצעד הזה באופנים חדשים. אני ממשיכה להחרים תוצרת עבדות כמיטב יכולתי וגם חושבת שזה נושא חשוב מאין כמוהו. בגלל זה גם בחרתי בפוסט על העבדות המודרנית כאחד החביבים עלי. אבל אני לא יכולה להעלים את התחושה שיש בכל זה משהו נרקיסיסטי מאוד.

ואת הפוסט על חנוכה אני פשוט אוהבת. לא כל דבר צריך לנתח.

והפעם במדור "רק באנגליה"

פעם הכרזתי על מדור ואז נמאס לי ממנו, אבל נשארו לי בטיוטות כל מיני דברים דוקוא חמודים. אז הנה מדור מורחב לרגל חיסולו (בלי נדר).

פקצות אימייל: X בסוף מכתב

אתם מכירים את זה שפקצות צעירות חותמות מכתבים ואסמסים בנשיקות x? ובכן, כשרק הגעתי לכאן התחלתי לקבל אימיילים ומסרונים עם האיקס הזה וחשבתי לעצמי "אלהים אדירים, הגעתי לשכונה הכי פרחית בעולם!". לקח זמן עד שהבנתי שפה לא רק פקצות צעירות אלא גם נשים בגיל 40 פלוס ואפילו סבתות קשישות ממש חותמות מכתבים בנשיקות. גם במכתבים לא ממש פורמליים לנשים שהן בקושי מכירות, כמוני למשל. המגדילות לעשות משתמשות ב-0 לחיבוק. עניין של בנות, כמובן. בחורים לא עושים את זה.

חלוקים

אנשים פה לובשים חלוקים בחורף. אפשר להבין אותם, כי קר מאוד. אבל בישראל בחיים לא ראיתי מישהו לובש חלוק צמרירי אם הוא לא חולה או זקן עירקי. פה גם נשים נורמטיביות לגמרי לובשות חלוקי בית רכים. וגם חתולים. לפעמים. באינטרנט הבריטי.

שירות לקוחות

באנגליה תמיד אפשר להחזיר מוצר ולקבל כסף מיד, בלי ויכוחים ובלי עניינים ובלי עודף במסטיקים, כמו שבעל הקיוסק ליד בית הספר היסודי שלי נהג לעשות עד שהדבר התגלה להורים אחרי שנים.  וזה קורה לא רק ברשתות אלא אפילו בשוק. ולא צריך להסביר או לתרץ. פשוט מחזירים את המוצר ומקבלים כסף. נחמד.

חנויות יד שנייה

הן בכל מקום. אין רחוב חצי ראשי באיזשהי שכונה שאין בו לפחות שלוש חנויות יד שנייה. אלו חנויות צדקה, שכל מה שנמצא שם נתרם וכל הכסף הולך לאגודה שהקימה את החנות. ויש פה המון ארגוני צדקה. ואצל חלקם אפשר לקנות דברים מעולים בזיל הזול.

אייג'יזם

זה לא ממש "רק באנגליה", אבל תראו את מדור האופנה הקבוע של הטלגרף, עם דוגמניות (כן, רזות נורא) בכל הגילים. גם מעל גיל 30.
אופנת חורף:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG9760237/The-Browser-Apres-Ski.html

אופנת קיץ:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG10183663/The-Browser-Summer-dresses.html

ולקינוח: הטרדה מינית והאקלים הקריר
בשבוע שעבר היה כאן גל חום. אללי, הטמפרטורות הגיעו עד 28 מעלות! את ה"פחחחחחח" של קוראי הישראלים אפשר לשמוע עד לפה, אבל הבריטים השתגעו ונשאו חוורונם אל האור בצימאון שרק מי שחי בארץ גשומה ואפורה יכול להבין.
כל הגברים הורידו את החולצות. כל הנשים לבשו גופיות. לכולם פתאום היו סנדלים ומשקפי שמש. אנשים בשכונה שלי עשו על האש ושתו בירה ביחד, ואנחנו וגם השכנים אכלנו חצי מהארוחות על הדשא בפיקניקים משותפים. היה כיף.

אבל יום אחד הלכתי לי ברחוב ליד חבורה של ערסים ששתו בירה ועשו על האש בחצר הבית, ופתאום התחילו להגיד לי משהו בסגנון "הי בובה", שחשבתי שכבר שכחתי ממנו. כן כן, האקלים החם מוציא מהאנשים התנהגויות ים תיכוניות כאלה, חסרות נימוסים ופולשניות. זאת הפעם הראשונה בשנתיים שהוטרדתי מינית באנגליה, בטח ובטח שלא נתקלתי במשהו כל כך ישיר ואגרסיבי. שקלתי לרגע להעמיד אותם במקומם, אבל ויתרתי. האקלים כבר יטפל בזה.

פשטות מרצון ולזניה טבעונית לעצלנים

לפעמים אני נעשית סנטימנטלית לכל מיני דברים שבישראל היה לי קל לעשות ופה קשה לי. למשל – הלחם. בשנתיים האחרונות שלנו בישראל לא אכלתי כמעט בכלל לחם קנוי, וכמעט תמיד היה בבית לחם שלי (בעיקר סביב הימים של הגן הורים). נכון, לא אכלתי הרבה לחם. וחוץ מזה, בישראל חם. הבצק תופח מהר ובקלות, וגם אפשר ללוש בצק ללחם עשר דקות והוא כבר נעשה גמיש ונוח למדי.
באנגליה הכל שונה. הקמח שונה, קשה יותר. וקר; כדי להגיע לבצק במרקם מתקבל על הדעת צריך ללוש בנחישות במשך חצי שעה לפחות, אבל בעצם רצוי ארבעים דקות ומעלה. היו ימים שאמרתי בלבי "אמנם לא תרגלתי יוגה הבוקר, אבל לפחות אני עושה פעילות גופנית מאומצת!"
וכדי להחמיר את המצב, הלחם בחנויות באנגליה מזעזע. במכולת נורמלית בתל אביב אפשר להשיג כמה סוגים טובים מאוד של לחם שיפון רוסי או לחם מלא עם דגנים והפתעות, שלא לדבר על מאפיות הגורמה שהיו במרחק הליכה מהבית שלי או שוק הכרמל. פה גם הלחם המלא ספוגי ורכרוכי ונטול טעם, אני בכלל לא מסוגלת לאכול אותו לפני שהוא קופץ מהטוסטר. אני לא רוצה לדבר בכלל על רשימת הרכיבים שמופיעה על שקית הניילון הבלתי מתמחזרת שהלחם האנגלי עטוף בו.

אז לפני כמה חודשים גמרתי אומר בלבי להפסיק עם התירוצים ולחזור ללחם ביתי. אני מרגישה טוב יותר כשאני אוכלת לחם שאני יודעת מה יש בו, איך הכינו אותו וגם גאווה על זה שאני עושה בעצמי את מה שאני יכולה. אני אוהבת להיות עצמאית. אני אוהבת דברים שעשיתי לבד, אפילו הם קצת מצ'וקמקים כמו כריות הינשופים שתפרתי באחרונה. בגלל שהם עבודת יד, זה נחשב חינני. באמת. וכשאני אוכלת אוכל ביתי, לובשת משהו שסבתא שלי תפרה או רוכבת על אופניים שאבי הרכיב משלושה זוגות שונים, אני מרגישה שיש בחיים שלי משהו אותנטי, מיוחד, משמעותי. שהדברים שסביבי הם חלק ממרקם של אהבה ותשומת לב. שהם שלי, ולא איזה מוצר מדף אוטומטי שהגו באיקאה. מה גם שלחם ביתי הוא לא רק יותר כיפי ושוויצרי, אלא באמת באמת הרבה יותר טעים ואין לי ספק שגם יותר בריא.

כדי ליצור מקדם פדיחה שימנע ממני לסגת, הודעתי למשפחה שמעתה אכין לחם לכולם. אפיתי לחם לבן לאבי ונור ולחם מלא לי ולכליל. השתדלתי מאוד ולשתי המון זמן וגם התפחתי כל הלילה. את הלחם הלבן הכנתי מבצק הפיצה העילאי של "לחמים" וכדררתי ללחמניות, שאת חלקן הטמנתי מיד בפריזר. התוצאה היתה מענגת, אך מחרידה. מכיוון שקשה מאוד לעמוד בפני לחם טרי מהתנור, צריכת הלחם שלנו ביום ההוא גדלה פי שבעה, ורוב הלחם שאפיתי חוסל. הלחמניות מהפריזר נעלמו כעבור יומיים. ההחלטה הדרמטית שלי החזיקה מעמד בערך שבועיים.

