ניל גיימן מתפשט

אני לא רוצה לטעון שהמלך הוא עירום. אין בכלל ספק שיש לו מלתחה מפוארת להדהים. אבל לפעמים גם כשהוא לובש איזה בוקסר ויוצא לרחוב, אנשים עדיין מדמיינים שהוא עוטה גלימת מלכות. לצערי זה המצב בספר האחרון של ניל גיימן שיצא לי לקרוא, "האוקיינוס בקצה המשעול". ניל גיימן הוא אחד הסופרים האהובים עלי, והיו לי ציפיות גבוהות. הביקורת גמרה על הספר הזה את ההלל, והוא נבחר באנגליה לספר השנה של 2013. אני בטוחה שהיו בשנה הזאת ספרים טובים יותר.

תמונה

יש לי יחסים מורכבים עם הכתיבה של ניל (אני מרשה לעצמי לקרוא לו ניל. אני לא חושבת שזה יפריע לו). אני לא יכולה לסרב לה גם כשהיא לא במיטבה, כמו שקורה לפעמים כשיש ביד שקית של חטיף לא טעים ואיכשהו הוא בכל זאת מתחסל. המונוסודיום גלוטמט, כנראה. קראתי אפילו את "בין עולם" הסתמי. קראתי את כל הסיפורים הקצרים שלו שפורסמו, גם את הגרועים ממש. אז קראתי את הספר בנשימה עצורה, לקחתי הפסקה מהחיים ובלעתי אותו ביום וחצי. לולא היו לי ילדים ועבודה הייתי קוראת אותו בלי הפסקות בכלל. הוא סוחף, כרגיל. כתוב היטב. משעשע. מפחיד. מותח. הדימויים שלו נפלאים. האנגלית שלו יפה ופשוטה. אבל כמו שקרה לי כבר לא פעם עם ניל, סגרתי את הספר והקסם נמוג מיד. כמו ב"בני אנאנסי", סגרתי את הספר וחשבתי "ניל, ממך אני מצפה ליותר".

מי שכבר קרא כמה ספרים של ניל גיימן יודע שיש תמות שמלוות אותו כבר לפחות עשרים שנה. ארכיטיפים שקיימים (גם) במישורים אחרים. מושגים מופשטים שמתגלמים בבני אדם. אלים עתיקים שמתהלכים בינינו. שלוש המוירות. הגורל. עולם נסתר שמתקיים לצד העולם שלנו אבל אנשים נורמטיביים לא יכולים להבחין בו. לפעמים הוא עושה את זה בצורה מבריקה, כמו ב"אלים אמריקאיים" (שהעלילה שלו מלאה בחורים, אבל יש לזה חן נהדר של קרושה) וכמובן ביצירת המופת סאנדמן וב"לעולם לא עולם" (שם רואים קצת את התפרים וכבר מריחים את הזיעה). אבל מתישהו אי אפשר להמשיך למחזר תמות לעוסות. הספר הזה, שנפתח בצורה כל כך מבטיחה, נראה כאילו הוא נכתב על ידי מחולל ניל גיימן אוטומטי. הדמות ממישור אחר שמתחזה למישהי רחומה ונחמדה – זאת האמא האחרת מקורליין, או האומנת של הגיבור ב"אוקיינוס"? הנשים שאינן מזדקנות, פגשנו אותן כבר. הן בלב הסיפור, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שהן רק יצאו לרגע מהמחסן של ניל כדי לעשות איזו חלטורה. והשכחה, והזיכרון. אולי כשמישהו מגיע למעמדו של ניל גיימן, העורכים לא מעזים להגיד לו כלום? עורכת טובה היתה יכולה, אולי, להציל את הספר הזה, שלמרות הכל יש בו גרעין של אמת.

