לא לאבד תקווה

אתמול בבוקר קיבלתי אס-אם-אס לטלפון החירום. ואז א' התקשרה לשאול מה חדש עם אפי. ואז מ' התקשרה לעדכן שאפי התקשרה מבית המעצר ואמרה שיש לה מקום בטיסה לאתמול בלילה, מחזירים אותה לניגריה דרך לגוס. אפי עברה מילת נשים וברחה מניגריה כדי להציל את שתי בנותיה הקטנות מגורל דומה. אמה החורגת אמרה שאין מה לעשות, ותכלס היא די צודקת – אין מה לעשות חוץ מלברוח.

שתי הבנות של אפי

אבל הרשויות באנגליה לא מיהרו להתרגש. אמנם משרד הפנים הודיע שבכוונתו להילחם במנהג הנפשע של מילת נשים, אבל בעוד יד אחת מנופפת להמונים לשלום, היד השנייה מהדקת את האזיקים. בקשת המקלט של אפי נדחתה בטענה שהיא בטוח תוכל לשכנע את המשפחה לחזור בה. היא ערערה ונדחתה שוב. לפני שבוע בערך היא ובנותיה נלקחו למעצר, התחיל קמפיין לשחרורה ואפילו כתבו עליה בעיתון. אבל אתמול, כאמור, הטלפון. רק כמה שעות לפעול, ומה כבר אפשר לעשות?

היתה עצומה, והרבה מאוד אנשים חתמו עליה. אבל אני לא מאמינה בעצומות. כתבנו מכתבים לחברת התעופה שאמורה להטיס אותה. חשבתי – אם זה עזר לקופים של חוות מזור, אולי זה יציל גם את אפוסת ובנותיה. אבל האמת היא שלא חשבתי שמשהו יקרה. אנשים צייצו על זה בטוויטר וכתבו לחבר הפרלמנט שמייצג את האזור שלנו. אני לא – למרות כמה ניסיונות טובים שהיו לי עם חברי פרלמנט אוהדים, לא חשבתי שזה יכול להביא תועלת. זה היה עצוב ונורא. כל כך מתסכל ומייאש.

אבל הבוקר ר' סיפרה לי שזה עבד. אפילו כתבו על זה בגרדיאן! חבר הפרלמנט מודי הצליח לעכב את הגירוש. בינתיים.

אפי והבנות בכנס מתחילת השנה

אפי והבנות בכנס מתחילת השנה

פגשתי את אפי רק כמה פעמים. יש לה סגנון לבוש מגניב. היא שרה במקהלה של פליטות ומבקשות מקלט. היא פעילה נגד מילת נשים ובעד זכות למקלט למבקשי מקלט. היא מסייעת לנשים בהריון שמתאקלמות בלידס. זה די מדהים לעשות את כל הדברים האלה תחת עננה של חוסר ודאות וצורך בלתי פוסק לטפל בבירוקרטיה האכזרית של רשות הגבולות.

השראה

אני פוגשת די הרבה אנשים מדהימים – ובעיקר נשים מדהימות – בעבודה שלי עם פליטים. כוחות הנפש שלהן פשוט לא ייאמנו. הסיפורים האישיים שלהן מצמררים ומקוממים, אבל הן שומרות על רוח איתנה ובונות את החיים מחדש. לפני כמה ימים ס' (שהגיעה מסודן) סיפרה שהיא הולכת לקחת קורס להסבה מקצועית בקולג', אבל לפני שתוכל להתחיל היא חייבת לקחת קורס בסיסי במתמטיקה. ס' היא רואת חשבון, אבל כשבורחים מסודן בחיפזון, הדיפלומה מהתואר היא לא הדבר הראשון שחושבים לארוז. האירוניה פשוט מדהימה.

רגע, מה זה הטלפון הזה?

התחלתי להתנדב בקבוצת טלפון החירום של קבוצת No Borders רק לפני חודש בערך. באנגליה, אנשים שמעמדם לא הוסדר עדיין חייבים לחתום בקביעות אצל רשות הגבולות או במשטרה. מבקשי מקלט עלולים להיכנס לשם ולא לצאת – לפעמים במעמד החתימה פשוט חוטפים אותם למעצר או אפילו ישר למטוס. זה מלחיץ ומפחיד ולעתים קרובות אנשים הולכים לשם בלי כלום ובטח בלי המסמכים שנחוצים כל כך כדי ליצור קשר עם עורך הדין שלהם אם הם נעצרו.

בשביל זה קיים טלפון החירום. יש לנו קלסר עם הפרטים של האנשים שחותמים בקביעות ורוצים להיות איתנו בקשר, כולל אנשים שאפשר להתקשר אליהם ולבקש שיביאו את המסמכים לעו"ד, למשל. יש לנו פרטים שיאפשרו לנו לפתוח בקמפיין במקרה הצורך, כולל מה אנשים מוכנים שיפרסמו עליהם. וכמובן, לעתים קרובות אנשים מתקשרים לא רק כדי לדווח שהם נכנסו ויצאו בשלום, אלא כדי לשאול דברים אחרים, לבקש עצה או עזרה או בשביל אלף עניינים אחרים.

רוב הסיפורים שאני שומעת דרך הטלפון הזה מעציבים אותי ומתסכלים אותי. אני מרגישה שאני נחשפת לרבדים של המציאות שלא הייתי פוגשת במרחב הסטרילי יחסית של עבודת העלאת מודעות בבתי ספר. נכון, מורים מספרים לי סיפורים חשובים מהשטח – אבל זה משהו אחר לגמרי. זאת לא משימת התנדבות קלה בכלל, ואנשים לפעמים רוצים ממני מידע שרק עו"ד מוסמך לתת, וכל כך קשה להתאפק ולא לייעץ ממה שאני כן יודעת כדי לא לסבך מישהו בצרות. כל כך קשה להגיד למישהו בצד השני של הטלפון שבעצם אין לי ממש מה לעשות בשבילו. אבל לפחות אני מרגישה שזה משמעותי, שזה באמת משנה. כמו במקרה של אפוסת סאילו, למשל.
גם כשנראה שהכל אבוד ולגמרי מאוחר מדי, יש תקווה.

הנייר שיהפוך אותך לנורמטיבי וייצור את מדינת הלאום

זהו, עכשיו* זה רשמי: בני המשפחה שלי אוחזים בתעודת תושב. אני, שבורכתי בדרכון אירופי, לא צריכה להתחנן יותר מדי, אבל בשביל בני המשפחה נאלצנו לעבור עוד מסלול בירוקרטי מתיש, אחרי שכבר קיבלנו ויזה על סמך המורשת האירופית שלי.

כרטיס התושב הוא מסמך שהומצא, כנראה, כדי להיכנס לספר "מלכוד 22". באתר סוכנות הגבול הבריטית כתוב שלמעשה אין בו צורך (!), אבל מומלץ מאוד מאוד להוציא אותו. בפועל, אם אין לך מסמך כזה אתה בצרות, כי לך תוכיח שלמעשה מותר לך להישאר בזכות קשריך הקרובים עם אזרח אירופי.

איתרע מזלנו ונור יצא לביקור בישראל לפני שמסמכי התושבות שלנו אושרו, וכך קרה שנאלצנו להתקשר ולבקש שיחזירו לו את הדרכון לפני סיום ההליכים (כי בלי החוברת הזאת הרי אי אפשר לטוס מכאן), ואז אחרי שלושה שבועות של מרדפים מייגעים ומעצבנים (פקידה אחת הבטיחה לשלוח, אבל אחרי שבועיים זה עוד לא הגיע. הם לא עונים לאימיילים. אחרי שהצלחנו במאמצים רבים להגיע לפקידה אחרת, היא אמרה שבכלל לא נרשמה שום בקשה למשלוח הדרכונים, והיא בכלל לא בטוחה שנוכל לקבל אותם. היינו מזועזעים לחלוטין, אבל למחרת בכל זאת קיבלנו את הדרכונים במעטפה רגילה – ולא במעטפה היקרה של הדואר הרשום ששלחנו להם כדי לשלוח לנו בתוכה את המסמכים היקרים מפז האלה. הדרכון הגיע עם מכתב שבו נור התבקש לבקש מחדש ויזה ברגע שיגיע לישראל כדי שיוכל לחזור לפה. אתם אולי זוכרים כמה מסובך להנפיק ויזה. הצילו! הכנו מהר מהר את כל מיליוני המסמכים, מילאנו את הטופס הארוך והמייגע והזמנו פגישה. ואז, רגע לפני הפגישה, התברר לנו שאין בזה צורך. בסופו של דבר האישור הגיע לפני שובו של נור והוא חזר כתושב שלא צריך להתחנן. איזו הקלה!

אבל זה רק סיבוב קטן ומורט עצבים בסאגה הגדולה הזאת של רכישת מסמכים רשמיים. ככל שאני שומעת יותר על אנשים שכל חייהם תלויים במסמך מגורמים רשמיים כך גואה בי הכעס והמרמור על חוסר הצדק שבמנגנון הלאומי. גם בלידס יש אנשים רעבים שישנים בבתים הרוסים בגלל שלא אישרו להם מעמד של פליטים. לא קל לעמוד בקריטריונים של האו"ם לקבלת מעמד פליטות, אבל כל כך קל להגיע למצב שבו החיים במדינת המקור שלך נעשים בלתי נסבלים.

– רגע ילד, יש לך ויזה למעבר בנהר?