אז מה עושים?
נזכרתי שכמה פעמים אכלתי לחם ממש טעים ממכונת לחם. ואז עלתה השאלה הטורדנית והטהרנית: האם מכונת לחם היא צעצוע שמתאים כמתנת חתונה, או פתרון אמיתי לאנשים שרוצים לחם תוצרת בית אבל לא מוכנים ללוש שעה בכל יום? והאם כל הקטע של לחם ביתי הוא לא המרכיבים אלא העבודה שהושקעה בו? למזלנו, ביקרנו בשוק יד שנייה ומצאנו מכונת לחם חדשה במחיר מציאה מגוחך ממש ופטרנו את עצמנו מהצורך להתלבט.

אלא שעל הלחם הראשון שיצא נור אמר: "הלחם שאת מכינה בעצמך הרבה יותר טעים". מה, את זה לא הכנתי בעצמי..? כנראה שלא. והוא באמת לא היה משהו.
אחרי כמה וכמה ניסיונות הגעתי לכמה מסקנות. למשל, שקמח חיטה מלאה הוא קמח מעפן שמכביד על הלחם ולא ממש טעים. בלחמניות שהכנו לגן הורים היה תמיד קמח מלא והן היו מעולות. אבל באנגליה, כאמור, הכל אחרת. ואז ו' המליצה לי להשתמש בקמח קמוט, ומאז לא הבטתי לאחור. זה קמח מלא עם טעם מוצלח ומרקם אבקתי וצבע צהבהב כך שכאשר מכינים איתו דברים, הסועדים טועמים משהו קליל ובהיר לא קולטים שהלחם למעשה מקמח מלא. הא!

אז התחלנו להכין לחם במכונה והגעתי למתכון מוצלח למדי, ואפילו שזה דורש חמש דקות עבודה, אני עדיין מתעצלת להשקיע את הזמן המועט הזה. קנינו את המכונה לפני חודש בערך, אבל הכנו בערך 5 כיכרות לחם. למה? לא יודעת. אולי צריך להתרגל.

חוב ישן: הנעליים של לילה

אם כבר בענייני פשטות מרצון, כבר סיפרתי פה על הסאגה של רכישת נעלי בית ספר לכליל. בסוף, מאוחר מדי, התברר לי שאני לא המופרעת היחידה באנגליה עם ההפרעה הזאת, ומצאתי את הבלוג הזה שעוסק בסוגיית נעלי בית ספר אתיות להורים טרחנים כמוני.

טוב, זה נחמד. אבל אתם הרי יודעים שאין, פשוט אין על חנויות יד שנייה. זה ללא ספק הדבר האמיתי.

ולקינוח: לזניה לטבעונים עצלנים

לפעמים מתחשק אוכל מדהים ומושקע עם ים של טעמים ומרקמים והמון ירקות וויטמינים. אבל לפעמים רוצים פשוט אוכל משביע וכיפי שהילדים יאכלו בלי תלונות. למקרה הראשון יש לי את המתכון של ג' ללזניה טבעונית עם שכבות של חצילים קלויים, קישואים קלויים, פלפלים קלויים, פסטו ומה לא. למקרה השני המצאתי את לזניית הבטטה.

מה צריך?
1 חבילת דפי לזניה בלי ביצים
800 ג' עגבניות מרוסקות
גזר בינוני, קצוץ דק מאוד
בצל בינוני, קצוץ דק
שמן זית
קצת מיורן
בטטה בינונית
תפוח אדמה בינוני
זיתים
סירופ אגבה

מה עושים
למילוי:
בעזרת קולפן, מקלפים את הבטטה ותפוח האדמה ואז ממשיכים לקלף סרטים רחבים עד שלא נשאר כלום.

לרוטב:
משקיפים את הבצל
מוסיפים גזר ומקפיצים קלות.
מוסיפים מלח, עגבניות, אגבה ומיורן
מבשלים עד שהגזר הקטנטן די רך

בזמן שהרוטב מתבשל:
משמנים תבנית פיירקס בשמן זית
מורחים את עלי הלזניה בשמן ומסדרים בשורה.

מורחים שכבת רוטב עגבניות.
מסדרים שכבה של סרטי בטטה על הרוטב.
מסדרים עוד עלי לזניה משוחים בשמן.
מסדרים שכבה של רוטב עגבניות ועליה תפוחי אדמה.
ואז שוב, עם שכבת זיתים.
ואז ממשיכים עד שנגמרים הרכיבים או המקום בתבנית.
מסדרים יפה רוטב וקישוטים מלמעלה.
אפשר להשפריץ קצת רסק עגבניות פושטי בצדדים, אם רוצים. פה הוא מגיע בשפופרת אז זה ממש מתבקש.

מוסיפים מים מהצדדים שיגיעו עד למעלה.

מכסים בנייר כסף ואופים על חום בינוני-גבוה עד שמזלג ננעץ עד הקצה די בקלות, כלומר עד שהפסטה רכה.

מורידים את נייר הכסף ומחזירים לתנור למכת חום שתהפוך את הציפוי לקריספי.

מגישים חם, או קר (אם נשאר משהו. לרוב לא נשאר).
בתיאבון.

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

כבר כתבתי פה באריכות על הקשיים הכרוכים בהשגת נעליים שיעמדו בכל התנאים המגוחכים שלי. וכבר הסתכלתי במראה וגיליתי שאני מתחסדת חסרת תקנה. אבל מה לעשות, הסלידה שלי מרכישת בגדים חדשים בכלל ונעליים חדשות בפרט כבר האמירה לדרגות חסרות תקדים. בשבועות האחרונים האובססיה הזאת הובילה אותי למסע הזוי במיוחד, שאני הראשונה שתעיד שהוא דבילי ואידיוטי. הנה זה מגיע: המסע לרכישת נעלי בית ספר חדשות לכליל.

בבית הספר של לילה, כמו ברוב המכריע של בתי ספר אנגלים, נהוגה תלבושת אחידה הכוללת נעליים שחורות, ובימים שאינם גשומים מאוד או קפואים מאוד (או בימים שהם עד כדי כך קפואים עד שבאים במגפי גומי מרופדים ובכיתה מחליפים לנעליים רגילות), הילדות נועלות נעלי בובה שחורות. למה? ככה.

לפני תחילת השנה רכשתי לה נעליים שחורות מיד שנייה במצב מעולה, והן החזיקו מעמד יפה עד שנשחקו כדרכן של נעלי ילדות. היא גם גדלה, שתהיה בריאה. למראה הבלוי משהו של הנעליים, אצתי רצתי לאיביי לחפש לה נעליים חדשות. על הנעליים שלה אין מידה, אז הסתכלתי על נעלי החורף שלה ורכשתי נעליים גדולות בחצי מידה, שיהיה. אלו היו נעליים בעיצוב שמוצא חן במיוחד בעיני כליל, עם לשונית באמצע. אני אפילו לא מנסה להתווכח איתה כשיש לה העדפות בענייני אופנה.

אלא שהנעליים האלה היו גדולות להחריד. הן פשוט נפלו לה מהרגליים במידה כזאת שאפילו לא שקלתי לנסות לגרוב לה עוד זוג גרביים – מה שהגיוני בכל מקרה בעונה הזאת, שבה אמור להיות אביב אבל למעשה עד לפני שבועיים עוד ירד פה שלג…

בקיצור, החלטתי לאפסן את הנעליים האלה לשנה הבאה ולרכוש זוג נוסף. אתם כבר מבינים שמה שמוביל אותי בהתעקשות לרכוש נעליים מיד שנייה הוא לא קמצנות חולנית אלא הזוועה שאני חשה כלפי 1) רכישת נעליים  מעור 2) רכישת נעליים שיוצרו על ידי עבדים 3) צריכה מיותרת שמזהמת את העולם 4) חומרנות וחינוך ילדים לקנייה בחנויות.

מקץ כמה ימים מצאתי באיביי את זוג מספר שתיים, הפעם במידה אחת יותר קטנה.

הן הגיעו די מהר, והן היו גדולות מדי. וואאהה! זה כבר באמת נעשה מגוחך: המידה המסומנת עליהן קטנה בחצי מידה מנעלי החורף שעליהן הסתמכתי בהרפתקה הזאת. מה זה אמור להיות?

בשלב הזה התחלתי לברר מה המחיר המלא של נעליים חדשות. יקר, ולא רק בכסף (אם כי גם בכסף. נעליים מחברה נחשבת, שאני גם יודעת שיחזיקו מעמד ויהיו טובות, עולות כמה מאות שקלים). כתבתי לכמה חברות שאני יודעת שמייצרות נעליים טובות, וכולן השיבו שהן מייצרות בסין, או בהודו (חוץ מאחת, שיש לה גם מפעלים בספרד ובפורטוגל, כלומר בפיקוח תנאי העבודה של האיחוד האירופי). בכל מקרה, המחשבה על קניית נעלי עור די דחתה אותי – אפילו אם זה קורבן למען בתי הקטנה. לא מצאתי נעלי ביתספר אתיות וצמחוניות – אולי לא השתדלתי מספיק, ואולי גם בעיני יצרני הנעליים יש סתירה בין אתיקה לבתי ספר, ולו מבחינת השיק. אז אחרי שגמרתי להתעצבן משירות הלקוחות בחברות שהתחמקו מהשאלות שלי על זכויות עובדים (למשל קלארקס וקיקרס), חזרתי לנבור באיביי.