תמונה

את נראית לי מוכרת. לא נפגשנו כבר? (איור מתוך "קורליין")

באחד הפרקים של סאנדמן יש סופר שחטף מוזה. הוא מחזיק אותה נעולה במרתף ושואב ממנה השראה. בכפייה. כשקראתי את זה, התעורר בי חשד נורא ומצמרר שהוא מנסה לספר לנו, סוף סוף, את האמת שאסור לו לספר, שהוא לא מעז לספר. כמו בסיפור על החתול שנלחם כל לילה כדי לשמור על הבית (מקובץ הסיפורים "דברים שבירים"), מי משלם את המחיר על השפע היצירתי הזה? הרגשתי את האימה של ניל כיוצר. מה יקרה אם מעיין היצירה שלו יתייבש? הסיפור על הסופר נראה לי כמו רגע נדיר של כנות אבל גם כמו קריאה לעזרה. ניל הוא יוצר פורה להדהים, ואפשר לצפות שלא כל יצירה שלו היא יצירת מופת. וזה מפחיד. אני אוהבת את רוב היצירות שלו, אבל לטעמי שניים מהספרים הכי יפים שלו הם "אבק כוכבים" ו "ספר בית הקברות", שבהם הוא כמעט לא משתמש בקלישאות השחוקות שלו ומספר סיפור אגדה אמיתי (אבק כוכבים) או פשוט סיפור טוב באמת, גם מהנה וגם חכם ונוגע ללב. ספר בית הקברות הוא ספר שונה לא רק בזכות האיורים המהממים של כריס רידל אלא בזכות הפשטות שלו. אין בו פילוסופיה או רעיונות גדולים. אין בו דברים מופשטים, ולמעשה כמעט שאין בו תיאור של העולם. יש בו בהחלט דברים עתיקים שעדיין רוחשים מתחת לפני השטח, כוחות אפלים ודברים נסתרים מהעין. אבל בצורה אחרת.

באחד הספרים הכי טובים בעולם, "מומו" של מיכאל אנדה, גיגי מדריך התיירים נהפך לג'ירולמו מספר הסיפורים. בן לילה הוא נהפך למספר סיפורים פופולרי, מוכר את נשמתו ובמקום לספר בשמחה ובקלות דעת סיפורים מדהימים כאלה שהשערות סומרות, הוא נהפך לעסק משגשג ומכתיב סיפורים קלישאיים לשלוש כתבניות ורץ מהופעה להופעה אחרי הסוכנת שלו. ואז יום אחד לא היה לו יותר רעיון חדש. אז הוא עשה מעשה נורא, וסיפר את אחד הסיפורים של מומו, סיפורים שהיו רק בשבילה. הקהל בלע את הסיפור ההוא במהירות ובלהיטות כמו את כל השאר. וגיגי סיפר עוד אחד מהם, ועוד אחד, עד שלא נשאר לו שום סיפור מקורי לספר. לקהל לא היה אכפת. אבל מאותו רגע גיגי כבר לא היה מספר סיפורים אלא שקרן.

אני מתפללת שניל יציל את עצמו בזמן. תחסוך מאתנו את הארכיטיפים שמתגלמים בדמויות ואת האלים העתיקים. תחסוך מאתנו קוסמולוגיה מורכבת. הבנו. בוא נעבור הלאה. אנחנו זקוקים לך. אנחנו זקוקים לסופר יצירתי ומקורי וחכם ונועז ומצחיק ושנון, כמו שאתה יכול להיות כשאתה לא יוצא מהבית בבוקסר.

מודעות פרסומת

לאן נעלם הפרג הפציפיסטי?

שבוע-שבועיים לפני יום הזיכרון הבריטי (11 בנובמבר), העיר התמלאה באנשים שעונדים פרגים מנייר, או מחלקים פרגים מנייר . אפילו שחקני הכדורגל ענדו פרגים על חולצות הנבחרת הבריטית, וחוללו מיני-שערורייה.

כדורגלנים למען המולדת

למה שמישהו ירצה לתרום ללגיון הבריטי בימים טרופים אלה, כשהלגיון המהולל משחית את זמנו באפגניסטן? שאלה מצוינת. בחוצפתי הישראלית פשוט נטפלתי לאנשים שאני מכירה (וגם לרבים שאני לא מכירה, סתם בבית קפה או בקבוצת משחק לפעוטות) ושאלתי אותם מה הם מרגישים בקשר לפרגים האלה, ולמה הם עונדים אותם.