איך התגלגלו העניינים לכדי כך שדבר פשוט כמו לנוע בעולם הוא מהלך שדורש ממך להיות אדם מהוגן (כלומר, בורגני), מצויד במסמכים, בכסף, באישורים בטחוניים ובסבלנות של ברזל? כמו חלק עצום מהבעיות בימינו, גם כאן מרימה את ראשה המכוער מדינת הלאום. אם חושבים על זה, בלי הניירת הזאת אין לה קיום.

אצל דוברי עברית קיים הביטוי המעניין "פרוטקשן", שפירושו בערך "הגנה שנכפית על אדם בלי רצונו באמצעים אלימים, לעתים קרובות מפני גחמותיו של המגונן-לכאורה" (בניגוד לתרגום המילולי, "הגנה", שהיא דבר די נאצל בעצם). תמיד כאשר מדובר בבירוקרטיה, המחשבות שלי שבות ונודדות אל המושג הזה. כמה אנשים עם כוח עודף הגדירו גבולות של מדינות לאום, ועכשיו הם מעמידים בגבולות האלה אנשים חמושים ולא נותנים לאף אחד לעבור בלי אישורם. להגנתנו, כמובן.

בעניין הבריונות הלאומית הזאת מעניין לקרוא את ספרו של ג'ון טורפי: בניגוד למה שנהוג לחשוב (קודם הקימו מדינה ואז החלו להנפיק ניירות כאילו אין מחר) טורפי ומציג היפוך מבריק: הניירת היא היא שמאפשרת למדינה להתקיים ולהגדיר את עצמה (לטובת העצלנים והעסוקים, התזה שלו מסוכמת בקצרה כאן).

ישראלים שגדלו בקסרקטין המכונה מדינת ישראל רגילים שמחטטים להם בתיקים ומבקשים מהם להציג תעודה בכל מקום. פה המצב קצת שונה. תעודת הזהות הבריטית הומצאה בזמן מלחמת העולם השנייה, כאמצעי לזיהוי זרים. ב-1951 נקבע שאסור לשוטרים לבקש מאזרחים להציג תעודת זהות, כי לא לשם כך המציאו אותה (הנה הציטוט מפסק הדין:)

in times when the war is past, except that technically a state of war exists, tends to turn law-abiding subjects into lawbreakers, which is a most undesirable state of affairs.

כל זה לא אומר שלא מפקחים עליכם בכל אשר תלכו. כדי להוציא את הילד מהגן צריך כרטיס עם תמונה, ואם מבקרים בבית הספר צריך להירשם ולהסתובב בבית הספר עם תג שם וכרטיס שמציין את מטרת הביקור. כן, כן.

התיק האישי

אחרי שמתרגלים להתחנף לפקידים ולהציג את החיים בצורה הכי נורמטיבית ומכובדת שאפשר, קשה להפסיק לחשוב על האיום התמידי בחשיפת העבר. עניין נוסף שהטריד אותי מאז שהתחלנו במאמצים לקבל ויזה הוא סיפור ז'ן ולז'ן, שרק רצה לפתוח דף חדש ומצא את עצמו מוחזר בעל כורחו לזהות הקודמת, המסמכית שלו. אחד הדברים הבלתי נסבלים ביותר בבירוקרטיה הוא הגישה הבלתי אישית שלה. מבחינת הפקידים אדם הוא תיקיית מסמכים, מספר זהות, מצב משפחתי, רישום פלילי. זה מזכיר לי את המעשה המצמרר באבי, שנמלט באישון ליל מבעל כלב תוקפני שעקב אחריו. הוא התקשר למשטרה, אבל כאשר השוטר שבא לסייע ביקש ממנו את הפרטים הגלגל התהפך ואבי קיבל מהשוטר יחס השמור לעבריין, כי במסוף כתוב שפעם בימיו האקטיביסטיים אבי העז להסתבך עם שוטרים.

– אבל פתחתי דף חדש
– מצטער, רק הממשלה רשאית להוסיף דפים לתעודות רשמיות

ג'יב אל האווייה

פעם הרבה אנשים יכלו להנפיק מכתבי המלצה לאנשים שיצאו לדרכים. היום יש רק אחד – ארגון האלימות הממוסדת הבינלאומי שמכונה מדינות לאום. חיטוטי אחר מקורו של הפספורט מצאתי כל מיני דברים מעניינים, ובין השאר גיליתי שהאזכור הכתוב הראשון לתעודת מעבר מופיע בתנ"ך, כמובן. שימו לב איך נחמיה מקבל ויזה ממלך פרס (נחמיה ב, 7):

וָאוֹמַר, לַמֶּלֶךְ–אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ-לִי עַל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר: אֲשֶׁר, יַעֲבִירוּנִי, עַד אֲשֶׁר-אָבוֹא, אֶל-יְהוּדָה. וְאִגֶּרֶת אֶל-אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִתֶּן-לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת-שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר-לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר, וְלַבַּיִת, אֲשֶׁר-אָבוֹא אֵלָיו; וַיִּתֶּן-לִי הַמֶּלֶךְ, כְּיַד-אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי. וָאָבוֹא, אֶל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר, וָאֶתְּנָה לָהֶם, אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ, שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים.

נחמיה לא מתחנף לשום פקיד ולא מגיש שום טופס. הוויזה שלו היא טובה אישית מהמלך, אמצעי דיפלומטי. איפה נחמיה ואיפה אנחנו, שכדי לקבל טובה מאוד בלתי אישית חופרים לך בחיים עד שבא לך למות.

— * אני כותבת "עכשיו" אבל התחלתי לכתוב כבר לפני חודשיים, כאשר עוד לא ידעתי שאהיה טרודה מכדי לכתוב פוסטים לא רגשניים…

סוסיא חביבתי

בריוני תג מחיר זועמים על ההחלטה לפנות כמה בתים בבית אל והפעם פנו לבית המשפט, כנראה בבחינת עין תחת עין. אז המינהל הוציא שישה צווי הריסה מידיים להריסת סוסיא הפלסטינית. מדיווחי תעאיוש וקבוצת הכפרים עולה שהצווים המקוריים חלו על מבנים בודדים, אבל החדשים כוללים את רוב הכפר סוסיא, כולל גן ילדים, מרפאה ומערכות ליצור חשמל מאנרגיה סולארית. בערך 200 בני אדם ומאות בעלי חיים יישארו בחום היוקד בלי בית ורכוש. בעצם, גם היום אין להם בתים. צווי ההריסה האימתניים מכוונים כלפי אוהלים. האם יש צורך לציין את המובן מאליו – שכרגיל בישראל ובשטחים הכבושים שלה, כל תוכניות התכנון שהוגשו לא אושרו, ולכן הכפר נאלץ להיות "לא חוקי"?

זאת לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה שמגרשים את אנשי סוסיא והורסים את בתיהם. אבל על ההיסטוריה העצובה של סוסיא תוכלו לקרוא במספיק מקומות אחרים. אני רוצה לספר על האנשים שאני אוהבת בסוסיא.

הגעתי לסוסיא כדי ללמד עברית. מאז שאסור לגברים לעבוד בישראל, אין להרבה צעירים הזדמנות ללמוד עברית. הנשים והילדים לא יכולים להבין את שפת הכוח והכיבוש, את שפתם של השכנים המתנחלים שמתנכלים להם שוב ושוב או את שפתם של החיילים ששומרים על הכיבוש. ע' ואני נסענו לסוסיא פעם בשבוע ולימדנו תלמידים מכל הגילים, בנות ובנים, נערות ומבוגרים. ע' מסוסיא, שדובר עברית משובחת, עזר לנו כשנתקענו עם הערבית. הילדים שלו היו מהטובים שבתלמידים.

היהודים באים

יום אחד, לפני השיעור, ישבתי באוהל המשותף עם א', ילד מתוק להדהים בדיוק בגיל של כליל, ששיחק איתה באהבה בכל ביקור שלה בכפר. פטפטנו ושיחקנו באבנים כשלפתע הוא קפא והשתופף. "יהוד!", הוא לחש, ונתן לי יד. מעבר לגבעה ראיתי שני מתנחלים מתקרבים. אח, איזו תערובת רגשות געשה בי בזמן שישבנו באוהל וקיווינו ששום דבר רע לא יקרה. התביישתי, כי בכל זאת גם אני יהודייה. ופחדתי, כי הניסיון שלי במפגשים עם מתנחלים ביישובים פלסטיניים דומה כנראה לזה של א'. כלומר, אלים או מסוכן או מפחיד. הפעם השניים צעדו בחזרה בלי פרובוקציות, ואנחנו נשמנו לרווחה. המבוגרים התאספו לאורך הגבעה, ואחרי כמה דקות הופיעו התלמידים והתלמידות שלנו, והשיעור התחיל כרגיל. בהזדמנות אחרת, באמצע שיעור, כל הראשים הופנו לחבורה גדולה שצעדה דרך הכפר ושרה בקולי קולות בעברית. גם בפעם ההיא הם הסתפקו בהפגנת אדנות ולא באלימות.

אבל בפעם אחרת הגענו אחרי ששתי ילדות בנות 12 בערך הוכו בזמן שרעו את הצאן. נ', אבא של הילד מהסיפור הקודם שגם עובד בבצלם, הלך לצלם את האירוע וחטף מכות נוראיות. הפנים שלו התנפחו וצלע נשברה. אישור הכניסה שלו לישראל נשלל ממנו (כי לפלסטינים אסור לחטוף מכות).

היצירתיות תנצח את הכיבוש?