בשלב הזה כבר הרגשתי ממש, אבל ממש, אהבלה. הבטחתי לעצמי ולבני המשפחה שזאת הפעם האחרונה. ורכשתי את הנעליים שכליל הכי אהבה, שנראו במצב מעולה ואכן היו כאלה כשהגיעו אלינו בחבילה ארוזה היטב.

נחשו מה? הן היו קטנות מדי. ממש בקצת, אבל לוחצות במידה שאי אפשר לנעול. אלהים ישמור. ועוד הבטחתי להפסיק. כתבתי לעוד כמה חברות, שוטטתי באינטרנט, אבל האמת היא שידעתי מה הולך לקרות עכשיו. כן, ניחשתם נכון.

חזרתי לאיביי.

רכשתי נעליים גדולות בחצי מידה. היום הלכנו לקחת אותן (כן, במקרה המוכרת מלידס), והן מתאימות. המוכרת, שאולי הרגישה שמשהו מטורף עבר עלינו עד שהגענו אליה, נתנה לנו עוד זוג במתנה, במצב קצת פחות מחדש שאי אפשר באמת למכור באיביי, אך בהחלט אפשר לגלגל הלאה.

אבל אתם יודעים מה? אני חושבת שהן ממש ממש בדיוק. (ט-ט-ט-דההההה!)

איך להביא את השלום בלי להתחסד

כבר סיפרתי פה על חיבתי לקווייקרים, שמעסיקה אותי די הרבה בחודשים האחרונים. אחד העקרונות החשובים לקוויקרים הוא השלום. רובם פציפיסטים ובעיקרון אמורים לבטא את השליחות שלהם לשלום בהיבטים שונים בחיי היומיום שלהם, ולא רק בהיבט הפוליטי.

והנה לפני שבוע קראתי את הפסקה הבאה, מתוך ספרון קטן על השליחות הקוויקרית לשלום (מה שמכונה באנגלית The Peace Testimony). בדרכם הישירה, התמציתית והלא מתחכמת הם מציגים חמש נקודות עיקריות על קוויקרים ושלום, על פחות מעמוד 4A אחד. סעיף 3 נכתב ממש בשבילי. שימו לב, בתרגום חופשי:

העניין בעדות השלום של הקוויקרים הוא לא להיות אדם טהור, להתרחק מאלימות, לנקות את הידיים של עצמכם ולשכוח מהצרות של כל השאר. האלימות היא חלק מאתנו בכל פעם שאנחנו שותים מכוס פלסטיק וזורקים אותה למטמנה. הידיים שלנו כבר מלוכלכות. ניקוי זוג ידיים אחד מועיל רק במעט אלא אם הוא עוזר לנקות את הידיים של כולם.

במלים אחרות, מה את עושה כזה עניין מנעלי בית הספר של הבת שלך כשמסביב העולם עולה בלהבות. תשקיעי אנרגיה במה שחשוב ותפסיקי להתחסד. תכלס, צודקים. אבל למרבה הצער אני פשוט לא מצליחה. טוב, אני לא תמיד עד כדי כך דפוקה. רק לפני חודש קנינו לה מגפיים חדשים בחנות הכי זולה וזהו – כי היינו זקוקים להם מהר ואחרי שחיפשנו בעשר חנויות יד שנייה ולא מצאנו, פשוט נסענו לסופר. אין בכלל ספק שהמגפיים האלה הגיעו מסין ואין לי תקוות רבות מדי בנוגע למחויבות של טסקו לזכויות עובדים. אבל נעליים – נעליים קל להשיג מיד שנייה אם רק מתאמצים קצת.

שאלון העבדות

אחד הדברים שמעסיקים אותי סביב עניין הצריכה האתית הוא המיתוס על ביטול העבדות. המאבק בעבדות נחשב אחד השיאים של התנועה לזכויות האדם – איך אנשים מכל העולם הצליחו למגר את העבדות בדרכים יצירתיות ובאלימות, בהקרבה ומסירות וטוב לב ובמאמרים נוקבים. לפעמים מזכירים שגם אחרי מיגור העבדות סבלו השחורים בארה"ב מאפליה זוועתית ממש, ולמעשה בחלק מארצות הדרום המשיכו לעבוד כמשרתים בשכר מגוחך עוד עשרות שנים אחרי הביטול הרשמי של העבדות. אבל לעתים נדירות מזכירים את העובדה המחרידה שהעבדות פשוט לא פסה מן העולם בכלל. קוראים לה משום מה "עבדות מודרנית", כאילו שזה משהו אחר, או כאילו שיש משהו מודרני במלאכת כפיים נוראית בשדות ובמכרות ובמפעלים חשוכים. נכון, העבדות כבר אינה חוקית בהרבה מדינות. אבל היא עדיין חיה ובועטת (בעיקר בנשים ובילדים, אבל גם בגברים ובאסירים פוליטיים). ודי ברור שעד שלא תהיה חקיקה בינלאומית שאוסרת על חברות להעסיק עבדים גם דרך קבלני משנה, כלום לא ישתנה. כי מה זה עוזר שאסור להעסיק עבדים במערב, אבל חלק עצום  מהסחורות שנמכרות במערב יוצרו על ידי עבדים?

אז אני לא ממש רוחצת בניקיון כפי בעניין הנעליים של כליל, כי אני יודעת שזאת סתם נוירוזה קטנה שלי ואין לי שום אשליות שהצלתי עכשיו את העולם. כי יש עוד די הרבה מוצרים אחרים שאינם עומדים באור הזרקורים בדרך כלל. וגם כי עבדות היא לא רק עניין למדינות עניות ונחשלות. לא צריך לחזור שוב על הסיפור של ישראל והעובדים הזרים, כי ישראל הרי ידועה ברגישות העל שלה לזכויות אדם. הנה, גם באנגליה הצדקנית יש עבדים (בחקלאות, תעשייה זעירה ומה לא), ובעיקר שפחות (בדיוק מה שנדמה לכם). אז אל תתעצלו, מלאו את השאלון הזה כדי לגלות כמה עבדים עבדו בשבילכם לאחרונה. קדימה, היכנסו עכשיו.

פוריטנים ומתירנים על חוף בוגרשוב

אוי, כמה דיונים כבר עלו על הסיפור הזה של חוף בוגרשוב, וכמה שהדיונים התרחקו מהסיפור המקורי, שבעצם היה רק טריגר לדיון אחר (אחד המעניינים שבהם הוא זה).

לרוב אני לא מתכתשת עם אנשים בנושאים פמיניסטיים, אבל הפעם, בעקבות הפוסט של נעמה כרמי,  מצאתי את עצמי פעם אחר פעם נגררת לדיונים מתישים ומעצבנים עם שלל אנשים – מעניין, רובם גברים! – שנחלצו להגן על יקירתם המתירנות. אז חשבתי לכתוב פוסט אחד על מתירנות ולפטור את עצמי מכל דיון בעתיד, אינשאללה.

את ליברלית?

פעם, כשהייתי צעירה ונאיבית וגם רציתי לעבור כבר לתל אביב ומהר, פירסמתי מודעה ב"העיר" (ומכאן אתם מבינים כמה מזמן זה היה), שבה הצעתי עסקת בארטר: לנקות ולסדר דירה בתמורה לחדר שאוכל לגור בו. לא יצאו יומיים ומבחר המתירנים המשוחררים של העיר התקשרו אלי ודבר ראשון שאלו: "את ליברלית?". מה יכולתי לומר להם? היה ברור שהם לא תוהים על העמדות הכלכליות שלי, ובסופו של דבר אפשר לומר שכן – הפוריטניות ממני והלאה (בטח בימים הרחוקים ההם, כשעוד הייתי צעירה ופרועה). אלא שדי  מהר גיליתי שבשבילם זה שם קוד למשהו אחר, שדווקא לא נראה לי במיוחד. זה התחיל מבחור ששאל אותי אם אני נקייה, כי לחברה שלו מאוד חשוב שהבחורות שאיתם יהיו נקיות. אחר סיפר לי שהם מארגנים בדירתם המפנקת מסיבות של זוגות והם ישמחו שתהיה שם בחורה צעירה ודיסקרטית ש"תעזור להם". וכן הלאה וכן הלאה. נכון, היו גם שני בחורים נוגעים ללב שבאמת פשוט לא הצליחו לשמור על בית מסודר, אבל אחד מהם גר ביד אליהו הלא אטרקטיבית והשני גר בדירה מהממת במיקום מהמם, אבל לא הצליח לשמור על ניקיון במידה כזאת שהיו לו תלתלי אבק בגודל כדורסל בדירה, והוא הסביר לי שהוא לא מנקה כי הוא בדיכאון. אכן מפתה.