מתברר שבשביל חלק ניכר מהבריטים, זה בכלל לא אקט לאומני אלא יותר מחווה לזכר הנופלים, במובן האנושי והאישי של המלה. חלק ניכר מהאנשים שאיתם דיברתי על זה  מצטערים שאנשים נהרגו ונפצעו במלחמה. כן, זאת נקודה. הם מצטערים ובזה נגמר העניין, ולא מצטערים אבל גאים באלו שמתו למען המולדת, ודוחקים בדור הצעיר ללכת בעקבותיהם, כמו שנהוג בישראל. לא. הפרגים האלה מזכירים להם את מלחמת העולם הראשונה, המלחמה הנוראית, המחרידה, שבעטיה גם החליטו שלא יגויסו שני אחים לאותה מחלקה, כי מחלקות שלמות פשוט נמחו ונהרגו. המלחמה שהיתה אמורה "לשים קץ למלחמות", אבל שמה קץ בעיקר לחייהם של הרבה יותר מדי אנשים.

הלו, לא למדתם כלום ממלחמת העולם??

פעם, כשלימדתי היסטוריה של מלחמות העולם, הילדים שאלו אותי בבלבול "אז מי היו הטובים בלמחמה הזאת?". כשעניתי שהיו בה מעצמות, ולא מוסר, שאלה אותי תלמידתי ע' בחלחלה: "מה, אז זו הם פשוט נלחמו על כסף וכוח?!". ילדים (ואזרחים), הם כל כך נאיביים לפעמים.

דברו אלי בפרחים

מכיוון שאני עסוקה מאוד בשאלות של הנצחה וזיכרון, עטתי על הפרגים כמוצאת שלל רב. אבא של ס', איש שמאל שהיה בעבר מנהל בית ספר בלידס, סיפר לי שבילדותו הפציפיסטים נהגו לענוד פרגים לבנים, אבל עם השנים המנהג הזה דעך. לא ברור אם בגלל שזה נעשה פחות פוליטי ויותר כללי, או בגלל שהאנשים נעשו יותר שמרנים. ובעוד שקרנם של הפציפיסטים יורדת, שוחרי זכויות בעלי החיים מתהדרים בפרגים סגולים, לזכר בעלי החיים שנהרגו בגלל הגחמות הלוחמניות של בני האדם.

אבל המנהל-בגמלאות, שאינו עונד פרג מטעמים פוליטיים, סיפר לי גם שכאשר ניהל את בית הספר הוא נהג לקיים ביום הזיכרון מפגש כללי על אי אלימות והתנגדות למלחמה. איך הגיבו ההורים? שאלתי בסקרנות. הם חשבו שזה חשוב, הוא השיב בפליאה. סיפרתי לו שכאשר עשיתי דבר דומה ביום הזיכרון בבית הספר שלי (שנשא מסר מינורי בהרבה), זה נתפס כחתרני, נועז ואלטרנטיבי מאוד. הוא השתומם. ככה זה, בישראל הדרך לזכור את המלחמות היא להתכונן למלחמה הבאה. במבט מרחוק זה נשמע אפילו עוד יותר מוטרף ומפחיד מאשר מבפנים.

אחרי שהתברר לי שזיכרון לאומי יכול לקבל ממד אישי, הסיפור הסתבך, כמובן. קבוצה מוסלמית העזה לשרוף את הפרגים המקודשים במחאה על מעללי הצבא הבריטי. נבחרי העם תהו אם לאסור בחוק על שריפת הפרגים (למרות הזעם הציבורי ולמרות ממשלת הימין, החליטו לא לעשות את זה, כי זו סתימת פיות. לתשומת לבם של קברניטי מדינת ישראל). בסופו של דבר החליטו להסתפק בצעד ההומני של הוצאת הקבוצה הזאת מהחוק, כאילו שזה באמת כזה הבדל גדול.