יום אחד חגגנו שנה למרכז הלמידה והיצירה שחברי האהוב ד' הקים בסוסיא עם כמה מצעירי הכפר. ר', תלמידנו מבית הספר קהילה, הציג במסיבה את הסרט שצילמנו והוא ערך – הסרט שבו רואים את תלמידי העברית של סוסיא מציגים את עצמם בעברית, ותלמידי הערבית התל אביבים של קהילה מספרים על עצמם בערבית. היה מרגש. א' שמחה לגלות שר' חתך בעריכה את שבעים הניסיונות שלה להציג את עצמה בעברית.

הילדים שלמדו דבקה במרכז, ביוזמתו של המנהל הצעיר והחמוד של המרכז א', רקדו. וגם הנערים. וגם המבוגרים. המתופפים והליצנים הידועים תופפו והתבדחו. כל האורחים הוזמנו לסייר בכל האוהלים ולהכיר את המשפחות, וגם להתארח באוהל שבו נמכרו במשותף רקמות טטריז ושאר חפצי אמנות מקומיים.

בסוף האירוע קיבלתי במתנה ארנק רקום מאחת התלמידות המקסימות והמוכשרות ביותר שלי. ישבנו ושתינו תה בבית החדש שלה: אוהל שאפתני עם רצפת אבן (ולא יציקת בטון עירומה, כמו של כל האוהלים האחרים). זה היה אוהל גדול, עם מחיצת בד באמצע ומטבחון באוהל נפרד. בירכתי אותם על הבית היפה, באמת ליגה אחרת בהשוואה למה שהולך בשאר הכפר. אבל בלב בכיתי. אראלה קוראת לסוסיא "כבשת הרש של כבשת הרש". אפילו האוהלים הדלים שלהם, שבחורף מכוסים בברזט ושקיות כדי לבודד מפני הקור הצורב של המדבר, נמצאים תמיד בסכנה.

תינוק נולד, האווזים רצים

יום קר אחד נולד לע' תינוק. כמה קטנטן הוא היה, עטוף בחמש שמיכות.

כשלילה באה איתי לסוסיא היה לה מנהג לרוץ עם הילדים על הטרשים בעקבות משפחת האווזים. הילדים רצו בכפכפים במורדות התלולים בקלילות של עזים. לילה העירונית עשתה כמיטב יכולתה.

לפעמים ע' ואני כעסנו לנוכח חוסר הצדק המשווע. אבל האנשים שפגשנו בסוסיא שמרו על רוח איתנה וגישה פרקטית להדהים בנוגע לחיי היומיום. אוסף כזה של אנשים מכניסי אורחים, נעימים, חכמים וטובי לב לא פגשתי בהרבה מקומות. הלוואי שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.  מגיע להם.

בין שתי ערים: הנחה בארנונה בתל אביב ובלידס

מתי בפעם האחרונה העירייה דחקה בכם לקבל הנחה בארנונה? אם אתם גרים בתל אביב, אני מניחה שהתשובה היא: מעולם לא. בחודשים האחרונים סוגיות ארנונה כואבות מעסיקות אותנו, הן בגלל סיפור ישן ויקר שרדף אותנו מתל אביב עד לפה, והן בגלל סיפור חדש וזול שפגשנו פה, לשמחתנו ולהפתעתנו.

דיור בר השגה בתל אביב

סיפור ישן ויקר

לפני שנים רבות חתמו א' ונ' על חוזה שכירות לדירה בשם עמותה שבה היו פעילות. מקץ שנים רבות, רבות מאוד, גילתה נ' לזוועתה שהעירייה נזכרה שהדירה ההיא סוחבת חוב ארנונה שצבר מאז ריביות ומה לא ותפח לממדים מפלצתיים בני ארבע ספרות. מיותר לציין שאיש לא ידע על זה דבר במשך כל השנים הללו.

מכיוון שהיתה חתומה על החוזה ההוא, לא יכלה נ' לחתום עכשיו על חוזה חדש. איפה היתה העירייה במשך יותר מעשור? אולי חיכתה בשקט לריבית, מי יודע. בכל מקרה, אחרי משא ומתן מסוים עם נ' ושאר הדיירים שהיו פעילים בעמותה, שילמנו את החוב העצום מהכסף שאין לנו, בשל האחריות המינהלית שלנו לעמותה שכבר אינה פעילה. הניסיונות לקבל איזו הנחה בהתחשב בנסיבות עלו בתוהו.

לא יצאו חודשים, והנה א' גילתה שחשבונה עוקל (!!) בגלל שאריות ריבית של אותו חוב עצמו, שכבר שילמנו, כזכור. אצנו רצנו לשלם גם את השיירים האלה ולחלץ את א' מטלפיה של העירייה החמדנית.
אחרי זמן מה הם השיתו עליה קנס נוסף, ריבית פיגורים או משהו (תכלס, זה באמת די מפגר שהאזרחים צריכים לשלם כסף בגלל הפיגור של העירייה). בשלב הזה כבר נחלצו כמה וכמה אנשים נוספים לחלוק בעול, שגם הגיע סוף סוף לגודל של שלוש ספרות.

ככה זה בעיריית תל אביב. אבל אנחנו, כזכור, בלידס. פה המנהגים המקומיים קצת שונים.

הנחת סטודנט בארנונה: סיפור חדש לגמרי

אנחנו גרים פה פחות משנה, אבל אני כבר הספקתי לקבל מהעירייה שני מכתבים עם הכותרת "את יכולה להפחית את תשלומי העירייה שלך!" והם מתכוונים לזה.

הם מציעים הנחות משמעותיות ביעילות שאין כמותה. בתל אביב, כדי לקבל "הנחת סטודנט" צריך לעבור דרך חתחתים מייגעת, שכוללת כמה וכמה טפסים שאפשר להגיש רק אחרי עמידה בתור בעירייה בימים מסוימים (או בירידי אגודת הסטודנטים), וגם זה רק אם משתכרים פחות משכר מינימום (כלומר, למעשה ההנחה ניתנת רק לסטודנטים שממילא נתמכים על ידי הוריהם… שוב המעמד השבע דואג לבניו)!

בלידס, לעומת זאת, מסתפקים בטופס אחד, שנשלח אלינו הביתה מיוזמתה של העירייה, ובו עלינו לכתוב אם יש בבית סטודנטית, ואיפה היא לומדת (או הוא). זהו. בתום מילוי הטופס הקצר הזה מקבלים פטור מלא מארנונה (ולא הנחה מגוחכת כמו בתל אביב). בנוסף ניתנת הנחה בארנונה או פטור מוחלט לאנשים צעירים (אל תשכחו שפה גומרים תיכון בגיל 16), למתמחים, לחיילים, לדיירים יחידים וגם למשפחות חד הוריות, לאנשים שגרים בדירות במצב נוראי וכו' וכו'. משמח. מוזר, אבל אף על פי שזה קורה במקום שבו אני גרה, אני עדיין חשה קנאה בתושבי לידס ובאנגלים בכלל. בתור ישראלית? בשם חברי? לכו תבינו.

ולקינוח: פסטה ברוטב עגבניות לאמהות עצלניות וילדים חסרי סבלנות
באחרונה אבי קונה אטריות כמעט מבושלות באריזת וואקום. הן מגיעות בכל הסוגים (אטריות אורז, אטריות חיטה, אטריות צ'ילי ועוד ועוד) ומושלמות להקפצה, אם כי אני לא קונה אותן מטעמי התחסדות (האריזות האלה נראות לי מוגזמות מבחינת טביעת הרגל שלנו, ומה הבעיה לבשל אטריות בעצמי). האמת היא שהסוג הזה פשוט מעולה למוקפצים וגם למקרים שבהם ממש ממש לא מתחשק לי לעמוד ולבשל. גם זה קורה לפעמים.
אז היום לילה היתה רעבה כשאני הייתי עייפה, והתוצאה היתה ממש מוצלחת וכל העסק לקח חמש דקות. לא שיא האנינות, אבל רחוק מלהיות רוטב מוכן מצנצנת. הכמויות פה מספיקות בערך לשתי מנות.

פסטה אצל המלכה (באדיבות רותו מודן והמשפחה של אביגיל)

מה צריך

גזר
רבע קישוא
שמן זית
עגבנייה (אני הלכתי על חצי עגבנייה כי זה מה שנשאר במקרר…)
רסק עגבניות
טימין ופפריקה
סילאן (לא חובה)
אטריות מבושלות לעצלנים

מה עושים

מחממים קצת שמן זית ומלח
מוסיפים גזר מגורר דק-דק בפומפייה
מוסיפים מעט קישוא מגורר דק-דק בפומפייה
מוסיפים עגבנייה מרוסקת דק-דק בפומפייה
מוסיפים כמה כפיות רסק עגבניות פושטי (פה מוכרים אותו בשפופרת כמו של משחת שיניים)
מוסיפים מים "כמה שלוקח"
בוזקים מעט טימין ופפריקה
מבשלים על אש גבוהה עד שזה כמעט נראה כמו רוטב.
מוסיפים את האטריות המוכנות ומערבבים עד שהן מתרככות וסופגות את הרוטב.
מורידים מהכירה וטועמים. אם זה חמצמץ מדי, מזליפים מעט מעט סילאן.

זהו. חמש דקות. הילדה מרוצה, אני חוזרת לספה, ואפילו יש בזה ירקות.

להשיג פספורט בקלות (לחברי מועדון בלבד)

לילה חזרה השבוע מהגן (היהודי) עם יצירה מחרידה במיוחד, שנראתה במבט ראשון כמו כרטיס ברכה. היא נופפה בה מולי בגאווה, ואני התאפקתי ככל יכולתי ושיבחתי את כתב ידה המסודר ואת הדיוקן העצמי המרהיב שציירה בפנים. מהעיקר התעלמתי. על חזית הכרטיס התנוסס לו דגל ישראל, ומעליו הכיתוב "פספורט ישראלי". "נשמי עמוק", פקדתי על עצמי: "בשנה הבאה היא תלמד בבית ספר רגיל".