(אל תדאגי, אמא, יצאתי מהכל בשלום!).

בעקבות ההתנסות הזאת, שכמה פרקים יותר מסמרי שיער בה אחסוך מכם כרגע, הבנתי שהתנאי היחיד לשחרור מיני הוא כבוד הדדי. התופעות גסות הרוח והנצלניות שנתקלתי בהן בחיפושי אחר דירה היו מופעים מאוד בוטים של השיח שמתנהל גם בשבוע ומשהו האחרונים סביב סיפור בוגרשוב. תחת הכותרת הסקסית "מתירנות", מתירים לעצמם הגברים לנצל מינית נשים. ובגלל שהכותרת הזאת נראית כל כך מודרנית ומתקדמת, נשים מודרניות ומתקדמות מוצאות את עצמן מהססות לסרב כי הן לא רוצות לצאת פוריטניות ומתחסדות. בעצם, מה אכפת להן? זה כולה סקס, לא חתונה קתולית. אל תהיי כבדה.

פנטזיית ההרמון

אחד הטיעונים המעצבנים במיוחד שנתקלתי בהם היה הטענה שאשה שכמה גברים מנסים לשכב איתה בבת אחת במקום ציבורי – או רק לצפות בה – היא אשה בת מזל. הגברים (מובן שגברים) שהעלו את הטענה הזאת כנראה כבר הפליגו בפנטזיה משלהם, שבה הם מוקפים בנשים מלאות תשוקה. אני מציעה לגברים האלה לעשות שינוי קטן בחלום ולהחליף את הנשים בשורה של גברים שמחכים בתור, לעיני העוברים ושבים, להתעסק בגופם. אני בטוחה שלא רק הסטרייטים שבהם חשו צמרמורת קלה של אי נוחות ואף זוועה. כי כשמי שמחכה בתור הוא גבר, הקונטקסט התרבותי עובר שינוי חד. פתאום יותר קל להבין שיש משהו נצלני ולא מכבד ואפילו משפיל ואלים בסיטואציה הזאת.

הסיבה פשוטה: בעוד שגם נשים וגם גברים יכולים להיאנס, האנסים הם תמיד גברים. על הנקודה הטריוויאלית הזאת הצלחתי במפתיע לנהל דיון ארוך מאוד עם מישהו. אז נכון, יש סוגים שונים של ניצול מיני והטרדה מינית ומניפולציות סביב מין, אבל אתם יודעים מה? אני מקווה שלא תופתעו לשמוע – כמו כמה אנשים שיודעים להקליד באינטרנט – שברוב הקטגוריות האלה הגברים פשוט מובילים בענק.

במצב כזה, של חוסר שוויון משווע בין גברים לנשים, צריך להישמר מכל משמר ממתירנות-לכאורה.

פוריטנית או פמיניסטית?

איך פמיניסטית יכולה להחזיק בעמדה שמרנית? על פניו זאת נראית לי סתירה. הרי העיקרון של טוהר מיני משמש בחלק אדיר מהמקרים ככלי פטריארכלי ודכאני: גוף האשה שייך לגברים במשפחתה, ובתנאים המקובלים נעשה שייך לגבר אחר. השיח הפמיניסטי יוצא מנקודת מבט שגוף האשה שייך לאשה, וזכותה לעשות בו מה שמתחשק לה.

וזה מחזיר אותי לתנאי הבסיסי של כבוד הדדי. כאשר האשה מתנהלת בסביבה בטוחה ומכבדת, זו קרקע נפלאה למתירנות ופריקת כל עול. כאשר אשה נמצאת בסיטואציה מחפצנת (למשל, כשאנשים אחרים צופים בה במקום ציבורי, או הטרנד הזה של ידועניות שמתנשקות בשביל המצלמות), זו לא סיטואציה מכבדת. בלי להיכנס לשאלה המשפטית-משהו אם מדובר באונס או לא, מדובר במעשה שלא ייעשה.

על הנקודה הזאת יצא קצפם של כמה "מתירנים", שהתרעמו על ההזדמנות שחומקת מהם בגלל הפמיניסטיות המעצבנות האלה. מצחיק איך כשיש לאנשים אינטרס, פתאום הם אוהבים להניח שכל הנשים הן סוכנות עצמאיות ונטולות מגבלות, שיכולות לבחור באיזו התנהגות "משוחררת" שמתחשק להן. כמה קל לשכוח שכל כך הרבה נשים נמצאות בסיטואציות מגבילות, מאיימות ואפילו מסוכנות, עד שהפוריטניות היא מפלטן האחרון מפני ניצול (ולא מפלט מוצלח במיוחד).

אז אני, נמאס לי מהאשה המשוחררת שמדמיינים המתירנים, זאת שמשוחררת מהצורך לחשוב בשביל עצמה ונותנת לגברים לעשות בה כרצונם. עדיף לי כבר אשה שיגידו עליה שהיא פוריטנית, והיא מוכנה לצאת להרפתקאות מיניות מסמרות שיער רק כשמתנהגים (או מתנהגות) אליה בכבוד.

והפעם בפינתנו רק באנגליה: נימוסים ודרך ארץ

זה נראה ממש מתבקש אחרי פוסט כזה. פה, באי הירוק, כאשר מתקשרים למספר שאיננו מחובר, הם אומרים "מצטערים, המספר שניסית להתקשר אליו אינו זמין". כאשר אוטובוס נוסע בכביש אבל לא בקו פעיל, לא כתוב עליו "לא פעיל", אלא "מצטערים, הקו אינו בשירות". התוספת הקטנה שעושה את ההבדל.

דברים זולים עולים פחות?

לניל גיימן יש סיפור מבריק למדי על אדם שהיה בסך הכל איש טוב, אבל היתה לו חולשה למציאוֹת ומבצעים. הוא לא היה יכול להניח להזדמנות לחמוק. החולשה הקטנה הזאת הובילה אותו ואת שאר האנושות ליום הדין. אני חושבת שקיבלתי הצצה לעניין הזה ביום שמכונה באנגליה Boxing day. הוא לא קשור ישירות לאגרוף, אלא דווקא לקופסאות – זה היום שאחרי כריסמס, שבו, היסטורית, המשרתים שנשארו לעבוד בחג בבית האדונים קיבלו יום חופש ויצאו לביתם מצוידים בקופסאות – מתנות לחג ושאריות מזון מארוחת הפאר שהגישו ובישלו לעשירים יום קודם. היום זה היום שבו חנויות הבגדים מורידות את המחירים עד 80%, ומוכרות, מוכרות, מוכרות. כמעט כל שאר הדברים בעיר, אם תהיתם, סגורים.

למקומות, היכון, קנה!

באופן מדהים ומצער, מצאתי את עצמי בלב לבה של לידס בעיצומה של קדחת הקניות. לא שרציתי לרכוש בגדים או נעליים (שבאמת נמכרו במחירים נמוכים בהרבה מהמקובל בדרך כלל. אני יודעת, כי הרי חיפשתי פה – לשווא – נעליים הוגנות…). בסך הכל חיפשתי כמה הפתעות ליום ההולדת של נור, שבאופן מסורתי אצלנו נחגג ב"חפש את המטמון" ברחבי הבית. בישראל יכולתי להשקיע זמן בחיפוש ויצירה של מתנות שוות. פה אני לא מכירה כלום, ומסיבות אחרות נאלצתי, יום לפני יום ההולדת (!!) לחרף את נפשי ולצאת העירה, ולחזור עם מתנות ויהי מה.

זה לא היה קל. ראשית, משום שהחנויות היחידות שנפתחו בבוקסינג דיי הן חנויות בגדים ונעלים וחנויות כלבו, מהסוג שיש פה למכביר. בשביל נור, בגדים הם לא מתנה. בשבילי, דברים שיוצרו ביסורים הם לא מתנה. בשביל שאר האנשים בלידס, כנראה, זה לא ככה. הרחובות המו אדם, או יצורים דמויי אדם אוחזים בשקיות ואחוזים בקדחת קניות וחיפוש מציאות. יש אווירה מאוד מסוימת לקדחת קניות, וכאשר אין ברחוב אנשים שעושים משהו אחר – כי אין משהו אחר לעשות בעיר כרגע – זה מייצר אנרגיה רוטטת של חמדנות וחומרנות. כמו שנוהג לומר דניאל רוגוב, אין בדעתי לחזור לשם. החדשות הטובות: מצאתי 12 (12!!!) מתנות.