היו גם אנשים שהתלוננו שהפרגים בכל מקום מוזילים את זכרם של הנופלים, כי זו כבר יותר הצהרת קונפורמיות (כל המגישים בטלוויזיה עונדים את זה, ובחלק מבתי הקפה מחייבים את העובדים לענוד פרגים), או – יותר מחריד – אמירה אופנתית. הטענה הזאת נשמעה לי מופרכת, עד שראיתי אשה עם מעיל אדום עונדת פרג נייר על הכובע (תוך הפרה בוטה של כללי האתיקה של הפרגים).

אמירה אופנתית

יש משהו מאוד מופנם ואנדר-סטייטד בגישה הבריטית לזיכרון. הם לא מניפים דגלי בריטניה בכל מקום, ולא מתפארים במדינה. נכון, הם זוכרים את המתים בהקשר הקיטשי של שדות הפרגים (שכיסו על שדות הקטל בשיר המפורסם), אבל איכשהו הבחירה במלחמת העולם הראשונה כנקודת התייחסות לזיכרון נראית לי שיעור טוב למדינה. יותר אכזרי, קטלני ומפלצתי מזה באמת קשה להשיג.

הבחירה הזאת מזכירה לי את המאמר הקולע של מורי הנערץ גדי אלגזי, שהמשפט הכה-מדויק שמופיע בו מלווה אותי כבר שנים: לסיסמה "טוב למות בעד ארצנו" יש יתרונות ברורים על סיסמה כגון "טוב להיפצע". כשהבריטים מתמקדים במלחמת העולם הראשונה, נדמה לי שלשם הם מכוונים.

אסיים אפוא בשיר הזיכרון שלי (כלומר, של יצחק לאור):

הרחובות ממריאים לאט

היום העזתי לנסוע לבד למקום שביקרתי בו קודם רק בנסיעה במכונית. מכיוון שקראתי בדריכות את שמות הרחובות (וטוב שכך, כי הנהג הוריד אותי בתחנה הלא נכונה ונאלצתי לחזור ולמצוא את המקום בעצמי!), הבחנתי בתופעה מעניינת – שמות הרחובות פה לא מתארים כמעט אף פעם אנשים מפורסמים או פוליטיקאים שהיו מקורבים לחוגים הנכונים, אלא את ההיסטוריה המקומית ואת פני השטח. נחשו למה קוראים לשכונה שלנו moortown? כי היא נבנתה לפני כמאה שנה על מה שהיה פעם moor (כן, זאת שכונה חדשה…). זה אולי קצת חסר השראה לפעמים, אבל בהחלט נותן תחושה של המשכיות, קונקרטיות, ומעין פשטות של חולין, שאין בשמות הרחובות בישראל.

אני זוכרת את הנסיעה שלי לבחינת הבגרות בתולדות עם ישראל, אותה כתבתי בהרצליה (כנבחנת אקסטרנית באמת יצא לי להכיר לא מעט מבתי הספר באזור דרום השרון, אבל זה כבר באמת סיפור אחר). בזמן הנסיעה ההיא המוח שלי היה מלא לחלוטין במידע על תולדות הציונות האשכנזית, המכונה במשרד החינוך תולדות עם ישראל. ואז גיליתי שהרחובות באזור ההוא של הרצליה הם פשוט הכנה מעולה למבחן – הם מסודרים לפי פרקים בתולדות הציונות. הנה הרחובות שקשורים לדיון על אוגנדה, עם נורדאו והוויכוח שהפך את הקולוניאליזם הציוני לטיפה יותר חמקמק, ושאר סוגיות ששיננתי למבחן.