אז בערך 30 ילדים בריטים חזרו הביתה עם הרעיון המעניין שגם להם יכול להיות דרכון ישראלי. ברוב המקרים, קבלת אזרחות חדשה היא תהליך קשה ומורכב. למה? בזכות המנגנון המאפיונרי שנקרא מדינות הלאום, ששומרות על גבולותיהן כמו שודדי דרכים על גשר – בקנאות, שרירות לב, אלימות וחמדנות.

בישראל הדבר נכון שבעתיים בנוגע לפליטים פלסטינים, שאף שהתביעה שלהם לשוב לבתיהם ולקבל אזרחות כתושבי עבר נראית על פניו קבילה יותר משל שאר המועמדים, הסיכויים שלהם אפסיים למדי. אפילו חתונה עם ישראלי לא תעזור ("'זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית'"). אבל אין צורך להרחיק עד אזרחות. רוב המדינות יערמו קשיים גם בפני אנשים שסתם רוצים לבקר ולתייר, או לעבוד, או להימלט מסכנת חיים (וזה כל כך מרגיז אותי, שלא נמאס לי לכתוב על זה עוד ועוד)

לא כך הדבר בנוגע לזאטוטים הבריטים שחזרו הביתה עם הפספורט-צעצוע שלהם. תכלס, בשבילם מספיק להוכיח שהם יהודים והדרכון בדרך אליהם. מדינת ישראל הרי רואה בכל יהודי העולם אזרחים פוטנציאליים וגם תומכים אוטומטיים (ואם הם לא תומכים, זאת בעיה רצינית. לקהילה היהודית פה יש חוק שהכל יודו בו בגלוי: לא משנה מה, תמיד תומכים בישראל).

הלוואי שתהיה לילדים האלה, כשיגדלו, הזדמנות לשוחח עם מישהו כמו מ' האמריקאי וס' הבריטי: שניהם עם שורשים יהודיים איפשהו בשושלת ושניהם בני זוג של חברות ישראליות שלנו. כל אחד מהם הודיע בזמנו לבת זוגו שלא יעלה על דעתו להתאזרח בישראל: איך הם יכולים לטעון לזכות של אלפיים שנה כדי לקבל אזרחות, שעה שאנשים שגרו ביפו לפני שני דורות לא יכולים לחזור לשם?

כל שעשועי הדרכון הישראלי האלה רק מקניטים אותי יותר לנוכח הקנאות שבה הבריטים עצמם שומרים על גבולותיהם. כדי להיבחן במבחן האזרחות שהנהיגו פה לפני שנתיים, צריך לשלם להם 400 פאונד. בשביל האזרחות עצמה צריך לשלם 1000 פאונד. המבחן עצמו הוא מהסוג שבריטי מן השורה אינו יכול לעבור, כפי שהראו גם בתוכנית המדוברת "להפוך את ברדפורד לבריטית".

למה הציונות הופכת את יהודי העולם לגיס חמישי?

עדיין לא הבנתי עד כמה זה ידוע לציבור האנגלי שהיהודים פה רואים בעצמם גם חלק מלאום אחר. כמעט בכל משפחה יהודית בלידס יש מישהו שגר בישראל עכשיו או בעבר. אבל הציונות מתעקשת לייצג את כל היהודים, בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו. בשביל יהודים בישראל זה בכלל לא מוזר. הרי במיינסטרים היהודי בישראל די ברור מאליו שיש רק אידיאולוגיה לגיטימית אחת – האידיאולוגיה של האליטה השלטת, שלה שייכות המפלגות היחידות שמגיעות לשלטון. מפלגה לא ציונית היא מפלגה שבמובן החמור של המלה אסור לה בכלל להיכנס לכנסת.

אז לאיזה לאום אתה שייך, הבריטי או היהודי? הצגתי את השאלה הזאת למלווין, המארח שלנו. אני באמת הייתי סקרנית לברר איך הוא מיישב את הציונות שלו עם הנאמנות למדינה הבריטית, אבל הוא כמו יהודי אמיתי השיב בשאלה: אם נבחרת אנגליה משחקת מול נבחרת ישראל, את מי תעודד? אז את מי תעודד? כאשר דחקתי בו, הוא השיב: בכל מקרה אני אשמח.

ולסיום: מתכון לאורז צבעוני

אורז צבעוני

באחרונה אנחנו מקבלים את הירקות שלנו (לפחות את חלקם) בארגז משלוחים אורגני. הירקות יפים וכרגיל בארגזים כאלה כוללים הפתעות בלתי שגרתיות (שורש סלרי ענק, למשל. כמה ענק? דמיינו גודל של כרוב בינוני). עם כל משלוח מגיע גם דף המלצות ומתכונים. אחד מהם כלל את ההצעה להניח מקל קינמון באורז, ועורר בי השראה לאורז הצבעוני הזה, שאמנם שונה מאוד מאוד מהמקור, אבל טעים לאללה וגם יפה.

מה צריך?
אורז
בצל
גזר
פלפל ירוק
מקל קינמון
כוכב אניס
ציפורן (שלמות או אבקה)
לימון
פטרוזיליה
שמן זית

מה עושים?
להזהיב/להשקיף בצל
להוסיף:
פלפל ירוק קצוץ דק-דק-דק (אפשר אפילו לטחון קלות אם יש בלנדר)
גזר קצוץ דק
מקל קינמון
כוכב אניס
לבזוק ציפורן (או לשים 4-5 שלמות, אם יש לכם. שלי נעלמו…)
להוסיף מלח
לערבב עד שמתרכך מעט

להוסיף כוס אורז ולבחוש עם המרכיבים (בשלב הזה אפשר להוסיף עוד קצת שמן זית)
לצקת 2 כוסות מים
להרתיח בחצי כיסוי
להנמיך חום ולבשל עם מכסה

כשהאורז מתרכך, להוסיף גרד לימון וחופן פטרוזיליה קצוצה, ולערבב.

בתיאבון

[בגלל שהפוסט הזה ארוך, ויתרתי הפעם על הפינה "רק באנגליה". בפעם הבאה מבטיחה משהו מיוחד באמת]

חתונה מאוחרת

זהו, התחתנו! ועוד קיבלנו לגמרי במקרה יום מיוחד למדי, שחל רק אחת לארבע שנים: 29 בפברואר. מלווין ציין שכך נוכל לחגוג את יום הנישואין שלנו רק לעתים רחוקות, ולי נראה שזה רק מוכיח שבכל זאת יש מידה של צדק בעולם. בדרך לעירייה התברר לנו שהיום הזה אפילו מיוחד יותר מכפי שחשבנו, כי באנגליה נהוג שביום הזה, גם אשה יכולה לשאת גבר, ולא רק להיפך כפי שנהוג בכל שאר ימות השנה. מתאים לנו.

בתור צעד שהיה אמור לחלץ אותנו מעיסוק יתר בבירוקרטיה, השקענו בזה טיפה יותר ממה שהתכוונו. אחרי שבניסיון הקודם גורשנו בבושת פנים, נאלצתי לתרגם לאנגלית תעודת גירושין (ההזרה שיוצר התרגום הופכת את הטקסט השוביניסטי בארמית לנורא במיוחד), ובזכות פקידה שיודעת קומבינה מהי, אישרו לנו את התרגום אף על פי שאני עשיתי אותו ולא צד שלישי נטול אינטרסים. אז עכשיו אנחנו נשואים, ובחיי שלא פגשנו שום רב (אם כי בעקיפין אפשר לומר שהם שלחו את ידם הארוכה גם לחתונה החילונית הזאת). יופי. לא עוד הוכחות זוגיות שדורשות עשרים חשבונות ארנונה מחמש השנים האחרונות.

נסענו העירה עם עדינו הנאמנים – ליאת וסיימון, ובתם השקטה להחשיד שלא הפריעה אפילו פעם אחת חרף גילה השערורייתי (שנתיים ורבע!). לפני שנכנסו לפקידים רצנו לחפש "מתנות חתונה", שנוכל להחליף בשלב הטבעות. חשבו שיהיה מצחיק להחליף ממתקים, ואמנם בפיצוצייה הקרובה ביותר לעירייה התגלו חטיפי שוקולד אורגניים סחר הוגן (מריר ולבן), שעוררו רושם אדיר באשה הלבבית שהנחתה את הטקס (היא התפעלה מהבחירה בקול רם כמה וכמה פעמים. האם זו דרכה האנגלית להגיד שזה משונה?).

תכלס, יכולנו לשלוח מישהו אחר. אפילו לא ביקשו מאתנו תעודה מזהה. אבל היה משעשע. במיוחד נהניתי לראות את הזוג שנכנס אחרינו – פרק ב' מובהק, הוא בחליפה שחורה והיא בשמלה סגולה, חייכנים ומלווים בעדים שהתלבשו ממש יפה. אני לבשתי את המכנסיים הנוחים שלבשתי בתור פיג'מה…

למראית הדז'וו

העדים שלנו לאו דווקא רצו לבוא בקז'ואל. ליאת התקשרה אלי יומיים לפני האירוע והציעה להשאיל לי שמלה. אני חושבת שקצת איכזבתי אותה כשהופעתי בג'ינס והפקעתי ממנה את ההזדמנות להתגנדר. עובדה: היא באמת היתה לבושה הרבה יותר יפה ממני לאירוע הנוצץ.