2. קניות חג המולד

בוקסינג דיי היה רק התחנה האחרונה שלנו, עד כה, בסחרחרת הצריכה. רגע לפני שהגיע סוף סוף כריסמס, היינו בשוּק הגדול של לידס – השוק המקורה הכי גדול באירופה. זה שוק די מדהים, שכמו כל הדברים מסוגו נמצא כעת בסכנת צמצום בשל איומי הרשתות הגדולות. זה שוק די מדהים, עם דוכנים מופלאים של אוכל קריבי חנויות תבלינים אפריקאיות, מאפים, סרטנים מתים, חוטי תפירה, בגדים לכל אחד, חנות מטעמים פולנית ופחות או יותר כל מה שאפשר לרצות לקנות. אבל כשמגיעים לשוק לקראת כריסמס, קל להבין מאיפה הגיע היום ללא קניות.

השוק מלא וגדוש בסחורה זולה בכל המובנים. יש שם, כמובן, גם דברים יקרי ערך וזולים (כמו הופעת רחוב של פסנתרן עם קול של ג'ו קוקר, או פאי שרואים שמישהו הכין אותו במו ידיו, אבל למרבה הזוועה הוא הכין אותו מאיברי הגוף של חזיר…), אבל בעיקר ערמות על ערמות של דברים באיכות ירודה שייצרו עובדי סדנאות יזע בסין או דומיה מחומרים בלתי מתכלים, ותכלס – 80 אחוז מהם בלתי חיוניים בעליל.

כל המבנה המרהיב הזה אינו ארמון. בפנים נמצא השוק המקורה של לידס

יום לאחר מכן, לעומת זאת, ביקרנו ביריד חג מולד (קניות, כמובן), שבו נמכרו מוצרי לבד מקסימים ביופיים שנתפרו ביד במתפרות סחר הוגן בנפאל. אלו היו דברים יפהפיים לחלוטין ועוד לפני שידעתי שהם לא מכילים צער וניצול, הם משכו אותי אליהם. אני באמת מאמינה שסבל נספג בחפצים. אבל האמת העגומה היא, שגם הדברים המקסימים האלה היו בלתי נחוצים והעיקו על גבה של אמא אדמה במלוא כובדם החינני. חברי האהוב ט' מבכה את היותו סנוב בפוסט נוגע ללב, שבו הוא תוהה למה הדברים היקרים בקניון עזריאלי נראים לו כל כך זולים. ככה זה: בתוך חברת השפע, מעמדו של האדם ניכר לא במה ואיך הוא מייצר אלא במה ואיך הוא צורך (הניסוח השנון והקולע הזה הוא של סוזן מור). טל קורא לזה הון תרבותי. אני חושבת שבעיני דברים יקרים נראים זולים כי הם זולים במה שחשוב: בתשומת לב, באהבה, בייחוד.

תראו, אני לא איזה טיפוס סגפן במיוחד, ויודעת להעריך יופי ביצירה שקונים מאחרים. אבל הרבה יותר התפעלתי, למשל, מעבודות התפירה של ר', אותה פגשנו לפני כמה ימים בקואופרטיב הדיור שבו היא גרה. ר' בדיוק תפרה כריות לחימום במיקרוגל לסבא וסבתא שלה משאריות בדים צבעוניות. זה גם נראה יפה מאוד, אבל העיקר היה שהם היו יקרי ערך, מלאים באהבה ותשומת לב וייחוד.

"טוב", תגידו, "לא כל אחד ניחן ביכולת ליצור בעצמו את הכל". נכון מאוד. לכן, כאשר נור נזקק לחלוק אמבטיה לפני שנתיים, הלכנו לרכוש בד מגבת בנחלת בנימין והושטנו אותו לתופרת בבעלי מלאכה (איזה שם מתאים לרחוב של תופרת, לא?). הוא היה בדיוק החלוק שנור רצה – בצבעים, בעיצוב, באורך. ולכן היה יקר ערך. חלוק בתפירה אישית לפי מידה. אצילי, לא?

עוגת יומולדת טבעונית לנור – הילד שלא אוהב עוגות שוקולד

ואחרי ששרדנו את טרפת הקניות, מגיע לנו בהחלט להתנחם בעוגת יומולדת טעימה.

אלא שנור, בניגוד לכל שאר הילדים בעולם, לא אוהב עוגות שוקולד. עד כדי כך לא אוהב, שהוא פשוט לא אוכל אותן. בעיה מספר שתיים: אמא של נור היא קונדיטורית. אני, לא רק שלא קונדיטורית, גם טבעונית. אז עד כה הפקדנו בידיה של אמא ס' את הכנת עוגת היומולדת של נור, אלא שהשנה זה לא הסתייע (כי אנחנו, כזכור, באנגליה, והיא לא). נאלצתי לאלתר על בסיס הבראוניז של אבישג שהופיעו בבלוג הטבעוני החדש והמשובח של אורי שביט, שרק נהפכה לטבעונית וכבר מככבת במדורי האוכל כמומחית לתחום. והאלתור יצא דווקא טעים מאוד, אז הנה המתכון.

פאדג' טבעוני. אפשר להשיג בסופרמרקט

מה צריך?

250 גרם פאדג' וניל טבעוני (אני מניחה שתוכלו להשתמש גם בשבבי שוקולד לבן פרווה, אבל הם לא כל כך טעימים…).

כפית תמצית וניל

כוס וחצי סוכר (!!!)

2 וחצי כוסות קמח (הפעם הלכתי על שני שליש לבן ושליש מלא)

2 וחצי מעדני אלפרו וניל (אלה שמזכירים "דני". זה תחליף ביצים פשוט גאוני למי שרוצה לקנות מן המוכן).

כוס שמן לבחירתכם

כוס אגוזי מקדמיה טחונים (כדי שיהיה לבן, וגם כי אלה האגוזים האהובים על נור)

מה עושים?

מחממים תנור ל-170 מעלות

ממיסים את הפאדג' עם השמן,

מעבירים לקערה ומוסיפים סוכר, מעדן אלפרו ותמצית וניל

מערבבים היטב

מוסיפים קמח ואגוזים, ומערבבים היטב.

אם יש לכם בבית תבנית גדולה מספיק (הכמויות נועדו לתבנית מלבנית 27X33), תוכלו לשפוך פנימה את התערובת ולאפות ב-170 מעלות עד שיש קרום או עד מבחן הקיסם (אם מגזימים באפייה מקבלים עוגייה ענקית. הזיהרו!)

אני, שבינתיים יש לי בבית רק שתי תבניות עגולות קטנות, הוצאתי מתוק מעז ואפיתי שתי עוגות עגולות די דקות. אחרי שהן התקררו, מרחתי על האחת פודינג וניל של אלפרו והעמדתי עליה את השנייה. את כל העוגה ציפיתי ביוגורט וניל של אלפרו, ואחרי קירור זה היה ממש מגניב וקרמי. למחרת היא היתה אפילו יותר טעימה, אבל כמעט לא נשאר כלום… אני מניחה שאפשר לצפות אותה במה שרוצים, כולל הקרם האהוב עלי מחלב קוקוס ושוקולד (מספר המתכונים הטבעוני של עדי).

אם התקנאתם במבחר הבריטי וגם לכן מתחשק לאכול פאדג' טבעוני, יש פה אלף מתכונים. אני עדיין לא ניסיתי אף אחד מהם.

האנגלים האלה

לפעמים הם ממש מוזרים.

מאז שהגענו אני נתקלת בכל פעם במשהו קטן ושקוף, שקשה להאמין שהוא שונה ממקום למקום כי הוא כל כך… ובכן, קטן ושקוף. למשל, כדי להוריד את המים פה באסלה לא מספיק להוריד את הידית. צריך ללחוץ כמה פעמים, כמו במשאבה. זה ככה גם כשמדובר בכפתור שקבוע בקיר. מוזר, לא? ואני חשבתי שבעידן הסטנדרטיזציה הגלובלית כולם משתינים אותו דבר.

או, למשל, מה נחשב קוּל בקרב ילדים. החבורה הקשוחה של כיתה ו' יצאה לטיול של חמישה ימים, כולל זחילה במערות תת קרקעיות רטובות עם פנסי ראש ואיסור להתקשר הביתה או לקחת טלפון סלולרי. ובכן, לאותו טיול שנתי מסמר שיער המליצו לילדים והילדות של כיתה ו' להביא דובון. הוא הופיע ברשימת החפצים לאריזה שנשלחה להורים, ואני חשבתי שזה שוב ההומור הבריטי הידוע לשמצה וצחקקתי. כשנור חזר, התברר שכל הבנות (וגם חלק מהבנים, כנראה) הצטיידו בבובת פרווה. וזה, כמו שאומר חתול תעלול, עוד לא הכל. מתברר שפה זה לגמרי לגיטימי ומקובל להיראות בנוכחות בני הכיתה בפיג'מת אוברול מלאה עם ציורים. ואני חשבתי שנור יתפדח מנעלי הבית הרכות ששלחתי איתו… (מזל שהוא התעקש, ילד חכם ובעל עמוד שדרה שכמוהו!).