זו תופעה די נפוצה בישראל, שהמרחב נותן משנה תוקף למעשה הציוני, מזכיר להולכים בו כל העת באיזה מרחב תודעתי הם אמורים להימצא – בלי לתת לקורותיו של המקום לבלבל. אז הרחוב הראשי בבני ברק הוא דווקא הרצל, וחברי הישראלי-פלסטיני ט' גר פעם בירושלים ברחוב בעל השם המבהיל "משמר הגבול", והסיפור על השמות הישנים שמכסים את הנכבה הרי ישן וחבוט ואין צורך לדוש בו. באמת, איך אפשר לקרוא למקום "עמק הכלניות" כשעוד רגע נכסה אותו בשלמת בטון ומלט, או ננציח בו איזה מצביא או עסקן? נדל"ן יכול להיות מאוד חינוכי, בידיים הנכונות.
כל הפאתוס והמאמץ הזה לא קיימים פה בצורה כזאת, אבל התוצאה הרבה יותר דרמטית בעיני. הנה, למשל, יש פה שכונה שקוראים לה Carr Manor. אני כמובן רק מנחשת, אבל יש לי יסוד סביר להניח שהשכונה הזאת נבנתה על מה שהיה פעם, ובכן – אחוזת קאר. וזה עוד לפני שדיברנו על האזור שמכונה "האחוזה", ובו זה בהחלט נותן תחושה של זמן, הלא כן?

זה נראה אמצע שומקום, אבל מסביב יש בית ספר יסודי וסניף דואר

אז לרחוב שבו הוליכו את הכבשים קוראים דרך הכבשים, ולמקום שבו גזזו את צמרן ועיבדו אותו קוראים דרך הצמר. מפעל העורות של לידס נמצא כנראה באותו מקום על דרך הכבשים שבו הוא היה גם לפני חמש מאות שנה, וגשר הנזירים נקרא כך מאז ימי הביניים, כאשר הוא סימן את גבול השטח שהיה בידי המנזר (עוד פריטי מידע חשובים שמלווין נידב לנו בזמן הנסיעה איתו. כבר ציינתי שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה, נכון?)
בזמן שהלכתי ברחובות הוקסמתי מהעוצמה הפראית של הטבע גם ברחובות בנויים, וחשבתי איך בישראל כדי להחזיק חלקת דשא קטנה בחיים צריך לטפח אותה ולהשקיע בה תשומת לב אדירה, ואילו כאן הדשא נפוץ כמו חול בישראל (הם חונים עליו במגרשי חניה!), ואם צריך להשקיע בו תשומת לב זה בעיקר בתחום הגיזום. שהיער לא ישתלט על הציוויליזציה.
כשיצאתי ממוזיאון ישראל לפני כמה זמן, הייתי חדורת התפעלות מהמזרח הקדום, שהגיע למדרגות תחכום אדירות בתקופה שהאירופאים גרו בבוץ (כן כן, עם כל הכבוד ליחסיות תרבותית ולקסמם של חיי השבטים הקטנים, אני נורא מתרשמת מחרס בכתב יתדות שמנהל מסחר אריגים בין אשור למצרים). ולמרות שהעבר באזור ממנו באתי הוא קדמוני הרבה יותר, כאן אפשר לחוש את המאות הקודמות יותר בקלות. אין עליהן כמויות כאלה אדירות של תעמולה. מצד שני, התרבויות הפגאניות שהיו כאן הוכחדו במידה כזאת שאפילו לא ברור במה הם בעצם האמינו או איך הם באמת חיו.

השרידים הפגאניים נורא מגניבים, אבל אין רחוב על שמם בלידס

זה מזכיר לי את הקטע הנפלא בקומיקס של סאנדמן (ניל גיימן הוא בדיוק האיש לסוג כזה של מחשבות), שבו הארורים בגיהנום מענישים את עצמם, כי מגיע להם. אחד מהם מעונה בעינויים נוראיים כבר דורות אין חקר, ונדהם לגלות ששמו דווקא לא נלחש בבעתה בבקתות, ולא זו בלבד שהוא לא ארור לדיראון עולם, אלא שאף אחד כבר לא יודע מיהו, או מה היה העם שאליו השתייך, ובטח לא העם שאותו הוא השמיד באכזריות. הזמן חולף, אימפריות קמות ונופלות, והמעשים הגדולים ביותר נהפכים לאבק ונשכחים מלב. ובכל זאת, נחמד ששמות הרחובות לא מוחלפים כל רגע למען הטרנד הלאומי האחרון.