מה שמצחיק הוא, שבישראל אין כמעט אנשים שמתחתנים רק במשרדי הרבנות, אבל בצירוף מקרים די מדהים אנחנו פגשנו בדרך את שתי השכנות שלנו, ושתיהן איחלו לנו את מיטב האיחולים והודו שגם הן התחתנו ככה, בעירייה ובלי מהומה. זה נורא יקר לעשות טקס…
האירוע עצמו היה מצחיק להדהים. בחדרון פקידי עירייה קלאסי היו גבר ואשה לבושים בבגדי חג שחורים ועוטים מבטים נרגשים (במיוחד האשה, שהיתה במצב אקסטטי ורגשני להדאיג). ברחבי המשרדון היו כמה זרים של פרחי פלסטיק, ששיוו נופך נוגע ללב לכל המעמד.

הכרזנו על נישואינו בפני העדים. כולנו חתמנו. בתוך 4 דקות זה נגמר.

פרחי פלסטיק על ארונית תיוק. ככה זה כשפקידים נדרשים להיות מעצבי פנים

לקראת סיום: פינתנו "רק באנגליה"

כשגמרנו להתחתן וגם לשתות שוקו על חלב סויה (וקפה לגדולים) עלעלנו בשעשוע בצהובון סלבריטאים נחות במיוחד שמצאנו בבית הקפה. הוא באמת היה נחות במיוחד, תאמינו לי. והיה בו גם מדור מתכונים. הוא כלל עוגת גבינה טופו עם לימונצ'לו. טופו? לרגע קצר שקלתי לתת לצהובון כמה נקודות זכות, עד שנפלו עיני על הכותרת "אולי אחזור ללבוש בגדי עור!" (לא, זה לא על כוכבנית שעברה לטבעונות).

וזה מזכיר לי מעשה שהיה במסעדה סינית משפחתית בברדפורד לפני שבוע. הילדים כבר מותשים ומזמינים מהתפריט האנגלי צ'יפס. אני רוצה את המנה שלי עם טופו. בתפריט המלה הזאת לא מופיעה. עם זאת, יש הצעה לפריט אקזוטי שאפשר להוסיף למנה בתשלום סמלי ממש. Bean curd. אני מחליטה להיות הרפתקנית, ומגלה שזה… טופו. איך לא זכרתי שגם סויה היא סוג של bean.

ומתכון לסיום: שמחת עניים

מתאים לאכילה כשמחכים לגודו וגם סתם כך

מכיוון שאי אפשר לסיים בלי מתכון, ומכיוון ששום חתונה אינה שלמה בלי אוכל טעים, הנה מתכון מפתיע מהצנוע שבירקות – הלפת. נכון, לפת הוא כנראה ירק השורש הכי פחות סקסי בעולם, עם מוניטין של מזון בהמות או אוכל לפולנים עניים. במשך שנים הצידוק היחיד לקיומו בעיני היה הופעתו המזהירה ב"מחכים לגודו". אבל הגיע הזמן לומר: הלפת היא קורבן לאי צדק משווע. הנה מתכון לא הכי בריאותי אבל כזה שמוציע מהלפת את המיטב: בניגוד לחזותה הדוחה, ללפת יש טעם עדין ומיוחד, והצלייה הזאת מוציאה אותו והופכת את הלפת למעדן נימוח.

מה צריך
פרוסות דקות וארוכות של לפת (נגיד, שני מילימטר עובי ו-3 ס"מ אורך לפחות).
שמן
אבקת קארי
זרעי כוסברה טחונים
מלח

מה עושים
בסיר עם כמות נדיבה של שמן (נגיד, עומק של חצי סנטימטר) וחצי כפית מלח מטגנים את הלפת.
(כן, זה עולה לי בבריאות רק לכתוב את זה, אבל זה מה שעשיתי)
כשהיא משחימה ומתרככת, מוסיפים קצת מים, שלא יכסו אותה.
מוסיפים מעט קארי ואבקת זרעי כוסברה – לא להגזים עם התיבול!
להמשיך לבשל עד שהשמן מקבל צבע של קארי והלפת רכה לגמרי.
לאכול ככה, או לפזר מעל פירה רך ואוורירי עם הרבה שמן זית ומעט מלח.

בתיאבון ומזל טוב!

אורז אדום, סלט ירוק, ספר צבעוני

ושוב אנחנו מעלעלות בספרי פעוטות באנגלית בסיסית (החדשות הטובות: סוף סוף התחלנו לקרוא את פו הדב!). בשבועיים האחרונים יש לכליל אהבה חדשה: טופסי וטים. מתברר שזאת קלאסיקה מאז שנות החמישים, ושבאחרונה איירו את הספרים מחדש כדי לקרוץ לקהל הצעיר (לא ברור למה. לשמחתנו הבשורה לא הגיעה לגן של כליל, שממנו שאלנו כמה מספרי הסדרה באיורים ה"מיושנים". בחיי, מה הדחף הזה "לחדש"?! נו, לפחות לא ניסו לאייר מחדש את פיטר ארנבון).

בכל מקרה, הפעם מדובר בסדרת ספרים ארוכה למדי ונטולת עניין, אבל בעולם שמצטייר בעדו – יש ויש עניין (לפחות בשבילי). העלילה היא כזאת: התאומים טופסי וטים קמים בבוקר ומנופפים למיילדת שצועדת מול ביתם. "אני קצת ממהרת", היא אומרת ונכנסת לבית השכנים. לאחר מכן אמא שלהם נעלמת באופן מסתורי, ואבא לוקח אותם לקבוצת המשחק. כשהם חוזרים, אמא לוקחת אותם להציץ בשכן החדש – התינוק שנולד לשכנה היום בבוקר.

הפתעה: אמא שלנו היא דולה!

ובכן, מדובר כאמור בסדרה נורמטיבית, דידקטית ופופולרית ביותר. אבל המציאות המתוארת פה בנונשלנט כוללת אמא שהולכת לסייע לשכנה ללדת, לידת בית, ילדים שמכירים מיילדת, חינוך ביתי ומשחק בבוץ עם תולעים (בסצינה הכי חמודה בספר, שבה טופסי ממציאה שיר לתולעת שמצאה בגינה).

בישראל זה היה נחשב ספר היפי והזוי. באנגליה זה רב מכר היסטרי כבר שנים.
מה זה אומר? היום בדיוק פגשתי מיילדת, שאמרה לי שלידות הבית באנגליה לא נפוצות במיוחד – רק 3% בערך (בוויילס 4%), אבל הממשלה – שימו לב!! – מנסה לעודד נשים ללדת בבית. זה כל כך קל פה, שזה מביך. כדי ללדת בבית את צריכה פחות או יותר רק להיות בריאה ולהגיד למיילדת שמלווה אותך שאת רוצה ללדת בבית. הנה, תראו.

האם מיותר לציין שישראל מתעקשת להקשות גם פה, ודווקא מחמירה את התנאים ללידת בית, שגם כך חמורים, וכוללים בין השאר עונשים ליולדות בית. אני, למשל, לא קיבלתי מענק לידה כי ילדתי בבית ולא רצתי אחר כך לבית חולים (אחרי הלידה? השתגעתי?). אם זה מרגיז גם אתכן, אתן מוזמנות להיכנס לפה ולחתום על עצומה בעניין.

הלאה. חינוך ביתי. פה זה מאוד נפוץ שילדים נשארים בבית לפחות עד הגיל המופלג 3, שבישראל כבר מעורר תהיות כבדות בנוגע ליכולת של ההורים "לשחרר".

באתר ההרשמה לבתי ספר בלידס כתוב כך:

Your child must be in school the term following their fifth birthday. This is unless you decide to educate them at home, in which case you must contact the Admissions Team who will advise you on what to do.

זהו. פשוט, לא? ועל פי השמועה אפילו משלמים להורים קצבה אם הם מחנכים בבית. איפה זה ואיפה ישראל. (שלא לומר, איפה זה ואיפה אני, שיושבת פה ליד המחשב שעוווות ואיפה הייתי בלי הביביסיטר בחינם הזה, מה גם שילדתי הקונפורמיסטית פשוט אוהבת את זה. >אנחה< אבל זה נושא לפוסט נפרד).

ובכן, אחרי שהילדים גומרים לשחק בקבוצת המשחק ומשחקים בבוץ ומגלים שאמא שלהם היא תומכת לידה במובן הכי טבעי ונינוח של המילה, הם מנופפים מהחלון לשכן החדש.

הלוואי שחיי היומיום היו נראים ככה באמת. אבל נחמד לגור במקום שבו לפחות יוצאים כאלה ספרים.

אורז אדום עם חצילים

אבי אוהב אורז רטוב. אני אוהבת אותו אחד-אחד, די יבש.

והפעם הרי בכלל תיכננתי להכין תבשיל רטוב שילווה את עלי הגפן של ארוחת הערב (זה שוס בפני עצמו: דווקא באנגליה הכנתי עלי גפן ממולאים בפריקה. זה טעים!! איפה לעזאזל מצאתי פריקה באנגליה? בסופר הכשר של המוסלמים בברדפורד, כמובן).