ציוד חיוני לטיול השנתי

הגישה הנינוחה לדברים שבישראל היו עילה להסמקה עד סוף השנה (הרי בבית הספר שלנו ילדים לא היו מוכנים להיראות בפיג'מה רשמית כבר בגיל 8 בערך) לא אומרת שבאנגליה פשוט נותנים לילדים ליהנות מהילדות התמימה. הו לא. כמו שכבר רמזתי בעבר, מספיק מבט חטוף באופנת הגנון של כליל כדי להבין שהמצב קצת יותר מורכב.

בגן של לילה, חצי מהבנות לובשות סקיני ג'ינס או שמלות שהיא היתה לובשת אולי לליל הסדר.

הילדה השמאלית יכולה להיראות בגן של לילה. הימנית - במסיבה

לסקרנים (או, הבה נודה בזאת – לסקרניות) אני מציעה להציץ באתרים של אופנת ילדים שמציגים בגדים מהסגנון שמקובל בגן של כליל, למשל כאן או כאן או כאן. 

כשתהיתי על התופעה הזאת נתקלתי בעוד אחד מאותם דיונים מייגעים בשאלה "האם היית מלבישה את בתך בסקיני ג'ינס?"

אחת התגובות לפוסט הזה היא התגובה הבנלית הבאה:

I hate when people dress kids as mini versions of themselves!
They are people, not dolls!

מה הרעיון של ה"טיעון" הזה? אם הם "בני אדם", צריך להלביש אותם בבגדים מיוחדים ל"בני אדם" – כלומר, בגדי "ילדים"? מרוב מרכאות אני כבר לא מצליחה לחשוב. המצאת הילדות היא אולי רעיון רומנטי, חמוד וטיפשי, אבל בהרבה מקרים כך גם הביקורת על המצאת ה"נעורים המוקדמים" (כמו שכתוב בקטלוג של חברת next, שקטגוריית ה"גדולים יותר" היא לצעירים בגיל 3-16). הנושא הזה כבר באמת נטחן בלי סוף, ואפילו אני הייתי מזועזעת כשגיליתי שקטיגוריית ה-pre-teen של חברות מסוימות מתחילה בגיל 4, ולעומת זאת הגיל שבו מתחילים לעבוד בעבודה של מבוגרים עם קביעוּת נדחה למועד בלתי ידוע (קביעות?? זה נשמע לי קצת קומוניסטי). אבל…

הבעיה עם הביקורת על תרבות הילדים היא שרוב הטרוניות על חינוך הילדים הן פשוט ביקורת על התרבות הכללית, שנוגעת בנקודה רגישה במיוחד. מילא שכולם אוכלים ג'אנק פוד – אבל הילדים?! מילא שנשים הן אוביקט מיני – אבל ילדות?! מילא שהאמהות קונות קנייה אימפולסיבית בסופר – אבל הילדים?! (מי היה בסופר ולא שמע אמא גוערת בבתה "תפסיקי כבר להגיד 'אמא תקני לי!'"?).

ובכל זאת, יש משהו קודר בילדות שלבושות בשחור כל הזמן. כי ילדים וילדות הם יצורים קופצניים ועליזים יותר מרוב המבוגרים. הם רצים ומשחקים ונופלים, ואיכשהו מגפיים בוהקים בשחור ושמלות שחורות הן לא ממש התלבושת המתבקשת בנסיבות האלה. לפחות לא בעיני, שהגעתי מבחוץ ואני עדיין לא מבינה כלום.

שחור זה הוורוד החדש

האירוניה המתוקה-מרירה היא שנשים (למשל האמהות של הילדות האלה) נדרשות לפי צו האופנה להיראות כמו נערות, שנראות כמו ילדות, שנראות כמו נשים קטנות. הנשים הבוגרות צובעות שיער ופנים בניסיון להתכחש לסימני הגיל, הנשים הצעירות לובשות מכנסיים קצרים מאוד מעל טייטס ונראות כמו לוליטות, אבל כשהילדות לובשות את זה, הן נראות… כמו נשים שנראות כמו לוליטות.

אני, מה אכפת לי. לילה לא מרשה לי לבחור לעצמה בגדים, וכך היא הלכה היום לגן עם חולצה סגולה ומעליה חולצת פסים באדום לבן, ועם זה חצאית פרחונית שמתחתיה גרביונים עם לבבות. אני מתנחמת בעובדה שלרוב היא דווקא מתלבשת בטוב טעם (ובשחור היא ממילא לא יכולה, כי אין לה…).

בנסיבות כאלה יש להוקיר את ההזדמנויות הנדירות שנותרו למבוגרים ליהנות ממהלך הפוך ומבורך – כמו של המעצבת האגדות לולי, שפעם תפרה גם למבוגרים בגדים צבעוניים כמו שתפרה לילדים, ובשנים האחרונות תופרת רק למבוגרים בגדים נוחים, צבעוניים, רחבים והגונים.

סוכני תרבות: כך מפתחים הומור בריטי ותודעה מעמדית

היינו אתמול במסיבת יומולדת. לילה נהנתה נורא. אמו של חתן השמחה (בן 4) הכינה את כל הכיבוד בעצמה, כולל 4 עוגות להורים ואחת לילדים (וואו!). על הבידור היו אחראים בני משפחה אחת – אמא ושני ילדיה המתבגרים. זה כלל איפור פנים, הרקדה (הוקי פוקי עם ההורים!) ומשחקי חברה, סטנדאפ של בובות ספוג ובלונים בצורות (פודלים ורודים לבנות, חרבות לבנים. לילה לקחה משניהם. לשמוח על הדילוג מעל מחסום המגדר, או להתבאס על המשחק בכלי נשק? להורים עם עקרונות יש כל כך הרבה סיבות להתייגע..).

ההצגה/סטנדאפ כללה בדיחות קקי מהסוג הדבילי ביותר, להנאתם הגדולה של הילדים (למה אִיָה תקע את הראש באסלה? כדי לחפש את פוּ! <כי פו זה קקי באנגליה>. איזה משחק מלים גאוני!) הסיפור על פו וחבריו נמשך הרבה יותר מדי זמן לטעמי, אבל אז הבובה גסת הרוח שאלה את בן זוגה למופע "טוב, דיברתי מספיק על עצמי. למה שלא תספר לילדים קצת על עצמך. למשל… איפה אתה עובד?"

"מממ.. אני לא ממש רוצה לספר על זה לילדים".

"נו, קדימה".

הבובה המעצבנת נעלמה מהבמה, ובובת הגרב המפוספסת והענקית שרה את השיר הבא:

מה?? אני רוצה להזכיר לקוראי שהילדים במסיבה היו בני 4. בישראל היו שוקלים (אולי) להשמיע שיר כזה לכיתות הגבוהות יותר בבית הספר היסודי. ומה זה עושה לילדים היהודים מהחלק העשיר של שכונה מעורבת לשמוע שלוזרים עובדים בסאבווי?

אולי הילדים באנגליה מתוחכמים יותר מהילדים בישראל. אולי אני סתם אמא מעצבנת שלא יודעת ליהנות מהחיים. אבל אני בעיקר די מזועזעת.

וזה מוביל אותי לסוגייה השנייה שמעסיקה אותי בעקבות המסיבה הזאת.

לילה, כמו שציינתי, נהנתה לאללה. היא רקדה, שיחקה, אכלה ושתתה והתענגה על בועות הסבון ובלוני ההליום ולהיט הגן : music man (כשהגננת שלה שרה את זה, אפשר לחשוב שזה שיר ממש נחמד ועדין).

איך הילדה שלי, שבתור מתחנכת-בבית תמיד אהבה להיצמד לי למכנסיים ולהימנע מקהלים גדולים, השתלבה בדבר הזה וכל כך נהנתה ממנו? ואיך זה שחשפתי אותה לתרבות מהסוג הזה בכלל? (ועוד לא אמרתי מלה על הבגדים שהילדות לבשו במסיבה הזאת. אולי עדיף שלא אגיד). נכון, רציתי שהיא תלמד אנגלית ושיהיו לה חברים, אבל אלהים אדירים, לא לזה התכוונתי כשהתחלתי לחנך אותה. אז מה עושים עכשיו? התשובה במהופך, ובמקום אחר, שאני לא יודעת כרגע איפה הוא נמצא.