אז כמו שקורה כשמבשלים בלי תכנונים, קודם כל הזהבתי בצל ושקעתי בהרהורים. ואז הוספתי קוביות חצילים וטיגנתי אותם (כן כן) עד שהתרככו וקצת הזהיבו, ובזמן הזה שלפתי גזר וקצצתי לקוביות קטנטנות (מילימטר רבוע), והתחלתי להרהר בתיבול. מתישהו בתהליך הבישול של הקדירה עלה בדעתי שהיא תלך טוב על מצע של אורז לבן. ובעצם, למה לא לערבב? זה יצא טעים לאללה, וזה הולך ככה (זה לא בדיוק מתכון מדויק, אלא יותר תיאור של מה שקרה במטבח):

מה צריך?
1 בצל קצוץ
1 חציל בקוביות
2 שיני שום קצוצות
1 גזר בינוני קצוץ דק-דק
כוסברה טרייה לפי הטעם
קצת שמיר
אורז בסמטי (כמה שרוצים. אני הלכתי על כוס גדולה אחת)
1 קופסת עגבניות חלוטות וקלופות עם מיץ
(האמת היא שאני די נבוכה מזה, אבל באנגליה העגבניות יקרות למדי, אז במקום לאכול מקומי הידרדרתי שוב לשימוש בשימורים…)

בהרט
כורכום
פפריקה (בנדיבות)
מלח

מה עושים
בסיר בינוני, להזהיב-להשקיף בצל (אני מוסיפה מלח כבר בשלב הזה, כי הוא מוציא את הנוזלים מהבצל יותר מהר)
להוסיף קוביות חציל
כשהן די רכות, להוסיף קוביות גזר
להוסיף שום
להוסיף מעט מים
לבשל זמן מה
להוסיף עגבניות
לתבל
לבשל זמן מה
להוסיף אורז
לצקת מים שיכסו את האורז היטב, בכמות שלא תאפשר לאורז לספוח את כל הנוזלים.
אפשר לפתוח את המכסה ולהוסיף מים באמצע הבישול.
לבשל עד שהאורז רך ונגיס, וחלק מנוזלים לא נספחו לתוכו עדיין.

זהו. בתיאבון.

>אפילו כליל סרבנית החצילים אכלה מזה בהתלהבות<

אגב, אני חושבת שזה עשוי ללכת טוב עם סלט אחר שהתהווה פה בבוקר אחד בלי מלפפונים, שהולך ככה:

סלט ירוק מאוד
מה צריך?
הרבה כוסברה קצוצה דק מאוד
הרבה פטרוזיליה קצוצה דק מאוד
הרבה נענע קצוצה דק מאוד
מעט עגבניות טריות קצוצות דק
מעט עגבניות מיובשות
בצל סגול (כן, קצוץ דק)
שמן זית
מלח
לימון (אפשר להוסיף מעט מהקליפה. קצוצה דק, כמובן…)

* אפשר להוסיף את שאריות הפריקה שנשארו מעלי הגפן. זה מוסיף להכל את הטעם המעושן המופלא הזה, וגם הופך את הסלט ליותר משביע. אפשר גם זיתים שחורים.

והפעם בפינתנו "רק ביורקשיר"

בין הבתים יש מעברים קטנים, שמובילים לפעמים למקומות נסתרים וקסומים (למשל, מהכביש המהיר לפארק קטן עם פלג קטנטן). הייתם בטח קוראים לזה Alley. אבל לא, פה ביורקשיר קוראים לזה ginnel.

ג'יין אייר לא גרה פה יותר

"את תראי שאנגליה מאוד שונה. יש פה אנשים מכל העולם", אמרה לי אשה שהכרנו בשבוע הראשון לבואנו.

אני, ישראלית שכמוני, לא יצאתי חייבת והשבתי "תראי, אני באה מתל אביב, בתל אביב יש אנשים מכל העולם".

היא חייכה בנימוס. "כן, אבל פה האנשים מהמדינות האחרות הם אזרחים".

מה יכולתי לומר? הרי בינינו, חלק גדול מהמגוון התל אביבי המפורסם מורכב מתיירים, "עובדים זרים" משוללי זכויות, פליטים ומבקשי מקלט, או – הכי עצוב – פלסטינים ישראלים או כבושים, זרים בארצם שלהם. שתקתי.

יום אחד הגענו לעיירה קטנה ושמה קיפלי (רק כדי להרגיז, הם כותבים את זה ככה: keighley). שם, על צלע גבעה טובלת בירוק וצופה על נוף מיוער, עלינו בעלייה בין בתים שנראים כמו האיור באנציקלופדיית הקלישאות הגדולה על אנגליה. בתי אבן ישנים כאלה, עם גינות מטופחות ווילונות תחרה בחלונות ועצים שמקיפים אותם מכל עבר, עד שחלקם נראים כמו מין אחוזות קטנות, וחלקם כנראה היו פעם בתי אחוזה (הם היו בגודל של בית מלון קטן), אבל עם השנים בנו בשטחן עוד ועוד בתי מגורים (קצת כמו שעושים בעלי בתים פרטיים באזוּר, שבונים יחידות דיור פצפונות על מה שהיה פעם חצר גדולה עם תרנגולות. טוב, אולי רק קצת).

הבית הזה עדיין למכירה. מישהו מעוניין?

זה היה השבוע השני או השלישי שלנו כאן, ולא ידענו למה לצפות. תיארתי לי שג'יין אייר גרה פה. ואז החלו לצוץ אנשים. לא הרבה מהם. אבל רובם חבשו תרבושים, או לבשו סארי. ג'יין לא גרה פה יותר.

בתור ישראלית שרגילה להפרדה מוחלטת בין קבוצות אוכלוסייה, זה היה הלם רציני בשבילי. המקום הזה נראה כל כך אנגלי. מתברר שגם אנשים ממוצא הודי יודעים לחיות בסגנון אנגלי.

פה בשכונה שלנו אין לדבר הזה גבול. מבית אחד יוצאת אשה עם רעלה ומהבית השכן יוצאת אשה בחצאית מיני, והילדים של כולן אוכלים פיש אנד צ'יפס עם הילדים של האשה בסארי. שיעור הנישואין הבינלאומיים (ובין-"גזעיים") באנגליה הוא מהגבוהים בעולם. ואני חשבתי שתל אביב היא עיר פלורליסטית ושאנגליה היא ארץ המעמדות.

מובן שהמצב לא בדיוק ככה. גם בלידס ההטרוגנית-כביכול אנשים בדרך כלל מחולקים לשכונות לפי מוצא (אם כי לרוב הילדים שלהם נפגשים בבית הספר). האפרו-קריבים בצ'פלטאון, הפקיסטנים בברדפורד, ההודים בעיקר באזור שלנו, ומצפון להם – היהודים, וכן הלאה… זה קצת כמו שבישראל העירקים גרים ברמת גן והתימנים בקרית עקרון, והבולגרים ביפו, וכו' וכו'. האנשים באים ממקומות שונים ותרבויות שונות, אבל זה רשמי – כולם אזרחים.

חברי נ' סיפר לי פעם איך פגש בגרמניה מישהי ממוצא נורא אקזוטי, משהו כמו אמא איראנית ואבא נורווגי. רק למחרת הוא נזכר שבעצם אמא שלו עיראקית, ואבא שלו אשכנזי. איכשהו, המשפט המתחסד "כולנו יהודים" מאפשר לאנשים להשעות במידה מסוימת (לא רבה מדי) את הגזענות, לטובת גזענות רחבה יותר, בדלנית.

פה באזור שלנו, מספר המהגרים הוא הגדול ביותר באנגליה. ואמנם, הפרסומים הרשמיים של העירייה, למשל, מופיעים בשבע-שמונה שפות. זה לא כך בכל מקום. יש באנגליה ערים ועיירות רבות שבהן כולם, אבל כולם, נוצרים לבנים. בשבילם יש פה פרויקט להכרת המגוון התרבותי העשיר שאנגליה יכולה להציע. למעשה, מי שרוצה להתבדל לא צריך לעבור לעיר אחרת. הוא יכול פשוט להצטרף לקהילה אתנית ולשכוח משאר העולם (כמו שעושים חלק מהיהודים פה בקהילה הסגורה של צפון לידס, או חלק מהפקיסטנים, שנמצאים פה כבר עשרות שנים ולא למדו אנגלית).

מי זרק את מי – המדינה את ה(לא)אזרחים, או האזרחים החדשים את המדינה

אבל לא על זה רציתי לדבר. הרי כל אחד יכול לבחור כמה להיטמע, והשיקולים האישיים להיטמעות בחברה חדשה רבים ונרחבים. דודה ז'וז'י, למשל, חיה בישראל כמו סבתא של עמוס עוז, ולא למדה לדבר עברית מתקבלת על הדעת עד יום מותה.

ולכן, כששמעתי על הפקיסטנים באנגליה לא יכולתי שלא לחשוב על מחאת העובדים הזרים בישראל. נקודת הפתיחה שלהם כל כך דומה, ונקודת הסיום – רחוקה כמו המרחק בין בית כלא וגירוש ילדים לבין אזרחות בריטית וזכות לכל הקצבאות הנדיבות שהמדינה הזאת מציעה לאזרחיה. הפקיסטנים יכולים להחליט לא להיטמע, אבל למדינה זה לא משנה. הילדים הפיליפינים רוצים להתגייס לצבא, אבל למדינה זה לא משנה.

נחזור רגע לעבר. בראשית שנות השישים אנגליה נכנסה לתנופת בנייה לשיקום הקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה. אז היא פנתה למדינות שהיו פעם קולוניות שלה והזמינה את תושביהן לבוא לעבוד באי המלכותי. בחור אחד, שהוריו באו מבנגלדש כשהוא היה בן שמונה, סיפר לי שהאנגלים חשו רגש אבהי כלפי מדינות הקומונוולת', ולכן קיבלו אותם בחום וכמובן העניקו להם אזרחות בו במקום. גם הפקיסטנים שבאו לעבוד באותן שנים זכו ליחס דומה. וגם כשהולידו ילדים, והביאו את בני משפחתם מפקיסטן, המשיכו הבריטים להנפיק אזרחויות כאילו אין מחר. והפקיסטנים? כפויי טובה שכמותם, המשיכו ללבוש שרוואלים ולבנות מסגדים וסירבו ללמוד אנגלית. לא כולם. אבל מספיק כדי להפוך למושא לגזענות ולעג.

אז הציבור הבריטי קרא לעולים החדשים "פקיז", אבל הפקידים המשיכו להנפיק אזרחויות (אבל בשנים האחרונות הם כבר דורשים מבחן ידע כללי – באנגלית! – מי שרוצה אזרחות. על שבועת נאמנות לאידיאולוגיה של מפלגת השלטון עוד לא שמעו פה, אבל כן קדים לתמונת המלכה. מי שדתו אוסרת עליו – לא חייב). ומניסיוני עם רשויות ההגירה פה, אני מבטיחה לכם שזה לא עניין של מה בכך בעיניהם.

גיבורי מעמד הפועלים

ועכשיו לנקודה האחרונה – מבטיחה.
בישראל, אם מישהו מנקה את חדר המדרגות בבניין או עובד בבניין, אנחנו כבר יודעים שהוא כנראה לא דובר עברית ילידי. את הבניין שלנו (ששייך לעירייה) מנקים אנגלים עם מבטא יורקשיר כבד. תאמינו לי, הם מקומיים כמו פיש אנד צ'יפס. הם אפילו לא מנסים להסתיר את המבטא שלהם, כי הם ממעמד הפועלים.
עדיין לא ירדתי לגמרי לשורש העניין, אז הנה הספק-ניתוח ספק-השערה שלי, בערבון מוגבל. הנהלת הבלוג שומרת לעצמה את הזכות לבצע שינויים בעמדתה ללא הודעה מוקדמת וללא אחריות על עמדות ישנות, ברגע שתבין יותר טוב מה הולך פה במדינה הזאת.

ובכן, את הקולג' לבניין (שלידו אני עוברת באוטובוס למרכז העיר) גודשים צעירים אנגלים בלונדינים בבגדי עבודה. האם העובדה שאנגליה היא חברה כל כך מעמדית גורמת לכך שאפשר תמיד לשלוח לעבודות הכפיים את האנגלים ממעמד הפועלים, ואין צורך לייבא פועלים זולים מבחוץ?
ואולי מכיוון שפה גם על עבודות כפיים משלמים שכר הוגן למדי, זה לא כל כך בזוי כמו בישראל? ואולי מכיוון שהמהגרים הם גם אזרחים, אי אפשר לנצל אותם בצורה מחפירה, ולכן עדיף כבר להעסיק מישהו מקומי?

ואולי בגלל זה וכמה סיבות אחרות, כששואלים אותי אם אני מתגעגעת לארץ אני נאלצת לומר שהשארתי בתל אביב חברים אהובים מאוד, אבל אני לא מתגעגעת לשנייה אחת לאווירת הפשיזם, הגזענות והאלימות במדינה ששולטת בארץ שלי.

כך (כמעט) התחתנתי

בישראל לא העלינו על דעתנו להתחתן. גם כי אנחנו לא אנשים של טקסים וגם בגלל הרבנות. אבל בזמן שנאנקנו תחת עול מסמכי הוויזה ואחרי שמאסתי בניירת האינסופית שנדרשת כדי להוכיח שאנחנו בני זוג (רק כדי לקבל עוד ניירת), גמרתי אומר בלבי להרכין את ראשי ולהירשם כדין (אם כי לפחות לא כדת) כזוג נשוי. כפי שניסחה זאת חברתי ה', שהתחתנה בעל כורחה ובחירוק שיניים לפני כמה חודשים – עוד סידורים בעירייה.

קבענו פגישה, שילמנו מראש (נור שאל אותי למה הם גובים כסף, וכשהסברתי לו שהמדינה לא מחמיצה הזדמנות לקחת כסף מאנשים, הוא אמר בפליאה "אבל חשבתי שאנגליה היא מדינת רווחה!") והגענו בזמן עם כל המסמכים. או כך חשבנו.

על מדרגות בניין העירייה (אבי מרוטש)

מתברר שלא הבאנו את מסמכי הגירושין של אבי מלפני 15 שנה בערך, והסתפקנו בתדפיס של מרשם האוכלוסין שבו מצוין שהוא גרוש. הפקידה בחנה את הטפסים, הלכה להתיעץ וחזרה עם מסמך שמפרט מה בדיוק צריכים ישראלים להציג. מסמכים מהרבנות, כמובן. הם פשוט רודפים אחרינו לכל מקום, ולא ייאמן שהבריטים משתפים איתם פעולה ודורשים מאתנו להציג מסמך כל כך דתי כמו גט. מיותר לציין שהפקידה אפילו לא יודעת מה המלה הזאת אומרת. ניסינו להגיד לה שאלו מסמכים רשמיים של המדינה, ואם כתוב פה מה מצבו המשפחתי, זה כנראה מוסמך ורשמי. שריר אחד לא זז בפניה הקפואים.

לרגע אחד אבי ניסה לדבר עם הפקידה כדבר אדם אל חברו, ואמר "אבל הרי הסיבה היחידה שאת בכל יודעת שפעם הייתי נשוי היא בגלל שהרגע אמרתי לך את זה. בלי הרצון הטוב שלי היינו ממשיכים הלאה בלי שום סיבוכים ותעודות". הפקידה לא התרשמה מהאזרחות הטובה שגילינו עד כה, והסבירה לו בקרירות שזה לא חוקי לשקר לגופים רשמיים. למעשה, זאת עבירה שאזהרה מפניה מופיעה על שלט קטן שמוצב על השולחן שלה.

שידלנו אותה לקבוע לנו פגישה נוספת בלי תשלום נוסף ויצאנו משם, פחות מתוסכלים ממה שהיה אפשר לצפות.

ביוצאנו אל הרחוב הקריר הרהרתי בכך שהחיים בעולם מלא ניירת מקיאים מתוכם אנשים שחיים בצורה לא נורמטיבית (מי אמר "לעולם לא-עולם"?). אף אחד לא יגיד לך כלום בזמן שתעבוד בלי קבלות, או תביא ילדים לעולם בלי להתחתן, או תעבוד בלי תעודה. אבל ברגע שבו תנסה לצאת מהארץ עם הילדים הלא רשומים שלך, או לבקש ויזה בלי הבטחת הכנסה או תלוש משכורת, או לקבל זכויות של בני זוג בלי תעודת נישואין, או סתם לקבל יחס חיובי בלי לנהל חשבונות מסודרים… או אז, חצוף שכמוך, תחוש בנחת זרועה של הבירוקרטיה.

טוב, ברור שלא גיליתי את אמריקה (ממילא בטח לא היו נותנים לי ויזה לאמריקה). אבל זה מעלה את התהייה מי עשוי להיחשב אדם נורמטיבי. האומנם העולם שוקק ביושבי פרברים עם עבודה קבועה, ילד וחצי וחתול? לי דווקא נדמה שלרוב המוחץ של אוכלוסיית העולם בכלל אין סיכוי לקבל ויזה, או אישור עבודה (אל תגידו לי "מהגרי עבודה". אני מתכוונת עכשיו לעבודה – לא לעבדות).

שלטון המסמכים לא רק מונע מאנשים לפתוח דף חדש, אלא גם כופה על האנשים לקיים זהות קונסיסטנטית ולא להתנער מהעבר לעולם. על הקשיים בקיום סט אחד של פרצופים לכל שימוש מעניין לקרוא בדיון שהתפתח עם פתיחת +google, כשנשאלה השאלה איפה אפשר לספר פה בדיחות גלעד שליט? אוי, כמה קלים יכולים להיות החיים בעולם שטרם תעודת הזהות (שלא לדבר על המאגר הביומטרי). צריך רק חוש למשחק ויצר הרפתקנות, ועוד כמה דברים, כמובן, אבל תנו לי להיות רומנטית לרגע.

תחתמי פה, ופה ופה (ארנו דו טיל לא מופיע במאגר הביומטרי)

בימינו הקודרים ואפופי המסמכים והתיעוד הביומטרי, לא רק שכמעט בלתי אפשרי להחליף או לשנות זהות, גם כמעט בלתי אפשרי לפתוח דף חדש (אספר על זה בהרחבה בהמשך, מבטיחה). וכאשר התיק האישי שלך, שבו תמיד איימו עלינו בבית הספר, פתאום נעשה ממשי ומופיע על כל מסוף של פקיד או שוטר, לך תסביר שאתה אמנם עבריין תנועה מועד, אבל גם פילנטרופ שחביב על כל שכניו (האחרונים לא ממש זוכים לתיעוד אלקטרוני. עדיין). וכאשר אנחנו כבר עומדים מול הפקיד ויודעים אילו נתונים חשופים אליו ואלו אינם, וכאשר אנחנו במדינה זרה, ומנושלים משיעור נכבד מההון התרבותי שלנו, אין לנו אלה להיזכר בשירה של שימבורסקה ולזכור שאמנם מול הפקידה ידינו כבולות, אבל העולם גדול ורחב וחופשי.

ומתכון לסיום

איבדנו תירוץ לארוחה חגיגית, אבל לפחות לא את הארוחה עצמה, כי כמה ימים אחרי כן הזמנו חברים לאכול איתנו סושי, ואני לא התאפקתי והכנתי עוד דבר או שניים. או שלושה. למי שמכיר אותנו מיותר לספר שכל הסושי שהכנו (18 רולים) נאכל, וכך גם רוב הספרינג-רולס ואפונת השלג המתוקה להדהים שמוכרים פה, שהוקפצה עם גרד לימון, זנגביל מגורר וקצת רוטב סויה.