וידוי: אני קורבן אופנה (טיפים לקניית נעליים)

אני קורבן אופנה. אמנם לא קורבן רציני כמו האנשים שתופרים את רוב הבגדים בעולם, או כמו המערכת האקולוגית שכורעת תחת ייצור היתר הזה, אבל  בדרכי הקטנה, אני קורבן אופנה. עובדה, בשנתיים האחרונות הצלחתי להעביר שעות רבות מספור בחיפוש אחר נעליים. זה לא קל, כשהן צריכות לעמוד בסטנדרטים החמורים שלי:

• לא מעור
• לא מסדנאות יזע
• נוחות (במקרה שלי זה גם אומר – בלי עקבים)
• עמידות לגשם
• יפות (לטעמי)
• כלולות בתקציב (הדל) שלי

אני כותבת את הפוסט הזה כי נדמה לי שהמסע שלי הגיע לסופו (הזמני). בתום מאמצים מרובים, מצאתי (כנראה) נעליים. איזה אנטי קליימקס! אם יש לכם זמן פנוי בשפע, הבו ואספר לכם על קורות תלאותי בחיפוש אחר נעליים שמתחשבות בזכויות עובדים ובעלי חיים אחרים, באיכות הסביבה, בשיקולי בריאות ונוחות ובצו האופנה (מי אמר רחל טל שיר?).

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

בשנים האחרונות הבחנתי שהמוטו האידיאולוגי שלי הוא "לגרום כמה שפחות נזק". לא הירואי במיוחד, אני יודעת, ובכל זאת לשם התגלגלתי. לפעמים זה יכול להיראות קטנוני, נוקדני, טהרני, מייגע וצדקני, אבל שכה אחיה, לפעמים אורח החיים הזה יכול להיות מקור להשראה לאנשים אחרים ולהרחבת המודעות שלי על בחירותי בעולם הזה. אפשר לעשות את זה בצורה יותר גרנדיוזית ממני, אולי, כמו שעשתה שרה בונג'ורני כשהכריזה על שנה בלי תוצרת סין (וגם כתבה על זה ספר). אבל אני כנראה לא טיפוס כל כך גרנדיוזי כמו שחשבתי (להיפך, עם השנים אני נעשית יותר ויותר קאמרית).

חורף תל אביבי בסימן אולסטאר

מסע הנעליים ההזוי שלי התחיל בשנה שעברה, שבה לחרדתי התפרקו לי הנעליים המעולות שהיו לי עד אז, ובצחוק אכזרי של הגורל לא התגלגלו לפתחי נעליים יד שנייה מתאימות, כמו שקרה לי עד אז. נו, בתל אביב זה לא כזה אסון. ממילא יש עשרה ימי גשם בשנה, ואני לא חייבת לקפץ בשלוליות דווקא בהם. דבקתי בנעלי האולסטאר שלי ובינתיים צעדתי בין חנויות הנעליים בחיפוש אחר משהו שיענה על כל דרישותי. פעמיים אפילו נרטבו לי הגרביים.

השנה ההיא כללה כמה אירועים דרמטיים, כולל הפעם שבה סולקתי מהחנות קטלינה שבקינג ג'ורג', אחרי שחקרתי את המוכר המבוגר וקצר הרוח למוצאן של מגפי הגומי, שעל פי השמועה הגיעו מקיבוץ דפנה. חשבתי שהייתי מנומסת ושנוכחותה של תינוקת בת שנתיים תכמיר את לבו של המוכר הקשוח, אבל הוא סירב למכור לי את הנעליים או לספק מידע על היצרן. נתתי בהן מבט אחרון של צער ויצאתי מהחנות בראש מורם ובנעלים מבד (לתלמידתי א' היו כאלה בצבע השערורייתי סגול, ואני מודה שתמיד חשתי מידה של קנאה כשראיתי אותה בהן).

בשנה שלאחר מכן כולם התלוננו על בצורת, אבל כבעלת נעלי בד אני יכולה לומר לכם שירד לא מעט גשם. מצאתי נעליים ממש נוחות ברחוב, אבל אחרי כמה חודשים גיליתי שהחומר הזה היה כנראה עור, וזה כמובן הוציא לי את החשק לנעול אותן. חבל, הן היו נוחות ויפות ביותר, ובאותו מעמד שבו גיליתי שהן מעור התברר שהן אפילו מתוצרת ישראל.

הנעליים האלה העלו את הסוגייה החבוטה "האם נעילת נעלי עור מיד שנייה יכולה להיחשב בחירה מוסרית", אבל האמת היא שבלי יותר מדי נימוקים (באופן רציונלי אני מניחה שהתשובה היא שכנראה כן, כי לא נגרם נזק לשום פרה ולא ממש נגרמה תועלת כלכלית לשום חברה), פשוט לא רציתי לנעול נעליים ממשהו מת.

שבתי אפוא לשיטוטי. מצאתי מספר מדהים של נעליים טבעוניות בעיצובים מעולים – כולם מסין. כמה מבעלי החנויות שפגשתי התרעמו על ההכללה חסרת הרגישות שאני נוקטת: במפעל שהם מייבאים ממנו תנאי העבודה ממש מעולים. הם ביקרו שם! טוב, מאיפה לי לדעת מה מעולה בעיני בעלי החנויות, או אם הם דוברים אמת, או כמה בעצם הם יודעים על תנאי העבודה של הסינים שהם ראו שם. האם יש להם זכויות סוציאליות כלשהן? האם בכלל משלמים להם? תמהני.

לצד אלו היו בעלי החנויות שבמקום נעלים מסין הציעו לי נעלים מווייטנאם או מהודו (אף על פי שיש שם מיליוני ילדים עבדים, שעמלים בשביל חברות נקיות כמו GAP). המחנכים שבכם ודאי יתעניינו במערך שיעור על עבודת ילדים בהודו, או בפרויקט חינוכי מרתק שיגלה לכם הרבה עובדות שלא רציתם לדעת. תשמעו, זה אמנם לא היה קל, אבל תמיד היה מרתק. ובשם המחקר המדעי זכיתי לראות המון המון נעליים. איזה כיף!

Made in India

החנות הטבעונית באבן גבירול כבר נסגרה בשלב הזה (וממילא הם החזיקו שם גם נעליים מסין וגם נעלים יקרות להדהים, שבשלב ההוא עוד לא הסכמתי לרכוש). להרחיק עד עיצובי מנגו ביפו ולקנות נעלים לא זולות אבל בעיצוב אישי מהמם – התעצלתי והתקמצנתי. בינתיים לילה כבר נכנסה לקבוצת משחק/גן הורים, ואני זכיתי לבוקר חופשי ראשון שאותו למרבה האירוניה הקדשתי לשופינג, וכך בסופו של דבר מצאתי נעליים לא רעות בכלל וזולות להדהים, אם כי בעיצוב קצת ספורטיבי וכסוף מדי לטעמי, בחנות של JOSEF ברחוב דיזנגוף (קצת אחרי פרישמן). הם מייצרים את הנעליים באיטליה (או כך לפחות נשבעה המוכרת, וזה מה שהיה כתוב על הקופסה), והן די עמידות למים (לפחות בשנה הראשונה).

בצהרי אותו יום נכנסתי לברר מה הסיפור עם נעלי הסירה "בעיצוב מקורי" שגדשו פתאום את החלון של קטלינה, וגיליתי שם בחור חמוד להדהים, שניסה לרסן את סבו רע המזג ולפלרטט עם כל הקונות תוך שהוא מציג את הנעלים שהוא עיצב בעצמו ודאג לתפור בישראל מבדים שבחר בנחלת בנימין. וואו! יצרן יותר קטן ומקומי מזה באמת קשה למצוא. בהמשך התברר לי שהוא באמת עילוי, הבחור, וכאשר התברר שהוא עומד לרשת את החנות המשפחתית הוא החל לעצב נעליים בלי לימודים מסודרים, ובכל זאת להגיע לכמה דגמים ממש מוצלחים, באיזה גוון ומרקם שתבחרי. והוא כזה חמוד. ברור שקניתי זוג. אין לו אפילו זוג אחד מעור.

Made in Israel

וכך חזרתי עם שקית הקניות שלי הביתה, ובמקום להיות מרוצה תהיתי אם ההתעסקות האובססיבית שלי בקניות מועילה למישהו חוץ מהטהרנות המעיקה שלי. הרי אני מנסה להתמודד בדרכי היתושית מול מפלצת הצריכה שמכלה את העולם, וצורת המחאה שלי היא בעצמה קניות. הנה, אפילו אני מגדירה את עצמי באמצעות החפצים שאני רוכשת (או לא). אבי טוען שאני מחמירה עם עצמי שלא בצדק. עובדה, אף על פי שאני אוהבת לבחור בגדים בלתי שגרתיים, הצלחתי לגדוש את כל הארון שלנו רק בבגדים מיד שנייה. רק עם נעליים זה קשה.