אבל הכי כיף, לדעתי, היה מרק הסובה, המכונה אצלנו "מרק שובע"

כרגיל אני גונבת תמונות מהרשת. כמו שאתם רואים, אפשר גם עם בצל ירוק

מרק סובה (לסיר גדול באמת)

מה צריך?

1 חבילת אטריות סובה (מכוסמת. בדקו ברכיבים שהן לא מכילות בעיקר חיטה!)

2 כפות מיסו אדום

2 כפות זנגביל מגורר דק

2-3 חופני אצות (וואקמה, או מין סוג של נורי שמוכרים פה בגרסת רצועות דקיקות. אפשר גם קומבו)

2-3 כפות רוטב סויה

6-7 כוסות ציר מרק ירקות מסונן (אני הכנתי ציר מבצל, כרוב, קישוא וגזר עם קצת מלח)

טופו (בקוביות לפי הטעם)

גזר (קצוץ לגפרורים)

קישוא  (קצוץ לגפרורים)

נבטים

פטריות פרוסות גדול (פורטובלו ו/או שיטאקי. אני שמתי משתיהן אבל לא חייבים)

מה עושים?

מכינים ציר ירקות (או משתמשים באחד מוכן. אני שמרתי את הקישואים מהציר והכנסתי למרק).

מרתיחים את הציר המוכן עם ג'ינג'ר וסויה

מוסיפים מיסו ובוחשים

מוסיפים גפרורי ירקות לפי הטעם (גזר, קישוא, פטריות פרוסות)

מבשלים עד שהגפרורים נגיסים אך רכים

מוסיפים קוביות טופו באיזה גודל שאוהבים

בינתיים מבשלים את האטריות לדרגת אל-דנטה

מוסיפים אטריות ונבטים למרק,

ומגישים. אם רוצים, אפשר להוסיף עכשיו כמה טיפות שמן שומשום.

זה טעים.

איך הקונסוליה הבריטית גרמה לי להרגיש כמו פלסטינית

סוף סוף קיבלנו ויזה!
כמה טפסים מילאנו. עם כמה מומחים ובעלי מקצועות הזויים (מישהו אמר נוטריון?) נפגשנו. כמה פעמים תכננתי לשרוף את בניין הקונסוליה והתאפקתי. כמה שרירות, אבסורד וחוסר אונים מול בירוקרטיה אימתנית וקשיחה. אבל בסוף הצלחנו להוכיח את מה שהיה צריך – שאנחנו באמת בני זוג ובאמת מתכוונים לעבור לאנגליה יחד. זה דרש רק שלושים מסמכים, עשר תמונות משפחתיות, פגישה עם עו"ד מומחית לוויזה והגירה (וכמה וכמה התכתבויות ושיחות טלפון איתה), מפגש עם נוטריון (אדם עם משלח יד מדהים, אבל גם איש ממש נחמד), התכתבות אימייל עם חברת הייעוץ לענייני ויזה (גם בבריטניה מפריטים. למה שעובדי הציבור יענו על שאלות הציבור?), תרגום סיטונאי לאנגלית של כל הניירת הרשמית שלנו (למדתי המון מושגים) והגשה אחת, מאוחרת ונרגשת, של הטפסים שלנו. שנשלחו לטורקיה (העונש הקולקטיבי הקטן שהבריטים נוקטים אחרי שישראל השתמשה בדרכון בריטי כדי לרצוח את אל מבחוח. טורקיה! באמת יש להם הומור מושחז, הבריטים האלה). ובמרוצת כל התהליך המתיש הזה לא יכולתי שלא לחשוב: אם שועלי ניירת מיומנים כמונו נתקלים בכאלה צרות בהליך פשוט כמו בקשת ויזה, מה יגידו אזובי הקיר (או, נאמר, מהגרי עבודה עניים שאינם דוברי אנגלית?)

מצטער, אדוני, לא מילאת טופס ב/12

העיסוק המתיש בבקשת רשיון מעבר ושהייה העביר אותי באבחה חדה ממעמדי כבעלת פריבילגיות – בת לעם האדונים במדינת אפרטהייד – למעמד של אזרחית זרה בלי ניירות, שצריכה להתחנן כדי לעבור בגבול, או סתם לדבר עם איזה פקיד שיסביר לי מה לעשות. או במלים אחרות, החוויה היומיומית של פלסטיני.

ישנן צרות גדולות יותר

ולי עוד היה מזל. הרי בזכות ההחלטה האסטרטגית המשפחתית לתבוע זכות שיבה להונגריה ולהחזיר לנו את האזרחות שנגזלה בידי הצורר הנאצי, יכולתי להרעיף על אבי ושני ילדינו את הסטטוס שלי כאזרחית האיחוד האירופי (אמנם מדרג ב'), וכך חסכנו אלפי שקלים בבקשת הוויזה שלנו. כן, כן, למשפחה של חברי המועדון זה בחינם. לסטודנט ישראלי עולה 1500 שקל רק להגיש את המסמכים לבקשת ויזה (וזה לפני תשלום על חתימות נוטריון לכל התרגומים).

אחרי שהגשנו את כל הניירת הבריטית וישבנו להמתין בחופשה נטולת טרדות, היה לי עוד עניין קטן להסדיר – להנפיק דרכון הונגרי לבתי ולחסוך ממנה השפלות נוספות בעתיד וממני טרדות בירוקרטיות. שלוש פעמים כבר הלכתי לשגרירות, ובכל פעם הסבירו לי מה צריך לעשות. אמא שלי, צדקת שכמוה, נסעה בשבילנו לירושלים להחתים את תעודת הלידה של כליל בחותמת אפוסטיל (חותמת מיוחדת שאפשר למצוא רק במשרד החוץ בירושלים, שמטביעים על מסמכים רשמיים כדי להפוך אותם, כנראה, לעוד יותר רשמיים). סבתא שלי עזרה לי למלא טופס תעודת לידה בשבילה. חברה של אמא שלי תרגמה את התעודות שלה להונגרית. הבאתי את ההונגרייה הקטנה לשגרירות וחשבתי שסוף סוף למדתי משהו, והפעם הכל יהיה בסדר. לא היה.

הר נבו של הבירוקרטיה

כשלילה נולדה לא היה לנו שם בשבילה, ורשמנו אותה בשם זמני עד שנחליט. כעבור כמה חודשים רשמתי אותה בשם כליל. טרחתי והבאתי להונגרים גם את תעודת שינוי השם שלה. מממ… חייכו הפקידים בהנאה מרושעת, והטילו לחיקי טופס נוסף. מצטערים, אי אפשר להנפיק לך דרכון. היא צריכה לעבור תהליך שינוי שם בהונגריה. זה תהליך ארוווך.
"אבל", מחיתי בחוצפה (עם הבריטים המפחידים לא הייתי מעזה, אבל אלה – מזרח אירופאים שכמותם – פחות מאיימים). "אבל היא הרי בכלל לא רשומה בהונגריה. מה יש לשנות? פשוט תרשמו אותה עם השם הנוכחי!"
"אלה התקנות", פסקו שני הפקידים, ושילחו אותי ואת לילה נטולות דרכון (ואפילו יותר גרוע – בלי צילום פספורט, שהיה בעצם גולת הכותרת מבחינת לילה). פרצתי בבכי. לילה חיבקה אותי ואמרה "אמא, תני לי לנחם אותך".

כשרטנתי אצל לורה את תסכולי הבירוקרטיה שלי, היא אמרה כלמודת ניסיון שזו החוויה הבסיסית של מהגר (היא יודעת על זה כמה דברים. האוניברסיטה העברית מאוד התחבטה לפני שהואילה להכיר בתואר שרכשה בעיר השדה הנחשלת והאלמונית לונדון). לעולם את בגדר חשודה, לא מכירה את הז'רגון המקצועי ולא את הנורמות הנהוגות עם הפקידים, ותמיד צריכה להוכיח שאין לך אחות. המרדף הזה אחר התעודה הנכונה הזכיר לי מה קורה לאתיופים שרוצים אזרחות ישראלית והכרה ביהדותם). הגזענות, פנים רבות לה. אבל זו לא רק גזענות (כמו שמוכיח סיפורה של גיסתי הבלונדינית). זו גם ההתנהלות הבלתי אישית עד כאב שאופיינית למערכת הבירוקרטית (אני בהחלט מתכוונת לכתוב על זה עוד בהמשך).

אבל אל תתנו לפוסט הקוטרי הזה להטעות אתכם. עכשיו, כשאני בחופשה שכמוה לא ידעתי מאז גיל 17 בערך, אני מרחפת בחיים כמו פיה. כלום לא מרגיז אותי למשך יותר מדקה. אני מאושרת וקלילה ונטולת דאגות. טרדות היומיום מחליקות מעלי כמו שהיגיון בריא נסוג מפני משרדים ממשלתיים. ובכל זאת, כאשר הלכתי ברחוב עם הדרכון ההונגרי היקר מפז שלי, שהוא המפתח לכל הנסיעה שלנו, הייתי ממש מודאגת מהמחשבה שאאבד אותו. בכלל לא רציתי להוציא אותו מהבית, את האוצר המגיארי שלי. ואז נזכרתי שגם למלכת אנגליה אין דרכון. בעצם, אולי היא במצב קצת שונה משלי.

עולה למטוס בלי דרכון