אבל אני התחלתי להרגיש שמבצע הצרכנות הצדקנית שלי רק מעיד על גודל הפריבילגיה שלי. המחשבה הזאת היכתה בי במלוא עוזה כאשר התחילו ההפגנות הקבועות במאהל של משפחת אבו עיד בלוד. הנשים והנערות שגרו שם נראו כאילו יצאו מהז'ורנל, מצוחצחות ומטופחות כמו שאני לא נראית גם כשאני הולכת לחתונה (ובטח לא כמו שהייתי נראית לו ישנתי יותר מיום אחד באוהל). ברור שכל הבגדים שהן לבשו הגיעו מסין, אין פה בכלל שאלה. אבל מול הריסות הבית הרגשתי מעין בושה – מה פה חשוב באמת ומה הוא סתם דקדודי עניות של חברת השפע. על מה לעזאזל הוצאתי את כל הזמן הזה? מצד שני, מכיוון שאני באמת בעלת פריבילגיות, עלי לגלות אחריות, לא? בכל שבוע חזרתי עם בוץ על נעלי ההוגנות וטעם מר בפי.

שנה אחת, שמלה אחת

צריכת יתר היא בעיה עולמית מסוכנת כמעט מכל בחינה, אבל אפשר להתמודד איתה בכמה דרכים. פשטות מרצון וחיי חברה משמעותיים הם אפיק אחד. דרך צבעונית ומעוררת השראה אופנתית יותר, כנראה, נמצאת פה, כמו שאפשר לראות בקליפ הזה:

אז נכון, זה גימיק ששוחה עמוק בתוך השיח של עולם האופנה, וכל הפרויקט מבוסס על שילוב בין יצירתיות לצדקה ופילנתרופיה, שקשה להגדיר כאלמנטים מקיימים (כשאומרים באנגלית sustainable זה נשמע הרבה יותר ברור, לא?). ובכל זאת, נהניתי מזה. לא רק שאני קורבן אופנה, אני גם ממש ממש אוהבת את זה.

מי שלא רוצה התרמות ותצלומי אופנה מרהיבים מוזמן אפוא להציץ באלטרנטיבה הצדקנית, שהיא גרסת האופנה לרחל טל שיר: מורה אמריקאית לפילאטיס שהחליטה ללבוש במשך שנה את אותה שמלה ולא לרכוש בכלל בגדים, כדי לבחון בצורה חווייתית את האופן שבו עולם האופנה משפיע עליה ולמחות כנגד תרבות הצריכה. לצערי, אני חושבת שהמחאה הזאת (שדומה באופן מדאיג למחאה הלא מתועדת שלי) מעוררת בעיקר השראה איך לא להתנהג.

דוגמה מצמררת במיוחד מופיעה בפוסט הזה, שעוסק ישירות בסוגיית הנעליים, או ליתר דיוק בשאלה איך אחרי שהכותבת טרחה ומצאה נעליים טבעוניות של יצרנית קטנה ומקומית, שהן גם חמודות, אבל למרבה הצער אין להן סוליה, היא לא קנתה לה נעליים נורמליות כי היא כבר בצום קניות, אבל המשיכה להתחבט ובסוף קנתה זוג חדש, אף על פי שיש לה נעליים סגורות בקופסה בבית, שהיא לא משתמשת בהן כדי להוכיח שהיא מתנזרת מאופנה. כמה מייגע!

האם נהפכתי לזה? אכן, סכנות אורבות בכל פינה למי שמחליט להתייחס לדברים בכובד ראש. כמו באוטובוס חזרה מלוד, גם למקרא הבלוג הזה הרגשתי שאני והמורה הזאת לפילאטיס, יש לנו כנראה יותר מדי זמן פנוי ופחות מדי דאגות דוחקות. אבל אני לא מצליחה להפסיק. האמת היא, שהמחשבה על קניית מוצרים שיוצרו בסדנאות יזע פשוט דוחה אותי. אני מרגישה שבאיזשהו אופן זה גורר איתו קארמה רעה. יש יותר מדי שיקולים שברגע שנעשים מודעים אליהם אי אפשר להתעלם מהם. קניות בזול על חשבון כל השאר? מצטערת, לא בא לי על זה.

רגע האמת: באנגליה באמת אי אפשר בלי מגפיים

כשהגיעה השעה לעקור לאנגליה פינטזתי, בין מילוי טופס אחד למשנהו, על הרגע שבו איאלץ לרכוש מגפיים כדי להתמודד עם האקלים הבריטי הידוע לשמצה. פה, בארץ המתקדמת, בטח אמצא המון אפשרויות ואתן דרור לתאות הנעליים המרוסנת שלי. הו, תמימות קדושה. בחנויות הנעלים של לידס התגלגלו מצחוק כששמעו מה אני מבקשת. עקבים זה אופנתי, עור הוא חיוני וסין היא לחם חוקם של כל סוחרי העולם. החנות הטבעונית היחידה בעיר בדיוק מתכוננת לעבור ללונדון, ולכן לא טורחת להחזיק בסטוק מגפיים (האם ציינתי שהסתיו הבריטי הוא מה שמכונה בישראל אמצע החורף?). אז מה את ממליצה, שאלתי אותה. היא נאנחה קלות וסיכמה בחמידות: "אני חוששת שאין ממש אפשרויות פה למי שרוצה לשמור גם על זכויות אדם וגם על זכויות בעלי חיים".

אחרי כמה וכמה שעות שיטוטים בעיר, אני חושבת שהיא די צודקת. מצאתי שתי חנויות של נעלים רגילות שמחזיקות נעלים לא מעור שיוצרו בפורטוגל (!), אבל הן פשוט לא היו זה. אחרי כל המאמץ שאני משקיעה, אני רוצה לפחות שהנעליים יהיו קצת פחות ממגפיים שחורים משעממים. אלא שבינתיים הגשם זינב בי ובנעלי הספורט שלי, ולא הותיר לי פנאי להתלבט. חזרתי לאתר המוכר של Vegetarian shoes, לא לפני שהצצתי לרגע או שניים בכמה אתרים אחרים…

מוסף מיוחד למי שהגיע עד הנה:

המדריך ה(כמעט) שלם לרכישת נעליים טבעוניות ברשת

כשפניתי לאינטרנט גיליתי שמי שהפרוטה מצויה בכיסו (ליתר דיוק, מי שמאות פאונדים מצויים בכיסו) יכול בהחלט למצוא אפשרויות רבות לרכישה מוסרית של גחמות אופנתיות – אם אוקסימורון כזה באמת אפשרי. הרשת גדושה בנעלי מעצבים טבעוניות בעיצובים אופנתיים מדי ומחירים לא הגיוניים מדי, כמו אלו של סטלה מקרטני, olsen haus או Cri de Coeur למשל. מיותר לציין שרוב החברות יושבות בארה"ב, ומן הסתם יטיסו את הנעליים האקולוגיות האלה עד אירופה (או ישראל).

219 דולר והמגפיים הטבעוניים האלה יכולים להיות שלך

טבעונים אקולוגים ושוחרי זכויות עובדים שבאמת נכנסים לעניין בכובד ראש יכולים למצוא ברשת גם חברות עם קטלוג לא רע, שלא מוכרות לצרכנים אלא רק לחנויות (כמו NOVACASA), או חברות שחושבות שטבעונים הם אנשים נעדרי שיק שאוהבים פשטות, או חברות שפונות לאנשים שאוהבים להוציא המון כסף על משחקי עיצוב נעליים, שבהם אפשר לבחור גם חומרים שאינם עשויים מחיות מתות, או פשוט קטלוג שאין לו סוף, עם פחות או יותר כל הנעליים הטבעוניות שאפשר להזמין באינטרנט. תאמינו לי, זה מבט מאוד מביך ומסחרר על תרבות הצריכה.

30 דולר והמגפיים הטבעוניים האלה שלך. אבל למה שתרצי אותם?

מי שרוצה לקצר הליכים ולא לחפש לינקים בעצמו יכול להיעזר באחד המדריכים של PETA או במדריך האופנתי הזה. לנשים שבאמת אוהבות אופנה עכשווית ומוכנות לשלם תמורתה בכסף ובכאבי גב, רשימה ממצה של מעצבים עכשוויים בסגנון מיינסטרימי-ערוץ האופנה שמתחשבים בטבעונים (אבל מחזיקים כנראה בתפיסה מאוד משוחררת ביחס לזכות האשה ליחס בלתי מחפצן או לחופש תנועה).

ומה בסוף?

היום קיבלתי הודעה באימייל שהנעליים שלי בדרך. הסכמתי להתפשר על הסעיף האחרון וקניתי נעליים די יקרות (אם כי לא מאוד מאוד יקרות), שבמצב רגיל וללא מתנה מאמא שלי כנראה לא הייתי מעזה לרכוש. הן בצבע אדום. הן אמורות להיות עמידות לגשם. אין להן עקב. הן מחומר סינתטי, והן מיוצרות בפורטוגל. אני רק מקווה שהן יהיו נוחות.

לעזאזל, במה אני הולכת להתעסק עכשיו?

<אולי במקום לצמצם נזקים אנסה גם להביא קצת יותר תועלת…>